..דווקא אחדות מבטלת את זה במקרה של מלכות אחאב

ולעומת זאת כאשר עם ישראל ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר בזמן מלכות דוד סובל אבדות באותם נסיבות שבמלכות אחאב הם נמנעות.

ולהצטרף לעובדי העבודה הזרה כדי לזכות להגנה משמיים ולגאולה השלמה.

///

ובכן ברור שאין זאת הכוונה. עם ישראל היה מאוד מאוחד בעגל ובשלל חטאים אחרים ונענשו על זה. גם אחאב נענש ולא רק מצד כרם נבות. על יהודה נגזרה גלות בגלל חטאי מנשה שעבד עבודה זרה.

משנה סנהדרין פ"ח ה':

"פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם."

לאורך כל התנ"ך אנחנו רואים את האיסור להתחבר לרשעים,

"הלרשע לעזר ולשנאי יי תאהב?! ובזאת עליך קצף מלפני יי"

"מי יתנני במדבר מלון אורחים"

"אם זנה אתה ישראל אל יאשם יהודה" – "מפני שמלכות ישראל התחילו לעשות העגלים ועדיין לא חטאו בני יהודה , היה מתרה בהם שלא יאשמו כמותם." [ר"י טראני]

וכמובן פתרון מחלוקת קורח לא היה בכך שכולם יצטרפו לקורח ועדתו בכך יחזור השלום המדומה על מקומו.

///

אם נסתכל בקונטקסט של הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" נראה שהפסוק מופיע כמעט מיד אחרי "אם זנה ישראל אל יאשם יהודה" כלומר "אבל לפי פשוטו של מקרא כה פתרונו: חבור עצבים אפרים - עכשיו אפרים מחובר עם עובדי עצבים וצלמים; הנח לו לעשות מה שהוא רוצה לעשות." [ר"י קרא]

או: " חבור עצבים אפרים - נצמד לעבודה זרה , ואי איפשר לו לפרוש; לפיכך הנח לו - אתה , הנביא , ולא תנבא להוכיחו , כי לא יועיל." [רש"י]

כך או כך, אכן יש מקור (שניים ידועים לי) לגבי הנושא של "חבור עצבים אפרים" לפי הפרשנות שהבאת. הא' הוא במסכת דרך ארץ זוטא:

"גדול השלום שאפי׳ עובדין ע״א ויש שלום ביניהן כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהן שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו:  אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן (שם י) חלק לבם עתה יאשמו."

והשני הוא במדרש רבה חוקת שמסביר למה בימי דוד היו נופלים, כיוון שהיו דלטורין ולהוטים אחרי לשון הרע כמו דואג ואחיתופל אבל בימי אחאב לא כיוון שאף־אחד לא הלשין על עובדיהו.

העניין לדעתי הוא שאפילו בקבוצה של עובדי עבודה זרה, אם יש להם מידות ונימוסים ומתנהגים בכבוד ולפחות יש להם הצד של דרך ארץ וכבוד הדדי ביניהם וכלפי התורה (אחאב אמנם עבד עבודה זרה אבל כיבד את התורה והשתדל לשמור על יחסים טובים עם ממלכת יהודה), הזכות הזאת מגינה עליהם. וכן להיפך, אפשר ללמוד הרבה תורה ולהיות בלי אותן מידות בסיסיות וזה לא שווה הרבה. זה לא אומר שצריך להצטרף לעוברי עבירה.

הוא מדבר בתוך דור שכולו שומר תורה ומצוות ויודע היטב את המשמעות של "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" "ואם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו". לדור כזה צריך לומר שהקפדה גדולה יותר על המצוות לא תביא את הגאולה, אלא תיקון של שנאת החינם היא מה שדורש את התיקון.

אבל לדור שלנו, החידא היה אומר לקיים מצוות וגם לא לשנוא. הניסיון לטעון שהחידא מבטל את התורה זה לקרוע דברים מהקשרם, מהאגם שאמר אותם, ומהסיפרות השלימה שהוא השאיר אחריו.

