תריסיי מוגפים
וילונות מכסים
עיניי עצומות
אבנים רטובות
מבעד לחלון
גליי מתנפצים
עננים נמוכים
כוכבים אפורים
דרכיי רדומות
מלובן החלום
שמותיי נשכחים
רגליי מועדות
כנפיים פרושות
ידיים פשוטות
תופשות אותי.
///
עוד חיבור בסדרת "יומן חלומות", שממזג כמה חיבורים קודמים.
את ההשראה קיבלתי מהפתיחה של השיר "Thank you" של Dido שמופיעה גם ב"Stan" של Eminem, נזכרתי בזה בימים האחרונים וזה נתקע לי בראש.
My tea's gone cold, I'm wondering why I got out of bed at all
The morning rain clouds up my window and I can't see at all
And even if I could it'd all be grey, but your picture on my wall
It reminds me that it's not so bad
It's not so bad
///
פינת הניתוח:
הגיבור של השיר מסתגר בתוך חדר השינה (עיניים עצומות), ומסרב להביט בעולם "עיוור" ממילא (עננים נמוכים).
העננים הנמוכים כוללים מימד אפור (דיכאון) וגם לבן (מוות, כי המוות הוא לבן, כמו שהעיוורון הוא לבן בספר של סרמגו, וכמו הנשים הלבנות – Weiße Frauen – ב"קסם של דיו").
הכוכבים מסמלים מורי דרך, כיוון, מצפן פנימי (אם אור כוכב מורה לי את הדרך), אלא שהם אפורים, כלומר לא זורחים, והעננים ירדו לארץ, כלומר ללב, ולא אם־כן לאן לפנות. הדרכים – דרכי עבודת ה', דרכי ההתמודדות, הן רדומות, כלומר לא ניתן להשתמש באותם דברים ששימחו את הגיבור או הרימו אותו בעבר. האבנים הן כנראה מילים, כמו בדרשות השפת אמת, והרטיבות היא מדמעות – כמו הגלים הגועשים, "לבו של מרקו סוער בו".
"רגליי מועדות כנפיים פרושות" מדבר על אובדנות סימבולית, צניחה חופשית לתוך המיטה, אלא שהידיים הפשוטות יכולות להשתמע לכמה פנים. אלה יכולות להיות ידי המוות הקרות של הנשים הלבנות מ"קסם של דיו"; אפשרות אחרת היא המציאות עצמה, מעין צניחה אובדנית שנוחתת לתוך כרית ומתעוררת באותה מציאות שהייתה. וכמובן אלה יכולות להיות הידיים החומלות של ההשגחה שעוצרות את הנפילה, אם כי, הגיבור עדיין "מועד" לתוך הידיים האלה, כך שהוא לא "נופל על הרגליים", העצב נשאר, אבל הוא עטוף בידי הקב"ה.
