שירה היא כמו תמונה יקרת ערך, המוּשרת חינם.

יופי, כמו בדיחה, הוא הצחוק והחיוך, רק בלי טיפת אירוניה.

הוא כֵּן להפליא, אם כֵּן – נצחי.

כל מה שנכתב, אם יפה, אם כן הוא, צועד אל מקום אחד.

הוא ישן בשקט וממתין בחלומו לרגע שיתפורר מאסר הגווילים,

ואותן אותיות זעירות מכונפות זוהרות הנושאות את עצמן ואת פרחי הכוכב הצרורים בתוכן

תפרחנה, כמו פרחים, באוויר,

אל זרם הרוח הנושא אותן כמו זרם נחל לים האינסוף, האור הגנוז, התכלית הסופית.

אל תאשרן, אל תאמצן, יש להן עוצמת בני־רשף, להגביה עוף, אם לשתוק אותן בכל־הכח.

מילותיי הן אינן כריות וכסתות,

הן וורדים קוצניים, כאובים, הדוקרים ומהלכים דקורים למוות, בדרך עץ החיים, ובטוב איני מאמין.

אם נברח כמותן, יחד חווה ואני, אל קצה הגבול המזרחי, נפגוש גם אנחנו בסבל, ונאהב אותו, נאהב לכאוב, נכאב לאהוב.

ובינתיים – נחיה בשקר שבתוך האמת, בקֶנוֹמַה שבתוך הפְלֶרוֹמַה,

ונציץ מבין חלומות קטנים אל עבר מציאות צחורת־כנפיים, ללבן ולצרף אותיות עבריות עד עת קץ, 𐤏𐤃 𐤏𐤕 𐤒𐤑.

שירה היא כמו תמונה יקרת ערך

והיא כזאת רק בזמן שהיא נוגעת בנו

מכיוון שכמו כל דבר בחיים אנחנו מתווים את המשמעות שלו

לכן יופי הוא סובייקטיבי

והוא בסך הכול גירוי מנטלי כמו סטייק לדוגמה

אין בו בוודאות את אותה צחרות טרנסצנדטלית שאנחנו כמהים אליה  

כל מה שנכתב, אם יפה, אם כן הוא, צועד אל מקום אחד.

אל הכיליון.

אותם אותיות זעירות מכונפות הזוהרים כזוהר הרקיע סופם לשקוע בקצה השמיים ולהיוולד מחדש בצירוף אחר.

ללא קיום כמו משחק בחול

לבינתיים נחיה בשקר שבתוך האמת.

ונמות באמת שמחוץ לשקר.

מכיוון שהאמת אינה אלא חלום.

מדהים ביופיו ונורא באינסופיותו.

אך עודנו חלום.

המילים היפות באמת, אינן רק נוגעות.

גם כשהן נשכחות, הן נשכחות אל תוך נצח הנשמה, נספגות,

הן ממשיכות ללחוש ולהורות את הדרך, בסוד,

אבנים אילמות ובלתי־נראות המחזיקות את עמודי תווך נפשנו.

בעוד מילים מעטות חומקות מהמוות,

רבות קמות לתחייה בצירוף אותיות כזה או אחר,

נושאות בתוכן נשמות אבודות מן העבר.

דווקא המילים הכואבות ביותר, החפות מעונג מגושם,

הן אולי הנכונות ביותר, כפי שמאשר הפילוסוף הפנימי בגלימתו האפורה,

אשר מבדיל בין טוב לרע מבלי להיזקק למילים או ספרים.

ולאיזו תכלית? אם גם אנחנו צירוף אותיות־פרודות זמני, הנמוג ונולד מחדש בכל עת, הכלוא לכאורה בסמסרה האורובורית?

אין אנו אפוא אלא ורדים הפורחים וקמלים ופורחים, בכוחם של השמש והירח, הזורמים לים שאינו מתמלא,

לעבר מקום שלעולם לא נדע,

ולתכלית גדולה מכל זה בהרבה.

