קידושין (כ"ט: ), שמה מבואר שרב חסדא, שיבח את רב המנונא בפניו של רב הונא שהוא אדם גדול.

אז אמר לו רב הונא כשיבוא אליך תשלח אותו אליי וכשהגיע אליו

"כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא אהדרינהו לאפיה מיניה א"ל חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת "

כשהגיע אליו רב המנונא, ראה רב הונא שהוא לא מכסה את ראשו בצעיף, שאל אותו למה אתה לא שם סודר(=צעיף) על ראשך? אמר לו רב המנונא, כי לא התחתנתי עדיין. רב המנונא החזיר את פניו ממנו(היינו הסתובב ממנו) ואמר לו, לא תראה את פניי עד שתתחתן.

ומכאן הביאו אחינו האשכנזים (אם אני לא טועה זה פסק של הרמ"א, אבל אני לא בטוח.) את המקור לאיסור להתעטף בטלית עד החתונה, למרות שהרב רצאבי מביא הוכחות וסימוכין לכך שהסודר שמדובר פה בגמרא הוא צעיף, ולא טלית, כי כל הפסק של האשכנזים, הוא שרוב היום היו התנאים עם תפילין וטלית עליהם, ומה זה "מאי טעמא לא פריסת סודרא?" היינו מה הסיבה שאתה לא מכסה את הראש? ופה המחלוקת בין האשכנזים לספרדים והתימנים, מה הוא אותו סודר ? אחינו האשכנזים סוברים שזו טלית(על פי פסק הרמ"א אם איני טועה שוב), ואנחנו לא חיישינן לזה וזהו סתם צעיף בעלמא.

כמו שכתוב בגמרא על רבי יהודה בר עילאי:

דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו

,ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין [ודומה למלאך ה' צבאות,

לגבי מה שכתבת על סדינין מצוייצין, גם אם, איך זה קשור לפסק של האשכנזים? את זה אתה צריך לשאול אותם לא אותי

זה לאו דווקא טלית אבל זה יכול להיות טלית.

נראה לי שהביסוס הגיוני הוא בעיקר מסורת. במידה ואכן יש מסורת כזאת אז הגיוני להסביר בגמרא שמדובר בטלית.

המהרי"ל תולה את המנהג במקור הזה.

זה הרעיון.

[הנקודה היא שלא בכל אשכנז היה ככה, בעצם היו קהילות שאפילו ילדים לבשו טלית גדול ובוודאי מגיל מצוות. אז אפילו כמנהג שדין הוא, זה לא בדיוק מנהג אשכנז באשר הוא אשכנז, אלא מנהג קהילות מסוימות מקרב המקורות המצומצמים של קהילות אלו במקור, ובוודאי היו לזה גלגולים רבים ברבות הימים והתרחבות התפוצה בארצות אירופה, כשרק שטחי פולין ואוקראינה - בגבולות ימינו - הם בערך כשטחי גרמניה וצרפת, וזה עוד לפני שאר מזרח אירופה, מרומניה ועד ביילורוסיה. ובקיצור, כנראה שידעו שלא חייבים להסב את המבוכה הזו בהכרח, אלא די בחרו לעשות כך.]

שבפרשת כי תצא כתוב "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" ומיד אחר כך "כי יקח איש אשה"

לא כל האשכנזים נוהגים כך, וחלק מהאחרונים גם ערערו על המנהג הזה. בכל אופן, מעיקר הדין אין חובה לשים טלית בכלל, והיעב"ץ הסביר שבגלל זה קנו טלית רק למי שהתחתן (קצת כמו שהיום קונים שטריימל רק למי שמתחתן)

טלית המיוחדת לתפילה זה משום הכון לקראת אלוהיך ישראל, ולא משום מצוות ציצית.

למרות שטלית בוודאי חייבת בציצית, ואילו הפונצ'ו שלנו ממש לא ברור שחייב בציצית.

כל עניינו הוא לקיים את המצווה, הוא לא נחשב בגד, והמצווה היא להטיל בבגד שלובשים ציצית, לא ללבוש בגד מוזר בשביל לקיים את המצווה.

שנית, בגדים תחתונים פטורים מציצית, מחלוקת האם זה בגלל שהם עשויים לזיעה או לא, כי אם זה בגלל שהם עשויים לזיעה (גופיה) אז ודאי שהפונצ'ו שלנו לא עשוי לזיעה, אלא רק לצורך קיום המצווה, ואז אולי כן חייב בציצית, אבל אם מכריע שזה מסיבה אחרת אז הבגד עשוי להיות פטור מציצית.

