מעולם לא אהבתי לרקוד. זה תמיד היה הצפה גדולה מדי בשבילי.

אף פעם לא חשבתי על זה ככה כקשור... אולי כי לא ידעתי שקיימת אצלי הרגישות הזו בזמנו. זה באמת מעניין מה שאת שואלת.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני עברתי שם, אולי תמצאי את עצמך מזדהה איתו, ומי יודע.. אולי זה יתן כלים.

עוד בתקופת הנערות שלי היה לי קושי עם תנועה והגוף שלי. זה לא היה קשור דווקא לרגישות, אלא בעיקר לחוסר הידיעה איך לתפעל אותו נכון, והתחושה שאני רוקדת מוזר, חוסר גמישות ועוד כל מיני דברים פיזיים שגרמו לרצות להימנע מזה. כן זכור לי שגם היה בזה צד של קושי להתמודד עם ההמוניות, המון מגע שלא תמיד היה מווסת עבורי, הריחות, האורות, התנועה והמוזיקה המאוד חזקה.

אז הייתי יושבת בצד וצופה, ורק אם משכו אותי פנימה רקדתי.

וכשגדלתי זה עבר לחתונות גם. ושם זה עוד יותר הקשה עליי, כי יש איזו נטייה לריקודים סוערים (מדי מדי סוערים) סביב הכלות, וצפיפות לא רגילה, שאת צריכה לחוות הרבה כדי להרוויח שנייה של ריקוד איתה. לכן תמיד הייתי מוצאת את עצמי נמנעת מזה. אבל אז הבנתי שאני מפספסת משהו כי אני רוצה לרקוד ואוהבת לרקוד. אז ניסיתי לאט לאט להתקרב למעגלים. בהתחלה היו מכניסים אותי כשראו שעומדת בצד, ובשלב מסויים גיליתי שאני נהנית גם מלרקוד לבד, או במעגל חיצוני קטן ולא אינטנסיבי, או במעגלים המאוד מאוד רחוקים. ככה שאם רוצה יכולה ברגע לצאת משם ולקחת הפסקה.

אבל אני עדיין תוהה לעצמי מה יהיה בחתונה שלי עצמי בע"ה בסיטואציות האלו, ואיך אתמודד עם ההצפה הזו מהרבה כיוונים..

השאלה היא מה הכלה תחשוב עלי. שלט תחשוב שהסתרתי איזו בעיה בשלפוחית השתן או משהו 😝

וידאו סטילס וכולם סביבי מסתכלים עלי ואני במרכז.

סבלתי בחתונה שלי.

הכנתי את עצמי, אמרתי לעצמי כל הזמן שזה רק שעתיים של להעמיד פנים שזה בסדר. רק שעתיים וזה יעבור. 

באופן מאוד לא ברור, רק בחתונה של עצמי הייתי משוחררת לחלוטין...

כבר שנים שאין על מה לדבר ואם כן, ממש תוך לחץ ואי נעימות עם זה.

בחתונה האחרונה של בתי השלישית שהתחתנה החלטתי שאני עושה מה שמתאים לי ומשמח אותי - ולא רקדתי...

זה היה חסר לכלה ולכן אני לא שלמה עם זה

והאמת שגם אני - ביני לביני כשאף אחד לא מסתכל, כן נהנית לרקוד עם שירים בבית...

אז אני יודעת שאני מפסידה מזה הרבה

אבל לא יודעת איך להתגבר על זה

אם הייתי יודעת שאני רגישה מאוד עוד בטרם נישואיי, מניחה שהיו נחסכות לי כמה עוגמות לב...

רק שהקב"ה מחליט מתי לחשוף ומתי להסתיר.........

אשרי מי שיודעת על זה לפני....

ומודה שזה אחד הדברים שגורמים לי לחשוש מהחתונות העתידיות של ילדיי... (בחתונה של עצמי רקדתי אבל בקושי, אבל היה אפשר לשייך את זה למעופפות של כלה...)

