אני לא זוכר מי הפרשן שהזכיר את הרעיון הזה – "במה אדע" – היינו ייסורים, "ואז נתקררה דעתו", שאם הכל תלוי בזכויות, לא תמיד יש זכויות...

יש רעיון כללי שמופיע הרבה בחסידות, לפחות זאת שפחות בקטע הציוני, שאומר שיש ארץ ישראל שלמעלה וארץ ישראל שלמטה. לפני שעם ישראל נכנס לארץ ישראל, היא נקראה ארץ כנען (בתורה לא קיים הצירוף "ארץ ישראל". זה מופיע רק בנביאים), וכדי "להוריד" את קדושת ארץ־ישראל העליונה, עם ישראל היה צריך לשלוח את המרגלים, להילחם ביריחו (הגרעין הקשה של ז' האומות), להילחם בעמי כנען (שמסמלים את הקליפות), וככל שהם מצליחים בתיקון הרוחני הזה, כך מדרגת א"י מתגלית, ביחס ישר. אם קצת, אז קצת; אם הרבה, אז הרבה. "לשכנו תדרשו ובאת שמה" "מכאן שצריכה דרישה" וכפי הדרישה, כך הביאה... עשר קדושות הן, אם רוצים קצת, אז נכנסים קצת, אם רוצים הרבה, נכנסים אולי אפילו עד לקודש הקודשים... ומכאן אפשר לפרש איך שרוצים.

השאלה אפוא "למי זה שייך", אם לאמץ את קו המחשבה הזה, ועוד להרחיב אותו לכיוון של אלגוריה לנפש האדם... היא שאלה "נמוכה" של אביב העמים באירופה, ולאומיות אירופאית קלאסית, שאינה משקפת בדווקא את השקפת התורה. לפי זה רש"י המפורסם אין מטרתו לתת הצדקה "לוגית" למה א"י שייכת לעמ"י, הפוך, היא מוציאה את כל הלוגיקה שבדבר: זה לא סיפור היסטורי, אלא סיפור של רצון ה'. הארץ היא כלי ביד הקב"ה לקידום מטרתו הרוחנית, והוא מסדר את כל העמים, הארצות והאנשים הפרטיים במקומם הנכון כדרוש לתוכניתו, לא לפי השקפות רכושניות ילדותיות של "זה שלי" ו"זה שלי".

קודם כל, היחס בכללי לפרשנות של נבואה. דברים אלו יסודם ברמב"ם: הנבואה שניתנת בהתחלה איננה מוכרחת והיא אפשרית (כיוון שבהגדרה הידיעה האנושית היא מוגבלת ואינה יכולה לסתור באופן מוחלט את הבחירה לפי הרמב"ם, מה שאין כן הידיעה הא-לוהית שאין לנו השגה בה), ותמיד כל נבואה, אף שהיא תוחמת את העתיד לגבולות מסויימים, יש עדיין גבולות גזרה, לעיתים רחבים יותר מהמבט הראשוני, שיכולים להשתנות לפי בחירת האדם והשתנות מצבו. הדוגמא המובהקת לכך זו הנבואה על סוף גלות בבל, שהגמרא במגילה מביאה כמה אנשים שטעו בה, ואפילו דניאל לא הבין מה פשר הנבואה הזו. לאחר מעשה, בדיעבד, ניתן לראות איך הדברים שקרו נכנסו בדברי הנבואה, אך הנבואה כשלעצמה הייתה יכולה לצאת אל הפועל בצורה אחרת.

לכן, הגיוני שמראש ה' תכנן שעם ישראל יהיה 400 שנה במצרים. אלא שמצרים עינו את עם ישראל יותר מדי, וכן עם ישראל עצמו הגיע למצב של מ"ט שערי טומאה וזה לא היה פרקטי לתת להם לחכות עוד הרבה שנים במצרים, ולכן הגאולה הוקדמה. הדבר לא סתר את הנבואה, והנבואה התפרשה בסופו של דבר באופן אחר מהמחשבה הראשונית. אפשר לומר שה' "שיחק" בגבולות הגזרה של הנבואה כפי מה שיכל כדי לגאול את ישראל טרם זמנם.

בנוסף לכך, כפי שכבר אמרו פה, ה' נתן לנו את הארץ, פשוט בתנאי של זמן. במושגים תלמודיים: ה"גוף" נקנה לנו, וה"פירות" יגיעו לנו רק בגאולת מצרים. עיין ברמב"ן בסוף וירא שה' גם תלה את שמו (נצחיותו) בהבטחת הארץ, ועל כן גם אם נחטא או לא נהיה ראויים יותר, לא נאבד את המתנה הזו.

