אולי התקופה של ההריון / אחרי הלידה של הראשון הייתה לך קצת מאתגרת ולכן אין לך כל כך חשק לחזור לזה?

זה קרה לי וזה הכי נורמלי

בלי קשר פער של שנתיים שלוש זה מצוין ולא גדול בכלל

שאלו שאלות ממש טובות.

אין לי עליהן תשובה של נכון / לא נכון.

אבל אני חושבת שבכל מה שקשור למשפחה וילדים, יש השפעה חברתית הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים. השאלות כאלו זה הזדמנות מעולה לשאול מה נכון *לכם* (בהתאם לאופי, מצב כלכלי, ערכים וכו') ולא מה הסטנדרט של הסביבה.

יש נשים(וגברים) שכן

אבל אצל הרבה מאיתנו יש משחק של שכל ורגש ולא 100% רגש ולכן צריך רצון, בוודאי, ובחירה שזה מה שטוב ונכון ויאיר את המשפחה שלנו..

אבל בד"כ זה כן יגיע משולב עם החלטה בשכל.

בנוסף, עלי לפחות אני יכולה להעיד שבגלל שהדרך לילד נוסף רצופה באתגרים(ההריונות שלי מאוד קשים וגם להיכנס להריון וההתאוששות אחרי-פיזית ונפשית) אז ההחלטה אצלי היא לא נקייה-נטו הרצון לעוד ילד.. אני תמיד אומרת שאם היינו מקבלים אותם בני שנה היו לי הרבה יותר ילדים..

אז תמיד יש את החשש ברקע של מה נעבור בדרך, מה יהיו המחירים.. ולכן זה אף פעם לא יגיע למצב של כמיהה מטורפת כי הפחד הרציונלי מהקשיים מקרר את הכמיהה הזו..

אפילו בתקופה שכבר ממש כן רצינו עוד ילד, וה' החליט לנו אחרת, וזה היה קשה ממש!!! עדיין גם הפחד הזה היה ותפס מקום משמעןתי.

ואחרי כל זה, לא, לא חושבת שפער בין הילדים יכול להיות סיבה יחידה להביא עוד ילד לעולם.

יש לי כמעט 6 שנים בין הילדים. וחששתי מזה מאוד!! ובמבחן התוצאה לכל הפרש יש יתרונות וחסרונות.. אבל ילד בן שש וחצי+פעוטה בת כמעט שנה זה קסם של שילוב.

להרגשה שיש לי רצון לעוד אחד...

הוא קטן האמת סביר שעוד אין לך תרצון להכנס ללופ של עוד אחד

ילד שלא בא מרצון פנימי אמיתי יותר קשה אחכ לעבור תקשיים בגידול בעיני כי את אומרת אולי זה לא מה שרציתי

אבל בסוף התינוק שלך קטני, ולגדל שניים בהפרש של שנתיים זה קשוח, ולעבור הריון ולידה עם תינוק-זה קשוח, אז יכול להיות שעוד שנה עדיין לא יהיה רצון מטורף, אבל כדאי להמתין ולראות,  הילד שלך עדיין תינוק ...

ואם עוד שנה עדיין אין רצון מאוד גדול-אז תעשי על זה חשיבה שוב

שפער של שנתיים בין ילדים הוא אולי נראה אידיאלי אבל לפחות בחוויה שלי קשוח ממש. הריון עם תינוק שבקושי הולך זה קשוח. וגם הגידול אחר כך של שני תינוקות. הרבה יותר קל אם מחכים עוד קצת

ואם אין לך סיבה למהר האמת שהייתי מחכה עוד קצת

ככל שהפער היה יותר גדול זה היה יותר מוצלח

גם היו לי יותר כוחות וסבלנות

גם יש פחות מריבות

גם יש קשר טוב בין הילדים

והכל מתנהל בצורה יותר רגועה ונעימה

לגבי רצון, מעולם לא היה לי רצון ללא היסוסים וברור שלא היה רצון מטורף

לא חושבת שחייב כמיהה מטורפת

זה נחמד שהפערי גילאים לא גדולים מדיי

סתם אני חושבת על זה בקטע שלהיות עם תינוקות קטנים בבית זה תקופה ואולי שווה כבר "לעבור" אותה ולא לחכות עם זה

כי זה באמת דורש פיזית המון... 