תמיד שייכתי את זה ליכולת האתלטית הלא-משהו שלי🤷‍♀️ אבל אולי זה כן קשור לרגישות...

(באופן כללי קשה לי להיות באירועים, בגלל הרעש וההמוניות. ואולי באמת ריקוד הוא 'צעד אחד קדימה', תרתי משמע, כי הוא מבקש לא רק להיות נוכח אלא להשתתף ממש ולשתף את הגוף בחוויה...)

היום הרבה הרבה פחות

מכל מיני סיבות

בלי קשר שההמוניות קשה לי 

הרב יובל מיטלמן / להקשיב ללב החיים, שיעור 2 - חברים

הרב מדבר שם על הערך והביטחון העצמי של האדם, אני חושבת שבתור אנשים רגישים מאוד- העניין הזה הרבה פעמים מתבטא אצלנו..

בעיקר בשידוכים (יכולה אפילו להגיד על עצמי שאחרי פגישה לא כ"כ מוצלחת, או תקופה שנפגשת ולא מתקדם מרגישה את החלישות הזאת).

ובאמת באמת צריך גבורה עצומה.. אשריך!

שמעתי ולא הצלחתי לקחת עצה מעשית מהשיעור אלא רק אבחנות טובות.

איך הוא עזר לך?

שבעיקר ההמלצות המעשיות זה להתחזק במי שאנחנו, שזה נעשה ע"י מפגש עם האנשים החיצוניים (כפי שהוא מדבר שם על הסוגי חברים).

הרבה פעמים בפגישות, אם יצאנו מקשר ארוך ונפגשנו אחר כך לאיזה פגישה אחת- קורה שאנחנו קצת 'נשברים'..

כי הרגישות באמת באה לשמור עלינו (לענ"ד), לכן בתחושה של הלופ שאמרת.. להציג את זה שוב מחדש,

זה בוודאי מגיע עם אישיות מאוד מיוחדת ולכן כביטוי לזה הרגישות קצת מנסה להתגבר ולסגור אותנו..

הטיפ אולי הכי גדול משיעור הזה, זאת הגידה של החבר האוהב.

להגיד לעצמך שאתה טוב, לחזק את הביטחון, הערך והאהבה העצמית. ואז בוודאי מי שנמצא מולנו רואה את זה- ואולי זה קצת יותר מקל על התהליך.

מקווה שזה עוזר..

אפשר לפתח את הרעיון מהשיעור יותר במסרים. (:

אני חושב אחורה ומבין כמה שהמנגנון הזה ניהל אותי ואולי מותר להגיד גם דפק אותי. היום יש לי הרבה יותר כלים להבין מה עבר עליי אז.

אולי יכול לתת משהו:

כלומר, עם ילדים (וגם עם בני זוג, אל דאגה) כמה שאוהבים אותם והכל לפעמים פשוט נגמר ורוצים שיעזבו את הגוף שלנו. זה לא דבר שצריך להתנצל עליו כמו שצריך להכיר אותו.

ומוסיפה, שאם קראת את יודעת שחלק מהעניין של להיות אדם רגיש מאוד, נוגע גם לרגישות תחושיתית ולחוויה שמגע/גירוי שמגיע מבחוץ ולא בשליטתנו יעורר את מערכת העצבים יותר. פתחתי את הספר אדם רגיש מאוד, ורואה שהיא מדברת על זה קצת בעמ' 32-34, את מוזמנת לקרוא שם.

אז אם זה קשור? יש סבירות גבוהה שכן.

בכללי חושבת שלאר''מ יש עבודה משמעותית עם הצבת גבולות, ולאור מה שקראתי בספר בעמודים הנ''ל יש מצב שחלק מהריפוי והתיקון שם עוברים דרך הצבת גבול לצד בחירה מותאמת ליכולת שלך.

שולחת לך את ההמשך באישי @Avigailh1

זה דורש עבודה איך להתמודד עם זה.

