והוא ציפה שאברהם יעמוד בניסיון, מכיוון שאחרת הוא לא היה מנסה אותו.

יכול להיות שבאמת אם הוא היה פועל ככה הוא לא היה טועה, והיה פה וין וין.

אבל בתכלס, ההשגה שלנו במצוות הש"י היא מוגבלת מאוד. האם יכול להיות שהמוסר שלנו גבוה יותר מהמוסר של בורא העולמות? או שהקב"ה מצווה אותנו משהו כדי שנסרב? הרי גם ככה אין לנו ממש אחיזה ברצונו יתברך. מתי כן נצטרך לשמוע לו?

איפה תשימי את הגבול? בהקרבת קורבנות? במחיית עמלק ו7 עממים? במצוות ברית מילה? בכריתת יערות לבניין המקדש?

האם את מצפה להבין את הנהגת הבורא לפני שתתחילי לפעול? 

אין מה להשוות את ההשגה שלנו ברצון הקב"ה, להשגתו של אברהם אבינו, שהקב"ה אפילו אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" [רש"י: "היה שלם בכל נסיונותי"].

מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לא — לא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".

(שבת פח עם שטיינזלץ)

לא יצווה אותנו משהו שנוגד את המוסר הטבעי, חוץ מפעם יוצאת דופן אחת בהיסטוריה, בעקדת יצחק (ומחיית עמלק לא נוגדת את המוסר הטבעי. אם אדם באמת היה יודע מה ההשלכות האיומות של אי מחיית עמלק, היה מבין שהמצווה הזאת תואמת למוסר הטבעי). 

כמובן תמיד תמיד מי שמסרב לציווי ה' הוא חוטא (נביא יכול להתווכח עם ה' או להתפלל לשנות את הציווי, אבל בסוף יהיה חייב לעשות מה שה' יצווה אותו בשורה התחתונה, כמו שהיה עם יחזקאל).

אגב, יש סרט יפה מאוד בשם "המאמין"

המאמין (סרט, 2001) – ויקיפדיה

הסרט מספר על יהודי אמריקאי שגדל בתור חרדי/דתי, שהפך בבגרותו לאנטישמי נאו נאצי.

הסיפור עצמו אמיתי, אבל אני לא יודע אם כל פרט פרט נכון במציאות.

בתחילת הסרט, רואים שאת השאלה הזאת בדיוק הילד (גיבור הסרט) שואל את הרב שלו - וכשהרב מוציא אותו החוצה מהכיתה בזעם, התלמיד מחליט שהוא לא מוכן להיות חלק מהעם החלש הזה שמוכן לעקוד את בניו רק כי מישהו אחר...

מסקנה - מותר לשאול הכל! לא לכעוס על עצם השאלה ולא להוציא מהכיתה בגלל שאלה קשה באמונה.

היום כשנפגשים בעלילה כזאת זה נראה תלוש מהמציאות ולא אמין.

אם החלק הזה של השאלה לרב בכלל אמיתי...

"כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"

לא נאמר: "כי עתה ידעתי כי אב אוהב אתה וחמלת על בנך"

אפשר לא להסכים עם המסר של התורה אבל אין צורך לשנות אותו.

גם המוסר הטבעי שלנו קיים כי ה' נטע אותו בנפש שלנו. ולכן פעם אחת בהיסטוריה באופן חריג, כדי להראות מי יצר את המוסר הטבעי שלנו ומה מקורו, אז באופן חד פעמי ה' ציווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי, כדי להראות שבאופן תיאורטי רצון ה' גובר על המוסר הטבעי כי הוא מקורו, כמובן זה רק תיאורטי, כי בפועל ה' לעולם לא יצווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי. כמובן ה' אף פעם לא יצווה באמת לעשות משהו בניגוד למוסר, ולכן בסוף הוא אמר לאברהם לא להקריב את יצחק 

צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן, אבל האם היתה כאן צייתנות עיוורת? כשמדברים על אלוקים... הצייתנות היא לא בדיוק עיוורת. אגב, התמיהה היא על יצחק. שלא ערער על דברי אביו, הרי לפי הרבה מפרשים הוא היה בן 37. למה שילך לקיים ציווי הזוי שלא הוא קיבל? הוא יכל להגיד לאבא שלו שעם כל הכבוד אולי הוא דמיין? אבל יש כאן מסירות נפש של שניהם וכשה' ראה שהלכו שניהם בלב אחד "ראה שמשורש קדוש יצאו קדושים" (חת"ס) והם הורישו לנו את תכונת מסירות הנפש שניכרת לאורך כל ההיסטוריה. 