קודם כל מנסיון ילדים צמודים זה מאוד מאתגר, אומנם אצלי היה רווח יותר קטן, פחות משנתיים ביניהם והיה לי ממש לא קל, הרגשתי שאני צריכה לגדל 2 תינוקות.

והילד הבא היה בהפרש של 4 שנים והיה הרבה יותר קל ונעים.

כדאי שתחכי שבאמת תרצי ויהיה לך כח ונחת לגדל עוד ילד.

בהצלחה!

אפשר להסתכל בחלקים האחרים במשוואה המשפחתית כדי לקבל החלטה.

קודם כול - בעלך. מה הוא רוצה? האם אצלו יש כמיהה לילד נוסף והוא מוכן להתמסר לכך? (תמיכה בך בהיריון, טיפול בילד הנוכחי, תמיכה בך אחרי הלידה וטיפול בשני הילדים...)

שנית - הילד שלכם. האם נראה לך שאח נוסף יהיה טוב בשבילו? האם יכול להיות שהוא ייפגע מתקופת ההיריון בשלב זה של חייו? ואח קטן בשלב הבא של החיים?

שלישית - הקב"ה... בכל זאת, הוא השותף השלישי ובעצם הראשון בעניין הולדת הילדים... נסי לחשוב מה הוא רוצה, ואם קשה לך לדעת - אפשר לשאול רב. ואפשרות נוספת היא להפסיק מניעה, ופשוט לתת לקב"ה להחליט אם לתת לכם עוד ילד עכשיו או לא...

בכל אופן, זה מדהים שהשגתם את היעדים שהצבתם לעצמכם! לא מובן מאליו👏

אבל כן לכמיהה. להרגיש שבאמת רוצים את זה.

לסמן וי על יעדים זה לא הכל.

צריך גם רצון וגם יכולת.

אז יכולת יש, צריך רצון.

מניסיון של שני המצבים, לא ממליצה בכלל להיכנס להריון כשלא מרגישים את הרצון.

כשהוא מגיע הוא כ"כ חזק. בהחלט יכול להיות שעוד כמה חודשים תרגישי את זה לבד.

ואם תחליטי עוד כמה חודשים שאין רצון ולא בא לך לחכות לרצון, לפחות נתת לו הזדמנות להגיע מהרגע שהמחשבה על מעסיקה אותך.

אני חושבת שמאוד קשה לאנשים להגיד שהם התחרטו שנכנסו להריון מתוכנן,

לכן שומעים מפורשות בעיקר על המצבים ששמחים בהחלטה על הריון בסיטואציה כזו, ופחות שומעים על חרטה על החלטה כזו. למרות שמי שמודע לזה, כן שומע. אבל זה לא השיח הכללי.

לגבי הפרשים בין הילדים, התינוק בן שנה וקצת, אם תיקלטו מהר בהפרש יהיה שנתיים. הפרש של שנתיים או שנתיים וחצי הוא לא משמעותי בעיני.

להיכנס לזה מתוך רצון אמיתי של ההורים לדעתי הרבה יותר משמעותי.

מה גם לפעמים ילדים צפופים עם אופי מתנגש זה אתגר לא פשוט, לא תמיד זה כ"כ כיף להם.

לעומת זאת כשיש אופי משתלב, גם בהפרשים גדולים הם אחים חברי נפש ❤️

לדעתי בין הפרמטרים שיכולים לנבא קשר טוב, הפרש של עוד שנה לפה או לשם זה בסוף פחות משמעותי ממה שמייחסים לזה חשיבות בהתחלה.

אבל זה הפרמטר שיש לנו שליטה יחסית עליו, לכן זה מעסיק בשלב הזה, אבל זה לא חזות הכל.

