למה ציפית.

אמורה ללמוד אליבא דהילכתא.

מה מסתבר? הוסיפו לנו עוד סדר בקיאות לא רלוונטי, בקיאות בטור בית יוסף.

ולגבי הסדר עיון אליבא דהילכתא, הסוגייה הכי פחות רלוונטית שיש, מאיפה חז"ל ידעו שהמספר של המלאכות הוא 39. למאי נפקא מינה????

הרבה יותר קריטי למשל האם מותר לחמם נוזלים בשבת, ואפילו הרבה יותר אקטואלי הוצאה מרשות לרשות, תתפלא, זה העסיק אותי הרבה יותר מאשר מאיפה חז"ל קבעו שיש דווקא 39 אבות מלאכות.

כשאני שבת בחווה וצריך להוציא את הפנס לסיור למשל, זה הרבה יותר אקטואלי מאשר האם חז"ל למדו את המספר כי ככה יצא להם בספירה של המלאכות במשכן, או שהם קבעו זאת כנגד כל הפעמים שכתוב בתורה מלאכת ומלאכתו.

ואפילו טילטול, אדם יוצא למרעה בשבת, מותר לו לקחת אלה? פלאפון? לרכב על חמור/סוס? עד איפה הוא יכול להוציא מרעה? תחום שבת מדאורייתא או מדרבנן?

תכל'ס עכשיו חשבתי על זה שאולי התכוונת לנקודה שאין לי זמן לנשום...

ככה זה זה לא רק סתם התענינות זה קשר עמוק וגם שמה הוא נמצא

זה גם אבל זה גם סתם "שחנש" שלא מוביל לכלום

או שיחה קבועה לאמא כל יום זה חשוב וזה חלק עיקרי בקשר..

וזה משאיר רושם כמו לגרוס זוהר..

אני הלכתי לישיבה, וכמותי עשו שאר הקבועים בחווה, ורק הבן של הבעלים נשאר.

מכיוון שיש עכשיו נדידה לחווה, (לכן הצטרפתי מלכתחילה) המשפחה גרה בחווה, והקבועים היו בנדידה. (נדידה זה כמו שלוחה לחצי שנה, שבמקרה דנן מקווים להפוך אותה לנקודה קבועה). עכשיו כשכולם הלכו לישיבה, נשאר שם ילד בן 15, לבד על ההר, שאמור להוציא מרעה בוקר וצהריים, ובנוסף לשמור בלילות.

אז מכיוון שאני לא יכול פשוט להפקיר אותו, נסעתי ברוב הלילות, למעט חמישי בלילה שבוע שעבר, מוצ"ש וראשון וחמישי האחרון, לנדידה כדי לסייע בשמירות.

מכיוון שסדר ערב נגמר בעשר וחצי בלילה, ולאחריו יש שיעור עד אחת עשרה ורבע-וחצי, הגעתי בשעות מאוחרות לחווה. לכמה שיעורים לא נשארתי, והיה חבל, ואז הגעתי בשתים עשרה במקום באחת.

ועדיין, תפילה בישיבה בשבע ורבע, ואני אמור להתייצב כבר ברבע לשבע לסדר הכנה לתפילה. יצא שהצלחתי לשמור שעה מקסימום בלי לשבור שמירה (הוא שמר עוד לפני שהגעתי), ואז נרדמתי, והתעוררתי בסביבות שש, להעיר אותו שיוציא מרעה, ולהוציא את עצמי לכביש לעצור טרמפים.

היו כמה לילות שהיינו לבד, וכמה לילות שאבא שלו או אחיו או אדם שלישי הגיעו לשמור.

בשבת הייתי בחווה, והשינה לא הייתה מהמשובחות שבהנה, אף אחד לא הצליח להרדם, ואחר כבוד החליטו ארבעת הנוספים מלבדי להוציא מרעה בשעה שתים עשרה בלילה, ואף טרחו להעיר אותי שכן הצלחתי להתחיל לנמנם, כדי לידע אותי שהם הולכים. כל הלילה התהפכתי, משהו לא הסתדר בזווית של המזרון, והיה נדמה לי כל הזמן שאני נופל. עברתי מזרון, והנה, התברר שהבעיה היא בי! בסוף נרדמתי, וגם נרדמתי אחרי סעודת שבת לשעתיים.

ויש להסביר למה גם כשאני ישן בישיבה אני עייף, שכן מכיוון שאת הלילה הראשון בישיבה לא ביליתי, ואת השבת הראשונה בישיבה לא קיבלתי, ואני הולך ברוב הלילות לחווה, ובהפסקות הצהריים לעזור ליהודי משילה לסדר את מליוני ספריו במחסן(לא מגזים, יש לו פשוט ערימות על גבי ערמות, ספרים מכל הסוגים, בעיקר קודש, הוא התבטא שיש לו סביבות השני מיליון ספרים(!)), אז אין לי כל כך זמן לדבר עם החבורה הקדושה.

