אבל כל מפרשי התורה נוקטים קו אחר לחלוטין.

במיוחד הנצי"ב שהזכרת. 

שמעתי את הפירוש הזה (או דומה לו) בכמה הזדמנויות,

והשבת ראיתי באמרי אמת תרצ"א

ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל וגו' ותקח הצעיף ותתכס יאתא בזוה"ק פקודי שרבקה ראתה שיצחק הוא מידת הדין ולכן נפלה מעל הגמל, איתא בספר מנחם ציון שיצחק נקרא פחד יצחק מפני שכל מי שהסתכל עליו נתמלא יראת שמיים, זהו ותקח הצעיף ותתכס כדאיתא בגמרא כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא [...] שאצל יצחק מי שראו נתמלא פחד [...]

רמב"ן: ותרא את יצחק ותפל – לשון רבינו שלמה: ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו.

והנצי"ב בדיוק כותב את מה שכתוב שם אני לא יודע למה אתה מתכוון:

(ותתכס) מרוב פחד ובושה, כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בלבה פחד, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם, משא״כ רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות, וכל זאת היתה סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואילו היתה רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא היה מגיע בזה האופן, והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו יתברך.

///

לנושא עצמו בהחלט יש כאן עניין גדול. וזה מעניין שהתורה מתארת כל־מיני סוגים של מערכות יחסים.

פעם שמעתי שמערכות יחסים מתקבעות, פחות או יותר, לפי הרושם הראשוני. לאו דווקא במבט ראשון, אלא בתקופה הראשונה. ואני ממש רואה את זה בכל דבר ועניין, גם ביחסי עובד־מעביד, גם ביחסים בין חברים, גם בזוגיויות, איך שנראה היסוד ההתחלתי ככה זה ממשיך גם בהמשך.

יכול להיות באמת שאצל יצחק ורבקה היה מתחילה "דיסטנס", היא באה מבית של עובדי ע"ז,  צעירה ממנו, גם ככה די בהלם מכל הסיפור, לפניה עומד פחד יצחק, צדיק קדוש ונורא שראה מלאכים ושרד את העקידה כו' בסופו־של־דבר ההתחלה היא שני עולמות מאוד רחוקים. ואכן הפרשה מתאפיינת בכך שכולם עושים הכל מאחורי הגב של כולם: עשו מרמה את יצחק, יעקב מרמה את עשו, רבקה לא מספרת ליצחק על התכנית של עשו להרוג את יעקב ומוצאת תירוץ לשלוח אותו לחרן. יצחק ורבקה מתנהלים ממש כמו אישיויות נפרדות לאורך כל הפרשה.

פרשנות של התורה יש כמה אפשרויות, זה לא כמו פסיקת הלכה.

ז"א זה נחמד מאד להאניש את האבות, אבל, זה לא עובד ככה.

זה לא פשוט לקחות דמות של האבות ולהאניש אותם.

זה לא שהדברים הם אינם אמת, אבל, מנגד צריך להבין את ההשלכה של האמירה והדיבור בצורה כזאת לעומת התועלת שתצא מזה.

אם המצב הוא: עץ לעשות לה' הפרו תורתך אז אני עם הרב זקס.

אני מאמין שעדיין לא הגענו למצב כזה, אבל, שוב זה מה שאני רואה וייתכן שמספר אנשים שונים יראו מציאות שונה בו זמנית.

כי הם כבר אנשים. זה שהם אנשים - זה לא אומר שהם קטנים. הגדולה זה להיות איש ולהיות גדול, וזה מה שהם היו. להיות מלאך זאת לא חכמה גדולה, אין לו יצר, אין לו תורה או התמודדות כלשהי. איש זה וואו.

"כמלאכים" כ' הדמיון היא חשובה בהקשר הזה.

ככל שאנחנו יותר לומדים מאבותינו הגדולים, מההצלחות והכשלונות שלהם כך אנחנו מרבים את כבודם ובכך את כבוד ה' בעולם.

חז"ל אמרו ביקורת יותר גדולה על יעקב אבינו בעקבות ההפלייה בין יוסף לאחיו, לא היתה עם זה בעיה ב"ה.