ורמב"ם במורה נבוכים עונה יותר טוב, ואומר שמעקידת יצחק לומדים 2 עניינים גדולים: 

1- "הודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". והוא כותב שאברהם אבינו קיים ציווי ה' הקשה הזה לא לשם קבלת שכר ולא מיראת העונש, ותכלית הנסיון שלו היתה ללמד את כל בני האדם גבול יראת ה' מהו. "אלא לעצם מה שמוטל על בנ"א מאהבתו יתעלה ויראתו...כי תכלית כל התורה כולה... אינו אלא דבר אחד, והוא לירוא ממנו יתעלה"...

2-"להודענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון"- כי אם היה לא"א אפילו ספק קל בוודאי שלא היה הולך לעקוד את בנו.

הארה

יש הנחות יסוד שהכרחי לדעת לפני שלומדים תורה. כמו: שתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מפי הגבורה, שהתורה היא אלוקית, ונצחית ולא תשתנה, שאין אות מיותרת בתורה, ששבעים פנים לתורה ועוד. וצריך לדעת שכשלומדים תורה אפשר ורצוי להעלות קושיות, אבל אי אפשר ללמוד בלי פרשנים שכתבו את הפירושים שלהם ברוח הקודש, בעיקר בימינו שאנחנו די רחוקים מההשקפות הישרות וערכי התורה השלמים. חז"ל לא כתבו את דעתם לפי מה שנראה להם, אלא עפ"י י"ג מידות (בחלק ההלכתי) ול"ב מידות (בחלק הסיפורי) שהתורה נדרשת בהן. אז כשיש לך שאלה וגם כשלא, כדאי לפתוח מקראות גדולות

ומהברכות שהוא מקבל, יען אשר עשית את הדבר הזה

..מתי יש לנו באמת בחירה חופשית אם בכלל.

אמונה והתחזקות

"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך ממני". אם לא היתה לו בחירה חפשית אז לא שייך כאן ירא אלוקים. 

ואם משתמע מכבודו שהוא מפקפק בקיומה של בחירה חפשית, יואיל כבודו להגדיר מבחינה פילוסופית מה זה בכלל בחירה חפשית לפני שמפקפקים בה (כמובן ברור שיש בחירה חפשית)

מכוון "כי ירא אלוקים אתה" אז ברור שלאברהם אבינו היתה בחירה חופשית.

בגלל זה הראה לו השם "אייל נאחז בסבך בקרניו" כדי שמעשיהו לא יהיה לשווה.

כשכתבתי "אם בכלל" כוונתי למציאות שלרובנו אין יראת שמיים בפעולותינו היום יומיות.

כולנו ילודי אשה.

שאלה מעניינת.

לא ייתכן מה שאת אומרת שה' ציפה מאברהם לסרב כאשר למעשה זהו מעשה שעולה על נס כפי שאמרת, זה מעשה שאנחנו זוכרים אותו כל יום ומבקשים מה' בזכות אותו מעשה לרחמים וכו' וכו'.

מנסה להבין למה זה כואב לך... מה הנקודה שמכאיבה לך כאן? אשמח אם תפרטי.

אגיד לך מהמקום שלי למה אני לא רואה בזה כמשהו עצוב או משהו,

העולם שייך לה', הכל שייך לה', ה' ברא הכל, כל נשימה ונשימה זה מה', כל דבר בעולם מהדומם עד למדבר הכל של ה', אם ככה כאשר ה' מבקש מאיתנו משהו אז בעצם אנחנו נותנים לו משלו, ככה שאם נסרב יש בזה אפילו מקום של חוצפה, וכי x שייך לך שאתה לא מוכן לתת אותו? ככה גם בסיפור הזה, ה' ביקש מאברהם את הבן היקר שלו את יצחק שנולד לו אחרי עשרות שנים של ציפייה, יש כאן מוטיב של קושי,של מסירות נפש ועוד אבל בסוף אותו הבן שהגיע אחרי המון שנים, מי הביא אותו? מי נתן אותו לאברהם? ה', ה' מבקש את שלו. זה קשה ממיליון סיבות אבל בעיני זה הדבר ההגיוני לעשות, מעשה אצילי ונשגב מבחינתנו להבין מאיפה הכוחות נפש אבל אני חושבת שזה גם מתבקש, בסוף יש כאן אחד שקובע, אחד שהכל שייך לו, אחד שהוא מלך ואליו מתבטלים.