אל תהיה טיפש.

אם אתה שומר תורה ומצוות ירא שמיים ומקפיד על קלה כחמורה, אז החיד"א מדבר בול אליך.

אם אתה חילוני, רפורמי או כל תמהיל אחר שאינו סעיף א אז קודם תגיע לסעיף א ואז החיד"א ידבר גם אליך.

החיד"א אומר דבר פשוט מאוד שקיום המצוות לא מועיל לגאולה כל עוד לא תוקן החטא של שנאת חינם. כלומר אם מקיימים מצוות ובמקביל יש שנאת חינם, לא תהיה גאולה. זה לא חידוש עצום, זה מופיע בחז"ל ובמקובלים ובכל מקור אפשרי.

זה לא אומר שקיום מצוות הוא שולי או לא נצרך או חשוב פחות או ש"אהבת חינם" חשובה יותר מקיום שאר המצוות.

אני גם לא יודע מה אתה מתאר כ"אהבת חינם". לחבק אנשים ברחוב?

"כיום אין שנאת חינם כמעט" – [citation needed]

אני לא יודע איך אתה מגדיר שנאת חינם אבל כל מגזר מוכן לבלוע אחד את השני ובכל־מקרה יש שנאה מטורפת עד כדי פסיכוטית של החילונים את הדתיים. קראתי את "למהלך האידיאות" אבל לצערי זה לא מתאר את המצב העכשווי באומה, אני לא רואה במה בדיוק אנחנו במצב טוב יותר.

לגבי אהבת חינם ודרך ארץ: המקור הראשון שהבאתי מדבר על היעדר מחלוקת ותרעומת. המקור השני מדבר על לשון הרע והלשנה. לא נראה לי שהכוונה באהבת חינם היא שצריך לחבק ולנשק כל חוטא, מהסיבה הפשוטה, שהנביאים הורו בדיוק ההיפך. אחרת הנביאים היו צריכים לומר "זה אחלה שהתחברת עם אחאב, תרבו אהבת חינם, תתקרבו אחד לשני, אולי אפילו תאחדו את הממלכות, מה זה משנה אם תהיה עבודה זרה".

הקביעה שבימי אחאב לא הייתה דרך ארץ, על סמך המקרה של כרם נבות, באמת רחוקה.

לגבי "להרגיש עם אחד" ו"תיקונים כלליים" ו"סולידריות לאומית": יצא לי לקרוא תנ"ך ובחיים לא ראיתי דבר כזה.

צריך להשתתף בצרת הציבור ולהיות חלק מעם ישראל. מי שמחליט לפרוש, בעיה שלו, אין חובה לרדוף אחריו, כל־שכן שאין חובה להרגיש סולידריות עם החוטאים בדיוק כמו עם קורח ועדתו, אפרים ויהודה וכן הלאה.

לא בטוח שהמצב הגשמי בימי דוד היה עדיף על המצב בימי אחאב, דרוש מקור.

העם בסוף מורכב מיחידים. יש כמובן החלטות שמתבצעות ברמה קיבוצית (כמו לבנות בית כנסת) או לאומית (האם לצאת למלחמה) אבל זה לא ש"העם" פתאום מחליט לשנוא או לאהוב, אלה החלטות של יחידים.

בבית שני פשוט היה דגש על קיצוניות דתית של הפרט, ללא סולידריות לאומית.

דוד שלט על כל עבר הנהר והוריש את ממלכתו לשגשוג שלמה.

השחיתות של אחאב ואיזבל גרמה לשחיתות בסוף ימי ממלכת ישראל.

לשון הרע אכן גורם לשנאת חינם, כי הוא מפרק את החברה מתחת לפני השטח. אבל שאר פגמים בדרך ארץ לאו דווקא.

אם שנאת חינם היא מצב פרטי ולא קולקטיבי, אז איך הגלות יכולה לפתור את הבעיה? אם ה' הגלה אותנו, זה כדי לפתור בעיות. כי כדי להעניש אפשר גם בלי גלות.

