ה-מטרה(טיוטה)
"מטרת סוללה, אש לחילוץ! כל הצוותים לכלים, אני חוזר אש לחילוץ! אש לחילוץ!"
אני מזנק מהמיטה ממצב של דמדומים עובר למצב ריצה תוך כדי לובש חולצה מגיע לכלי ממשיך לפי הנוהל: "מה להכין" שואל אחד החבר'ה את המפקד, לפני שזה עונה הקשר זועק "תכינו עשנים כל כלי לפחות 2 וילון" וילון זה פק"ל לחמש עשנים שיוצרים בשטח 10 דק' של מיסוך ז"א רוצים 20 דק' מיסוך מ-4 צוותים פקודה כזאת יש רק כשיש אירוע קשה. פותח סדן, שולף מגש, עובר לעמדת הכוון מוציא מדורגל ומעביר שליטה[1] השאר מגיעים וכל אחד תופס עמדה אחרת "מה ההתקנה??" נשמעת הצעקה מבחוץ תוך כדי שהפגז הראשון עושה דרכו פנימה "40.9" צועק המפק"צ ואחרי כמה שניות הצוותים מתחילים להודיע "מוקי" וקולו של המסו"ל משגר את פקודות האש בהתאמה. לאחר המטח הראשוני בעודנו ממתינים בין פגז לפגז אנו מנסים להבין מה האירוע אבל גם הפיקוד לא יודע רק אמרו להם לירות.
בערך בפגז השביעי נשמע בקשר המסו"ל:"1א 1ג עצור טעינה ורוקן קנים יש לכם שינוי משימה תכינו כל אחד 8 נפיצים המשימה בדרך 2א 2ב תכינו עוד עשנים אם אין לכם קחו מפלגה 1"
הרס"פים חוברים בריצה על מנת לעזור להכין את התחמושת ולהעביר פגזים מצוות לצוות ואחרי כדקה אנחנו כבר יורים בקצב אש, הרעש לא פוסק בשעה שאנו פותחים את שערי הגיהנום על האויב על כל פגז ופגז יש שמות "לזכר פלוני" "נקום את נקמת אלמוני" בעלי חוש הומר הוסיפו בדיחות כיד הדמיון ובעלי חוש היסטורי רשמו הקדשות המחברות עבר והווה.
3 שעות אחרי כן אנחנו עדיין בכלים מחכים לעדכון הבוקר כבר עלה מזמן וחם, כל כך חם. הגוף מותש משעות שינה לא מספיקות, ממאמץ פיזי ומהעבודה שאני בתוך קופסת מתכת שרק צוברת יותר ויותר חום מישהו הביא בקבוק מים קרים והחברה מעבירים אותו ביניהם השאלות עוברות בראש. כמה נפגעו? מי נפגע? כמה חמור? החילונים התחילו לשלוף פלאפונים על מנת להעביר את הזמן אבל רוב הצוות שומר שבת. ביני לבין עצמי אני מתלבט אם לשאול האם יש עדכון בחדשות ואחרי מאבק פנימי קצר אני מחליט לשתוק אין טעם לרדוף אחרי בשורות רעות.
כמה דקות אחרי כן אנחנו מתחילים לשמוע צעקות מהכלים ליד "לא נכון!!" "יש!!!" "שחררנו ארבע חטופים!" "אומרים נועה ארגמני ביניהם" הקשר סוף כל סוף מכריז "צוותים מנוחה, כולם להגיע למרכז סוללה" אנשים מתחילים לזרום מהכלים לכיוון הצל ממהרים לכיוון המסו"ל שמוסר "כפי שחלקכם כבר הבנתם השתתפנו הבוקר במבצע החילוץ של ארבעה חטופים" כולם פורצים בקריאות צהלה גברים מחוספסים שמסריחים מגריז זיעה ואבק שריפה קופצים אחד על השני כמו ילדות קטנות ופתאום כבר לא חם פתאום כבר לא עייף פתאום הקושי נראה זניח פתאום ההבנה שהיה לנו חלק באירוע היסטורי מחלחלת פנימה ואז...
ואז אני נזכר שבאותה שבת בשעה 11:00 בבוקר לא הייתי בתומ"ת הייתי בבית והתווכחתי עם הורי על כך שעם ישראל סבל מספיק ואני יודע שאין לי מקום לדרוש אבל אני דורש מהקב"ה איזה שהיא יציאת מצרים קטנה ופרטית לחטופינו[2]. הסוללה שלי אכן השתתפה באירועי אותו יום וירתה בסביבות ה-100 פגזים לטובת כוחותינו אבל הצוות שלי היה באפטר ולהרגשתנו פספסנו את אחת ממטרות הסוללה החשובות של המלחמה. במוצ"ש דרשתי בקבוצה של הסוללה משימה נוספת כזאת כשאנחנו לא באפטר לצערי טרם קיבלתי את מבוקשי אבל כן השתתפתי בהרבה משימות אחרות בכללם חילוץ גופות חטופים. בסיפור הזה חיברתי דמיון ומציאות יחדיו על מנת לפצות קצת על תחושת הפספוס במבט לאחור הסיבה שפספסנו את המטרה הזאת היא בגלל אחד מחברי הצוות ע' שבחר להתחתן בתחילת המילואים וסידור היציאות השתנה בגללו.
מילון מושגים לאנשים שלא היו בתותחנים:
סוללה=פלוגה פלגה=מחלקה מפק"צ=מפקד צוות תומ"ת (מ"כ) מסו"ל=מפקד סוללה(מ"פ) תומ"ת=תותח מתנייע.
[1] הכנות התותח לפני ירי
[2] אמיתי לחלוטין.
