יציאת מצרים או מסאטר שף?! התבוננות על קורבן פסח ברוח תיקון האכילה של חודש שבט
בפרשתינו אנו נפגשים עם מצוות קורבן הפסח, ובעיון בפסוקים המדברים על הקורבן, אנו מוצאים נקודה מאוד מעניינת :בניגוד לשאר הקורבנות שבמקדש, דווקא לקורבן פסח יש הוראות מאוד מאוד מדויקות. בעצם ,הקב"ה נותן לנו ממש מעין 'מתכון' לבישול ואכילת קורבן פסח:
ישנה התייחסות למידת העשייה של הבשר: צריך לצלות את כולו באש, ואסור לאכול ממנו נע או מבושל במים. ישנה התייחסות למרכיבים האחרים של ה 'ארוחה': חייבים לאוכלו ביחד עם מצות ומרורים, ואפילו ישנה התייחסות ל'קוד הלבוש' בעת האכילה: עלינו לאכול אותו בשעה שמותנינו חגורים ונעלינו ברגלינו.
ונשאלת השאלה- מה אכפת לקב"ה איך אנו אוכלים את הבשר שלנו? האם אנו ביציאת מצרים או בתוכנית 'מסאטר-שף'? הרי העיקר שנאכל אותו בקדושה ובטהרה, מה זה משנה איך?
עוד שאלה שעולה מקריאת הפסוקים – הרי עניין קורבן פסח הוא להראות את חירותינו ושאין אנו מתייראים יותר מן המצרים .אנו שוחטים את הכבש ,שהוא אליל המצרים ומפיצים את ריחו לכל עבר. אנחנו כעת כבר בני חורין! (ע' טור או"ח תל, ועוד). אם אכן העניין בשחיטת קורבן הפסח הוא החירות והחופש- הרי כל ההגבלות הרבות שאנו מוצאים בדיני קורבן הפסח , לכאורה מגבילות וסותרות את אותה חירות שאנו מבקשים להביע?
יציקת תכונות לעם החדש
רגע לפני שעם ישראל יוצא ממצרים, רגע לפני שהוא נהפך לעם באופן 'רשמי'- הקב"ה יוצק לתוך אופיו של העם שזה עתה נולד, כמה תכונות חשובות:
ראשית, הקב"ה מלמדנו שדווקא ההגבלות -הם אלו שיוצרות את החירות האמיתית והעמוקה. משל למה הדבר דומה? לאדם שמשחק כדורגל על גג של גורד שחקים גבוה. כמו שאותו אדם ירגיש הרבה יותר חופשיות ונוחות לשחק כאשר הגג מוקף בקירות בטון חזקות- כך הגבולות שאנו יוצרים לעצמנו, הם אלו שיוצרים אצלינו את החירות והנוחות. דברים אלו אמורים גם לגבי גבולות שאדם מציב לעצמו באופן אישי, וכמובן,ועל אחת כמה וכמה ,בשעה שההגבלות הללו באות מפיו של מי שאמר והיה העולם.
עוד תכונה והבנה חשובה שהקב"ה יוצק באומתינו היא שליצור גבולות- אין פירושו התנזרות מוחלטת .ההיפך הוא הנכון.
בליל היציאה ממצרים הקב"ה אינו מצווה אותנו לשבת בתענית ולקרוא כל הלילה תהילים, אלא הוא מצווה אותנו לאכול. הקב"ה מבקש לטבוע בנו את ההבנה שהמטרה של האומה שלנו, שזה עתה יצאה לדרך היא 'ללמוד איך לאכול', ללמוד איך להשתמש בטבע ובעולם החול בכלים הנכונים -כדי להוביל אותם לקדושה.
על הפסוק (במדבר יא,ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" מתאר הרמב"ן את הרגלי האכילה של ישראל בעת השיעבוד:
"..וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה, היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים.."
שעם ישראל היו בגלות מצרים- אכילתם הייתה לא מסודרת: פעם היו זורקים להם ירקות, פעם דגים קטנים, ופעם לחם צר.. כעת, שעם ישראל עומד לצאת לדרך חדשה- הקב"ה מלמד אותנו איך לאכול: על פי כללים מסודרים- שיקדשו את האוכל ויהפכו אותו מדבר סתמי-לדבר בעל חשיבות.