לעניות דעתי, שנאת חינם היא כזו שהכוח ושליטה הם הדבר היחיד שמניע אותה.

כשהנצי"ב מדבר על שנאת החינם של ימי בית שני הוא אומר שהם לא קיבלו זה את ההלכה של זה.

אין לנו שמץ של מושג מה היה בין קמצא ובר קמצא. יש לנו רק קביעה בסוף שבעוון שנאת נחרב נחרב הבית.

איך תלמד משם על טיבה של השנאה?

מלמד על האווירה בדור החורבן. וגם המקורות ההיסטורים עולים עם זה שהיו הרבה זרמים בעם ישראל ששנאו אחד את השני כאשר בתוך הזרם היתה אחדות. וגם הגמרא אומרת שאנשי בית שני היו גומלי חסדים אך נחרב הבית בגלל שנאת חינם

לכן הבאתי את הנצי"ב

זה כל העניין שם לפי הנצי"ב, לפי הבנתי

כדוגמא את קמצא ובר קמצא לסיבת החורבן, ולא אומרת "על בריוני ירושלים חרבה ירושלים" (ששרפו את המחסנים כמו שכתוב בגמרא)?

ליריבו, מייצגים את מאבקי השליטה והקיטוב. אבל הגמרא בחרה להביא סיפור לא פוליטי או מלחמתי, אלא חברתי. 

אצל קמצא ובר קמצא יש אך ירק קונפליקט על עליונות.

מה היא שנאת חינם לדעתך? מהו החינם שבשנאה?

לפי הגמרא הבריונים שלטו על ירושלים ורצו לדקור כל מי שיוצא ממנה. זה תואם לתיאור ההיסטורי על הפלגים במרד הגדול שהרגו אחד את השני.

לדעתי הגמרא , בסיפור על קמצא ובר קמצא, אומרת שאמנם מה שהביא את החורבן בפועל הוא שנאת חינם פוליטית של בריונים שנלחמו אחד בשני, אבל השורש והסיבה לזה היא שנאת חינם חברתית. כלומר גם אם באופן טכני הפלגים היו מאחדים כוחות צבאיים, בסוף השנאת חינם החברתית היתה גורמת להם להלחם אחד מול השני, במרד זה או במרד אחר, מה שהיה מביא לחורבן.

מסקנה לימינו - יש אומרים (כמו במסר מהסרט אגדת החורבן) שכלקח מבית שני צריך לעשות "אהבת חינם" ולהפסיק את הפילוג הפוליטי בעם, כלומר ממשלת בנט-לפיד, הפסקת הרפורמה המשפטית וכניעה לשמאל הקיצוני הפוסט ציוני. *זה לא נכון*. אם אותם אנשים היו לומדים את הגמרא במקום את הסרט אגדת החורבן, היו מבינים ששורש הכל הוא אהבת חינם חברתית. השמאל הקיצוני הפוסט ציוני הוא ההפך מאהבת חינם ומסולידריות לאומית, אלא הפיכת מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה. לכן כל כניעה לו רק מגבירה את אנטי הסולידריות הלאומית ואת שנאת החינם, וכל התנגדות לו (יחד אם הדברות עם השמאל המתון ללא וויתור ופשרות) - מגבירה את הסולידריות ואת אהבת החינם. בית שני לא נחרב כי הטייסים סירבו פקודה (סיבה פוליטית צבאית), אלא בגלל חוסר סולידריות לאומית (סיבה חברתית)

השורש לכל הוא השנאה החברתית, לא הפוליטית.  גם ללא מאבקי כוח אז השנאה היתה מתפרצת בדרך אחרת. מאבקי הכוח הם רק סימפטום.

