אני פשוט מיואשת.
מצד אחד מבינה בשכל שבית עם חמשה ילדים קטנטנים בלי עין הרע לא יכול להיות מתוקתק, אבל מכאן ועד לבלגן הנוראי ששורר פה יש מרחק עצום. והקטע שאני מסודרת בטבעי, וחשוב לי מאוד סדר ונקיון, אבל פשוט לא משתלטת!
תגידו להביא מנקה, אז יש כבר, ולא רק פעם אחת בשבוע. במשך השבוע עוד מצליחים איך שהוא לשמור על מראה בית סביר עם איפוס של מטבח וסלון כל ערב, אבל מה שהולך פה בשני בבוקר אחרי שהילדים בבית שבת וראשון (אין לימודים בראשון. ואנחנו דווקא מנסים להעביר את רוב היום מחוץ לבית, אבל הם מספיקים הרבה בבוקר ובערב) זה פשוט נוראי ועושה לי מצב רוח רע כל הבוקר עד שהמנקה מגיעה ועוזרת לי לאפס את הבית בחזרה למקום שאפשר לנשום בו.
האם אני צריכה פשוט להשלים עם זה שאני לא סופרוומן וזה המצב בבית עם ילדים קטנים? או שאולי חסרים לנו הרגלים חשובים? (כמו להרגיל את הילדים לשים את הבגדים והפיג'מות בסל הכביסה, אבל אני שונאת להתחנן אלף פעם ואז לעשות את זה בעצמי אז מוותרת על המאבק מראש, והתוצאה היא מלא בגדים זרוקים בכל חדר בבית עד שאני מתפנה לאסוף אותם)
פשוט בא לי לבכות מהמצב. וזה לא מוסיף להרגשה הטובה שלי שגדלתי בבית עם אמא מסודרת ברמות על, לא עוזר לי להשוות את עצמי אליה, וממש מנסה שלא, אבל בסוף זה בדם. איך שגדלתי זה המודל לבית נורמלי בעיניי, ומצב הבית שלי הוא פשוט לא 🤦♀️ וכן, אמא שלי לא עבדה כשהיינו קטנים, והיתה לה מנקה כלללל יום מהבוקר עד הערב, אז לא פלא נכון? אבל עדיין. מתסכל.
אני די הרפיתי, לפחות כרגע, ומשתדלת לשמוח בילדים שכן מסדרים לפעמים.
)