לאכול או להיאכל
בעומק העניין, פעולת האכילה מבטאת נקודה הרבה יותר רחבה מאכילת מאכל כזה או אחר: פעולת האכילה מבטאת את הקשר והיחס של האדם עם המציאות. כאשר האדם,נזר הבריאה, מכניס אל תוכו מאכל ששייך לעולם הצומח או החי-הוא תוחב אל פיו מאכל שבא מרבדים נמוכים במציאות. וכאן טמונה בשורה גדולה וטובה, ומאידך גם סכנה גדולה.
הזוהר אומר ש'שעת אכילה כשעת מלחמה' (זוהר רעיא מהימנא פרשת עקב דף רעב ע"ב),
דווקא משום מעלתה הגדולה של האכילה, טמונה בה סכנה גדולה. במקום שהאדם 'יאכל' את המציאות וירוממה למדרגתו, יכול להתרחש תרחיש הפוך: הוא יכול 'להאכל' ע"י המציאות ובמקום לרומם אותה- לרדת עמוק אל תוך תוכה.
בשעת האכילה האדם צריך לבחור: לאכול או להיאכל – האם לרומם את החומר השפל למדרגת האדם, או שמא ליפול ממדרגת האדם אל עבר מדרגת החומר הנמוכה.
בזכות אותו שיעור בגבולות ואכילה נכונה, האומה החדשה שממש בעוד רגע תצא ממצרים, תדע איך 'לאכול' נכון את המציאות, דהיינו,איך לגשת לכל המציאויות השונות בעולם, ולרתום אותם למטרה נעלה ולצורך גבוה.
חודש שבט-תיקון הלעיטה
אנו נכנסים לחודש שבט.בספר יצירה, ספר קבלי שמיוחס לאברהם אבינו, מופיעים הקבלות בין כל אחד מהחודשים לבין חוש המצוי באדם,אות באלף בית, ועוד. וכך נאמר על חודש שבט:
"המליך אות צ' בלעיטה… וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה".
לא נאריך במשמעותם של ההקבלות השונות, אך בחודש שבט,אנו מוזמנים להיכנס לעבודת האכילה, וכמו בני ישראל האוחזים בקורבן הפסח-להמליך את ה'לעיטה' ,את האכילה, את הקשר שלנו עם כלל המציאות בעולמו של הקב"ה-ולרומם אותה אל מדרגת האדם, ולא להיפך ח"ו.
זהו גם עניינו של טו בשבט הקרב ובא. מדוע אנו חוגגים ראש השנה לאילנות? מדוע ראה עם ישראל לחגוג ולציין חג שכולו מוקדש לפירות? אלא, הטבע שהקב"ה טבע בנו כבר מתחילת דרכנו , כבר מקורבן הפסח הראשון, הולך איתנו הלאה: אנו מצווים לקדש את החומר- וגם מהפירות החומריים לעשות חג לה'.
אמנם, בניכר אין יכולנו כ'כ לקיים את קידוש החומר והפירות. אך לאורך הדורות יהודים קיימו סדר טו בשבט בהיותם בניכר עם פירות מיובשים שהגיעו מארץ ישראל, ובכך הצליחו להיקשר גם כן לקדושת הארץ, כמו שאומר הרב קוק ":
"המאכל של ארץ ישראל מקֻדש בפנימיותו ואינו מגֻשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר. ולפי רוב הציפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן"
(אורות הקודש ח"ג, דרך הקודש, פרישות לב, עמ' רצה)
ברוך ה' זכינו אנו בדורינו לאכול מפריה של ארץ ישראל ולשבוע מטובה, והתקיים בנו הפסוק מהפטרת הפרשה:"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד". יהי רצון שנמשיך להושיע ולרומם גם את אותם מקרים ומציאויות שנראות לכאורה רחוקות ונמוכות. שנזכה לאכול נכון.