אני חושבת שהנקודה של ההתבטלות לה' זה גם נקודה שצריך לחדד אותה כאן, שהרבה פעמים אדם צריך ללמוד לסרב ולא לציית וזה חלק בריא באדם אבל, מול הבורא שברא אותנו זה לא שייך, אין דבר כזה לסרב למלך בשר ודם ק"ו לסרב למלך מלכי המלכים.(חוץ מזה שגם ניתן להרחיב כאן על כך שכל מה שה' עושה זה לטובה)

חס וחלילה

זה היה נסיון של הקבה לאברהם, דווקא זה שהקשיב על עיוור זה מה שגרם לכל הברכות.

וכן מה שכתבו פה שמה שהקב"ה אומר זו אמת לחלוטין ללא עוררין..

תסתכלי בפיוט של עוקד והנעקד, ובפרושים...

וחוץ מזה, אברהם היה במדרגה כל כך גבוהה שביטל מחשבתו מול הקב"ה,

להבדיל כמו שמצופה מכל בן תורה שכל דעותיו יהיו כתורה ולא יהיה לו דעה עצמית, יותר נכון שכולו בטל לתורה הקדושה ברמה שכל מחשבתו בהתנהגותו האוטומטית זה כמו שהתורה מצווה

אלא ברכות שבח שתיקנו אותן לומר עם קריאת שמע. לכן אפשר

שות הרשבא א מז:

שאלות ותשובות רבינו שלמה בן אדרת - חלק א (page 46 of 443)

וראה שם את הראיות היפות שלו

ובית יוסף סימן מו:

בית יוסף, אורח חיים מ״ו:י״ג:א׳

ואלה שני דברים שונים מאוד, כרחוק מזרח ממערב, וכהיבדלות שמיים מארץ.

...."ונפשי כעפר לכל תהיה". שלוש פעמים ביום אנו אומרים זאת.

האם באמת כולנו מתכוונים לזה?

במקום לנסות לחנך אחרים כל הזמן.

אין "האם אנחנו". תשאל "האם אני".

כשתתחיל לדבר ככה, נדע אם יש בך ענווה.

...משתמע מדבריך כעת ובעבר ששלש פעמים ביום אתה

בן אלא שאומר ."ונפשי כעפר לכל תהיה". מהפה לחוץ

מתחילה היה לנו חסד וגבורה ונתקבענו על תפארת כלומר דרך האמצע.

הרי כתוב "ואתה שלמה־בני דע את־אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל־לבבות דורש ה' וכל־יצר מחשבות מבין אם־תדרשנו ימצא לך ואם־תעזבנו יזניחך לעד:"

צריך לדעת מחד ולעבוד בלבב שלם מאידך.

הרמבם כתב על דרך האמצע וגם הרב קוק דגל בדרך הזאת.

גישה קיצונית רק הביאה אסונות לעם ישראל.

לאי חשיבה עצמית.

להפך, גדולי הדור היו מאוד ענווים ומאוד חשבו בשכלם. לכן זה לא דרך אמצע.

אתה צודק שצריך את דאך האמצע בין ביקורתיות שכלית לתמימות שכלית, וכן דרך האמצע בין חידושים משכלי לבין התבטלות לתורה ולחכמיה ולכלל ישראל 

... היהדות כל כולה חשיבה עצמית. הגמרא, הפילפולים, הסברות ואפילו המחלוקות (לשם שמיים כמובן).

אבל לעשות את זה בכבוד ולא להגרר לקיצוניות.

האגרת ששלח הרב קוק לרב קפאח בעניין הזוהר היא דוגמא מאלפת של חילוקי דיעות

על בסיס של כבוד הדדי.

החול, כלומר ישראל לא כהן. (למרות שסה קשה כי תלמיד חכן ונביא ייתכן שעוסקים רוב הזמן בתחום הקודש. וכן כתוב על אלישע שהוא איש אלוקים קדוש ).