וגם, מכיוון שאני מכור לנגינה בגיטרה(מזייף, אל תדאגו, סתם מכור), ומפאת הלו"ז התובעני אין לי כמעט זמן לנגן, אז אני מנגן בהפסקה ובלילה, עד שאומרים לי האומר מודים מודים משתיקין אותו, גזירה שווה למנגן בגיטרה אחרי שתים עשרה וחצי בלילה.

האמת שגם אני נהנה לחזור לפה מהפנימיה אומנם אני פה בתדירות יותר גבוהה ממך ועדיין נחמד להיות בבית.

אתה מדבר על שיטת הלימוד או על הלימוד עצמו?.

האמת שגם עלי עברו מלא לילות עם טיפה שינה אבל השיא שלי הוא 4 שעות שינה וזה קרה לילה אחד חוץ מזה היו כמה עם 6 שעות שינה אבל אין לי זכות להתלונן צריך להגיד תודה שאני בכלל ישן.

על שיטת הלימוד.

כיוון שכשאני שמעתי לימוד אליבא דהילכתא, נפקחו עיניי, ונאטמו אזניי, ולא ממש טרחתי להבין את משמעות המלל שאמר הרב ארל'ה אחר כך. הוא אמר שנלמד טור בית יוסף, לא הבנתי שזה יהיה כסדר נפרד מלימוד הגמרא והראשונים.

וגם, הוא דיבר שנלמד את מסכת שבת, כי היא אקטואלית, וכן על זה הדרך ילמדו מסכתות אקטואליות בישיבה.

לא דובים ולא יער!

הסוגייה הכי לא אקטואלית והכי כללית ומופשטת ורחוקה מפסיקת ההלכה, היא זו שבה פתחנו את השנה!!!

אתה מכיר בערך של לימוד בלי תועלת מיידית שנראית לעין באותו הרגע?

וזה בפירוש לימוד שהוא גרוע, שכן כל עניינו של הלימוד שהוא גדול מן המעשה, כיוון שהוא מביא לידי מעשה.

ואם הלימוד אינו אליבא דהילכתא, הוא לימוד עקר שלא מביא לידי מעשה.

אני לא מסכים עם זה שזה "לימוד שהוא גרוע" הענין של גדול תלמוד שמביא לידי מעשה הוא לא שצריך ללמוד רק את הלימוד שהוא הכי מעשי במבט ראשוני, הרי לא סתם פסק הרמב"ם והשו"ע שצריך לחלק לימודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד וחוץ מזה את המשפט גדול תלמוד שמביא לידי מעשה אפשר לפרש בשני אופנים ע"פ דעתי,: אופן אחד הוא גדול תלמוד מפני שהוא מביא לידי מעשה אופן שני הוא גדול סוג התלמוד המסוים שמביא לידי מעשה כלומר השאלה היא אם מדברים על תלמוד בתור דבר שמביא לידי מעשה או שאומרים שיש כל מיני סוגי תלמוד אבל הגדול שבהם הוא זה שמביא לידי מעשה.

יש שאלה מפורסמת למה הגמרא מביאה לנו דיונים ארוכים וולא מתמצתת וכותבת רק את מסקנת הדיונים ואחת התשובות המפורסמות שאתה בטח מכיר היא שמסקנת הגמרא לאחר כל הפלפולים לעולם לא תהיה בדיוק אותה מסקנה שהיתה קודם, מתוך אותם דיונים אפשר ללמוד המון גם אם זה דברים מאוד קטנים שקשה לשים אליהם לב, והענין לדעתי הוא שאותם דברים קטנים שנלמדים מתוך הפלפולים שנראים כלא רלוונטיים ולא שימושיים הם דברים שבסופו של דבר גם הם מעשיים כמו שכתב באיגרת הרמב"ן "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ." אני לא חושב שהרמב"ן התכוון רק ללימוד הלכה פסוקה, לדעתי הוא התכוון שגם כאשר תקום מהספר שהוא ספר שההלכה בו לא נפסקה למעשה תחפש עדין מה תוכל לקחת ממנו למעשה, ותמיד יהיה משהו כזה.

טוב זה היה דבר שיותר מתאים לשלוח בפורום בית המדרש אבל לא נורא.

לימוד גמרא וזהו, לא מוביל לשום מעשה!

אם זה כל כך חשוב אתה יכול רגע בסוף הסוגיה לפתוח פניני הלכה אין בעיה אבל אני שוב אומר גם לימוד גמרא וזהו מוביל למעשה אולי לא בדיוק למעשה שאתה מדמין אבל הוא מוביל למעשה

סוף הסוגייה אמור להיות השלב בו הגעת למסקנה מה צריך לעשות בתכל'ס.