אני אוהבת שהם יחסית קרובים, (הפרש של שנתיים, פחות מזה לא רלוונטי מבחינתי)

ובאופן כללי יש לי רצון למשפחה, לא מחכה כל פעם לרצון וכמיהה לילד

באופן כללי חוץ מלפני הבכור שלי אף פעם לא הרגשתי לפני הריון כמיהה לתינוק, והיתה גם תקופה שמנעתי ליותר זמן ויש רווח יותר גדול כי זה מה שהתאים לי באותה תקופה ובכל זאת לא הרגשתי רצון חזק, אבל יש לי רצון כללי למשפחה, ואני יודעת שנכון לי ללדת עכשיו בלי רווחים גדולים מדי, לא יודעת מה ילד יום

הכמיהה הגיעה תמיד לקראת סוף ההריון...

אבל זאת אני, לי זה מתאים ככה, באופן כללי בחיים אני לא עושה דברים רק כשאני מאוד רוצה, נראה לי החיים שלי היו נתקעים בכל מיני צמתים אם הייתי נשארת במקום רק כי אין לי רצון מבורר.

בכל אופן בעיני לא חייבים כמיהה לתינוק, כן צריך רצון מסוים לעוד ילד, גם אם זה רצון שנובע מהסתכלות לטווח ארוך. לא רק כי כולן יולדות, אבל כן רצון לאח לילד שלך הוא רצון משמעותי בעיני

וכמובן הרגשה שזה רלוונטי לחיים עכשיו... (שנשמע שאצלך בהקשר הזה התשובה חיובית)

אבל כל מה שאמרתי זה מה שמתאים לי

מבחינתי הרצון הכללי וההסתכלות לטווח הרחוק משחקים תפקיד משמעותי,

ואם מה שמטריד אותך זה שכולם אומרים שצריך רצון וכמיהה בשביל ילד, אז בעיני זה לא מדויק ומספיק רצון כללי

אבל אם מה שמטריד אותך שאת מרגישה שלא מתאים לך להביא ילד ככה, שיהיה לך מאתגר לעמוד בתקופה הזו כשאת לא בטוחה שרצית את זה, אז לא, תחכי עוד קצת.. הגיוני שהרצון יגיע בהמשך. 

יש מקום של רצון ברגש, שפשוט רוצים וזהו.. ויש גם את המקום השכלי- רצון למשפחה גדולה,, רצון להיות שותפה בבריאה ולהביא עוד נשמה לעולם, לפעול עם א-ל.

וכמובן שזה משפיע אחד על השני..

(באופן אישי יכולה להגיד שאני לא כזה נהנית מהגידול של התינוק בחודשים הראשונים, ועדיין מאד מאד רוצה לעשות את זה שוב בעז"ה)

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

להסתכל על איבחון כזה הגאולה זו ממש ראיה מיוחדת ויפה של המציאות

(וכן, אני מכירה מקרוב לצערי מה המשמעויות של אוטיזם לא מאובחן בזמן, ועדיין להסתכל על איבחון כזה כגאולה זה וואו בעיני)

בזמן (הבן הגדול שלי)

לכן אני יודעת להוקיר את האבחון המוקדם של הבת שלי...

השם הטוב נתן לנו 2 אוצרות בבת אחת

מתנה עצומה ומעצימה

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

אין עוד מלבדו🌸

לידה של ילד מתוק ופלאי, מתנה ממש, גדילה והתבגרות של שני האחים הגדולים שלו, כל אחד בכיוון שלו, גם מתוקים ופלאיים.

התבגרות וצמיחה שלנו כהורים וכמשפחה.

כבר הספדתי את כל פסח, ונהיה אסורים וזה..

ופתאום הוא הגיע

בקרוב אצלי...

אני ב"ה שמחה שלא הייתי לחוצה בחרדות (יש לי OCD כידוע)

וכמו שכתבתי בשרשור לפני כמה ימים

אפילו הצלחתי להכין עם הילדים עוגה ליומולדת בקייטנה ביום שני!!!