או שחיחוני הכוונה אדם שקדושתו הפרטית מגיעה רק מקדושת הכלל, בעוד כהן הוא קדוש בקגושה פרטית עצמית מלידה (ראה "*ממלכת* כהנים *וגוי* קדוש" , "כי *עם* קדוש אתה לה' ", ובמקביל על הכהנים "ואת אהרון ואת בניו אקדש", "קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדשו". בניגוד לטעות קורח שבמקום לסבור שכל יהודי קדוש בקדושת הכלל שמשם מגיעה קדושתו הפרטית, סבר שלכל יהודי, ולא רק לכהן, יש קדושת פרט שלא מגיעה מקדושת הכלל. במקום "כי *עם* קדוש אתה(כלל העם בלשון יחיד)" סבר קורח "כי כל *העדה* כולם *קדושים*(אוסף הפרטים בלשון רבים)".

ותלמיד חכם או נביא קדושתו הפרטית נקנית ולא מולדת "כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרון, כתר תורה מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ועם הארץ קדושתו הפרטית הנשמתית מגיעה רק מקדושת הכלל ולא מפרטיותו, מלידה או ממעשיו. לכן הוא נקרא "עם הארץ" כלומר עם שקדושתו מגיעה רק מהארץ(כינוי לכנסת ישראל שמתגלמת בארץ ישראל).

בקדושת האדם, הכהן גם מקביל לבית המקדש בקדושת המקום, הלוי מקביל להר הבית, בעוד שדאר ישראל מקבילים לירושלים וארץ ישראל.

המונח קדושה בתורה זה נבדלות לאלוקים ולאו דווקא אלוקיות, 3 האבות ובית דוד הכי אלוקיים אבל לא נבדלים, לכן האבות מרכבה לשכינה ומלך בית דוד מכונה בנו של ה' באופן פרטי (בניגוד לשאר ישראל שהם מכונים בנים רק בכלל ישראל ומשם מתפשט לכל יחיד), אבל לא מוזכר אצלם קדושה בתורה עצמה.

אולי לא כהן נקרא זר, כי זר לשמים ולמלאכים, כי הרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בניגוד לכהנים שהם אנשי המקדש והמקדש הוא שמים שנוגעים בארץ. וייתכן שלא סתם יש חילוק בן זר לבין בן נכר. "זר" ייתכן גם שלא במשמעות המודרנית, אלא מלשון מובדל מהמקדש, מהשורש נ.ז.ר כמו נזיר , נזיר אחיו, נזורו אחור, יינזרו מקדשי בני ישראל, מיין ושכר יזיר, נזר שמבדיל את המלך מכולם וכו'.

ייתכן גם שהמושג חילוני אצל חזל זה סתם מונח הלכתי טכני, שלא מייצג שום דבר מעבר למובן הטכני של העניין. וזה מגיע מכמו שיש קדשים ויש חולין.

שחילוני זה כל אחד מישראל (כולל לוי) שהוא לא כהן.

זה כולל שומרי מצוות, יראי שמיים שרוב עיסוקם הוא חול.

יתרה מזאת אי אפשר להגדיר יהודי ששם משפחתו כהן ולצערינו  אינו שומר מצוות

כאדם חילוני.

את גדול הדור שהוא לא כהן.

השאלה אם יש משמעות במונח מעבר למשמעות הטכנית, (כמו קדשים וחולין, למרות ששם זה לא בדיוק).

המונח חילוני המודרני שונה לגמרי ומדבר על משהו אחר. אולי המונח מוצדק כי הוא מתאר ציבור שעיקר הדגש התרבותי שלו הוא על תחום החול (או הקודש שבחול), וזה לאו דווקא מונח שלילי (כמובן בתנאי ששומרים מצוות).

... חילוני לא יקרב אל המזבח ולכן כהן הוא היחידי שלא כלול במושג.

שימוש מודרני מעוות את המשמעות האמיתית.

גם לעיתים "ארץ ישראל" בהלכה זה לא ארץ ישראל, אלא התחום החייב בכל המצוות התלויות בארץ (תחום עולי בבל).

או שקדושה במשנה זה לעיתים איסור כניסת טמאים ותו לא. או שחבר זה מי שמקפיד על טהרה

כל השאר נחשבים זרים לעניין הזה

...מקורם בארמית כגון המילים  דחליל= בדחילו, גלידה="הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" [הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא וְנַדַת שִׁינְתִי מֵעֵינָי], כלומר קרח בארמית הוא גלידא.

