חשבתי שיש לי כח למילואים ותמכתי בו שימשיך, למרות שהוא כמעט ברצף מהחופש. ואז האריכו בעוד שבועיים וחצי. שזה כאילו כלום, על איזה 120 ימים, אבל כשעוד חג אנחנו מפספסים ביחד וכשעוד טבילה יוצאת במילואים אז נגמרתי.
ונכון שבינתיים איכשהו לכל הטבילות שלי הוא יצא ובע"ה זה יהיה ככה גם לזו הנוכחית, אבל מיציתי את האתגרים של להתארגן בלעדיו ולהתפלל שהוא יספיק להגיע בזמן לשמור על הילדים כשאני יוצאת ובכלל אני לא מונעת כי אנחנו רוצים הריון, אבל איך הוא יגיע כשהאיש שלי לא נמצא בזמן הרלוונטי ואולי מישהו מנסה להגיד לנו שנסתפק במה שיש ונגיד תודה.
באמת שיש הרבה על מה להגיד תודה, אני יודעת שזכיתי בצורה יוצאת דופן, אבל לפעמים בא לי לדפוק בדלת של מי שמנהל לנו את העולם, לשבת איתו לאיזה כוס קפה, לנסות להבין את המניעים שלו, אולי להשתכנע שהדעות שלי שגויות. לבקש ממנו להקשיב לי קצת, כשהוא מסתכל לי בעיניים תוך כדי ואומר לי שהוא מבין (ולו אני חייבת להאמין, כי כשהוא אומר שהוא מבין, אז הוא כנראה באמת מבין). ובסוף לקבל איזה חיבוק ארוך (כי אני לא מקבלת מאף אחד אחר וזה בערך מה שהכי חסר) וריפוי ללב שלא מפסיק לבכות מאז שמחתורה שנה שעברה. ואולי גם גאולה כזו, כללית, לעם שלי, שגם הוא כמו הלב שלי ולעולם הזה שפשוט מדרדר את עצמו מיום ליום.
תודה על התגובה!