פעם שאל תלמידו הרב הנזיר את הרב קוק מה ההבדל בין תורתו לבין תורת חב"ד, הרב קוק ענה לו: אני בונה את האומה

אהרהר בזה.

ועד אז נראה לי שהרב קוק מקדש מאוד את הכלל (ישראל, וגם כלל הבריאה, וכלל העולמות) שהפרטים הם עצם מעצמיו, ניזונים ממנו וצריכים להתקשר בו.

לעומת חב"ד (לפחות בדור האחרון) ששמים את הדגש על כל התעלות של כל פרט ופרט, ונראה שמתייחסים לכלל ישראל כאוסף כמעט טכני של כל הפרטים האלה.

@תות"ח! זאת שאלה שתעניין אותך

..

עד הרבי מלובביטש לא נראה לי היה כזה דגש על משיח בחבד.

וגם הרבי מלובביטש דיבר על המשיח כהמשך לתורת חב"ד הקדומה. וגם לשיטתם המשיח ימלוך עם עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל.

(אמנם ייתכן שהנהיה של חבד אחרי המשיח זה סוג של החלפת קדושת הכלל באדמו"ר הכי גדול שיכול להיות, שזה המשיח. במקום לשים דגש במשיח כמייצג את מלכות כלל ישראל, רואים בו את הצדיק הכי גדול שצריך לדבוק בו, כמו שתורת החסידות אומרת על דבקות בצדיקים. אבל זה תאוריה שלי)

חב"ד היום זה הרבי, עם כל הכבוד לששת אדמורי חב"ד הקודמים, הרבי כתב הכי הרבה והיום החסידים הכי עסוקים בדבריו. גם משיחסטים וגם מתנגדים.

ברור שהמשיח ימלוך על עם ישראל לפי תורת ישראל, אבל המושגים האלה נכללים במשיח.

וברור שהרב קוק גם האמין בביאת משיח, אבל המושג הזה נכלל אצלו בתורת ישראל.

לפני הרבי. התניא זה הספר החשוב ולא האגרות קודש. זה לפי מה שאני יודע, אבל זה מידיעה חיצונית, אף פעם לא הייתי בתוך חבד

ההבדל העיקרי הוא כמו שכתבו פה, שהרב קוק זצ"ל מעסיק אותו מאוד ענייני הכלל, ועל כן זה מה שהוא מדבר עליו רוב הזמן, ודואג כל הזמן בעד הכלל, ומתוך הכלל הפרט מגיע אל שלימותו, הוא תובע את שלימות הכלל והתפתחותו (ואגב, זה גם נפק"מ עצומה בחיי המעשה, מה עושים, וזה הבדל ענק בין הציונות הדתית ובין התפיסה החרדית, ואכמ"ל). על אף שגם בעל התניא מודה שהכלל הוא העיקר, רוב עיסוקו בסופו של דבר בתכל'ס הוא בבניית הפרט (ואולי גם יש שוני בכך שהתניא מדבר רק על כנסת ישראל, הנשמה, והרב גם "מוריד את זה לארץ" ודואג בעד עם ישראל בפועל, ויותר מחדד שעם ישראל פה בארץ מגלה ומופיע את כנסת ישראל).

עוד הבדל הוא לגבי היחס לגאולה. האם הגאולה היא שמיימית-רוחנית (זו תפיסה של כל הציבור החרדי, אבל היא אפילו יותר מוקצנת בחב"ד נראה לי), או שהיא מגיעה בדרך הטבע, ואנחנו שותפים אינטגרליים בתהליך הגאולה. ממילא גם מה צריך לפתח, האם להשקיע רק בפיתוח הרוח או גם בביסוס החומרי של האומה.

עוד הבדל הוא בעניין אהבת ישראל. האם אהבתינו היא רק מצד הנשמה, או לא.

לגבי המשיח, אכן ההבדל הוא האם להחזיק מאוד מדמות המשיח כדמות עצמאית, או לשים דגש יותר על כנסת ישראל.

להגיע בדרך שמיימית, ולפי מיטב ידיעתי לא שוללים אפשרות של גאולה גשמית בידי עם ישראל.

הם כן שוללים גאולה שמגיעה מהציונות החילונית, בגלל חילוניותה, ושם עיקר המחלוקת.

איפה ראית חרדי שמזכיר שהגאולה תגיע על ידינו?

מה פתאום? הם אומרים שהגאולה תגיע בצורה ניסית. ולא רק ברמת התפיסה הפילוסופית, גם בפועל, מתנהגים כך שאנחנו מחכים למשיח והמקסימום שיש לנו לעשות זה להתפלל שה' ישלח לנו את המשיח.

