טקס מדהים שכתבה מישהי בשם פייני סוקניק בהקשר לשרשור שפתחה כאן @אנא אחיות
מכתב פתוח לאחיותי -הנשים הדתיות
בתקופה האחרונה אתן מדברות איתנו: שולחות לנו מכתבים לא מעטים, קבוצתיים ואישיים ברשתות החברתיות השונות ופנים אל פנים.אני לא יודעת אם קבלתן מענה, בפרטי או בציבורי.
לא עניתי לכן על הפניות עד עכשיו בצורה ציבורית ואולי אני צריכה להתחיל בלהתנצל על השתיקה. היא התחילה ממקום שלא היו מילים, ולא היו פנים ולא היו תשובות מעבר לדמעות ומחשבות מבולבלות. היא המשיכה מזה שחשבתי שלמילים שלי אין הרבה משמעות. אבל בימים האחרונים הבנתי שטעיתי.
בימים האחרונים הגעתי למסקנה שהמכתב הזה חייב להכתב ולהתפרסם. שגם אם אין לי הרבה מה לעשות כרגע מעבר לכתיבת המכתב- זה המינימום שאני חייבת לכן ולנו.
אני כותבת את המכתב הזה בשמי, כאשה חרדית שגדלה בעולם החרדי. נולדתי לתוכו ובו גדלתי ומגדלת את ילדי.
כרגיל, גם הפעם, אני צופה שאחרי המכתב הזה, יהיו כאלה שיגידו "אבל היא לא חרדית בכלל, ולא מייצגת" . ועדין למרות שאיני מתיימרת לכתוב בשם כל הנשים החרדיות, ואפילו לא חצי מהן, אני יודעת שיש לא מעט נשים (וגם גברים) , חברות ומכרות שלי שתזדהינה עם מה שכתבתי, או עם חלקים ממנו.
למדנו לזהות אחת את השניה בשיחות השקטות ובמריבות הסוערות על סוגית הגיוס. למדנו להעלות שאלות, לאתגר הנחות יסוד, ואז לחזור לשתוק.
כולם אומרים לנו לשתוק, להרכין את הראש ולא לדבר על הדברים עד יעבור זעם. עד שיעבור הגל הזה. אומרים לנו שאם אין לנו משהו טוב לומר, וזה לא בשליטתנו ממילא, אז עדיף שלא נדבר, כי מה זה יעזור?!
כולם אומרים לנו שסוגית הגיוס היא סוגיה שעומדת לפתחם של "גדולי ישראל" ואם זה לא שלנו, אז בשביל מה שנכנס במקומות אלו.
אבל אני לא יכולה לשתוק יותר.
למול הדמעות, הבקשות והתפילות של רחל גולדברג אצילת הנפש. למול דבריו של הרב תמיר גרנות. למול כל הפנים העדינות והטהורות של הבנים, החתנים, הבעלים והאבות שמסרו את נפשם בשביל עמ"י- בשבילנו. מול הפנים של המשפחות השכולות שיושבות שבעה, ומול חברותי הדתיות והחילוניות המחכות כל רגע לאות חיים מהיקרים להם. שמתנדנדות בטירוף הזה שבין השגרה לפחד המוות, פשוטו כמשמעו כבר שנה שלמה. מול אלה ש"רק" הוקפצו למילואים במשך רוב השנה האחרונה.
אני לא יכולה לשתוק מול הבקשות והטענות, מול השאלות האמיתיות והצודקות שיש לכן. מול הבקשה שאתן מבקשות מאיתנו לבירור מעמיק- שלא מאפשר לנו להסתתר מאחורי הסיסמאות שעליהן גדלנו והתחנכנו. אמירות שהיו נכונות אולי לשעתן, אבל לא מסתדרות עם המציאות של היום, כאן עכשיו.
