הקטע הבא יותר מתאים לקריאה נשית, אבל כמובן גם גברים יכולים...
חשבתם פעם למה עם ישראל מתלונן כל כך הרבה? רק יצא ממצרים וישר מתחיל עם התלונות- על האוכל, על המים, על שאין מים, קברות התאווה, קורח, מרגלים, ועוד כמה באמצע. מה הקטע?! הם לא ראו את כל הניסים ביציאת מצרים? קריעת ים סוף? לא הזיז להם?!
אבל זה יותר מוכר לנו ממה שאנחנו חושבות. בואו נחשוב שניה על מה שהם עברו. מדובר על אומה עם ילדות קשה, עבדות, התעללות וכו'. ופתאום מגיע מישהו ומתחיל לחזר אחריה. את כל העולם ואשתו הוא הופך בשבילה- אור לחושך, מים לדם, קור וחום משמשים בערבוביא. וואלה נשמע מעניין הבחור. קורע לה את הים, מגניב סה"כ. אבל היא חסרת ביטחון. היא מתחילה לנסות אותו- כמה הוא אוהב אותי? כמה הוא יהיה מוכן ללכת רחוק בשבילי? כמה הוא יסבול אותי גם כשאני לא נחמדה? בפירוש היא מנסה אותו ככתוב "אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי" (תהלים צ"ד). וה' קצת מתעצבן אבל נשאר איתה. היתה שם תקופה טיפה טעונה, 40 שנה ככה, אבל הם עברו את זה והגיעו אל המנוחה. לפחות אל הנחלה. מתחילים לבנות בית ביחד, וגם שם לא הכל ורוד. היו עליות, היו מורדות, היא עזבה את הבית ל-70 שנה, אבל הסתדרו. מתישהו כבר נשרף לו הפתיל. מספיק גברת, תארזי תיק וצאי לסיבוב. אז היא יוצאת לתקופה לא ידועה. מחפשת את עצמה בעולם הגדול. השכנים רואים אותה ברחובות עם מזוודה, ושואלים בעיניים מלוכסנות: "אז מה, זהו? פירקתם?" איזה גועל נפש, כמה שמחה לאיד במשפט אחד אפשר למות... והיא עונה "מה פתאום, אני בחופשה. כבר חוזרים!" מוסיפה עם קריצה. אבל אפילו היא בפנים כבר מתחילה לאבד אמון. הוא בטח יושב לכדורגל עם חברים. חוגג כל רגע שהקוטרית הזו לא בבית . מי יודע אם לא מצא לו מישהי ליום שאחרי...
עברה תקופה, איזה 1800 שנה, ובאיזה רגע משפיל במיוחד, מחשבה כפרנית משהו הזדחלה לראשה: למה אני צריכה אותו? זה גם הבית שלי! אני יכולה לחזור הביתה, בלי לחזור אליו!" "אין סיכוי. אני חסרת כל, איך אעשה דבר כזה? ולא דיברנו שנים. הוא בטח יזרוק אותי מכל המדרגות. ואני לא יוצלחית." וכך עוד ועוד מחשבות פסימיות וריאליות עטו על היוזמה הקטנה הזו מכל עבר. זה תמיד קורה, עד שמגיע רעיון מעניין, מרענן, הקיים והמוכר דואגים לחנוק אותו כבר על מושב הלידה. לא נותנים לו סיכוי.
אבל הגברת שלנו המשיכה להשתעשע במחשבה. פתאום זה נראה לה אפשרי, ואז אפילו הגיוני, עד שהיא החליטה שזה הדבר הנכון לעשות! איך שהיא מתקרבת לבית הוא פותח לה את הדלת. "שלום! מה שלומך? כבר הרבה זמן לא היית כאן! חיכיתי לך!" היא מסתכלת עליו בעיניים גדושות עצבים, מסננת "שלום" קפוא מתחת לשפה ונכנסת. ומאותו רגע, התעלמות מוחלטת. הרי השלטון פה וגם כל האווירה היו חילוניים בהתחלה. והיא- אף מילה. מסדרת, מאווררת, מבשלת רק את מה שהיא אוהבת, ומתעלמת ממנו די במופגן. אבל הוא מכיר אותה ולא מתייאש. שואל לשלומה כל בוקר, מדגיש לה שבחר עבורה את מבשם האוויר שהיא אוהבת, מתעקש להצליב מבטים. נו, כמה כבר אפשר להתעלם? אז היא מפשירה בצעדי דרדס. משחררת מבט, ואז חיוך פצפון, ומילה, ותודה, ככה 75 שנה. אבל הוא רוצה יותר. וכשהוא ראה שהגיע הזמן, הוא שחרר ג'וק קטן מהקופסה. חלפו דקה שתיים, ופתאום "אימאלההההה ג'וקקקקק!!!!!!" והיא נתקלת בו-רצה אליו באינסטינקט לא ברור. והוא עוטף אותה וזה דווקא נעים. היא מסתכלת למעלה, פוגשת את העיניים שלו,
ועכשיו תורנו. מה הוא רוצה מאיתנו?
