שאין שום ערך לשירה
יופי הוא בסך הכול בדיחה
כל מה שנכתב יום אחד עתיד להישכח
הכל זה רק אותיות העפות ברוח
ללא מטרה ותכלית.
אז בואו נכתוב.
בואו נקבל טיפה אישורים חיצוניים.
יאיי.
לא אין צורך להגיב.
בשביל מה.
הבה נמשיך כולנו, ביחד, לעשות אותו הדבר.
זה דווקא די נחמד.
להאמין במה שעושה לי טוב.
וזה תמיד מה שנעשה בכל מצב.
שאין שום דרך לברוח מזה.
אנחנו תמיד נחיה בתוך שקר מכיוון שהמציאות כבר מזמן פרסה לה כנפיים.
שירה היא כמו תמונה יקרת ערך, המוּשרת חינם.
יופי, כמו בדיחה, הוא הצחוק והחיוך, רק בלי טיפת אירוניה.
הוא כֵּן להפליא, אם כֵּן – נצחי.
כל מה שנכתב, אם יפה, אם כן הוא, צועד אל מקום אחד.
הוא ישן בשקט וממתין בחלומו לרגע שיתפורר מאסר הגווילים,
ואותן אותיות זעירות מכונפות זוהרות הנושאות את עצמן ואת פרחי הכוכב הצרורים בתוכן
תפרחנה, כמו פרחים, באוויר,
אל זרם הרוח הנושא אותן כמו זרם נחל לים האינסוף, האור הגנוז, התכלית הסופית.
אל תאשרן, אל תאמצן, יש להן עוצמת בני־רשף, להגביה עוף, אם לשתוק אותן בכל־הכח.
מילותיי הן אינן כריות וכסתות,
הן וורדים קוצניים, כאובים, הדוקרים ומהלכים דקורים למוות, בדרך עץ החיים, ובטוב איני מאמין.
אם נברח כמותן, יחד חווה ואני, אל קצה הגבול המזרחי, נפגוש גם אנחנו בסבל, ונאהב אותו, נאהב לכאוב, נכאב לאהוב.
ובינתיים – נחיה בשקר שבתוך האמת, בקֶנוֹמַה שבתוך הפְלֶרוֹמַה,
ונציץ מבין חלומות קטנים אל עבר מציאות צחורת־כנפיים, ללבן ולצרף אותיות עבריות עד עת קץ, 𐤏𐤃 𐤏𐤕 𐤒𐤑.
שירה היא כמו תמונה יקרת ערך
והיא כזאת רק בזמן שהיא נוגעת בנו
מכיוון שכמו כל דבר בחיים אנחנו מתווים את המשמעות שלו
לכן יופי הוא סובייקטיבי
והוא בסך הכול גירוי מנטלי כמו סטייק לדוגמה
אין בו בוודאות את אותה צחרות טרנסצנדטלית שאנחנו כמהים אליה
כל מה שנכתב, אם יפה, אם כן הוא, צועד אל מקום אחד.
אל הכיליון.
אותם אותיות זעירות מכונפות הזוהרים כזוהר הרקיע סופם לשקוע בקצה השמיים ולהיוולד מחדש בצירוף אחר.
ללא קיום כמו משחק בחול
לבינתיים נחיה בשקר שבתוך האמת.
ונמות באמת שמחוץ לשקר.
מכיוון שהאמת אינה אלא חלום.
מדהים ביופיו ונורא באינסופיותו.
אך עודנו חלום.
המילים היפות באמת, אינן רק נוגעות.
גם כשהן נשכחות, הן נשכחות אל תוך נצח הנשמה, נספגות,
הן ממשיכות ללחוש ולהורות את הדרך, בסוד,
אבנים אילמות ובלתי־נראות המחזיקות את עמודי תווך נפשנו.
בעוד מילים מעטות חומקות מהמוות,
רבות קמות לתחייה בצירוף אותיות כזה או אחר,
נושאות בתוכן נשמות אבודות מן העבר.
דווקא המילים הכואבות ביותר, החפות מעונג מגושם,
הן אולי הנכונות ביותר, כפי שמאשר הפילוסוף הפנימי בגלימתו האפורה,
אשר מבדיל בין טוב לרע מבלי להיזקק למילים או ספרים.
ולאיזו תכלית? אם גם אנחנו צירוף אותיות־פרודות זמני, הנמוג ונולד מחדש בכל עת, הכלוא לכאורה בסמסרה האורובורית?
אין אנו אפוא אלא ורדים הפורחים וקמלים ופורחים, בכוחם של השמש והירח, הזורמים לים שאינו מתמלא,
לעבר מקום שלעולם לא נדע,
ולתכלית גדולה מכל זה בהרבה.