כמו כן, יראת שמיים בפרשנות התנ"ך היא לא באה לידי ביטוי בצורך לייפות את הטקסט אלא בנסיון להבין מתוך חרדת קודש מה ה' רוצה שנלמד מפה. מה אפשר ללמוד מפה.

לקחת משהו שהוא לא אנושי ולדמות אותו לאנושי.

כמו לקחת צעצוע ולעשות סרט כאילו יש לו רגשות ומחשבות ועוד מאפיינים של אנושיות.

להבדיל,

אבותינו הקודשים, וכל צדיקי וגיבורי ישראל במקרא ובתולדות עם ישראל היו אנשים!

לכן לשונית זה לא נכון להגיד עליהם את הביטוי "להאניש", הם כבר אנשים!

וזה שהם אנשים זה הכי מדהים שבעולם,

כי אז אנחנו יכולים להסיק מהם עלינו.

אם הם היו מלאכים, אז היינו אומרים "טוב הם עשו את זה בגלל שהם מלאכים, אנחנו רק אנשים אז לא נוכל ללמוד מהם".

לכן חז"ל היו מסוגלים לומר "חייב לומר אדם אימתי יגיעו מעשי ידי למעשה אבותי". 

להיות איש זה לשלב חומר ורוח.

למלאכים אין חומר, יש רק רוח. לכן אין להם נסיונות ולכן הם לא יכולים לגדול.

אדם הוא סוג של עוף מוזר. יש לו נשמה גבוהה ויש לו גוף גשמי. זאת סתירה חזיתית!

מה אני בא להגיד בכל זה?

להגיד שאבותינו הקודשים היו אנושיים זה לא להמעיט בכבודם, להיפך! וואו הם היו אנשים, איך הם עשו דברים כל גדולים בהיותם אנשים??

וגם הטעויות שלהם, אלו טעויות שרלוונטיות אלינו ואנחנו יכולים ללמוד מהם! כמה זה חשוב!

התורה בעצמה וגם כן חז"ל לא מציגה את הדמויות ענקיות בתנ"ך במושלמים ללא פגמים. להיפך, היא מראה את הטעויות ומדגישה אותם.

אז אם הרב יונתן זקס הולך בדרכם, איזה דבר גדול זה!

רוב בתי המדרש אומרים על בסיס הגמרא בבבלי "אם ראשונים כמלאכים"..
אז אני מניח שלדעת התנא בגמרא (לא זוכר מי אומר זאת) המטרה היא להאניש אותם אבל אותנו לשים כחמורים.

זה בסך הכל דימוי...

צריך שהמסר יעבור, אבל לצערי יש מגרעות רבות בלקחת אדם שהוא הרבה יותר מ"איש" ולגמד אותו.

אני מעריך שהטענה שכנגד היא שלא צריך להפוך אותו לאיש כמונו בדיוק אלא לתת לו את מקום גדולתו ולא לכמת אותו בדיוק במסגרת המצומצמת שלנו שהרי, אבותינו לא חיו במציאות שלנו בכלל.

אני מאמין שזה דבר נכון בבסיסו.

כתבת: " אבל לצערי יש מגרעות רבות בלקחת אדם שהוא הרבה יותר מ"איש" ולגמד אותו."

"איש" זה משהו קטן?? זה משהו ענק!! איך אתה לא תופס את זה?

כשתתפוס את זה הגישה שלך על החיים תשתנה מהקצה אל הקצה. תצא בחוץ ולא תראה את מה שקראת לו אנשים. אתה תראה "מלאכים".

אני יכול לחשוב על כיוונים להתייחס למימרת חז"ל שאתה מביא אבל נראה לי שנצא ממן ההקשר של השיח.

כי כמו כל לימוד סוגיה, יש כאן כמה מקורות שנראים כסותרים וצריך ליישב ביניהם וקצרה היריעה לעשות זאת בפורום. 

דוגמא למקור שסותר - התורה עצמה, חז"ל שנתנו ביקורת על האבות "והאנישה" אותם וכולי).

ואם נחשוב על זה כך - אדם זה רוח וחומר.

מלאך זה רק רוח.

אני רואה אדם גדול והוא נדמה לי כמלאך. איך? הרי הוא בנאדם!