אין לי תשובות מלאות, ודאי שלא כרגע. אבל עדין, רציתי שתדעו שקולכן נשמע חזק וברור אצלינו. הקול הזה, שאינו מזלזל בסולם הערכים שלנו אבל מבקש לעמת אותו מול המציאות-שוחק אבנים. המילים שלכן, משפיעות על רבים מאיתנו. גברים ונשים. וכשאתן כותבות או מדברות, משתפות בדאגה ובחרדה. בצער ובכאב, אנחנו לא נשארות אדישות.
יש מנגנוני הגנה שונים שבהם נשתמש כדי להדוף מדי פעם את המחשבה שאמת דיברתן, לפעמים נחזור לסיסמאות. לפעמים נאמר שזה גדול עלינו. לפעמים נבקש שיסתכלו על הדברים הטובים (ויש כאלה) ולפעמים פשוט נקח ספר תהילים ונתפלל.
הרוב השותק, מחכה למה שיגידו גדולי הדור, כמו בכל סוגיה ערכית שמתמודד איתה. אבל זה לא אומר שבפנים יש לו תשובות טובות דיין, ברמה היהודית, הערכית והמוסרית.
המניעות רבות וטובות,יש בהן נקודות של אמת, משולבות בנקודות עוורון והרגל. למדנו כבר לומר אותם ישר והפוך בחודשים האחרונים: צהל לא מוכן, ולא רוצה ולא מותאם. ושבכלל לא צריך אותנו או את הילדים שלנו שם. למדנו להתפלפל על איזה צבא צריך לבנות, ומי צריך להקים יחידה חרדית ואת מי נשלח לשם , מי "יוקרב" לצבא בשביל להסיר מעלינו תביעות ועין רעה.
במקרה הטוב יותר, למדנו לשאול שאלות אמיתיות:
איך, אם בכל אפשר להשאר חרדים בצבא אחרי שהורגלנו לחממה? מתוך בחירה גדלנו את בנינו בחממה עם מיעוט אתגרים. מעולם לא חינכנו לסוג כזה של חשיפה ולהתמודדות עם אתגרים שהם עלולים להתמודד בצבא?
ואם אנחנו, ואחינו, ובני הזוג שלנו והאבות שלנו מעולם לא אחזנו בסוגיות השירות הצבאי, אז איך נוכל לשלוח לשם את הילדים שלנו, ככה סתם? למה שהילדים שלנו, יהיו שפני הנסיון בניסוי יחידה חרדית חדשה , מן בריה כזו שלא הכרנו. ואף אחד עוד לא מכיר?
ועוד יותר בשקט, אמרנו לעצמינו שאנחנו לא רוצות לשלוח את הילדים שלנו לסכנת מוות. למות באהלה של תורה- ודאי- כמה שיותר. אבל להתקרב לסיכוי של אובדן חיים- פחות.
לא דיברו איתנו על זה מינקות. אם ראינו חרדים בצבא, ההנחה הראשונית היתה שזה ככל הנראה הדרך שלהם להתקדמות כלכלית, לפתח של עבודה מסודרת שלא תתאפשר ללא הצבא. לא משום אידיאל של שירות, ודאי שלא כזה שמעורר למסור את הנפש.
(ואנחנו לא חייבים, יש דיחוי עד הפטור. וגם עכשיו , כשאין חוק- אף אחד לא יאכוף שום דבר, אז למה לנו?!)
בחדרי חדרים והיום גם קצת מחוצה להם, כולנו יודעות שלא כל אלה שנמצאים בסטטוס של בחורי ישיבה חרדית- תורתם אומנותם כל היום. כל אחת מאיתנו מכירה לא מעט כאלה. ילדים טובים, בחורים טובים באמת. רק שלא מתאימים ללמידת קודש ימים, חודשים ושנים רבות כל כך. התסכול שלהם, ושל ההורים שלהם מממערכת חסרת גמישות שמחייבת כניעה לקונפורמיות כי "ככה זה" היא משהו שמלווה את חייהם גם לפני שאלת הגיוס. אבל החשש מפני מקומות לא מותאמים והתדרדרות רוחנית גדול יותר.