שלישית, הגודל של הציצית שחייבת הוא רק החל ממידה חמש בבגדי הצמר, והמידות הנמוכות יותר פטורות מציצית.

אני חושב שכדאי למצוא מקום שמוכר סוודרים מצמר אמיתי, ולהפוך אותם לציציות. באופן מכובד כזה, עם כפתורים בצדדים שסוגרים את הבגד, ופשוט לקיים מצוות ציצית בהידור ולפי כולם.

אם מישהו מכיר מקום כזה, אני אשמח. (שימו לב שלא כל מה שכתוב צמר זה באמת צמר, צריך צמר כבשים ולא צמר גפן)

הא' זאת סברה מחודשת.

ב' זכור לי משהו כזה אבל אם יש לך מקור להפנות אליו אשמח, בכל־מקרה כולנו פה עם טליתות צמר הרדקור אחי לא גופציצית ניילון כולל הבנות!

ד' אימא שלי סרגה פעם סוודר צמר ולא סגרה לו את הצדדים ואמרתי לה שבתכל'ס זה ה־בגד שחייב בציצית

ב' לא הבנתי למה אתה מתכוון

ג', האם זה סוודר מצמר כבשים, או מחיקוייו כגון פוליאסטר? סבתא שלי הייתה סורגת בחוטים שנראים כמו צמר אבל זה היה פוליאסטר

א' זה יכול לגבול בדרישת טעמא דקרא.

=> אם זה בגד שמתכסים בו ומתחממים על־ידיו מה גריעותא בזה שהוא מיועד למצווה? זה כמו שיהיה מיועד לדייט או לריצת בוקר או לפגישת עבודה.

=> אם עם ישראל לדורותיו נהג להתכסות בטלית וגם בטלית קטן יש סיכוי טוב מאוד שהמנהג הזה נכון ולא השערה מחודשת, לא צריך לבנות את היהדות מאפס בכל דור.

ב' הכוונה היא שאני לא זוכר מה המקור לסברא שבגד המיועד לזיעה פטור מציצית, ובכל־מקרה זה נוגע רק לגופיות ציצית זולות

ג' לא זוכר בדיוק. יכול להיות כותנה אבל יכול להיות גם סיב סינתטי או משהו, פשוט זה הזכיר לי.

ומי אמר שעם ישראל נהג כן לדורותיו? מתי התחיל המנהג הזה בכלל? חוץ מזה שבאירופה לבשו אותו מעל הבגדים. אבל גם אם נאמר שזה מנהג לדורות, זה לא ראיה לכלום, עם ישראל נהג הרבה טעויות, למשל ההישארות בגלות עד ביאת משיח.

ב' כבר אחפש את המקור, אבל למיטב זכרוני זו מחלוקת האם בגדים שתחת הבגדים פטורים מכיוון שהם עשויים לזיעה או לא, אבל רק אם זה בגלל שזה עשוי לזיעה אז הבגד שלנו חייב בציצית, כי אם זה משום שהוא בגד שלא רואים למשל, לא יעזור שהם לא עשויים לזיעה.

ג' מגניב. גיליתי ביום שישי שלאבא שלי יש סוודר קנוי 55 אחוז צמר. אני תוהה האם זה נחשב בגד צמר, אבל מכל מקום הוא לא בגד ארבע כנפות. אם אתה בקטע בוא איתי יום אחד לירושלים ונחפש בחנויות הבגדים סוודר שרובו המכריע צמר, ואז נפתח את התפרים שלו בצדדים, ונעשה ציצית לעילא ולעילא, ואפשר לתפור כפתורים בצדדים כדי לסגור אותו שלא יהיה קר. קיצור אם בא לך דבר איתי.

לא כל הבגדים מיועדים להתחממות גרידא. אם אני לובש חולצה מכופתרת זה לאו דווקא כי היא מחממת אלא כי נראית מכובדת, ואמנם היא מוסיפה קצת חום, ומכסה את הזרועות. יכול להיות שאם המטרה היחידה שלי בחיים הייתה להתחמם הייתי לובש סוודר.