לדוגמא במרד בר כוכבא לא היו מאבקי כוח, היתה אחדות פוליטית מלאכותית באומה, אבל היתה שנאת חינם מתחת לפני השטח, עובדה שלא נהגו כבוד זה בזה, ולכן המרד נכשל וגלינו מארצינו

אין שנכה בין האינדיאנים לבין התימנים, ולא בין הרוסים לבין הצ'יליאנים, ולא בין הבינים לבין היוונים. הדעות שלהם מאוד שונות בהרבה תחומים בחיים, אבל זה לא אכפת לאף אחד כי זה חסר משמעות מעשית. אתה מבין את כוונתי?

פוליטית. אפשר משמעות מעשית אך לא פוליטית, האווירה של קמצא ובר קמצא היא דוגמא לזה. אני מסכים שלא מספיק שנאה בלב אלא צריך תרגום מעשי, אבל לאו דווקא פוליטי או כוחני.  מספיק לכתוב פשקוויל או להשמיץ או ליצור אוויאה ושיח כזה וזה כבר עושה.

מה שאני רוצה לומר - שנאת חינם היא אווירה חברתית, ולא חוסר איחוד טכני מבחינה פוליטית או צבאית, ולכן המחשבה שצריך לוותר לשמאל הקיצוני אחרת הטייסים לא יטוסו, ואז יקרה לנו מה שקרה בבית שני, נובעת מטעות.

כתיבת פשקוויל היא מעשה פוליטי. לא כל דבר חייב להיות קשור לפוליטיקה ממסדית.

… אומר ״אכן נודע הדבר״ והתכוון להסבר למה בני ישראל נתונים בעבדות חשבתי

אם יש כזאת שנאה בין חילונים לדתיים בארץ ישראל אולי אפשר לתלות את הדבר במשהו שאנחנו לא עושים הנכון? הרי הכל מאת השם זה שפרצו את המחיצות כנגד הפרדה במרחב הציבורי אולי גרם לפריצת הגדר בשביעי לאוקטובר אבל אולי ההפך?

הרי מעולם לא יזמו תפילות במרחב הציבורי . לפי מסכת תענית רק בתענית ציבור ורק לאחר מספר צעדים מוציאים תיבה למרחב הציבורי. בזמן רגיל יש מספיק בתי כנסת ברוך השם לשרת את עם ישראל. וזה רק דוגמא.

בחוץ? בארץ ישראל? פעם אחת בשנה ביום הכי קדוש? בזה שהם רוצים לזכות חילונים שלא מרגישים בנוח להידחק בבתי כנסת מפוצצים עד אפס מקום ביום כיפור? שרוצים תפילה יותר משוחררת ולא שכל שנייה יקימו אותם כי מישהו שמר מקום?

תגיד לי למה בכלל היהודים חזרו לארץ ישראל? כדי להתחנף לעוברי עבירה שמשסים כלבים במתפללים כמו נאצים? להתקפל מולם כמו ז'ידים מוכים?

… למרות הבדלי הדעות. אצלנו לא מזלזלים ויש תרבות ויכוח ולא משמיצים.

יש לכל יהודי בכל מקום בעולם זכות להביע את דעתו בנוגע לארץ ישראל.

… כשאני כל בוקר אומר ״ המכין מצעדי גבר״ אני באמת מאמין שזה נכון.

כשאני לומד שלא הנחש ממית אלה החטא ממית זה בשבילי דרך חיים.

להגיד שזה להשמיץ זה כמו שאמרו להבדיל אלף הבדלות על הרמבם שהוא לא מאמין בתחתית המתים.

… ולא נותנים לי להביע דעה?

בכלל ביהדות הכל מתנקז לרוחניות גם דברים גשמיים כמו אקטואליה.

יש לי כבוד לכל יהודי כולל יושבי ארץ ישראל. ותודה לאל שאני מרגיש אותו יחס מאנשים שבקהילה שלי , מחברי כאן ובארץ ישראל , ממשפחתי

בקיצור אני מרגיש מבורך.

אני מתעב שחצנות וגאווה וזלזול

ורוע. תיעוב זה עדיין לא שנאה כי תמיד יש מקום לתשובה.

.. אני אומר בכוונה יתרה שלש פעמים ביום ״מקבץ נדחי ישראל״.

