לגבי א' זה באמת מפריע שמצד אחד רואים ניסים מטורפים, שיבת ציון אחרי 2000 שנה, פריחת עולם התורה, אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בהסתכלות הכוללת אנחנו לא עוד ז'ידים מאוסים שהחיים שלהם שווים פחות מיתוש, לכן אמירה כמו "אנחנו היום בגלות" כאילו כלום לא קרה, שום דבר לא השתנה, לא הגענו בכלל לארץ ישראל, לא עשינו כאן כלום, זאת אמירה צינית שאין בה הכרת הטוב והסתכלות על הדברים החיוביים

לגבי ב' וזאת גם הדעה שאני מחזיק בה, אמנם בפן הגשמי ב"ה התרחשו המון דברים אבל לא זאת עיקר הגאולה, עיקר הגאולה היא רוחנית, שמירת התורה, לא העובדה שיש לנו ביטחון וכלכלה, גם לחרדים בקריית יואל באמריקה יש ביטחון וכלכלה, העיקר זה שתהיה ממשלה של תורה, שעם ישראל יחזור בתשובה, לא מצעדי להט"ב בכל הארץ למשל ולשנינה, מבחינת המהות העיקריתשל הגאולה (ומלאה הארץ דעה את ה' כים לים מכסים) אנחנו לא שם בכלל

וכל עוד אין תיקון רוחני גם ארץ ישראל הרוחנית לא יורדת ומתלבשת בארץ ישראל הגשמית (רעיון שמופיע הרבה בחסידות)

ולגבי אתחלתא דגאולה אני לא נביא ואני לא מבין בתהליכים, מה קורה קודם או אחר־כך ומעדיף להיצמד לפשט הכתובים אם נשמור את מצוות ה' נזכה לשפע גשמי ורוחני ואם לא אז ואבדתם מהרה, אין ביטוח

אני כן מקווה שעם ישראל נמצא בתהליך חיובי בסך־הכל ושאנחנו אכן מתקרבים לגאולה

לומר: "בגלל שראובן לא מתנהג יפה, אז אישיותו עדיין לא התלבשה בגוף שלו". זה משפט לא נכון. ראובן הוא נפשו שמתלבשת בגוף, אך עדיין מופיע עם סיגים ובעיות. כנל עם ישרטל וארץ ישראל ממש מופיעים בארץ ובמדינה, אלא שאור וחושך משמשים בעירבוביה, ויש בעיות, אבל סה ממש קדושת ארץ ועם ישראל, ורואים את זה בכל מרחבי החיים, גם שנואי התורה, קשורים בעל כרחם אליה, עובדה שהם כל הזמן עסוקים בלפחד מפני השתלטות הדת, אבל הם לא אדישים. ברור שנוכחות הקודש מורגשת ברמה הלאומית, לטוב או לרע. ההפך מלאהוב זה לא לשנוא, אלא להיות אדיש.

בסוף כמסתכלים על המגמה הכוללת בעשרות השנים האחרונות, כן המדינה נהיית והופכת להיות יותר מסורתית עם חיבור למסורת,ויש התאחדות דל המגמה הדתית והלאומית בעם, כאשר עדיין יש פירוד בין המגמה הדתית לליברלית-אוניברסלית (השמאל). אנחנו לא דורכים במקום ולא באותו מצב שלפני 20 שנה. בתקופת השופטים זה לקח 400שנה.

לגבי אתחלתא דגאולה - לא צריך להיות נביא אלא סוציולוג פשוט, עם שהקיץ מתרדמת הגלות אחרי 2000 שנה, לא יוכל לחזור לתרדמה מחדש. לכן גם אם תאורטית מחר מדינת ישראל תחרב וכולנו נגלה, אז הצפי הטבעי הוא שתוך כמה עשרות שנים נחזור לכאן מחדש, כי לא נוכל להרדם בתרדמת הגלות עוד פעם. ברור שלא לנצחנגדיר עצמינו כאן כעם אוכלי הפלאפל , ובמוקדם או במאוחר עם ישראל יחזור למסורתו העתיקה, כי זה נטיית כל עם לחזור לאתוס הלאומי שלו גם אם יש כמה דורות שעזבו אותו. לכן הכיוון הסוציולוגי ברור כשמש לאן הולכים בסוף - למלכות בית דוד ומקדש. ברור כמו שברור שהציפורים ינדדו באביב.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ה 18:57