קצת פחות מתאים לפרט בפורום פתוח.

בכל אופן, אני חושבת שכל אחד מפתח לעצמו אסטרטגיות משלו.

לא להתייאש מטיפול פשוט צריך טיפול שיתאים לטראומה וגם כאן יש כמה שיטות אני אכתוב לך מה מכירה אולי זה ייתן לך כיוונים חדשים ❤️

Emdr יכול לאפשר שחרור ללא דיבור

דמיון מודרך- צריך חיבור, ריכוז והדרכה טובה

S.e - נועד לריפוי טראומות. מצריך חיבור לתחושות הגוף ורמה גבוהה יחסית של מודעות.

See far c.b.t- פיתוח של s.e ריפוי באמצעות שילוב של שיטות: קלפים טיפוליים, דמיון מודרך קצת, s.e וc.bt

שיטה מעניינת

פרחי באך- אנרגטי. בשילוב עם טיפול רגשי לא מומלץ לבד כשלוקחים תמצית לשחרור מטראומות...

ריפוי באנרגיה- ריפוי באמצעות אנרגיה שאדם שולח... לא קונבנציונלי אך לפעמים יכול לעזור במקום שטיפול רגשי לא הצליח...

בהצלחה יקרה...

אם תרצי להתייעץ עוד בפרטי בשמחה 

אם זה עייפות מהחיים בכללי

אני מאמין שבמצבים מסויימים זה מתבקש

בפרט זמן קצר אחרי מה שתיארת..

אני בגישה שמותר להתחתן מתוך תקווה

שהביחד יסתדר משהו

בפרט אם שני הצדדים מודעים

דווקא אין לי את הצד הזה של עייפות מהחיים.. אני מאוד מודעת למה שקורה איתי.

מבחינת מצב רוח, מאוד סובלת. כרגע בגדר "נכה רגשית", לא מצליחה לבכות או לבטא את עצמי.. וגם מאוד צריכה 'להחזיק את עצמי' בשביל לתפקד בדברים שאני עושה.

אני בעיקר עצבנית, בא לי כבר להיות נורמאלית.

לגבי להתחתן.. בחור רוצה מישהי 'שמחה'- ובפועל אני בן אדם מאוד שמח.

אז מרגישה הרבה פעמים שבקשר זוגי אני מאוד צריכה להסתיר את הצד הטראומטי בשביל שירצו אותי בכלל.

כי זה חתיכת תיק.

הייתי שוקלת אם לצאת עכשיו עם גברים. חבל לצאת ולאכול את הלב ולחיות כל רגע על הסיכוי לטריגר.

אם מה שקשה לך זה החסם בלב, שלא מסוגלת להיפתח ולבכות. קחי זמן עם אנשים רגועים, תטיילי בטבע, תחיי בשאנטי ולאט לאט זה ייפתח (ברור שבהתחלה גם כשיושבים בשיא הרוגע של הטבע, עדיין לחוצים. אבל כשנמצאים שם 3 ימים כבר נהיים שאנטי...).

זו דעתי, מקווה שהעצה הזו נכונה לך.

אולי כדאי לך לנסות את שיטת ימימה-או כל דרך שנועדה לתת לך תהליך של ריפוי ובניין רוחני פנימי שיתן לך יציבות וחוסן כלליים... בהצלחה ממש אחותי

יש מקום הנקרא "למרחב". גם במרכז וגם בירושלים. מקום דתי.

רק כרטיס של קופ"ח. מכירה אנשים שנעזרו אצלם. מאוד מרוצים.

מלבד זו - נסי לעשות דברים המשמחים אותך. חוגים למיניהם

(דברים שאת אוהבת/אהבת בדרך כלל גם אם עכשיו לא).

לספר לחברה טובה טובה ודיסקרטית, אם יש לך כזו.

הליכה רגלית מהירה, או סתם טיול בטבע (יש קבוצות כאלה של נשים)

מאוד יכולים, לענ"ד לעזור.