זיו התקווה הנובע מפיך
מעורר בי כמיהה לזיכרונות רחוקים
לימים עתיקים לפני סוב הגלגל על צירו
ולמרות שהשכל נוטה להסכים
שאיננו אלא גלים בים הגדול
ליבי מסרב להשלים עם התמורה
רוצה הוא להיות הים עצמו
בשביל מה כל הסבל
בשביל מה צריך לכמול
רוצה לחולל ולרקוד עד אינסוף
ולחזות בנועם האור
מידותי שחוקות וליבי שחרחר
איך אוכל להתבטל ולקבל אמת
כשכל יסודתיי מוטלים על מאזניי הספק
איך אוכל להיגאל ולראות
אם עיניי התעוורו מריבוי המחשבות
שלא רוצות להתבטל שלא רוצות לשקוט
איך אוכל למות ולהיוולד מחדש
אחרי שהבנו שהכול עניין של הסתכלות
עודני בספק אם רצוני לשמוח
כי לפעמים החושך יפה מהאור
האם הנחש שולט בכל?
מתבונן אני בזרע הנרקב, המתמוסס במסתרי האדמה,
המוסר אל כוליותו אל החושך המחבק, האוהב, המכלה,
המאחד את הניגודים אל תערובת שחורה ומטושטשת,
חושך, כמו שמיכה, על־פניה היפיפיות, הישנות, של תהום, ההומה בתרדמתה הבראשתית,
היוצרת את מהות החיים בהיריון מסתורי, בימים שבין מים אפלים לבריאה,
ולשם חוזר גם אני, אני קמל לשם בכאבי,
מוותר על נשמתי, פנוימתי, בתוך מי מקווה קפואים, הממיסים אותי אל אותם ימים קדומים,
ומתגבש מחדש כפריצת הירוק מן הקרקע השחורה הפוריה, אל מסע חיטת קיץ מוזהבת, עד החורף הבא,
והכל מנקודת מבטי בלבד, במודע ובלא־מודע מאוחדים יחדיו.
עצם התבוננותי היא התפילה המשקה את הזרע, כמו תקווה,
נוכחותי ותהפוכות נפשי הם המרכיב המזרז הסמוי מן־העין,
אין בהם ממש, כל קיומי אינו אלא משאלה חולפת של היקום,
המעניקה כוח שברירי למציאות השברירית כל־כך.
בהיותי משאלה, אני גל ים הנובע מזרמים קור וחום והמייה,
אני קצף המתמוסס ונספג ומגיח שוב מתהום בלתי־ניתנת לחקירה,
ובו־זמנית אני כל הים כולו, אין להפריד: אני כל מה שקיים, והכל בתוכי, ואני בכל, אונוס מונדוס.
הריקוד עם נשמתי, אנימָתי, הוא צעד קדימה וצעד אחורה,
אנחנו נשארים במקום, תוך טיפוס אל איזשהו אינסוף,
הנמצא בעלייה ובירידה של סולם יעקב.
אבן מאסו הבונים, המלאה סיגים, המוטלת בספק,
מכריעה את כף המאזניים.
כבר עכשיו נמצאת בה, במספר אטומי נמוך יותר, אבן החכמים,
עליה להיעלם ולהופיע מחדש, מנוזל גועש לגז בלתי־נראה, ולמוצק מכל מוצק,
המוכן גם הוא להתרכך ולהשתנות באותם שלבים פורגטוריים אינסופיים.
את נוזל המחשבות הגועש נשים במיכל, בווז־הרמטיקום,
בתוך מילים המחזיקות מעמד עד לנקודת הזמן המושלמת,
שבה המיכל נשבר, כמו ביצה ובה אפרוח מוזהב, שלם, אך עם עוד עולם גדול ללמוד.
נכלא אותן בכבלי התודעה, ההבנה, נסביר אותן עד שתהיינה מובנות לחלוטין, מנקודת מבטנו,
אשר גם היא תישבר בבוא־העת: אולי ביוזמתנו, אולי הלא־מודע יצוף וישבור אותו בשבילנו,
באותו תהליך נפלא של עליית מי־גשם השמיימה אל סערת נפש גדולה, וירידתם שוב ארצה כדי לעלות,
ולהצמיח את אותו זרע אמת זמנית, הכוללת בתוכה גם את נצח הנצחים.
שיח פרוזאי, ארספואטי במיטבו..
@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..
משתוקקים 
רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.
בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.
כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.
הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.
הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.
כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.
בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.
כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.
הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.
הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.
היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.
רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.
הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.
היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.
משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן
ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.
נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר
מחפש מוצא, אולי איזו דרך
פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?
שוב נפלתי, מי יקימני?
וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני
מאמין בהסתר, בכל התפאורה
ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה
ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה
וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה
נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור
רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור
שדים וקליפות, פרשת אחרי מות
מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.
והנפש במנוסה, מאלקים התביישה
המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה
והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר
שכחה זהותה, בשטטה במדבר.
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
והפחד.
הפחד מהריק הזה.
הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.
שאבלע בתוכו.
שאבלע את עצמי.
הפחד שיחזור.
הפחד שהוא שם.
אורב. עדיין מחפש אותי.
איזה נאמנות.
אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.
ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.
ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.
והפחד הזה נמצא שם.
ואני מרימה את הראש.
וממשיכה.
לתפוס מקום. שאני אני.
תודה.
תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.
(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)
אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן
הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.
היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.
כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.
ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.
היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.
ויש התקדמות, וישנה תנועה.
תמיד ישנה תנועה.
° ° °
אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.
אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.
כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.