לא מאמין כזה גדול ב"מי שרב מאוהב"

אין לי בעיה עם ההסתכלות המיסטית של החסידות גם הציונות הדתית מתעסקת במיסטיקה וגם היא יודעת להשתמש בסיסמאות

אני לא חושב ש"לאומיות פלאפל" עדיפה מכלום

לגבי ראובן ידוע שכשאדם כועס נשמתו מסתלקת ממנו וה"ה לגבי שאר חטאים ברמה כזאת או אחרת

אולי הוא עדיין ראובן אבל צדיק הוא לא וזה מה שנחשב בעיניי בסופו של יום

מלבי"ם ירמיהו ל"א ו'

"רנו ליעקב שמחה" תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה "וצהלו בראש הגוים" שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום "והללו" את ה' ע"י מה "שתאמרו הושע ה' את עמך" הצדיקים "את שארית ישראל", שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:

אז מה התשובה, תראה, לא, עצם העובדה שתל־אביב מקיימת מצעדי גאווה ומשסה כלבים במתפללים, זה סימן לשיבת השכינה, כי הם צדיקים בלי לדעת את זה, מרוב משיכה לקדושה הם עושים מצעדי שפחות, זה קידוש ה' עצום, בעיניי סתם copium

ולא מרחפת באוויר. 

זה לא העניין ש"לאומיות פלאפל" עדיפה או לא, אלא זה עניין שהיא לא ברת קיימא לאורך זמן. אתה באמת יכול לדמיין ריאלית את עם ישראל במדינה עוד 300 שנה ממשיך להגדיר את עצמו כאוכלי פלאפל או כל "ישראליות" נבובה אחרת? זה יכול לשרוד בדורות הראשונים, אבל זהות ריקה לא תצליח להמשיך , נרצה או לא. ומכיוון שהמדינה תמשיך להיות קיימת, במילא זה וודאי שהאתוס המקורי של העם יחזור במקודם או במאוחר, כי אין חלל ריק בזהות לאומית, וכשאחת נופלת אז המקורית חוזרת.

- אני מסכים שעיקר תפקידו של עם ישראל הוא קידוש ה'. והוא קודם כל מקדש את ה' בעצם קיומו- בעצם היותו עם שהרגש הלאומי שלו מבוסס על אלוקים, ירצה העם או לא ירצה. ואומות העולם רואות את זה יותר טוב מאיתנו לעיתים, הם יודעות שבסוף העם היהודי ההיסטורי, אותו אחד שהאנושות רואה בו זה שיצא ממצרים, הוא זה שהקים מדינה, ולא "הישראלי החדש" המדומה(רואים את זה למשל באוונגליסטים, שלמרות שזה נובע מאינטרס נוצרי, אי אפשר להתכחש לסיבוב פרסה שהם עשו בנצרות). 

-לאחר מכן תוספת  קידוש ה' זה מימוש הרגש הלאומי האותנטי של ישראל בחיי התרבות בפועל - קיום תורה ומצוות. כמובן תוספת הכרחית, אבל גם בלעדיה יש קידוש ה'.

- אם להכנס למונחים בנסתר, אולי הנשמה מסתלקת אצל ראובן שכעס, אבל לא החיה. כלומר גם כשכועסים עדיין האדם הוא צלם אלוקים ויהודי ואהוב. הוא לא נחשב בעל חיים. 

נכון שראובן לא צדיק, אבל הוא יהודי צלם אלוקים, ומבטא את זה גם ברשעותו (אנחנו לא נתייחס לרשע כאל בעל חיים, האם אתה מתייחס לרשעים ביום יום כאל בעלי חיים?).

