בשיחה עם הבת שלי עלתה לנו תובנה סביב הנושא.
שהמנגינה לא אמורה להיות לנו נעימה.
זה מלחיץ ולא כיף. זה כמו שצועקים עלינו. נכון שזה לא נעים?
אבל המטרה היא שנזדרז להגיע לממ"ד.
נכון שלפעמים כשאבא ואמא מבקשים יפה לא תמיד בא לנו לעשות מיד?
שאלתי אותה נניח שיש על הרצפה תבנית רותחת עם עוגיות שהרגע יצאו מהתנור, ואת באה להושיט יד לעבר התבנית,
היית רוצה שאמא תצעק: תיזהרי, זה רותח!!
או שהיית רוצה שאמא תגיד בנעימות?
היא ענתה בנעימות.
ואז שאלתי אם אגיד לך בנעימות:
תיזהרי ביתי המתוקה, העוגיות הן בשבילך ואני מאוד אשמח לתת לך לטעום, אבל התבנית רותחת ומסוכן שתתרבי אליה. את יכולה בבקשה לא להתקרב?
אז את חושבת שהיית מספיקה לעצור מלהתקרב?
היא ענתה שלא הייתה מספיקה לעצור.
אז שאלתי אז מה את מעדיפה, שיבקשו ממך יפה ולא תספיקי לעצור או שיצעקו וזה לא נעים בלב אבל תספיקי לעצור?
אז היא ענתה שהיא כן הייתה נכנסת לממד מייד גם אם המנגינה הייתה נעימה.
אז אמרתי לה שהיא מקסימה והייתה נכנסת מייד, אבל יש אנשים שפחות היו מזדרזים והחיילים שלנו צריכים לזרז את כולם להיכנס.
מאז המנגינה עדיין לא נעימה, אבל יותר יכולים "להכיל" את הדיסוננס הזה בין זה שהחיילים שומרים עלינו לבין זה שהם מלחיצים אותנו כשהם מפעילים את האזעקה המלחיצה הזאת.
וגם בשבילנו המבוגרים, זה מאוד לא נעים להתעורר לקול אזעקה ומייד להכניס את כולם, אבל בתכלס רק מנגינה מהסוג הזה תצליח להעיר אותנו ולזרז בכל מצב.
אפילו בכי של תינוק לא מקפיץ אותי ככה כשאני עייפה.
ומי שאומר שאותו כן, שיחשוב על האחרים שיותר קשה להם לאסוף את עצמם.
אז עדיין הצליל והתחושה לא נעימים, אבל לפחות כשמבינים את המטרה וחושבים על האחרים שצריכים להזדרז להגיע למרחב מוגן (נכים, קשישים, אנשים שגרים רחוק ממרחק מוגן) אז את הזמן של האזעקה מצבים במחשבה ותקווה שהם יספיקו,
זה עוזר להכיל את זה.
החרדות האלה ממש מובנות והגיוניות