לגבי א' זה באמת מפריע שמצד אחד רואים ניסים מטורפים, שיבת ציון אחרי 2000 שנה, פריחת עולם התורה, אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בהסתכלות הכוללת אנחנו לא עוד ז'ידים מאוסים שהחיים שלהם שווים פחות מיתוש, לכן אמירה כמו "אנחנו היום בגלות" כאילו כלום לא קרה, שום דבר לא השתנה, לא הגענו בכלל לארץ ישראל, לא עשינו כאן כלום, זאת אמירה צינית שאין בה הכרת הטוב והסתכלות על הדברים החיוביים

לגבי ב' וזאת גם הדעה שאני מחזיק בה, אמנם בפן הגשמי ב"ה התרחשו המון דברים אבל לא זאת עיקר הגאולה, עיקר הגאולה היא רוחנית, שמירת התורה, לא העובדה שיש לנו ביטחון וכלכלה, גם לחרדים בקריית יואל באמריקה יש ביטחון וכלכלה, העיקר זה שתהיה ממשלה של תורה, שעם ישראל יחזור בתשובה, לא מצעדי להט"ב בכל הארץ למשל ולשנינה, מבחינת המהות העיקריתשל הגאולה (ומלאה הארץ דעה את ה' כים לים מכסים) אנחנו לא שם בכלל

וכל עוד אין תיקון רוחני גם ארץ ישראל הרוחנית לא יורדת ומתלבשת בארץ ישראל הגשמית (רעיון שמופיע הרבה בחסידות)

ולגבי אתחלתא דגאולה אני לא נביא ואני לא מבין בתהליכים, מה קורה קודם או אחר־כך ומעדיף להיצמד לפשט הכתובים אם נשמור את מצוות ה' נזכה לשפע גשמי ורוחני ואם לא אז ואבדתם מהרה, אין ביטוח

אני כן מקווה שעם ישראל נמצא בתהליך חיובי בסך־הכל ושאנחנו אכן מתקרבים לגאולה

לומר: "בגלל שראובן לא מתנהג יפה, אז אישיותו עדיין לא התלבשה בגוף שלו". זה משפט לא נכון. ראובן הוא נפשו שמתלבשת בגוף, אך עדיין מופיע עם סיגים ובעיות. כנל עם ישרטל וארץ ישראל ממש מופיעים בארץ ובמדינה, אלא שאור וחושך משמשים בעירבוביה, ויש בעיות, אבל סה ממש קדושת ארץ ועם ישראל, ורואים את זה בכל מרחבי החיים, גם שנואי התורה, קשורים בעל כרחם אליה, עובדה שהם כל הזמן עסוקים בלפחד מפני השתלטות הדת, אבל הם לא אדישים. ברור שנוכחות הקודש מורגשת ברמה הלאומית, לטוב או לרע. ההפך מלאהוב זה לא לשנוא, אלא להיות אדיש.

בסוף כמסתכלים על המגמה הכוללת בעשרות השנים האחרונות, כן המדינה נהיית והופכת להיות יותר מסורתית עם חיבור למסורת,ויש התאחדות דל המגמה הדתית והלאומית בעם, כאשר עדיין יש פירוד בין המגמה הדתית לליברלית-אוניברסלית (השמאל). אנחנו לא דורכים במקום ולא באותו מצב שלפני 20 שנה. בתקופת השופטים זה לקח 400שנה.

לגבי אתחלתא דגאולה - לא צריך להיות נביא אלא סוציולוג פשוט, עם שהקיץ מתרדמת הגלות אחרי 2000 שנה, לא יוכל לחזור לתרדמה מחדש. לכן גם אם תאורטית מחר מדינת ישראל תחרב וכולנו נגלה, אז הצפי הטבעי הוא שתוך כמה עשרות שנים נחזור לכאן מחדש, כי לא נוכל להרדם בתרדמת הגלות עוד פעם. ברור שלא לנצחנגדיר עצמינו כאן כעם אוכלי הפלאפל , ובמוקדם או במאוחר עם ישראל יחזור למסורתו העתיקה, כי זה נטיית כל עם לחזור לאתוס הלאומי שלו גם אם יש כמה דורות שעזבו אותו. לכן הכיוון הסוציולוגי ברור כשמש לאן הולכים בסוף - למלכות בית דוד ומקדש. ברור כמו שברור שהציפורים ינדדו באביב.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ה 18:57

לא מאמין כזה גדול ב"מי שרב מאוהב"

אין לי בעיה עם ההסתכלות המיסטית של החסידות גם הציונות הדתית מתעסקת במיסטיקה וגם היא יודעת להשתמש בסיסמאות

