אבל אני מאמינה בזה בכל ליבי
אשמח לדעותיכם
עקידת יצחק
לדעתי אלוקים ציפה מהאברהם לא להסכים לעקוד את יצחק. הוא בחן את גבול הצייתנות שלו. האם הוא צייתן עיוור שזו סכנה. האם הוא מוכן גם לוותר על ילד קטן אחר שלא חטא בשם הצייתנות?
כואב לי שזה עולה על נס זה שאברהם ציית ולמען זה אנחנו מבקשים זכויות…
והוא ציפה שאברהם יעמוד בניסיון, מכיוון שאחרת הוא לא היה מנסה אותו.
יכול להיות שבאמת אם הוא היה פועל ככה הוא לא היה טועה, והיה פה וין וין.
אבל בתכלס, ההשגה שלנו במצוות הש"י היא מוגבלת מאוד. האם יכול להיות שהמוסר שלנו גבוה יותר מהמוסר של בורא העולמות? או שהקב"ה מצווה אותנו משהו כדי שנסרב? הרי גם ככה אין לנו ממש אחיזה ברצונו יתברך. מתי כן נצטרך לשמוע לו?
איפה תשימי את הגבול? בהקרבת קורבנות? במחיית עמלק ו7 עממים? במצוות ברית מילה? בכריתת יערות לבניין המקדש?
האם את מצפה להבין את הנהגת הבורא לפני שתתחילי לפעול?
אין מה להשוות את ההשגה שלנו ברצון הקב"ה, להשגתו של אברהם אבינו, שהקב"ה אפילו אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" [רש"י: "היה שלם בכל נסיונותי"].
מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לא — לא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".
(שבת פח עם שטיינזלץ)
לא יצווה אותנו משהו שנוגד את המוסר הטבעי, חוץ מפעם יוצאת דופן אחת בהיסטוריה, בעקדת יצחק (ומחיית עמלק לא נוגדת את המוסר הטבעי. אם אדם באמת היה יודע מה ההשלכות האיומות של אי מחיית עמלק, היה מבין שהמצווה הזאת תואמת למוסר הטבעי).
כמובן תמיד תמיד מי שמסרב לציווי ה' הוא חוטא (נביא יכול להתווכח עם ה' או להתפלל לשנות את הציווי, אבל בסוף יהיה חייב לעשות מה שה' יצווה אותו בשורה התחתונה, כמו שהיה עם יחזקאל).
אגב, יש סרט יפה מאוד בשם "המאמין"
הסרט מספר על יהודי אמריקאי שגדל בתור חרדי/דתי, שהפך בבגרותו לאנטישמי נאו נאצי.
הסיפור עצמו אמיתי, אבל אני לא יודע אם כל פרט פרט נכון במציאות.
בתחילת הסרט, רואים שאת השאלה הזאת בדיוק הילד (גיבור הסרט) שואל את הרב שלו - וכשהרב מוציא אותו החוצה מהכיתה בזעם, התלמיד מחליט שהוא לא מוכן להיות חלק מהעם החלש הזה שמוכן לעקוד את בניו רק כי מישהו אחר...
מסקנה - מותר לשאול הכל! לא לכעוס על עצם השאלה ולא להוציא מהכיתה בגלל שאלה קשה באמונה.
היום כשנפגשים בעלילה כזאת זה נראה תלוש מהמציאות ולא אמין.
אם החלק הזה של השאלה לרב בכלל אמיתי...
"כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"
לא נאמר: "כי עתה ידעתי כי אב אוהב אתה וחמלת על בנך"
אפשר לא להסכים עם המסר של התורה אבל אין צורך לשנות אותו.