והספרון סוף-סוף יצא לאור השנה

וזו ממש גאולה.

תודה על השרשור הזה!

היה נראה כמו איזה משו תכנותי..

פשוט מלא מלא מלא מלא שרשורים של טסטים

איזה 3 עמודים ראשונים של הפורום...

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

אהבתי את הרעיון של שולחן סלון ממש! חייבת להציע לבעלי לשנה הבאה

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

הגיוני מאוד שהמלחמה+ מילואים+ הכנות לפסח מוציאים אותו מאיזון. אם זה מתמשך אפשר לפתוח איתו ולדבר על זה.

נגיד לגבי הטפסים מתאים לי לנסות לשים כי קנית ואז להתעצבן כי השקעתי וזה לא עבד ולא הייתי קונה מראש ורק בגללך ניסיתי... למרות שבראש אאני יודעת שזה לא הגיוני.

ולגבי זה שזה דומה בין בעלך לאחים שלו- רגישות היא גנטית.

אני יכולה להיות כמוהו גם על עצמי, כאילו, גם אם אני קניתי את הטפט ויצא גרוע לפעמים יהיה לי נורא קשה לשחרר.

למשל הלכתי לקניוות וקניתי מוצצים חדשים לתינוק כי באורח פלא כל המוצצים שלו נעלמו. כשהגענו הביתה אחרי שעשיתי סטריליזציה, גיליתי שקניתי מידה גדולנה מדי. התבאסתי על עצמי יומיים עד שנסעתי וקניתי מוצצים חדשים.

אם זה היה בעלי קונה הייתי מתבאסת באותה מידה רק שאז זה היה יוצא האשמה.

אני רוצה לומר שהוא בעצם מתקשה לשחרר את המציאות, לא כועס עלייך. 

וגם, מתחבר לי לפרק בפודקאסט "בחזרה ללב ההורות" שבו היא מדברת על ילדים שמאשימים את אמא במה שמתפקשש להם, "בגללך נ]לה לי הגלידה" אפילו אם הייתי בכלל בחדר אחר. אז היא אומרת שזה בעצם נובע מקושי להתמודד עם רגשות ליליים אז הופכים אותם להאשמה ואז מה שכדאי לעשות זה לא לדבר אל ההגיון ולהוכיח שזה בכלל לא אשמתי, אלא לתת מקום לרגש, זה באמת מאוד מאכזב...

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות... 

לומר למארחת בשקט שחברה שלך ביקשה שתשמרי לה על הילדה לחצי שעה עכשיו...

שהיא תחשוב שהחברה צריכה ללכת למקווה ואת עוזרת לה

וזה יעיר אותם בוודאות להביא חבורת ילדים

אפילו לומר: יש לי חברה שחיפשה מישהי שתבוא בלי ילדים לשמור לה על הילד הישן... התנדבתי... 

כל אחת יודעת מה הדינמיקה שמתאימה במשפחה...

חמותי היתה ממש זורמת לענד

תלכי עם תבנית עוגה בתן0וך התבנית את יכולה לשים מגבת;)

להביא לחברה שלך ואת כמה דק חוזרת וזהו

מכל השרשורים פה היתי בטוחה שזה ממש דאורייתא לא לדחות

שאלתי רב גדול שידןע אפילו כמחמיר- וואלה הוא בכלל לא הציג כבעיה כל כך חמורה.. רצוי לשא ברור אבל אם יש כבר בן ובת וזה חד פעמי ולא הרגל קבוע ומוסכם על 2 הצדדים- אז אפילו לא אמר שבעיה לדחות אלא שפשוט אפשר.

אגב אני שאלתי על לדחות הפסק..לא טבילה

אז אולי הז קצת שונה

אבל אישית אם לא היה אפשר לדחות- היתי מבטלת בטענת מישהו לא מרגיש טוב או משהו שהוא לגמ רי שקר

או מגיעה ושולחת את הילדים עם הבעל אבל מציגה שהולכת איתו לתפילה