כנ"ל ייתכן שהדור הוא רשע מרושע. אבל ישראל הוא כן, ומבטא את זה גם ברשעותו. 

ערכתי קצת את ההודעה אני מתאר לעצמי שהתחלת לכתוב לפני שערכתי

לא חושב שבלי קיום מצוות יש קידוש ה' אלא להיפך

בהתחלה האשמת את החסידות במיסטיקה אבל נראה לי זה הרבה יותר מיסטי

אין לי בעיה עם זה שליהודים יש נשמה קדושה בפנימיות

אבל אם זה לא בא לידי ביטוי בפועל זאת המשמעות של גלות

שדברים אינם כפי שהם צריכים להיות

סותר שיחד עם זה יש קידוש ה' בעצם קיומו של עם ישראל, גם ללא שמירת תורה. ישראל יכולים לעשות קידוש ה' וחילול ה' בו זמנית. זה כמו בן מלך שהלך מהארמון לעיר ומתנהג לא ראוי, הוא מבזה את אביו בהתנהגותו, ומכבד את אביו בכך שהעם מרגיש שיש פה משהו מלכותי שמתהלך ביניהם, למרות התנהגותו הרעה.

לא האשמתי את החסידות , רק הראתי למה ההסברה שלה תמיד תהיה חלקית ולא מלאה - כי היא מתמקד בצורת הסברה חלקית - מיסטית. 

- לא הבנתי, מה הרבה יותר מיסטי?

- לבני אדם, גם רשעים, יש צלם אלוקים בחיצוניות, זו עובדה שאנו רואים ביום יום. ליהודים רשעים יש נשמה יהודית קדושה גם בחיצוניות, אם מסתכלים עליהם כחלק מכלל האומה, ולא רק בתור יחידים מנותקים הקולקטיב. (זו הבעיה של חב"ד, שמסתכלים על כל יהודי כאינדבדואל ותו לא (מלבד קשר קולקטיבי מיסטי מנותק מהמציאות), ואז במילא על יהודי רשע ניתן לדבר רק על "פנימיותו" בצורה מיסטית ופחות ריאלית).

בציבור, בקולקטיב, תמיד התכונה היהודית תבוא בפועל בחיצוניות, לעיתים בצורה מעורפלת או שלילית, אבל תהיה ממש בפועל.

נכון שהדברים אינם כמו שצריכים להיות, וזה היה גם בדורו של אחאב כך, ועדיין זה לא היה נחשב גלות.

אמרתי שמהעובדה שהם יודעים איפה שהוא בלב, שירצו או לא ירצו, הלאומיות שלהם קשורה בעל כרחם לתורה ("סבא שלי היה רב"), לכן הם לא מסוגלים להפגין יחס אדיש לתורה. הם או יאהבו את התורה או ישנאו אותה. ובסופו של דבר הפך האהבה היא אדישות, לא שנאה. אם אני שונא מאוד משהו סימן שהוא משמעותי עבורי, אחרת פשוט לא היה לי אכפת ממנו. אני מעריך שבארהב אתאיסטים לא יזרקו צלבים על הרצפה בדוכן למכירת צלבים כמו שחילוני זרק תפילין בדוכן תפילין בתל אביב, פשוט כי האתאיסטים בארהב הם מרגישים שהדת לא נוגעת אליהם לטוב או לרע, לכן יהיו יותר אדישים כלפיה, אין קשר בין הלאומיות שלהם לדת, ולכן הם יכולים להיות רגועים ולא לשנוא אותה אלא סתם לבוז לה ולהיות אידישים בלי כעס ופאניקה.

בסוף התורה נוכחת בחיי עם ישראל גם כיום באופן משמעותי, חיובי או שלילי. ולמרות שזה כואב, יחס שלילי עדיף על אדישות. בסוף יש בזה קשר והודאה בקשר המהותי הלאומי לתורה

מיסטיקה. במיוחד בענייני הקולקטיב והחברה.

מדברת בססמאות רוחניות מופשטות שלא קשורות לעולם הזה.