אגב כאן יש יותר הרגשת אידישקייט.

לגלות כמו ששבוי מתמכר לכלא בתסמונת סטוקהולם.

עזוב בוא לארץ עכשיו.

לא מבין איך אפשר לגור בחו"ל, יפה שם, אבל האוויר מחניק ליהודים, בוא לארץ ותנשום אוויר של ארץ ישראל.

… האמן לי חייתי שנתיים בארץ . לא עבדתי והיה לי זמן להביט .אידישקייט זה לא אשליה. אני מכיר את העסק משתי הכוונים.

נכון שבגלות יש חיסרון גדול אבל מה לעשות כולנו עדיין בגלות. השם גרש אותנו פעמיים.

אספר לך סיפור:

כשגרנו בארץ הסתובבתי עם כפה שחורה כל החברים שלי אמרו לי מה עד כדי כך התחזקת?

ילדי למדו בישיבה תיכונית של בני עקיבא אז יצא לי ללבוש כיפה סרוגה ואז זיהו אותי כאיש מהמגזר.

הבנתי שזה הסיפור אז החלטתי ללכת עם כפה פשוטה רגילה.

אז אשה אחת יצאה אלי בדיבור ואמרה שאני בכלל לא דתי וזה כפה של חתונות.

שיש פה. לא סתם אמרו חז"ל לעולם יגור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי עבודה זרה. ברור שיש בארץ בעיות וצריך ללמוד מאחדות של יהודים בחו"ל - שהיא בגדול אחדות של אין ברירה, כי כולם גויים מסביב. זה לא אחדות אמיתית כי בפועל כולם חיים ביום יום מעורים בגוים. כאן למרות המריבות אנחנו חיים כקולקטיב אמיתי. מוטב לחיות כקולקטיב שרבים בינינו, מאשר לשחק "בנדמה לי" בתור קהילה יהודית בחול. זה כמו אדם שיחיה בזוגיות אפלטונית עם אשה רק דרך הטלפון ואז יתהלל שאין להם מריבות, הרי זו בכלל לא זוגיות אמיתית. או כמו אדם שיטען שהוא חבר טוב דל הכלב שלו ובכלל לא רב איתו. פה בארץ באמת חיים ביחד כקולקטיב, אז במילא החיים מזמנים גם אחדויות וגם מריבות לצערינו, אבל באמת חיים.

אותם חכמים נתנו לנו יצירת מופת והיא התלמוד הבבלי שנערך בבבל. כמו כן הדף היומי שעוצב בוילנא.

מה שאני רוצה להגיד שיש יותר ישוב דעת באופן כללי כאן . אלה אם כן אתה גר בבני ברק או אלעד תורתך אמונתך דבר שקשה מאוד לישם בארץ. צריך גם פרנסה.

לצערי ילדי שקבלו חינוך דתי כאן ברגע שהגיעו לארץ והבינו שהם יכולים להזדהות כיהודים מבלי להקפיד על כל המצוות הושפעו מהאווירה.

בכל זאת שלמות היא ישוב ארץ ישראל עם תורה ומצוות. בנתיים יש אילוצים והשם יעזור.

ואם כל אוצרות הגלות צריך לחזור לארץ.

אז מה הבעיה לגור בקהילה של עולים כאן בארץ? יש קהילות אנגלו-סאקסיות, בלגיות, צרפתיות ועוד בירושלים, פתח תקווה ועוד, במגוון רמות חרדיות-דתיות שונות, כולל מודרן אורתודוקסים.

(התלמוד הבבלי אגב אומר על עצמו בגמרא"במחשכים הושיבני כמתי עולם- זה תלמודה של בבל" לעומת התלמוד הירושלמי שכותב התלמוד הבבלי עצמו "וזהב הארץ ההיא טוב - אין תורה כתורת ארץ ישראל". בסוף אנחנו פוסקים לפי הבבלי כי ההיסטוריה של העם עברה דרך הגלות כדי לזכך אותנו, אבל בסוף שני התלמודים הם תורה אחת, ובארץ אנו חושפים איכויות חדשות של התלמוד הבבלי, מהלי לגרוע ממסוית הדורות).