....היחס בין עברית לארמית כמו היחס בין עברית לאנגלית.

התעלמת מהגמרא ,ספר דניאל ,הזהר, תרגום אונקולוס ועוד

כתבי קודש במסורת היהודית רק כדי להוריד את רמת קדושת

השפה הארמית לרמת "קדושת" השפה האנגלית.

התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

המילה "חילוני" היא תרגום למילה זר, בהקשר מסויים. תרגום לשפה הארמית, מכיוון שהיא לא עברית. הנסיון שלך להפוך את הארמית לשפה מקודשת ולהפוך אותה לחלק מהעברית מגוחך. ארמית היא השפה שדיברו בבבל. מכיוון שכך, גולי בבל השתמשו באותה שפה בכתיבת חיבוריהם. 

....מכוון שחילוני זאת מילה ארמית שהוכנסה לשפה העברית רצוי להשתמש בה במובן המקורי שלה ולא

לשנות את המשמעות.

"לשפה הארמית יש ערך מיוחד ביהדות מעל שאר השפות, ישנה מצווה מיוחדת לקרוא בערב שבת את הפרשה פעמיים ופעם אחת את התרגום שלה לארמית.

הגמרא מתייחסת לגבי המתפלל ארמית שהמלאכים אינם מבינים שפה זו(אפילו שכתוב שהם יודעים מחשבות אדם, הכוונה שאינם מתייחסים אליה כשפה ומימלא לא מתיחסים לתפילה ואין כאן המקום להאריך)" מאתר הדברות.

דין "זר" מדבר במי שאינו כהן. זהו.

ולשאלתך, חילוני הוא מי שאינו דתי.

...התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

וגם כשיחזרו בתשובה יקראו חילונים כי אולי תפקידם זה להתמקד בתחום החול

...רק ליהודים לא שומרי מצוות בזמן שהמשמעות האמיתית

כוללת יהודים ששומרי מצוות ואפילו חרדים שאינם כוהנים.

אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי.

בהרבה מקומות הכוונה לכל מי שאינו כהן (בקרבנות, שמן המשחה, תרומה וכו). אבל בפסוק 'ובחנות המשכן יקימו אותו הלוויים והזר הקרב יומת' הכוונה רק למי שאינו לוי. ת"י מתרגם לחילוני גם את 'לעם נכרי', 'לא תהיה החוצה לאיש זר', 'ויתנכר אליהם' ועוד
 

במדרש ויקרא רבה זה מופיע במשמעות הראשונה: 'משל לכהן שהיה מהלך בדרך נזדמן לו חלוני אחד אמר לו אלך עמך אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי'
 

בעברית החדשה המילה שימשה בהתחלה כמו Secular האנגלי - כלומר מי שלא משמש בתפקיד דתי ('איש חילוני פשוט, לא רב ולא כהן'). מאוחר יותר זה הפך להיות כינוי למי שמחליט לא לשמור תורה ומצוות

חילוני וחילוניוּת

....בהסתמך רק על הכתובים ולא על המשמעות המודרנית:

"התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה."

"אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי."

סנהדרין כו:

(לפי הלישנא השניה ברשי, ובהמשך הגמרא מסייגת את זה)

רציתי להשוות עם זה

ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', מלת לאמר לכאורה מיותר כאן, ונראה שירמז על מה שמבואר (בזוה"ק בלק קפ"ו בענין כוס של ברכת המזון שצריך המברך שיאמר הב ונברך וכו' בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה וכו' עד דהא כסא דא לקדושא בריך הוא הוי וכו' ובגין כן בעי הזמנה דפומא וכו'. ואפשר לזה ירמז הכתוב (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית. פירוש שקודם תשמור שתוציא בשפתיך לזמן הדבר בפה מלא כדי שיחול הקדושה על הדבר ההוא ואז ועשית שתזכה לעשייה ממש, כי לא יחול כל כך כח המקטרג על הדבר ההוא מאחר שכבר הוכן והוזמן לקדושה. והוא אומרו כאן, זה הדבר אשר צוה וגו' לאמר קחו וגו', כלומר תחילה לאמר בפה ואחר כך קחו כדבר האמור. (באר מים חיים בפרשתן)

פשוט שההבדל הוא באמת החילוק של הגמרא בהמשך

ישר כח!