אני לא חושב ש"לאומיות פלאפל" עדיפה מכלום

לגבי ראובן ידוע שכשאדם כועס נשמתו מסתלקת ממנו וה"ה לגבי שאר חטאים ברמה כזאת או אחרת

אולי הוא עדיין ראובן אבל צדיק הוא לא וזה מה שנחשב בעיניי בסופו של יום

מלבי"ם ירמיהו ל"א ו'

"רנו ליעקב שמחה" תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה "וצהלו בראש הגוים" שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום "והללו" את ה' ע"י מה "שתאמרו הושע ה' את עמך" הצדיקים "את שארית ישראל", שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:

אז מה התשובה, תראה, לא, עצם העובדה שתל־אביב מקיימת מצעדי גאווה ומשסה כלבים במתפללים, זה סימן לשיבת השכינה, כי הם צדיקים בלי לדעת את זה, מרוב משיכה לקדושה הם עושים מצעדי שפחות, זה קידוש ה' עצום, בעיניי סתם copium

ולא מרחפת באוויר. 

זה לא העניין ש"לאומיות פלאפל" עדיפה או לא, אלא זה עניין שהיא לא ברת קיימא לאורך זמן. אתה באמת יכול לדמיין ריאלית את עם ישראל במדינה עוד 300 שנה ממשיך להגדיר את עצמו כאוכלי פלאפל או כל "ישראליות" נבובה אחרת? זה יכול לשרוד בדורות הראשונים, אבל זהות ריקה לא תצליח להמשיך , נרצה או לא. ומכיוון שהמדינה תמשיך להיות קיימת, במילא זה וודאי שהאתוס המקורי של העם יחזור במקודם או במאוחר, כי אין חלל ריק בזהות לאומית, וכשאחת נופלת אז המקורית חוזרת.

- אני מסכים שעיקר תפקידו של עם ישראל הוא קידוש ה'. והוא קודם כל מקדש את ה' בעצם קיומו- בעצם היותו עם שהרגש הלאומי שלו מבוסס על אלוקים, ירצה העם או לא ירצה. ואומות העולם רואות את זה יותר טוב מאיתנו לעיתים, הם יודעות שבסוף העם היהודי ההיסטורי, אותו אחד שהאנושות רואה בו זה שיצא ממצרים, הוא זה שהקים מדינה, ולא "הישראלי החדש" המדומה(רואים את זה למשל באוונגליסטים, שלמרות שזה נובע מאינטרס נוצרי, אי אפשר להתכחש לסיבוב פרסה שהם עשו בנצרות). 

-לאחר מכן תוספת  קידוש ה' זה מימוש הרגש הלאומי האותנטי של ישראל בחיי התרבות בפועל - קיום תורה ומצוות. כמובן תוספת הכרחית, אבל גם בלעדיה יש קידוש ה'.

- אם להכנס למונחים בנסתר, אולי הנשמה מסתלקת אצל ראובן שכעס, אבל לא החיה. כלומר גם כשכועסים עדיין האדם הוא צלם אלוקים ויהודי ואהוב. הוא לא נחשב בעל חיים. 

נכון שראובן לא צדיק, אבל הוא יהודי צלם אלוקים, ומבטא את זה גם ברשעותו (אנחנו לא נתייחס לרשע כאל בעל חיים, האם אתה מתייחס לרשעים ביום יום כאל בעלי חיים?).

כנ"ל ייתכן שהדור הוא רשע מרושע. אבל ישראל הוא כן, ומבטא את זה גם ברשעותו. 

ערכתי קצת את ההודעה אני מתאר לעצמי שהתחלת לכתוב לפני שערכתי

לא חושב שבלי קיום מצוות יש קידוש ה' אלא להיפך

בהתחלה האשמת את החסידות במיסטיקה אבל נראה לי זה הרבה יותר מיסטי

אין לי בעיה עם זה שליהודים יש נשמה קדושה בפנימיות

אבל אם זה לא בא לידי ביטוי בפועל זאת המשמעות של גלות

שדברים אינם כפי שהם צריכים להיות

סותר שיחד עם זה יש קידוש ה' בעצם קיומו של עם ישראל, גם ללא שמירת תורה. ישראל יכולים לעשות קידוש ה' וחילול ה' בו זמנית. זה כמו בן מלך שהלך מהארמון לעיר ומתנהג לא ראוי, הוא מבזה את אביו בהתנהגותו, ומכבד את אביו בכך שהעם מרגיש שיש פה משהו מלכותי שמתהלך ביניהם, למרות התנהגותו הרעה.

לא האשמתי את החסידות , רק הראתי למה ההסברה שלה תמיד תהיה חלקית ולא מלאה - כי היא מתמקד בצורת הסברה חלקית - מיסטית. 

- לא הבנתי, מה הרבה יותר מיסטי?