מקווה שעניתי....

אגב, עיין רש"י בפרשה שלנו (חיי-שרה) פרק כ"ג פס' ד'.

שבתיקון קוראים סימנים, נוטה להטעמה של זקף קטן, ומנמק אותה.

לא השתכנעתי מהראיות שלו, אבל יש בזה הגיון, שהפסקה גדולה לא אומר שבאמת יש נתק במשפט. גם הפסוק "וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת", אחרי המילה "אביו" יש הפסקה גדולה יותר מאשר אחרי המילה "ואמוה.

אולי הפתח משתנה לקמץ בסוף פסוק/משפט? כמו שסגול משתנה לקמץ

הנה למשל בבראשית א: יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם

... נכון לא רק למים. גם למילה את בסגול וצרה:

וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל

אבל למה? הרי דיקדוקית זה אותה מילה . אין כאן עניין של הברה פתוחה או סגורה.

חייבת להיות כאן סיבה נסתרת

ייתכן ותופעה דומה מתרחשת כאן

בהרבה מילים משתנה הניקוד של ההברה המוטעמת מפתח/סגול לקמץ כאשר הן מוטעמות במפסיק חזק (אתנחתא, סוף פסוק, לפעמים גם בטעם סגול, ולעיתים נדירות יותר - גם בזקף קטון ואפילו בטיפחא).

כגון: מים, שמים, עבד, מרדכי, פלג, סף, טף.

באופן רחב יותר - בלשון הקודש יש למילים "צורת הפסק" ו"צורת המשך", והרבה מילים משתנה הניקוד שלהן כאשר הן נמצאות בסוף משפט (לדוגמא עַמְּךָ לעומת עַמֶּךָ).

בדוגמא של @נקדימון - זה קשור להברה פתוחה.

אבל הקמץ בסוף משפט - יכול להיות גם בהברה פתוחה (כמו טף וסף) וגם בהברה סגורה (כמו מילת השאלה "מה" בפסוק "ונחנו מה" שהיא בקמץ בגלל סוף המשפט).

אפרים, מצרים, כנען, פסח (חוץ מבבמדבר ט,א)...

מאוד נפוץ, לא יודע מה הכלל בזה. רק חייב לציין יוצא מן הכלל: המילה נדר לא משתנה.

דיון בפורום על "צניעות במרחב הציבורי בארץ הקודש"

(אני אישית חושב שדיונים על צניעות בפורום מעורב זה לא צנוע, אבל אני לא אנעל שרשור בגלל זה)

כל צד תורם ומביא את הדברים בעיניים שלו, במיוחד שיש הבדלים משמעותיים בין הראש הגברי והנשי. מה התועלת לדון עם עצמך על צניעות הצד השני? 

פרק תהילים שכתב דוד המלך בשעת צרה מסויימת?

יש נטיה "לברוח" לספרים שמסבירים דברים בצורה יסודית כדי להחדיר לשכל, אבל הרבה פעמים (בפרט בדברים כאלה) הפתרון היעיל יותר הוא החוויה. כשאדם חווה את נוכחות ה' הוא ממילא בוטח. חוויה מזוקקת של נוכחות ה' היא פתרון לעוד הרבה דברים, גם לדברים שלכאורה שכליים כגון איך ללמוד תורה.

אין מצב...

אבל רק בשביל הענווה שלך שלך אכתוב כמה מקורות:

1. הכי קוהרנטי, לוגי, מאורגן - שער הביטחון בספר "חובת הלבבות".

2. יותר רגשי עם עומק, אבל לטעמי קצת פחות לוגי - "אמונה וביטחון" של החזון איש.

3. עומד לי בראש דרשה מאוד יפה עם הרבה מקורות ומשלים וכו, בספר "מאור ישראל - דרושים", של הרב עובדיה (בטח הכותרת שלה קשורה לביטחון/אמונה).

כי הצדיק יודע מה קורה בסביבת קברו, ואם מתפללים שם - הוא רואה בצער המתפלל ומתפלל גם הוא לה'.

תענית כג,ב: 

רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה.

תוכנית רדיו - שאלות ותשובות - ערב שבת פרשת שמיני • אתר הרב מרדכי אליהו 

דקה 43:48

מצד שני 1. לא בטוח שדנים אי אפשר מאפשר. 2. לא בטוח שאין בזה שום מעלה

מדרשה חדשה לבנות בבית אל

מדרשה של אהבה - בבית אל

בגיגול מהיר עכשיו ראיתי שמצאו עוד הרבה מקורות קדומים, כבר מזמן הגאונים והראשונים

ובעוד ספרים