… חשב שנגמרה הגלות ובעקבות המרד נדבק לארץ ישראל השם המקולל שהרומאים נתנו לה עד היום.

אגב השם שנתנו לירושלים לא תפס.

הכל בהשגחה עליונה לנו רק נשארה יראת השם ואיך אני מקבלים את הטוב והרע בחיינו.

מחזיר אותנו לארץ אחרי 2000. אם אתה עיוור מלראות זאת זו בעיה שלך...

אגב מאז קום המדינה השם שלה הוא ישראל ולא פלשתינה, ואגב אף אחד לא קרא לא פלסטין לפני 150 שנה.  הנוצרים קרו לה ארץ הקודש - הולי לנד, המוסלמים ראו בה חלק מסוריה, כאשר פלסטין זה רק מחוז מנהלי. השם palastain אומץ רק לפני 150 שנה על ידי האירופאים שרצו להחליף את הולי לנד במונח חילוני ומדעי, נטול זיקה תנכית.

חוץ מזה שממתי קובעים עובדות לפי שמות?

… סתם שמות שמאל או ימין כי זה רק עושה פירוד.

אני לא שמאל . בא נסיים את הדיון הזה כי זה לא מתאים למדור הזה.

שני נאמר בגמרא שהיו גומלי חסדים וצדיקים יותר. אבל זה לא שינה שהיה פירוד וקיטוב בעם ועבדו את ה' מתוך טהרה נפשית פרטית בניתוק מהכלל. הם גמלו חסדים רק לאנשי שלומם בניתוק מכלל האומה. המארח אהב את קמצא אבל שנא את בר קמצא (כך גם מסביר המהרל).

שנאת חינם לא נוצרת מחוסר דרך ארץ אלא מחוסר סולדריות באומה ותחושת פירוד לאומי

פוגם רק בנפשו הפרטית, ובאופן עקיף בכלל. אבל כשעם ישראל מפורד אז זה פגם בכלל.

יהרג ואל יעבור לא קשור לכאן. כי זה כלל שנאמר להתנהגות הפרט. אדם שמחליט לשנוא את כל היהודים לא פוגם בכלל כמו עם שלם שמפורד בשנאת חינם, לכן אדם שנאת חינם של אדם פרטי היא לא ייהרג ואל יעבור, ואילו ע"ז כן. אבל בשנאת חינם של עם שלם לא שייך הכלל בכלל של ייהרג ואל יעבור, כי אין סיטואציה שלעם זה או לשנוא או למות

לכל אחד יש נקודה טובה כלשהי, וכשיש אהבה בין אנשים כל אחד משפיע על חברו לקיים את הנקודה הטובה שנשארה בו 

ובעצם יש סיכוי לצאת מהמצב הזה.  

אבל כששונאים אף אחד לא מוכן להקשיב ושהשני יגיד לו מה לעשות וממילא כל אחד נשאר במצבו

השלכות:

צריך להשתדל להיות באחדות, אבל מצד שני אדם צדיק לא יתחבר אקטיבית לרשע או ישמע לו חלילה

כי אז עשית בדיוק הפוך מהסיבה שהקב"ה מוכן לוותר בגלל האחדות. 

… במזיד על ידי פוליטיקאים כדי לפלג ולזרוע שנאה.

בעבר השתמשו במושגים של יונים וניצים כדאי להביע את היחס שלנו כעם כלפי בני דודנו. היו ניצים בעלי השקפה סוציליסטיות והיו יונים בעלי השקפה קפיטליסטית וההפך. אז כאשר אתה משתמש במושגים אלה אתה מכשיר דרך שזורעת את הפילוג לצערי.

הוא מתכוון רק שתפסיק להגיד "שמאל"

אבל אלף פעם הוא תייג את כולם פה "ימין" כי לא היה לו מה לענות

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.