איני יודע מתי בדיוק התחיל המנהג הזה אבל הוא עתיק ונפוץ מספיק כדי להיחשב, לפחות בעיניי, כמנהג קאנוני. באשר להישארות בגלות גם המתנגדים לציונות ראו ערך בעלייה אינדיבידואלית לארץ ישראל בגבולות האפשר. היו כל־מיני תנועות שונות ומשונות שניסו לעלות בחומה, מרידות במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירת השקצים, שנחלו כישלון חרוץ, או המוני אנשים שמכרו את כל רכושם כדי לעלות לא"י עם שבתאי צבי... לכן איני חושב שעם־ישראל טעה. בכל־מקרה, בהרבה סוגיות של "המצאת היהדות מחדש" (או "מציאת" אם תרצה), יכולה להתעורר בעיה של מוציא לעז על ראשונים. בחלק מהסוגיות לא, כמו למשל עלייה לארץ ישראל, שהייתה פשוט בלתי־אפשרית בימים עברו, או התכלת, שלא היה ניתן להפיק ברמה הטכנית עד דורנו, אבל אין בהם מחלוקת עקרונית על חכמי הדורות הקודמים.

במנהגים מאוד חשובים שהשתרשו, אני לא רואה איך הדעה שלי יותר רלוונטית מאשר מה שנוהגים כל עם ישראל, ואפילו אם תמצא ראשון או שניים או עשרה שדעתם שונה, כמו בתפילין דרבנו תם. ההבנה האינטואיטיבית שלי את הסוגיה במנחות היא בדיוק כמו רבנו תם אבל זה לא אומר שאתחיל להניח תפילין דרבנו תם במקום רש"י, או שאפסיק לברך על תפילין של רש"י מצד סב"ל.

ב' האריז"ל אומר שהטלית הקטן צריך להיות מתחת לבגדים (ציציות בחוץ או לא), זאת סמכות הלכתית מספקת בעיניי ויותר מחייב מאשר כל מסקנה שאגיע אליה במהלך חיי האומללים.

ג'. פשוט קח כדור צמר, אבל צמר wool, ותתחיל לסרוג אחי.

אבל בציצית אתה לא מרוויח לא להיראות מכובד, לא לכסות את הזרועות ולא כלום. אתה לובש אותה נטו למצווה. זה שהיא מוסיפה קצת חום לא נחשב.

לא הבנתי למה זה קושיה עליה עם שבתאי צבי, הוא היה המשיח שלהם. זה מנהג מוטעה שהשתרש בעם ישראל.

מוציא לעז על ראשונים? לא מכיר את הסברא הזו בפסיקת ההלכה. מי שהיה רבו אנוס ולא הקריב את הפסח, הוא לא יקריב?!

מה פתאום אתה קובע שברמה הטכנית לא היה ניתן להפיק תכלת? מה אתה חושב היו עושים האמוראים?

הרמב"ן כותב שיש גזירה שאסור לאף אחד להשתמש בצבע הזה מלבד המלכים ולכן לא צובעים בו.

יש הבדל בין הלכה שהפכה למנהג, לבין מנהג ללא הלכה. הלכה שהפכה למנהג יש לה תוקף, גם כדי להכריע נגד דעה הלכתית אחרת. מנהג לא יכול להכריע נגד הלכה אם אין הלכה מאחוריו. ולגבי תפילין זו לא קושייה, כי באמת כולם פוסקים כרש"י, וכרבנו תם רק לחומרא.

ב' זה שהאריז"ל אומר משהו לא אומר דבר, הרבה פעמים ההלכה מתנגשת עם הקבלה. מקובלנו שפוסקים כנגלה.

ג', נראה לך יש לי כוח? אני עצלן. חשבתי על זה כבר תקופה, אבל להסתובב לבד בחנויות בגדים בירושלים ולחפש סוודר זה יותר מדי מביך...

=> מניין לנו? מצוות שעטנז נסמכה לציצית למיטב ידיעתי שעטנז מוגדר כבגד שמתחממים בו, זה גדר האיסור, להתחמם בבגד (בניגוד להצגת הבגד כדרך המוכרים). זה לא משנה אם לובשים שעטנז מתחת לבגד, מעל הבגד, לצורך עבירה או לצורך אחר.

