אני מרגישה שהשנה האחרונה קצת שחקה את החמלה אצלי.
אני אוהבת את הילדים שלי מאוד.
תמיד דיברתי איתם בשפה של רגש, נותנת מקום לרגשות, מדברת בסבלנות, ניגשת אליהן בגובה העיניים.
בשנה האחרונה היינו המון זמן בלי בעלי, במיוחד בחצי שנה הראשונה.
אז נכנסתי קצת למצב הישרדות, כדי להגן על כולנו. כדי לא להתפרק מכל בכי של ילד, כדי להצליח לתת להם ביטחון. הכל עבד אצלי ממש מהשכל.
בניתי להם את הסיפור של המלחמה
הייתי מאוד ממוקדת באיך אני שומרת עליהם בתקופה הזו
וניתקתי בין מה שאני מרגישה (פחד, דאגה, כאב) לבין מה שאני יודעת שנכון לעשות. באמת הרגשתי שאני העוגן שלהם ושל בעלי, והיציבות שהייתי בה הייתה טובה לתקופה הזו.
אבל עכשיו קשה לי לשחרר את המצב ההישרדותי שבו הייתי.
גם נגמר לי הכוח לסובלנות
אבל גם כל כך הדחקתי רגשות ופעלתי משכל, שאני מרגישה שהרגשות קצת נעלמו להם לפעמים.
אני בוכה הרבה פחות
אם פעם קושי של הילדים היה מעורר בי הזדהות ודרך זה הייתי מצליחה לתקשר איתם, עכשיו בעיקר אין לי סבלנות.
וגם אין לי חמלה
נהייתי קצת אדישה לבכי של הילדים שלי, וזה מבאס אותי ממש.
איך חוזרים להיות חומלים?