מוסיקה. ריקוד (ריקודי עם? סלסה?), התעמלות (אירובי?)

כדאי לעשות לעשות ולעשות ולהסיח את הדעת.

רב אושר פרוינד זצ"ל, שעסק עם כל סוגי הבעיות

ולא נבהל מדבר, אמר:

אין חבל. אין אולי. כאן ועכשיו!

.

מה שהיה, היה. הנשמה שלך גדולה מזה! 

חשבי עליה. איך היא טהורה וענקית ולמעלה

מן הנפש הפגועה שלך.

בירושלים, "למרחב" ברח' חירם. ליד רח' ירמיהו

ליד שמגר. אם את ירושלמית.

במרכז הארץ - צריך לשאול אותם.

יש תורים ארוכים. רבים הם המתייעצים....

אבל הכל סד"ש.

חבל שזה תמיד מגיע בסוף:

תבקשי מהשם שיראה לך את השליחים שלך. 

שליחים - יכול להיות כל דבר. לא רק יועצים.

עוד משהו, נורא חשוב:

התנדבות במשהו שקרוב לליבך. אנ י משערת שתגידי

מה לי ולהתנדבות עכשיו. אבל ברגע שאת מעניקה

משהו מעצמך, ולא הדבר הקטן ביותר, את מרגישה

טוב יותר. זה מחזק את הדימוי העצמי שלך. זה

מסיח את הדעת.

את יכולה לעשות המון ולהיות מאוד מאוד מאושרת!

שמעת על לואיס היי?  היא היתה מעין מדריכה

רוחנית נפשית, ומה שהיא עברה (בגיל 5) -

נורא.

בינתיים, לדעתי כן כדאי ליטול תרופות לזמן מה,

אני בעד. סך הכל, אנחנו בשר ודם. רק גוף.

כמו תרנגולת למשל...... אז להתייחס אליו

בהתאם.

וגם - תקני לך (אם אפשר) דברים יפים

ו...תתגנדרי. כל יום, אחרי הקימה בבוקר.

באמת!

בהצלחה רבה, מתוקה. השם יעזור. עוד תראי.

רק תרצי.

קודם כל, אם אני מבינה נכון יצאת עם בחור והוא חצה את הגבולות שלך בידיעה שהם הגבולות שלך? או ששניכם הייתם שם ואת מתחרטת בדיעבד?

התקפי חרדה זה חוויה נוראית. חיבוק.

זה סופר חשוב לתקשר כלפי עצמי וכלפיו את הגבולות שלי. אבל למה את באה אליו בטענות שמבחינתו הוא מדמיין וחושב שהסכמת/רצית?

ואחרי שכתבתי את זה, מותר לך להרגיש שזה היה טוב. מותר לך להרגיש שאת לא רוצה. מותר לך להרגיש פגועה ונפגעת.  והכי חשוב זה לדעת לתקשר לעצמי את  מה אני מרגישה עכשיו.

גם אם "צריך" להרגיש אחרת. אני מרגישה עכשיו פגועה. אני מפחדת לצאת לדייט עכשיו כי הוא שוב יפגע בי (או ליתר דיוק: אני ארגיש לא בנוח ולא אדע לתקשר לו את זה, ואז הוא יפגע בי פשוט כי ככה זה).

צאי להפסקה מדייטים. צאי לעשות את העבודה הרגשית שלך. תחזרי להיפגש עם בנים כשאת מסוגלת בלב שלם ונפש חפצה להגיד להם לא והם ישארו בקשר. אה - ואם הוא גבר שאת לא יכולה להגיד לו לא ואת מרצה אותו, גם אם הוא הבחור הכי מקסים בעולם והוא בסדר - ביי. את צריכה להיות אישה, לא סמרטוט.

לא מעניין אותי מה הצד השני חושב. או מרגיש. או מדמיין.

יש הבנת סיטואציה בסיסית.

וגם כל התגובה שלך חסרת הבנה אחותי.

