גם בעלי וגם אני שנינו קרייריסטים. אבל פיטרו אותי לפני שנה וקצת ומאז אני לא עובדת.
ואז גם נכנסתי להריון וצפויה ללדת ממש בקרוב (ויש עוד ילדים בבית) אז בכלל לא רלוונטי היה לחפש עבודה, ועכשיו עם תינוק קטן לא רלוונטי לחפש עבודה ואח״כ נראה אני מניחה. מאמינה שבשנה הראשונה אחרי הלידה לא אעבוד (וגם לא אחפש).
בעלי כביכול תומך וגם אומר שאני לא צריכה לעבוד, שאנחנו סבבה ואין צורך אם לא בא לי, אבל מתחת לפני השטח יש דברים אחרים שמבעבעים ולפעמים מתפרצים. וזה ממש מבאס אותי וזה כנראה מה שיחזיר אותי לעבודה למרות שלא בא לי. למשל, הוא מגיע הביתה ממש ממש מאוחר מאז שאני לא עובדת. הוא היה מגיע הביתה ב-6 (שגם זה לא מוקדם), עכשיו אנחנו מדברים על אחרי 7, לפעמים 7:30. יש ימים שגם אחרי. ואני לא מעיזה להגיד כלום. הוא עובד, אני לא, מישהו צריך להכניס כסף הביתה… אבל וואלה, ממש ממש קשה לי להיות עם ילדים לבד כל אחרה״צ ועוד בהריון מתקדם (וההריון הזה ממש לא קל לי). ומבחינתו הכל סבבה כי אני גם ככה לא עובדת.
בכל פעם שהוא בחופש או בשבת הוא אוהב לנוח, ואני זו שמתרוצצת עם הילדים ונותנת לו לישון עד מאוחר. בכל זאת עבד קשה כל השבוע. אבל גם לי קשה. והקושי שלי מתבטל כי אני גם ככה ״בחופש״ כל הזמן.
אם אני מבקשת ממנו להיות עם הילדים וזה לא מתאים לו הוא מתעצבן עליי שהוא בבית כל כך מעט זמן ואני עוד באה אליו ״בדרישות״. וכן, מדי פעם הוא גם מזכיר לי שאני לא עובדת כבר שנה פלוס.
אני באמת משתדלת, אני גם מבינה אותו, באמת שאני מבינה, הוא באמת עובד קשה, אבל זה גם גורם לי להרגיש ממש חסרת ערך. כאילו אני לא עובדת ולא מכניסה כסף אז מה התועלת בי. שאני אהיה עם הילדים ואסבול ואשתוק.
ואני מצידי אף פעם לא חלמתי להיות עקרת בית, ולא בטוחה גם עכשיו שזה מה שאני רוצה, אבל בינתיים נחמד לי בבית. ומצד שני, כל הסיפור הזה משאיר לי טעם חמוץ בפה.
ואם קצת השתעשעתי ברעיון של להישאר בבית אולי כמה שנים עד שקצת יגדלו, אז עכשיו נראה לי יותר סביר לחזור לעבודה רק כדי שגם לי יהיה ״תירוץ״ לנוח וגם לי יהיה קצת יותר ערך בבית.
ומטריד אותי שגם עם תינוק הוא יצפה שאני אהרוג את עצמי בבית כי מה, גם ככה אני לא עובדת. ואני בעברי עם דכאון רציני אחרי לידה, ולא בא לי שזה יהיה הטריגר לעוד תקופה סיוטית כמו שהייתה לי אחרי הלידה הקודמת.
ממש מבאס אותי שזה ככה. במשך הרבה שנים גם אני עבדתי מאוד קשה והכנסתי משכורת די זהה לשלו. בשנים האחרונות הוא עושה חיל בעבודה ומכניס הרבה יותר, וזה מה שמאפשר לי לא לעבוד אחרי הפיטורים. גם אם אחזור לעבודה לא ארוויח קרוב אליו. אני כמובן שמחה על זה מאוד, אבל זה גם מגיע עם מחיר, מסתבר.
ומבאס אותי לחשוב שאני אחזור לעבודה בלי צורך כלכלי של ממש, בלי שאני אהנה מזה, שוב לחזור ללחץ ולעבודה מהבית בלילות, שוב לשבור את הראש בכל פעם שיש ילד חולה (תמיד אני זו שלא הגעתי לעבודה כי אצלו זה תמיד יותר בעייתי), וכל זה רק כדי לסמן וי שגם אני עובדת ואנחנו אולי קצת יותר שווים (ועדיין לא ממש כי כאמור הוא עדיין ירוויח משמעותית יותר).
ממש משאיר לי טעם רע בגרון כל הסיפור הזה ולא יודעת איך להתמודד עם זה (וגם אין מה לדבר איתו על זה).