ברמה הטכנית לא היה אפשר להפיק תכלת מאז שפסק ייצור התכלת באזור ארץ־ישראל-לבנון-קפריסין בזמן הכיבוש הערבי. זאת הכוונה. כמו בתכלת, ובכמו בקורבן פסח, אנחנו לא חולקים על הראשונים בשום דבר. אנחנו לא סוברים משהו שהם לא סברו. כל הראשונים סברו שיש מצוות תכלת, שאלה ואלה הם הגדרים שלה, כך וכך מקיימים אותה, אלא שלא הייתה להם גישה לחילזון התכלת, כמו שהיו קהילות בלי גישה לאתרוג כו'. אבל אם נגיד אני אלמד עכשיו את הסוגיה של תפילין, ואחליט שהמסקנה היחידה מהגמרא היא תפילין דרבנו תם, וכל מי שעושה הפוך הוא נגד דעת הגמרא, ואתחיל להניח רק תפילין דרבנו תם, זה יהיה שטות, כי זאת סוגיה הלכתית שכבר הכריעו בה הרבה לפניי.

מנהג שכל גדולי ישראל, בכל הקהילות, נהגו בו כבר לא יודע כמה זמן, אולי אלף ומעלה שנים, בעיניי חשוב מספיק. אתה יודע זה כמו שאני לא קם בבוקר וחושב לעצמי "למה אני צריך לאכול? האם למדתי לעומק את הסוגיה של אכילה? אולי יש צדדים של ספק בדבר?"

ולגבי הפסיקה של רבנו תם רק לחומרא... תגיד את זה לרבנו תם... נראה לי שבעיניו זאת לא הייתה רק חומרא...

וגם, מי הכריע? האחרונים? אבל כבר אמרנו שדעת האחרונים לא כזאת קריטית ומכריעה, אפשר פשוט ללמוד את הסוגיה מהגמרא ולהגיע לאילו מסקנות שרוצים, לא?

ב' גם אם אין פוסקים לפי הקבלה נגד הפשט, הדבר נכון כשהגמרא סותרת במפורש את הקבלה. כשיש ספק בראשונים או באחרונים, אין סיבה שלא לסמוך על המקובלים. אבל המקובלים אינם דעת יחידאה בכך.

הואבמסכת ציצית (אות ה'): "אפיקרסין פטור מן הציצית ור"ע מחייב"

נחלקו הראשונים מה זה אפיקרסין ולמה זה פטור

רש"י אומר שזה סודר ופטור כי זה כסות הראש, הערוך אומר שזה גופיה וקושרים אותה למטה כשלובשים אותה ולכן פטורה, והרא"ש אומר שבגלל שזה עשוי לזיעה בטל מזה שם בגד ולכן זה פטור.

אני מניח שיש עוד כמה ראשונים שמדברים על הנושא, העתקתי מתשובה באתר ישיבה.

לפי זה באמת נראה שהציצית שלנו תהיה חייבת בציצית, אבל זכור לי במפורש משהו על בגדים תחתונים שפטורים מציצית. אבל אין פוסקים הלכה מהזיכרון שבור

מכירה משהו שאמר פעם דבר תורה בבית כנסת.

אחד מהמתפללים פנה אליו ואמר שהוא מאוד מורשם והיה שמח להציע לו מישהי, אבל הוא רואה שהוא כבר נשוי כי הוא לובש טלית.

הבחור לא היה אז נשוי, סתם ייקי.

הרדידות היא סימן ההיכר שלך.

מה אתה קופץ הלאה לפני שהבנת את העניין הראשון??

ראשית ראוי לציין את המקור והוא תנא דבי אליהו רבה י"א.

הפסקה מזכירה את הקינה "אם תאכלנה", "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אללי לי [...] ורוח הקדש למולם מרעים, הוי על כל שכניי הרעים, מה שהוקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, לא משמיעים."

כלומר, הקלות שבה העם מטיח דברים כלפי מעלה, לעומת הקושי למצוא בעצמו חסרונות ולתקנם.

"תרועה שאין בה ממש" אפשר להבין מכמה כיוונים,

הא' שאין ראוי לחוטא לבטוח בה' ולהעמיד פנים שא־לוהיו בקרבו (הגם שיש מקורות שגנב הבוטח מצליח ונענש על־כך).

הב' שעיקר המלחמה הייתה תלויה בחטאי בני עלי, אם כן, מה שמחה יש בכך שהם הגיעו למחנה? יש בכך משום חנופה לרשעים.

הג' שהבינו את ארון ברית ה' ואת מוסד הכהונה כגורמים מאגיים שעוזרים לנצח במלחמה או לשכנע את הקב"ה להיות לצדם, ולא שינוי המעשים, וזה מתחבר ל"תרועה גדולה" (סמל לתשובה, אך במקרה הזה, תשובה קולנית חסרת תוכן פנימי).