ככה למדו פעם, וככה צריך ללמוד, וככה היום לומדים פוסקי ההלכה המקובלים והישרים.

באותה מידה שאני יכול לפתוח פניני הלכה, אני יכול פשוט לא לפתוח גמרא, כי החיבור שלה למה שכתוב בפניני הלכה לא מתחבר.

הגמרא אומרת שצריך ללמוד לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, וכך הוא גם ההיגיון, שכן אם לא נלמד בצורה מסודרת מהלך ארוך, מה הנפקא מינה של לימוד גמרא? משום והגית בו יומם ולילה? עדיף כבר ללמוד פניני הלכה וזהו, לדעת את סדרת הספרים הזו על בוריה יעזור לי הרבה יותר מללמוד על גט שנכתב על עלה של זית, ולא ברור האם כשר, או ללמוד על צרת אישתו וצרת צרתה של חמותה שתיבדל לחיים ארוכים מחוץ לבית שלי.

אבל אני לא מבינה בזה הרבה

#די_כבר_לאינסליות_הפופולרית

תעמין לי עישתי עחי אין לה אלוהים זותייי מגהצת ת'כרטיס אשראי 🤣🤣🤣🤣

נשים עי אפשר איתם עי אפשר בלעדיהם אחשילייי 😂😂😂

הראשון דבילי, באסה שעדיין יש לו הזיית מקורות

השני דווקא מקסים!

והשלישי - מה הכוונה האמיתית במשפט?

אבל בעקבותיך עיינתי- 

בן כ' כו'. כמ"ש (במדבר א':י"ח) מבן עשרים ומעלה כל יוצא צבא כו': (גר"א)

בן עשרים לרדוף. אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים: (ברטנורא) 

לרדוף במצות עונשין (רש"י)

בן עשרים לרדוף לטרוח אחר מזונותיו. וגם לצאת למלחמת ישראל. אולם חייב גם לרדוף אז ביותר אחר מצות, דבב"ד של מעלה אין מענישין בפחות מבן עשרים [ב"ר פרשת קרח וירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה, ושבת פ"ט ב']: (תפארת ישראל דמשנה)

מעניין. יכול להיות שהם פירשו באופן שיהיה רלוונטי גם לימי הגלות. אגב יפה לברטנורא אם הוא הגיע לגיל 20 לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, ומה שנשאר לו זה רק לבקש אחר מזונות

אבל אם מבקשים ממנו ליצור ציטוט הוא באמת טוב, לדוג' רציתי משפט מחזק לתוכנית כושר שעשיתי אז ביקשתי ממנו בסגנון הרב קוק:

"כשם שהתפילה מזככת את הרצון הפנימי

כך כושר גופני מעורר את עוז החיים שבבשר.

אין הנשמה יכולה להוציא אל הפועל את גנזי 

אורותיה כל עוד הגוף רפה וחלש; רק כשהגבורה 

הגופנית והטהרה הרוחנית מתאחדות לאבוקה אחת

יכול אדם לקרוא בשם ד' מתוך מלאות החיים ובריאות היצירה."

"ההתעלות אל על אינה יכולה להיעשות בבת אחת, שכן לעיתים כותונת המעשים המצומצמת של ימי הילדות הופכת לחיץ. האדם שואל בנפשו: איככה אוכל כי אלבשנה שוב, את אותה השגרה הישנה, בעוד שנשמתי משתוקקת למרחבים? הרי במקורותינו מודגש כי הערך הפנימי של השם מתגלה דווקא מתוך התיקון, וכל חילול של קודש המופיע בטעות, אפילו מן הבחינה של השגגה, מעיד על הצורך בזיכוך הכלי הגופני.

לכן, כשהאדם הוא בן עלייה, עליו לדעת כי בשנות העשרים לחייו מתעורר בו כוח רצון כביר, שנועד לרדוף ולהשיג את השלמות. נאמר על כך כי דווקא דרך הכושר שבו הוא מנהיג את חיוניותו הגופנית, הוא בונה קומה של חביב ויקר, המאפשרת לרוח הגדולה לשכון בבטחה בתוך המציאות המעשית, מבלי שתהיה פשטתי וחסרת לבוש, אלא עטורה במסכת של גבורה ותפארת אבות."

חופשה טובה, בפרט בחו"ל, לראות ולהיחשף למקומות אחרים, לאווירה אחרת, לאורחות חיים אחרים - ואז לחזור לבית הפרטי והנעים שלנו, ולהעריך את כל הטוב שכן יש לנו 

מזג אוויר כזה עושה אותי שמחה

אין דרך לקום בבוקר, לראות שהכל אפור ורטוב בחוץ, ולהשאר עצובים

פתר את החידה של החיים שלו