גם המוסר הטבעי שלנו קיים כי ה' נטע אותו בנפש שלנו. ולכן פעם אחת בהיסטוריה באופן חריג, כדי להראות מי יצר את המוסר הטבעי שלנו ומה מקורו, אז באופן חד פעמי ה' ציווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי, כדי להראות שבאופן תיאורטי רצון ה' גובר על המוסר הטבעי כי הוא מקורו, כמובן זה רק תיאורטי, כי בפועל ה' לעולם לא יצווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי. כמובן ה' אף פעם לא יצווה באמת לעשות משהו בניגוד למוסר, ולכן בסוף הוא אמר לאברהם לא להקריב את יצחק
צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן, אבל האם היתה כאן צייתנות עיוורת? כשמדברים על אלוקים... הצייתנות היא לא בדיוק עיוורת. אגב, התמיהה היא על יצחק. שלא ערער על דברי אביו, הרי לפי הרבה מפרשים הוא היה בן 37. למה שילך לקיים ציווי הזוי שלא הוא קיבל? הוא יכל להגיד לאבא שלו שעם כל הכבוד אולי הוא דמיין? אבל יש כאן מסירות נפש של שניהם וכשה' ראה שהלכו שניהם בלב אחד "ראה שמשורש קדוש יצאו קדושים" (חת"ס) והם הורישו לנו את תכונת מסירות הנפש שניכרת לאורך כל ההיסטוריה.
ורמב"ם במורה נבוכים עונה יותר טוב, ואומר שמעקידת יצחק לומדים 2 עניינים גדולים:
1- "הודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". והוא כותב שאברהם אבינו קיים ציווי ה' הקשה הזה לא לשם קבלת שכר ולא מיראת העונש, ותכלית הנסיון שלו היתה ללמד את כל בני האדם גבול יראת ה' מהו. "אלא לעצם מה שמוטל על בנ"א מאהבתו יתעלה ויראתו...כי תכלית כל התורה כולה... אינו אלא דבר אחד, והוא לירוא ממנו יתעלה"...
2-"להודענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון"- כי אם היה לא"א אפילו ספק קל בוודאי שלא היה הולך לעקוד את בנו.
הארה
יש הנחות יסוד שהכרחי לדעת לפני שלומדים תורה. כמו: שתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מפי הגבורה, שהתורה היא אלוקית, ונצחית ולא תשתנה, שאין אות מיותרת בתורה, ששבעים פנים לתורה ועוד. וצריך לדעת שכשלומדים תורה אפשר ורצוי להעלות קושיות, אבל אי אפשר ללמוד בלי פרשנים שכתבו את הפירושים שלהם ברוח הקודש, בעיקר בימינו שאנחנו די רחוקים מההשקפות הישרות וערכי התורה השלמים. חז"ל לא כתבו את דעתם לפי מה שנראה להם, אלא עפ"י י"ג מידות (בחלק ההלכתי) ול"ב מידות (בחלק הסיפורי) שהתורה נדרשת בהן. אז כשיש לך שאלה וגם כשלא, כדאי לפתוח מקראות גדולות
ומהברכות שהוא מקבל, יען אשר עשית את הדבר הזה
..מתי יש לנו באמת בחירה חופשית אם בכלל.
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך ממני". אם לא היתה לו בחירה חפשית אז לא שייך כאן ירא אלוקים.
ואם משתמע מכבודו שהוא מפקפק בקיומה של בחירה חפשית, יואיל כבודו להגדיר מבחינה פילוסופית מה זה בכלל בחירה חפשית לפני שמפקפקים בה (כמובן ברור שיש בחירה חפשית)
מכוון "כי ירא אלוקים אתה" אז ברור שלאברהם אבינו היתה בחירה חופשית.
בגלל זה הראה לו השם "אייל נאחז בסבך בקרניו" כדי שמעשיהו לא יהיה לשווה.
כשכתבתי "אם בכלל" כוונתי למציאות שלרובנו אין יראת שמיים בפעולותינו היום יומיות.
כולנו ילודי אשה.
שאלה מעניינת.
לא ייתכן מה שאת אומרת שה' ציפה מאברהם לסרב כאשר למעשה זהו מעשה שעולה על נס כפי שאמרת, זה מעשה שאנחנו זוכרים אותו כל יום ומבקשים מה' בזכות אותו מעשה לרחמים וכו' וכו'.
מנסה להבין למה זה כואב לך... מה הנקודה שמכאיבה לך כאן? אשמח אם תפרטי.