והנה, שנה למלחמה, בנפילת הקונספציות, נפלו גם הקונספציות שלנו. צריך צבא- צריך חיילים. צריך חיילים חרדים וצריך למצוא פתרונות שיאפשרו את זה בהקדם האפשרי. צריך פתרונות וצריך אותם מהר.
אבל שינוי בסדר גודל כזה לא קורה כל כך מהר. לא מעט אנשים שלא רוצים שהוא יקרה מסיבות ערכיות ואידיאולוגיות שהחזיקו למעלה מ60 שנה. יש גם לא מעט אנשים שלא רוצים שזה יקרה מאינטרסים פחות כשרים.
כשמדובר על שחרור שליטה וויתור על כח, האינטרסים והאידיאולוגיות מתערבבים לקשר סבוך שקשה להתיר. אנשים התאמצו מאד לקשור אותו חזק כל כך, במשך שנים. הוא לא יותר בקלות.
זה לא אומר שצריך לוותר,זה רק אומר שהאתגר מורכב. מאד. השינוי יקרה בשנים הבאות- כי כבר אין ברירה, אבל הדרך לשם לא תהיה פשוטה ולא מהירה.
זה יתחיל בחוק, ימשיך בחינוך, יבנה תוך כדי פשרות ובחירת העדפות. (מה עם נשים בצבא, למשל, איפה יהיה המקום שלהם מול יחידה חרדית?) מתוך הבנה שלא נצליח פה בשיטת "הכל או לא כלום".
חוק יעזור, תמרוץ כלכלי למשרתי מילואים יתן עוד דחיפה.
כעס על אנשים פרטיים שהם חלק מקהילה על כל המשתמע מכך, הוא מובן מאד. יש לכן סיבות טובות לכעס הזה, אבל אולי נוכל יחד לתעל אותו לעשית השינוי. שיחות ושיתוף בכאב ובתסכול- יכולים לחבר ולמוסס התנגדות אישית. גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה.
מאבק מול מנהיגות פוליטית (מכל המפלגות) שמאפשרת ומקדמת את ההסדרים הקיימים- הוא חובה. לקולות הקוראים לשינוי בתוך החברה החרדית- יש פחות כח והון פוליטי מאשר לכוחות אחרים, מבחוץ. אלה שיכולים , אם רק ירצו לקרוא ולפעול לשינוי. אולי זה הזמן לדרוש מהם להפעיל את הכח הזה.
שיהיה ברור, אני לא מנסה להסיר אחריות מהחברה החרדית, או לטעון שהכל בידי אחרים. פרסום המכתב הזה הוא לא פשוט בשבילי, אבל הוא חלק מלקיחת אחריות ונכונות אמיתית לפעול ככל שניתן לשינוי המצב- לטובה. באחריות ובזהירות, מכל הסיבות שכתבתי למעלה. אני חלק מאלה שרוצים לפעול, ומנסים מבפנים, בדרכים שונות ומגוונות, כאלה שאתן מכירות ולא מכירות. כולם מתמודדים עם מנגנונים חזקים יותר- שלא מעוניינים בשום שינוי, אבל לא מתייאשים. הילדים שלנו שומעים דיבורים אחרים, מתגייסים ומתנדבים. הבחירות שלהם שונות מהמקובל, גם הם משלמים מחירים על זה.
אני יודעת שבכחן של נשים להפוך עולמות- לטובה. רוצה להודות לכן על כל מה שעשיתן ועושות עד היום עבור עמ"י, ולבקש שלא תוותרו עלינו. עוד לא ואם יש בכן עוד כח אחרי השנה הזו, תראו לנו שאפשר לעשות את הדברים האלה גם אחרת.
יחד בתקוה ובתפילה לשלום מבית ומחוץ.
איתכן, פייני