- לבני אדם, גם רשעים, יש צלם אלוקים בחיצוניות, זו עובדה שאנו רואים ביום יום. ליהודים רשעים יש נשמה יהודית קדושה גם בחיצוניות, אם מסתכלים עליהם כחלק מכלל האומה, ולא רק בתור יחידים מנותקים הקולקטיב. (זו הבעיה של חב"ד, שמסתכלים על כל יהודי כאינדבדואל ותו לא (מלבד קשר קולקטיבי מיסטי מנותק מהמציאות), ואז במילא על יהודי רשע ניתן לדבר רק על "פנימיותו" בצורה מיסטית ופחות ריאלית).

בציבור, בקולקטיב, תמיד התכונה היהודית תבוא בפועל בחיצוניות, לעיתים בצורה מעורפלת או שלילית, אבל תהיה ממש בפועל.

נכון שהדברים אינם כמו שצריכים להיות, וזה היה גם בדורו של אחאב כך, ועדיין זה לא היה נחשב גלות.

אמרתי שמהעובדה שהם יודעים איפה שהוא בלב, שירצו או לא ירצו, הלאומיות שלהם קשורה בעל כרחם לתורה ("סבא שלי היה רב"), לכן הם לא מסוגלים להפגין יחס אדיש לתורה. הם או יאהבו את התורה או ישנאו אותה. ובסופו של דבר הפך האהבה היא אדישות, לא שנאה. אם אני שונא מאוד משהו סימן שהוא משמעותי עבורי, אחרת פשוט לא היה לי אכפת ממנו. אני מעריך שבארהב אתאיסטים לא יזרקו צלבים על הרצפה בדוכן למכירת צלבים כמו שחילוני זרק תפילין בדוכן תפילין בתל אביב, פשוט כי האתאיסטים בארהב הם מרגישים שהדת לא נוגעת אליהם לטוב או לרע, לכן יהיו יותר אדישים כלפיה, אין קשר בין הלאומיות שלהם לדת, ולכן הם יכולים להיות רגועים ולא לשנוא אותה אלא סתם לבוז לה ולהיות אידישים בלי כעס ופאניקה.

בסוף התורה נוכחת בחיי עם ישראל גם כיום באופן משמעותי, חיובי או שלילי. ולמרות שזה כואב, יחס שלילי עדיף על אדישות. בסוף יש בזה קשר והודאה בקשר המהותי הלאומי לתורה

מיסטיקה. במיוחד בענייני הקולקטיב והחברה.

מדברת בססמאות רוחניות מופשטות שלא קשורות לעולם הזה.

לדוגמא "כנסת ישראל" אצל חב"ד היא נשמה מופשות מיסטית שמהווה שורש לנשמות ישראל, אבל (בניגוד לקבלה ולחז"ל) אין לה קשר לקולקטיב היהודי ההיסטורי בעולם הזה , ולכן ברור שלא תהיה קשורה לשום תופעה חברתית-סוציולוגית של האומה היהודית כאן בעולם , ובטח לא לתנועה הציונית או למדינת ישראל(כמדומני חבדניקים אומרים שכנסת ישראל תשרה באומה, רק כשייבנה בית המקדש. זה כמו לומר שנפשו של ראובן תהיה בגופו רק שיניח תפילין, ועד אז הוא גוף חסר תודעה).

תהליכי הגאולה מתרחשים מול העיניים שלנו, ולכן אין כאן גלות. גם גאולה לא בדיוק, אבל גלות בוודאי שלא. אתחלתא היא.

המחשבה שיש גלות גורמת לציבורים למיניהם לחשוב שזה מחייב אותנו להתנהג כמו חיות מושפלות שצריכות ללקק רגלי כל פריץ.

זה מהווה כפיות טובה כלפי שמיא. זה גם מניח ביהירות ובגאווה שהקב"ה צריך לגאול לפי הדמיונות שלנו ולא לפי רצונו.

שקשה לומר כמה מהם רעות וכמה הם תגובת נגד ומגננה כנגד החילונות וייתכן שטובות בחלקן או מטיבות.

למשל המחשבה שחיי קודש אמורים להיות מנותקים מתחום החול, או מהמימד הלאומי של כלל ישראל, או מהמדינה (אצל החרדים) - ייתכן שיש בזה תועלת המגינה על עצמה מפני החילון.

או המחשבה שהיהדות היא רק דת ולא אומה (כאשר הלאומיות הישראלית לפי תפיסתם היא חילונית כולה) , או שזה בסדר שאדם חי בפיצול את חיי הקודש והחול שלו (אצל דתיים ליברלים) - טעות מזיקה (שלעיתים נובע ממנה משהו טוב בתור חידוד חלקים הומניסטים וקוסמופוליטים של התורה)

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א