יכולה לבוא בצורה טבעית בתנאי שהאנשים והתנועה שבשמה הם באים שומרי תורה ומצוות. לשיטתם הציונות הוקמה כדי להוות אלטרנטיבה לתורה ולכן פסולה מיסודה, גם אם דתיים משתתפים בה.

מה שאתה כתבת זה חושב החרדי הפשוט, כי "במילא המדינה ציוינית והחרדים באיום מחילון וכרגע אין איך לקדם את הגאולה בדרך הטבע, אז מה יעזור לדבר איתם על גאולה בדרך הטבע או לא"

אני מכיר אחרת

על בן כוזבא המלך שרבי עקיבא היה נושא כליו ולא בקשו ממנו החכמים אות או מופת. זה היה ניסיון לגאולה בדרך הטבע. ומכירים את זה שכותב שהמשיח לא עושה ניבים כמו שחושבים הסכלים.

ומכירים את הדעות על משיח בן יוסף שיקדים לבן דוד.

ואומרים שהרב אליישיב אמר שכל דבריו של הרב קוק נכונים, אבל הם נכונים לעתיד לבוא, והרב קוק טעה וחשב שזה נכון לדורות שלנו. (וכבר הרב קוק ענה לטענות מהסוג הזה).

אם המדינה היתה מראש מוקמת על ידי תנועה תורנית של חכמים אז החרדים היו מתייחסים אליה אחרת לגמרי.

עיין בדבריו של רבי אלחנן ווסרמן, שנראה לי מהווה סוג של בסיס להתנגדות הליטאית לציונות.

נובעת מזה שזו תנועה חילונית.

ואם היא העתה מראש תורנית אולי סה לא היה גאולה, אבל גם לא היה מתנגד לזה (ואני לא מדבר על סטמר)

החרדים נגד דברי הרמב"ם בלקיחת כסף על תורה וזה לא מפריע להם (לא שבהכרח חובה ללכת ע"פ הרמב"ם בזה, אבל לפחות שיהיו עקביים ולא יצטטו אותו כדי להיפטר מהצבא.....). החרדים לא הולכים ע"פ הרמב"ם, הם הולכים ע"פ "גדולי הדור".

חידשת לי לגבי הרב אלישיב, אבל הרב אלישיב עצמו איננו באמת חרדי, ולא משקף את הדעה החרדית הרווחת (וכאן אני לא רוצה להיכנס לדיון, אז אל תנסה.....).

הסיבה שהם מתנגדים לציונות כי היא ביד החילונים שחושבים שהכל יעבוד ע"י הטבע ומעשיהם ישנו נגד התכנית הא-לוהית. יש פה התנגדות עמוקה. בעומק יכול להיות שעצם זה שהחילונים תפסו את הרעיון הזה, זה גרם לחרדים לברוח מזה לקיצון השני, אבל בכל מקרה החרדים עשו מזה גם אידיאולוגיה, גם אם יש כאן רובד נסתר שגרם להם מסיבות אחרות לפרוש מהציונות.

לא אכפת לי שהוא לא יתנגד, אני רוצה שיגיד שזו הגאולה. בעומק (כך אומר הרב שרקי) האפתיות לתהליך הגאולה גרועה הרבה יותר מההתנגדות לגאולה.

אני לא מכיר אדם שהולך לפי הרמב"ם בכל הלכה אולי רק תימנים

אפשר גם להתלונן שהחרדים לא עושים חליטה

///

לגבי גאולה ניסית חלק מאמינים בגאולה ניסית דווקא ונראה לי שזאת גם השקפת חב"ד והרבה חסידויות

יש כאלה שסוברים שאפשר להביא את זה בידיים אם להקים כאן ממלכה של תורה אבל זה הפוך ממה שעושים שהציונים (יש בזה כל־מיני מקורות מעניינים בהזדמנות אשלח)

סורי אחי מדינה שמקיימת מצעדי להט"ב כפופה לארה"ב וכל נכד של גיס של אלמנה של אח של יהודי יכול לעלות לארץ לא ממש גאולה

לגבי "עדיף התנגדות מאשר אפתיה" דרוש מקור חוץ מפסיכולוגיית "מי שרב מאוהב"

עריכה נוספת:

כבר הזכרתי בפורום כמה פעמים את המלבי"ם ההוא על ירמיה

לציבור החרדי יש ציפיות אחרות מגאולה

אם העניין זה שעם ישראל ישב בארץ ישראל, זה היה גם בתקופת השופטים, ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה

ואם זה מצד ריבוי תורה, זה היה גם בתקופות שונות בגלות, וגם היה שלטון יותר דתי תחת האוטונומיות היהודיות

תביא משיח ובית המקדש או לפחות שלטון תורני כמו שצריך (המפלגות החרדיות אינן תורניות) אח"כ נדבר

למרות שזה לא הלכה אלא דברי אמונה.

