התייעצתי עם דמות טיפולית שאני מאוד מעריכה לגבי אחד הילדים, הוא הציע לי שאני אבוא לסדרת טיפולים אצלו (פסיכולוג סופר מוערך עם המון המלצות) והלכתי על זה.
מראש הדיבור היה שנעבוד על משהו נקודתי שהשתקף לי מאחד הילדים, לא עכשיו טיפול של נצח.
במפגש הראשון הוא התחיל לדבר איתי על זכרונות ילדות ועל ההורים וזה ממש לא הסגנון שלי, אני מאוד לא מתחברת.
במפגש השני אמרתי לו שזה לא בשבילי ושזה גרם לי לכעס על ההורים שלי ואני לא מתחברת לזה בכלל אבל הוא הסביר שזה מאוד חשוב כדי שנוכל יחד לייצר תמונה רחבה ולהבין לעומק איך התפיסת עולם שלי נוצרה ועל מה היא עומדת.
דווקא הבנתי את זה והחלטתי לשחרר ולזרום.
אנחנו כבר במפגש השישי ואני מרגישה שמיציתי.
כל מפגש הוא מבקש זכרון ילדות ואמרתי שאני לא אוהבת!
יש המון דיבור והכל על סמך דברים שאני צריכה להעלות וכשאמרתי שאני אשמח ליותר פרקטיקה וארגז כלים כי מבחינתי הבנתי את הנקודה הוא אמר שזה ההבדל בין אימון לטיפול ופה אני בטיפול אז זה יותר ארוך ויותר מעמיק וכשנופלת ההבנה שהכל בראש שלנו ומבינים מאיפה הכל נובע אז החשיבה יכולה להשתנות.
אני כל הזמן במחשבות על זה.
יש בי קצת כעס עליו כי אני מרגישה שיש לו את "השיטה" שלו והוא לא מתאים אותה אלי. מצד שני אולי אני מחפשת משהו אחר וזה לא איך שהוא עובד.
גם התחלתי לחשוב שאולי אין לי יכולת להיחשף לאנשים (שהם לא בעלי) לעומק וברגע שמגיעים לנקודות רגישות יותר וכואבות יותר אני מייד נאטמת ומרגישה מותקפת ולכן אני לא רוצה להמשיך ואולי בכלל זאת העבודה שלי?
מאשימה את עצמי קצת שאין לי יכולת להחזיק מערכות יחסים כלשהן לטווח ארוך ואם התמונה שלי כמושלמת נעלמת אז אני פורשת בשיא.
אבל אולי פשוט הגעתי למיצוי?
אני מרגישה שנפלו לי האסימונים
אני מרגישה שינוי גדול בהתנהגות שלי
אני מרגישה שינוי בחשיבה ושהדברים הולכים איתי
זה הגיוני לצאת בתחושת מועקה מטיפול? זה טוב?
ובכלל למה זה צריך להיות ארוך ומעמיק? לא הבנתי שלזה אני נכנסת
אולי תעזרו לי? כי אני ממש מבולבלת