אז ממליץ לך ללמוד הבנת הנקרא. בני עלי הכעעסו בעזרת ישראל - כשאכלו את הבשר לפני החלב, ובעזרת הנשים - ששכבו את הנשים, או ששיהו קיניהן.

אין לזה קשר לדיזינגוף, אם במקרה חשבת

… על תרועה שאין בה ממש בימינו.

...לחטאים שהוא עושה. אפילו חכמים שבניהם טועים.

אין יוץר נבואה. כולנו בלי יוצא מהכלל ילודי אשה.

… את מרד בר כוכבא  והדרוש ״דרך כוכב מיעקב״. יש דוגמאות עכשביות אבל אני שומר אותם לעצמי.

אני דווקא אזכיר דוגמא אחת שלא שמענו לדברי חכמים והיא הצעקה של הרבי לא להחזיר שטחים בזמן המשא ומתן עם מצריים. כאן באמת חבל שלא שמענו בקולו.

כתוב בגמרא שעשרות אלפי תלמידי ר עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. כלומר מתואר כשלון מרד בר כוכבא. גם באיגרת רב שרירא גאון כתוב שתלמידי ר עקיבא מתו בשמד. אולי גם המגפה שבגמרא היא המגפות שבאו כתוצאה מהוות והרעב שאחרי הטבח שעשו הרומאים.

כלומר בר כוכבא נכשל בגלל שנאת חינם.

המרד עצמו היה אמור להצליח אסטרטגית, כי לרומאים היתה אימפריה אויבת אדירה שכבר עזרה ליהודים בעבר- האימפריה הפרתית, שבדיוק נלחמה מול הרומאים באותם זמנים. התכנון היה להסתייע בעזרה פרתית במרד, שמשום מה, (באופן עמוק בגלל שנאת חינם שלנו) לא עזרה ברגע האמת.

רוב הרבנים התנגדו להחזרת סיני

שהרומאים שלטו. כיום אנו עצמאיים.

בעצם יש דוגמאות לחשיבה הזויה - המחשבה שאפשר לעשות שלום עם אשף, לדוגמא

אני לוקח משדה התעופה יותר מדי שלוחים מארץ ישראל שבאים לכאן לאסוף תרומות.

זה ברמה האישית. ברמה הלאומית בלי ארצות הברית אין לנו קיום. לא פלא שראשי ההתישבות כרגע נמצאים באמריקה שתדלנים ואוספי תרומות.

א. עצמאות לא מחייבת עצמאות מלאה, גם עצמאות ברובה היא עצמאות. גם חזקיהו שהעלה מס לסנחריב, או צדקיהו שהעלה מס לנבוכדנצר, או תקופת השופטים או שאול המלך בתחילת דרכו שהעלה מס לפלישתים נחשבים עצמאיים. ויש לזה ראיות הלכתיות ובגמרא רבות

ב. גם ללא התרומות מדינת ישראל עומדת. ללא תמיכת האמריקאים אמנם יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, וחוץ מזה תמיד אפשר לפנות למעצמה אחרת לעזרה. בסוף לא כל תכתיב שהאמריקאים נותנים אנו עושים, וארהב צריכה אותנו כמו שאנו צריכים אותם. כנל אדם שעובד אצל בוס לא נחשב עבד.  זה דרך העולם שיש יחסי חוץ בין מדינות, וגם שלמה היה צריך עזרה מפרעה, עצמאות אינה אאוטרקיה.

ג. כל התכתיבים שאנו מקבלים מארהב זה רק מחוץ לקו הירוק או במלחמות שלנו מחוץ לגבולות המדינה. גם כשארהב נלחמת בחול אז מעצמות אחרות הגבילו אותה. בתוך הקו הירוק אנו עצמאיים במאה אחוז, ומעולם לא קיבלנו תכתיבים מארהב לדברים שבתוך הקו הירוק, גם לא בדיכוי פרעות שומר חומות, או בממשל הצבאי על ערביי ישראל בעשור הראשון למדינה. אנו זקוקים לארהב בלבנון או עזה, כי מבחינת העולם זה מחוץ לגבולות המדינה, שם אנו לא שולטים באמת מבחינתם.