דברתי בעיקר על הליטאים ובעיקר על תלמידי תלמידי הגרא.

גאולה זו יציאה משעבוד מלכויות בארץ ישראל, זו אמנם עדיין לא גאולה שלימה. גם אחאב והמלך מנשה עבדו עבודה זרה וזו עדיין היתה מלכות ישראל.

גם אם יש חוק השבות על גויים, כל עוד רוב המדינה יהודים אז המדינה יהודית. 

התקופה שלנו מקבילה בערך לתקופת השופטים בבית ראשון, כלומר התחלת הגאולה, רק שאנחנו לא נגלה מהארץ והם כן גלו.

אין צורך בשלטון תורני כדי שזה יהיה גאולה, העיקר יציאה משעבוד מלכויות. יש צורך במשיח ושלטון תורני ומקדש כדי שזו תהיה גאולה שלימה

פשוט אומרים שבימינו אם לא ייקחו כסף על התורה אז לא יהיה לימוד וזה עת לעשות לה' (ונראה לי הבית יוסף כבר אמר את זה על פסק הרמבם הנל).

וודאי שרבני החרדים מכירים את הרמבם, וזה לא רק הרמבם אלא כל מפאשיו על הלכות משיח אמרו ככה (רק חלקו האם לבר כוכבא היה צריך להיות רוח הקודש כדי להחשב משיח).

זה נכון שחוץ מההתנגדות לציונות החילונית יש גם התאהבות בגלות, אבל אני מבטיח לך שאם המדינה היתה מוקמת על ידי תחמידי חכמים וכן התנועה הציונית היתה מובלת כך, אז הגעגועים ליהדות הגלות היו מתמסמסים מהר מאוד וכל החרדים היו הופכים לציונים מהר.

העיכוב העיקרי להפיכת החרדים לציונים זו החילונות של הציונות.

הסיבה שהם מתנגדים לציונות זה כי היא חילונית ומנסה להוות אלטרנטיבה לזהות היהודית העתיקה, לשיטתם.

הרב שרקי תלמיד של הרב קוק שזיהה את התנגדות החרדים לציונות בגלל חילוניותה. כאשר הרב שרקי עצמו מתמודד בשיעוריו עם טענות חרדיות אלו. האפתיות מתהליך הגאולה היא תופעת לוואי של ההתנגדות לחילונות, כאשר אין ברירה אלא לעמוד מול תופעות היסטוריות אז מפתחים אליהם אפתיה. אם הציונות היתה תורנית מיסודה אז מן הסתם מהר מאוד גדולי הדור החרדים היו אומרים שהיא אתחלתא דגאולה.

כמובן הרב קוק כבר ענה לכל הטענות החרדיות נגד זה שהציונות היא חילונית. כך שטענת החרדים במילא לא נכונה.

א. לגבי רמב"ם־ראב"ד בענייני משיח אני לא יודע אבל לא כל השקפותיהם התקבלו בכל עניין במיוחד לאור התפשטות ספר הזוהר והקבלה כו' כו' בדיוק כמו שפסקיו לא התקבלו במלואם. אבל זה ממש לא מוזר לקבל את דעת הרמב"ם בנושא אחד ולא בנושא אחר, זה בדיוק איך הלכה (וגם השקפה) עובדת.

ב. אוקיי אחאב ומנשה היו גאולה? או שלטון עריץ ומושחת שמהותו חילול ה'? למיטב ידיעתי גם תקופת השופטים אינה "גאולה". אין לי בעיה להשוות את תקופתנו לתקופת השופטים, מכאן ועד לקרוא לזה גאולה, רחוק. מצד זה שזה תהליך – בסדר, הכל זה תהליך, ברור שהכל זה תהליך שבסוף חותר לגאולה השלמה. יציאה משעבוד מלכויות זה נחמד כמו שזכייה בלוטו זה נחמד אבל מבחינת מהות הגאולה = הקמת מלכות תורנית ובניין בית המקדש, רחוק.