לא מנסה לחפש רחמים על האנשים האלה, כי יכולה להבטיח לך שהם חיים את החיים שלהם *כרגיל*- ספויילר.. אני לא

האנשים האלה ב"ה כבר לא חלק מהחיים שלי, אז אין שום דבר לתקשר לאף אחד.

מקווה שהעצבים שלי עוברים.. כי הצלחת לעצבן אותי.

שיחשוב מה שהוא רוצה. למי אכפת.

(יש מצב שהוא באמת פוגע, שוב, אני לא מכירה אותו או את הקשר שהיה לכם).

העניין זה שאת צריכה לדעת לתקשר את הגבולות שלך כדי לשמור על עצמך. קודם כל כלפי פנים ואחר כך כלפי חוץ.

בקשר הבא שבעז"ה יהיה לך טוב ומיטיב יש סיכוי סביר שבחור טוב ונחמד ירצה משהו שלא מתאים לך. והכי חשוב זה שאת תדעי את הגבולות שלך כדי להגיד לו לא. אם הגבולות נשארים "בתוך הראש שלך", אז את שוב תיכנסי למקום של פגיעה כואבת ואת זה אני רוצה למנוע.

לא יודעת מה היה הסיפור שם באופן ספציפי

אבל צריך להיזהר עם רמיזות לכיוון האשמת הנפגע

יש התנהגות חברתית סביבתית נורמטיבית שלא אמורים להגיד אותם בגלוי, זה פשוט אמור להיות ידוע לכולם

משל לאדם שנגנב לו הארנק וישאלו אותו אם הוא לא תלה שלט לא לקחת את הארנק שלי 

יש קווים אדומים ואני חושבת שכולנו אמורים להכיר אותם 

מה אכפת לנו מידת האשמה שלו?

היא חווה כאב גדול וסבל של שנים, ואנחנו דואגים/ות לה. מצידי שההוא יהיה צדיק יסוד בניין.

העיסוק בשאלה כמה אותן בחור אשם, סתם הורס את הנושא עצמו. לא לטוב ולא לרע.

הריפוי שלה לא עובר בשום צורה דרך החשיבה כמה ההוא לא בסדר, וגם לא ממש רלןןנטי המליר החברתי או העונש שהוא יקבל (אם וכאשר).

הערתי הערת אגב בלי קשר לנושא הריפוי של הפותחת... 

בנוגע לכניסה לסוגיה של האם זאת שנפגעה באמת נפגעה או באיזה חומרה היתה הפגיעה, אולי הוא עבר גבול שבסדר לעבור ומצידה אם רק היא היתה אומרת לו מראש שזה הגבול שלה אז הדברים היו נראים אחרת...

שככה היה נשמע שנרמז ועל זה הגבתי (אולי גמאני לא הבנתי נכון 😅)

בתכלס, לא כזה קריטי באמת ההערה הזו כי זה לא משנה לפותחת 

גם לי אין כוח להיכנס לזה.

רק רציתי להגיד שאם השיח על בחורה שחיה בחרדות ופלשבקים, יהפוך לכתב אישום לאיזה איש גשם לא רלוונטי, זה הפסד לכל הצדדים.

יתרה מזו, במקרים רבים הבחורה רק תרגיש שהוא לא האשם היחיד והמוחלט, ואז רק נגביר חה את הסבל וההלקאה העצמית.

עדיף לנתק את הסיפור משאלת האשמה, ולהתמקד בכך שיש כאן חברה כאובה ואנחנו דואגים לה!

עצם זה שיש לי כוח לכתוב ולהביע, ובעיקר להעמיד את עצמי מול מראה ולהבין את המצב שלי - זה כבר חצי מהפתרון.

כל התהליכים הנפשיים הם מאוד עניין של תודעה. מקווה שאת במקום שהתודעה מתחילה להשתנות והכל יתחיל לזרום לכיוון טוב.

מלא הצלחה נשמה מתוקה ♡