זיו התקווה הנובע מפיך

מעורר בי כמיהה לזיכרונות רחוקים

לימים עתיקים לפני סוב הגלגל על צירו

ולמרות שהשכל נוטה להסכים

שאיננו אלא גלים בים הגדול

ליבי מסרב להשלים עם התמורה

רוצה הוא להיות הים עצמו

בשביל מה כל הסבל

בשביל מה צריך לכמול

רוצה לחולל ולרקוד עד אינסוף

ולחזות בנועם האור

מידותי שחוקות וליבי שחרחר

איך אוכל להתבטל ולקבל אמת

כשכל יסודתיי מוטלים על מאזניי הספק

איך אוכל להיגאל ולראות

אם עיניי התעוורו מריבוי המחשבות

שלא רוצות להתבטל שלא רוצות לשקוט

איך אוכל למות ולהיוולד מחדש

אחרי שהבנו שהכול עניין של הסתכלות

עודני בספק אם רצוני לשמוח

כי לפעמים החושך יפה מהאור

האם הנחש שולט בכל?

מתבונן אני בזרע הנרקב, המתמוסס במסתרי האדמה,

המוסר אל כוליותו אל החושך המחבק, האוהב, המכלה,

המאחד את הניגודים אל תערובת שחורה ומטושטשת,

חושך, כמו שמיכה, על־פניה היפיפיות, הישנות, של תהום, ההומה בתרדמתה הבראשתית,

היוצרת את מהות החיים בהיריון מסתורי, בימים שבין מים אפלים לבריאה,

ולשם חוזר גם אני, אני קמל לשם בכאבי,

מוותר על נשמתי, פנוימתי, בתוך מי מקווה קפואים, הממיסים אותי אל אותם ימים קדומים,

ומתגבש מחדש כפריצת הירוק מן הקרקע השחורה הפוריה, אל מסע חיטת קיץ מוזהבת, עד החורף הבא,

והכל מנקודת מבטי בלבד, במודע ובלא־מודע מאוחדים יחדיו.

עצם התבוננותי היא התפילה המשקה את הזרע, כמו תקווה,

נוכחותי ותהפוכות נפשי הם המרכיב המזרז הסמוי מן־העין,

אין בהם ממש, כל קיומי אינו אלא משאלה חולפת של היקום,

המעניקה כוח שברירי למציאות השברירית כל־כך.

בהיותי משאלה, אני גל ים הנובע מזרמים קור וחום והמייה,

אני קצף המתמוסס ונספג ומגיח שוב מתהום בלתי־ניתנת לחקירה,

ובו־זמנית אני כל הים כולו, אין להפריד: אני כל מה שקיים, והכל בתוכי, ואני בכל, אונוס מונדוס.

הריקוד עם נשמתי, אנימָתי, הוא צעד קדימה וצעד אחורה,

אנחנו נשארים במקום, תוך טיפוס אל איזשהו אינסוף,

הנמצא בעלייה ובירידה של סולם יעקב.

אבן מאסו הבונים, המלאה סיגים, המוטלת בספק,

מכריעה את כף המאזניים.

כבר עכשיו נמצאת בה, במספר אטומי נמוך יותר, אבן החכמים,

עליה להיעלם ולהופיע מחדש, מנוזל גועש לגז בלתי־נראה, ולמוצק מכל מוצק,

המוכן גם הוא להתרכך ולהשתנות באותם שלבים פורגטוריים אינסופיים.

את נוזל המחשבות הגועש נשים במיכל, בווז־הרמטיקום,

בתוך מילים המחזיקות מעמד עד לנקודת הזמן המושלמת,

שבה המיכל נשבר, כמו ביצה ובה אפרוח מוזהב, שלם, אך עם עוד עולם גדול ללמוד.

נכלא אותן בכבלי התודעה, ההבנה, נסביר אותן עד שתהיינה מובנות לחלוטין, מנקודת מבטנו,

אשר גם היא תישבר בבוא־העת: אולי ביוזמתנו, אולי הלא־מודע יצוף וישבור אותו בשבילנו,

באותו תהליך נפלא של עליית מי־גשם השמיימה אל סערת נפש גדולה, וירידתם שוב ארצה כדי לעלות,

ולהצמיח את אותו זרע אמת זמנית, הכוללת בתוכה גם את נצח הנצחים.

שיח פרוזאי, ארספואטי במיטבו..

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.