לדוגמא "כנסת ישראל" אצל חב"ד היא נשמה מופשות מיסטית שמהווה שורש לנשמות ישראל, אבל (בניגוד לקבלה ולחז"ל) אין לה קשר לקולקטיב היהודי ההיסטורי בעולם הזה , ולכן ברור שלא תהיה קשורה לשום תופעה חברתית-סוציולוגית של האומה היהודית כאן בעולם , ובטח לא לתנועה הציונית או למדינת ישראל(כמדומני חבדניקים אומרים שכנסת ישראל תשרה באומה, רק כשייבנה בית המקדש. זה כמו לומר שנפשו של ראובן תהיה בגופו רק שיניח תפילין, ועד אז הוא גוף חסר תודעה).

תהליכי הגאולה מתרחשים מול העיניים שלנו, ולכן אין כאן גלות. גם גאולה לא בדיוק, אבל גלות בוודאי שלא. אתחלתא היא.

המחשבה שיש גלות גורמת לציבורים למיניהם לחשוב שזה מחייב אותנו להתנהג כמו חיות מושפלות שצריכות ללקק רגלי כל פריץ.

זה מהווה כפיות טובה כלפי שמיא. זה גם מניח ביהירות ובגאווה שהקב"ה צריך לגאול לפי הדמיונות שלנו ולא לפי רצונו.

שקשה לומר כמה מהם רעות וכמה הם תגובת נגד ומגננה כנגד החילונות וייתכן שטובות בחלקן או מטיבות.

למשל המחשבה שחיי קודש אמורים להיות מנותקים מתחום החול, או מהמימד הלאומי של כלל ישראל, או מהמדינה (אצל החרדים) - ייתכן שיש בזה תועלת המגינה על עצמה מפני החילון.

או המחשבה שהיהדות היא רק דת ולא אומה (כאשר הלאומיות הישראלית לפי תפיסתם היא חילונית כולה) , או שזה בסדר שאדם חי בפיצול את חיי הקודש והחול שלו (אצל דתיים ליברלים) - טעות מזיקה (שלעיתים נובע ממנה משהו טוב בתור חידוד חלקים הומניסטים וקוסמופוליטים של התורה)

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

אסור להקשיב להם

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף

מזה אף פעם לא נגמר.
כמובן, תלוי בפורום - יש פורומים שבהם אפשר לדון עד שמנהלים רואים פתאום שיש איזה חופש ביטוי לא נוח, חוטפים חאלאסטרא וחוסמים משתמשים, כי ככה יותר נעים וקל.

(תכתוב)

(אם מתאים לך)

אבל לי נמאס מוויכוחים מסתעפים ומבולגנים, שלא מסתיימים ונוגעים בלשון הרע ועין רעה.

חוץ מזה יש לי הרגשה שכל הדיון סביב הנושא הזה בכל מקום שיהיה- הוא מאוד פופוליסטי ורגשני. ואם היו מקשיבים אחד לשני, מנהלים דיונים לוגיים ברמה גבוהה, וכל אחד היה מוכן להתגמש בשביל להגיע לפיתרון, היו יכולים להגיע למסקנות מוכרחות ומתווה מוסכם.

צריך לעשות טבלה עם כל תתי הנושאים שקשורים לזה ולפתח כל אחד בפני עצמו.

לדוגמה:

*מה הצורך הלאומי

*מה עולה מהמקורות

*מה היתה הנהגת גדולי הדור הקודם, ומאיזו סיבה

*האם הצבא יכול\מוכן להתאים את עצמו לחרדים, ומה הוא צריך לעשות בשביל זה

*מתווה אפשרי ומי צריך לנהל אותו

מה עוד?

(אני כותב את זה מכיוון שזה כנראה עונה על השאלה שלך)

ואז תוכל להשתמש בה בחג הפורים.

או למכור לאחרים.

זה יהיה יותר מועיל לאנושות מאשר לכתוב הודעות ארוכות בפורום שלא ישכנעו אף אחד...