אגיד לך מהמקום שלי למה אני לא רואה בזה כמשהו עצוב או משהו,
העולם שייך לה', הכל שייך לה', ה' ברא הכל, כל נשימה ונשימה זה מה', כל דבר בעולם מהדומם עד למדבר הכל של ה', אם ככה כאשר ה' מבקש מאיתנו משהו אז בעצם אנחנו נותנים לו משלו, ככה שאם נסרב יש בזה אפילו מקום של חוצפה, וכי x שייך לך שאתה לא מוכן לתת אותו? ככה גם בסיפור הזה, ה' ביקש מאברהם את הבן היקר שלו את יצחק שנולד לו אחרי עשרות שנים של ציפייה, יש כאן מוטיב של קושי,של מסירות נפש ועוד אבל בסוף אותו הבן שהגיע אחרי המון שנים, מי הביא אותו? מי נתן אותו לאברהם? ה', ה' מבקש את שלו. זה קשה ממיליון סיבות אבל בעיני זה הדבר ההגיוני לעשות, מעשה אצילי ונשגב מבחינתנו להבין מאיפה הכוחות נפש אבל אני חושבת שזה גם מתבקש, בסוף יש כאן אחד שקובע, אחד שהכל שייך לו, אחד שהוא מלך ואליו מתבטלים.
אני חושבת שהנקודה של ההתבטלות לה' זה גם נקודה שצריך לחדד אותה כאן, שהרבה פעמים אדם צריך ללמוד לסרב ולא לציית וזה חלק בריא באדם אבל, מול הבורא שברא אותנו זה לא שייך, אין דבר כזה לסרב למלך בשר ודם ק"ו לסרב למלך מלכי המלכים.(חוץ מזה שגם ניתן להרחיב כאן על כך שכל מה שה' עושה זה לטובה)
זיויקחס וחלילה
זה היה נסיון של הקבה לאברהם, דווקא זה שהקשיב על עיוור זה מה שגרם לכל הברכות.
וכן מה שכתבו פה שמה שהקב"ה אומר זו אמת לחלוטין ללא עוררין..
תסתכלי בפיוט של עוקד והנעקד, ובפרושים...
וחוץ מזה, אברהם היה במדרגה כל כך גבוהה שביטל מחשבתו מול הקב"ה,
להבדיל כמו שמצופה מכל בן תורה שכל דעותיו יהיו כתורה ולא יהיה לו דעה עצמית, יותר נכון שכולו בטל לתורה הקדושה ברמה שכל מחשבתו בהתנהגותו האוטומטית זה כמו שהתורה מצווה
מישהו יודע מתי ואיפה יערוך הרבי מסטוטשין את הטיש של ט"ו באב?
אבל אתה מכיר את האתר הזה?
https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA
....מי שאוהב את האב אי אפשר שלא יאהב את הבן!!!
מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא אי אפשר שלא יאהב את בניו כל יהודי באשר הוא יהודי.
גלינו מארצנו רק כדי לחזק קודם כל את אהבת העם.
גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.
ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.
עיין מהלך האידאות בישראל
...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.
לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.
כל מי שבא ברוך הבא.
שני היו גומלי חסדים.
אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.
שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.
חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.
זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.
ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.
זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.
כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.
הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם
הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.
אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.
כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים
מעשים ודעות זה משהו אחר.
את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.
אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....
ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.
שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".
התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.
גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?
עניתי על זה למעלה.
זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות
שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד
… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.
ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.
בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.
…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.
כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.
אני מחפש מקורות לנושא בכותרת. אשמח לכל הפניה, גם אם זה רק לפרק יחיד בתוך ספר.
אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
תודה
תודה לGEMINI
שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".
שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה
לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא
אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)
(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)
יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה
ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י
סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך
לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.
א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)
ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)
לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים
חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש
"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16
פירוש נוסף-
בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה
[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17
כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)
הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...
לט אבות מלאכה שאסורות בשבת נעשו לצורך בניית המשכן.
לשם מה נצטרכו בבניית המשכן למלאכות של הכנת הלחם?
זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, טוחן, מרקד, לש, אופה?
@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.
@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.
(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת 
)
רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות
האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו
מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן
וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ
בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.
הכי שיש ביהדות.
בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו
כְּקֶדֶםאחרונה