ג. לגבי זה שלא נגלה מהארץ למיטב ידיעתי אין מקור חוץ מ"מקובלנו". בשביל מה קוראים קריאת שמע "השמרו לכם פן יפתה לבבכם [...] ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" אם זה כבר גם ככה לא הולך להתקיים?

ד. לגבי קבלת כסף על לימוד סוגיה בפני עצמה אבל יש דעות חוץ מהרמב"ם ויש מי שפוסק לא כמוהו

ה. חלק מההתנגדות החרדית הוא מצד אמונה בגאולה ניסית חלק הוא מצד החילוניות אתה צודק שבימינו זה יותר מצד החילוניות אבל נראה לי שבשורשם של דברים עדיין ניכרת האמונה בגאולה ניסית דווקא

ו. הרב קוק הוא לא סוף הוראה, חלק מחכמי דורו לא קיבלו את טענותיו וגם בדורות הבאים (כשם שגם הוא לא קיבל את דעתם למרות גדולתם)

א. הקבלה והזוהר מעולם לא אמרו שהגאולה חייבת לבוא בדרך שמעל הטבע או דווקא על ידי המשיח. דווקא הזוהר מדבר על משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד וכן האר"י אמר לכוון עליו בשמונה עשרה. דווקא רוב המקובלים היו ציונים במידה כזאת או אחרת, וכן אצל הספרדים לא היתה כזו התנגדות לציונות כי למדו הרבה קבלה.

אגב האר"י אמר שהראבד היה מגדולי המקובלים ויש רמזים רבים לזה בראבד עצמו. בכל מקרה זה כתוב בגמרא שר עקיבא תמך בבר כוזבא שעשה מרד בדרך הטבע ברומאים. וכן משיח בן יוסף כתוב בגמרא.

ב. במהלך הגאולה יכול להיות הרבה חילול ה'. גם 40 שנה אקוט בדור וזו עדיין היתה גאולת מצרים. זו עדיין לא גאולה שלימה. עצם היותם של ישראל בעצמאות זה קידוש ה' "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ןלעמך ישראל עשית תשועה ופורקן" ועיין ביחזקאל "עם ה אלה ומארצו יצאו".

בתקופת השופטים אכן היינו גאולים. היינו אחרי יציאת מצרים. נכון שלא הגענו למנוחה ולנחלה וגם היום אנחנו רק בדרך. אולי אתה מערבב בין גאולה לבין אחרית הימים (שאנחנו בדרך אליה, כי לא תהיה יותר גלות).

ג. כתוב במפורש בנביאים שה' יבטיח

 לנו לעתיד לבוא שלא יגלה אותנו עוד. האם זה סותר את והיה אם שמוע? לא. כנ"ל המצב היום. עם ישראל כבר הזדכך ב2000 שנות גלות ולכן לא יתדרדר למצב שמחייב גלות. נסיגה מחלקי ארץ כן תתכן באופן זמני. לא כל חטא מביא לגלות. רק חטאים חמורים שמטמאים את הכלל עד שאין לו תקנה אלא בגלות, ולכן בתקופת השופטים לא גלינו למרות שהחטאים היו כבדים יוצר מבית ראשון

ד. נכון, אבל כמדומני החרדים אומרים שהרמבם היום היה מתיר כסף משום עת לעשות לה.

ה. החרדים (יותר הליטאים) יאמרו לך שדווקא הנצי"ב תמך בציונות בעליה הראשונה משום שהיו דתיים ורק מיעוט היו חילונים, אבל אם היה רואה מה שיש היום היה מתנגד. (כמובן סו טענה לא נכונה שהיה מתנגד היום, אבל אין הוכחה חד משמעית לזה).

ו. נכון, ולכן רב גדול שיאמר דברים חריפים על הרב קוק לא ינודה, ואילו מי שיאמר על הבעשט כן ינודה. 

לפני 200 שנה גדולים אמרו על הבעשט דברים חריפים. אבל ברגע שגדולי ישראל כולם מקבלים משנה רוחנית כלשהי אז זה הופך להיות לחלק מבסיס התורה. גם הרב קוק מן הסתם יהפוך להיות מקובל על כל גדולי ישראל עוד 100 שנה.

כיום אני יודע שהרב קוק צודק לא מקבלת כל גדולי ישראל את שיטתו, אלא מהסתכלות אובייקטיבית על האמת. בסוף אני לא בטוח בדברי הרב קוק ב100 אחוז אלא ב95 אחוז. ואילו לגבי דברי הגרא אני בטוח ב100 אחוז.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.