כי אותו בנאדם שולט בחומר שלו על פי הרוח שבו. ולכן הוא דומה למלאך, שכל כולו רוח וזה מה שמכוון אותו.

הנה זה פירוש אחד שנראה לי יפה ומתאים.

האם זה אומר שהוא מושלם כמו מלאך? לא. הוא בנאדם.

להגיד על האבות שלא היו מושלמים זאת טעות? לא, התורה אומרת את זה במפורש.

הם היו בני אדם ובמצב צבירה הזה היו שלימים ובזה הם היו דומים למלאכים, שמה שמייחד אותם זה השלימות.

נ.ב - עוד משהו לגבי האמירה - גם הראשונים התייחסו למי שלפניהם כמלאכים. ז"א הם יחסית לא היו מלאכים לגבי לפניהם אותם ראו אותם כמלאכים.

יצא לי לראות פעם מי שנראה כמלאך, אבל אין זה אומר שהוא מלאך ממש. הוא נראה כמו מלאך.

עד עכשיו לא הבנתי איך יעקב נשק לרחל.

בדואי שרואה לראשונה את בת דודה שלו מנשק אותה בלחי? ואז מתאהבים ומתחתנים? 

אם לא היה חשש לעריות איך התחתנו? 

אנחנו מחמירים מדי על צניעות? 

לקטלג את יעקב כרומנטי? 

לעולם לא נדע

א. לא כתוב שהוא נישק אותה בלחי יכול מאוד להיות שסתם נתן לה בוסה כמו הדודות המרוקאיות לאו דווקא מתוך כוונה רומנטית. הבן־אדם נמלט על נפשו ופתאום באמצע שום־מקום רואה קרובת משפחה שלו אפשר להבין את ההתרגשות.

ב. לגבי עריות לא כזה הבנתי אין שום בעיה הלכתית להתחתן עם בת־דודה.

ג. לגבי צניעות הקריטריונים לפני מתן תורה היו שונים, וגם אחרי מתן תורה היו מחלוקות בדבר,

למשל:

אמר רב יהודה אמר רב מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים לימים נזדווגו שניהם במקום אחד זה אומר יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם וזה אומר יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה אמרו בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות הכניסום לחדר זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה זה אומר אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה וזאת אומרת אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד ובכו כל הלילה כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן ועליהן קונן ירמיה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים.

האמורא עולא היה מנשק את ידי אחיותיו כשהיו חוזרות הביתה

"כל נשיקות הם של תיפלות חוץ מג' נשיקות [...] ר' תנחומא אומר: אף נשיקה של קריבות, שנאמר: וישק יעקב לרחל. למה? שהיתה קרובתו."

=> גם אם ההלכה לא ככה כעת (איפשהו ברמב"ם הלכות איסורי ביאה) זה לא אומר שהוא עשה משהו לא בסדר כמו שאין הלכה כבית שמאי אבל מסתמא בית שמאי היו עושים כבית שמאי לפני שהייתה הכרעה.

א. בוסה מרוקאית זה לא בלחי?

הדודות של היום התקדמו לשפתיים?

ב.לגבי עריות הכוונה היתה שיש מפרשים שטענו שאין חשש עריות כי היא בת דודה. אז מותר לנשק כמו את אמא.

אבל הם התחתנו אז לא סביר.

ג. זה מה שאמרתי, גם אחרי מתן תורה הקריטריונים של היום מחמירים יותר.

א. זה לא לחי אל לחי? לא יודע אני אשכנזי בכלל. בכל־מקרה היו שדייקו מהמילים "וישק לרחל" בניגוד ל"ישקני מנשיקות פיהו" ש"לנשק ל־" הכוונה לנשיקה על הראש או על כף היד. גם לבן נישק את יעקב וכנראה אותו סגנון של של נשיקה.

ב. אגב בזה יש דוגמה מעניינת, לפני מתן תורה (ועד עצם היום הזה אצל בני נח) אחות האב אינה נחשבת לערווה וברור שמותר לנשקה לפי הדעה המתירה בגמ' מצד קורבה

כך שיכול מאוד להיות שזה נחשב אותו דבר

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"