ואם אתה חושב שאין שם שתדלנים ממדינות אחרות, אתה חי בסרט. זו המעצמה הגדולה והחזקה ולכן כל מי שבגוש שלה יעשה הכל כדי להפיק את המיטב.

בגמה הלאומית, אם ארהב תצא מהתמונה אז רוסיה או סין יכנסו, כי אנחנו המדינה הכי משגשגת, הכי יצרנית, הכי מתקדמת, והכי אסטרטגית באזור. מי עדיף לרוסיה? אנחנו או סוריה? ברור שאנחנו, אבל הם צריכים דריסת רגל במזרח התיכון וזו האופציה שהסתדרה להם. אם ארהב תלך, רוסיה תמהר לדרוש את הידידות שלנו.

האם יש עוד מקומות  שבהם יש מאמרים?

בהוצאה של חב"ד 

שם יש על פי סדר מסויים פסקאות של הרבי האחרון על תפילה באופן כללי ועל הסדר הכללי של הסידור

משה לימד את בנ"י לקרוא את שמע.

אבל האם הוא עשה זאת כי ה' ציווה, או שהוא תיקן זאת כתקנת-חכמים מפי עצמו (כמו קריאת התורה ג פעמים בשבוע שמשה תיקן אותה) - זוהי המחלוקת.

בסגנון דומה מפרש הרמב"ם מחלוקות נוספות בענינים שעברו במסורת.

שהרמב"ם לא מתכוון לומר שאין הלכות שנשתכחו [חז"ל מדברים על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה]. אלא גם כשיש מחלוקת כזו, זה לא שאחד מהצדדים אומר שיש לו מסורת אחת, והצד השני מביא מסורת מנוגדת או סתם לא מוכן לקבל את המסורת, אלא ששני הצדדים יודעים שאין בידם כבר מסורת וחולקים מסברא.

(אני בהנחה שאתה מתכוון בעיקר לנ"ך)

רש"י על הנביאים, מביא דרשות חז"ל על נקודות ספציפיות וכמעט לא מבאר פשט. לכן הגיוני שאתה נשאר עם הנקודות שרש"י מביא ולא עם המכלול.

המלצצי שקודם כל תלמד עניין שלם, תקרא פרשיה /פרק /הקשר ברצף ותשתדל להבין. אי אפשר להבין פסוק, פסוק לבד. אחר כך, אם צריך תלמד שוב את הפסוקים עם מצודת דוד המבאר את הפשט.

כשיש מילים קשות, מומלץ להעזר במצודת ציון, אבל בשלב ראשון חשוב להבין מכלול, גם אם לא מבינים כל מילה ומילה.

בהצלחה רבה

אז כדאי לקרוא את הפסוקים בקול, אפילו במנגינה (אפשר טעמים), כדי לזכור. ואפשר גם לשמוע הקלטות של התנ"ך תוך כדי הקריאה.

אם זיכרון חזותי -

לדבוק בתנ"ך אחד שרק ממנו אתה לומד (או ספר בודד כל פעם).

כמובן, תמיד חשוב לעשות חזרות...

ועוד רעיון - לשמוע שיעורים על התנ"ך, שמתעמקים בכל פסוק הרבה זמן, וכך הפסוקים נכנסים לראש אחרי הרבה חזרה עליהם בשיעור.

ומוסיף שכדאי ללמוד מתנ"ך ממש. העימוד המקורי עם הפרשות הפתוחות והסגורות, והאריחים על גבי לבנה וכו' עוזר להבנה וזיכרון.

לא כדאי לוותר על רש"י, רק להפריד בינו ובין לימוד פשט המקרא, שלא יפגע ברצף.

וכמובן להתמיד בלימוד כדי לזכור טוב. עם התמדה של זמן מועט כל יום אפשר לסיים כל שנה את התנ"ך בעז"ה.

(יש תנ"ך שמחולק ללימוד של עמוד ליום. כמדומני שעכשיו הם בסביבות שופטים)

אממ מה שעוזר לזכור זה ללמוד בריכוז, בראש נקי וצלול (לפנות זמן ולבטל מסיחים) ובכוונה (דורש הכנה קטנה ותפילה)

ולחזור כמו ש@מתואמת כתבה

וכל הכבוד.. מחזקת 

(איפה הימים של הילדות שלומדים וזה נחרט בזיכרון... מעלה געגועים)

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש

לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

פרק כט בתהלים

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

שמואל ב פרק ו

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:

״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.

את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.

הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !