מה כדאי לענות על פחדים של בן שנתיים?
הוא מדבר המון על זה שהוא מפחד מכלבים ומטרקטורים. ובכללי כל דבר שעושה רעש באופן פתאומי, הוא ממש נבהל, נצמד אליי ואומר שמפחד מהרעש/ מהגורם המרעיש אם יודע לומר את שמו. זה יכול להיות מיקסר, מקדחה, רעש מהשכנים מלמעלה, אופנוע שעבר בכביש מתחת לבית וכדו'.
אני אומרת לו שהוא מוגן ובטוח, ואם הוא רוצה חיבוק כמובן שנותנת לו חיבוק. כל הזמן אומרים לו שהוא גיבור וחזק, שאין סכנה אז לא צריך לפחד.
מתלבטת אם אני פועלת נכון, כי אני כן רוצה לשדר לו שמותר לפחד ולגיטימי לפחד. מה דעתכן?
זה כבר נהיה ממש אובססיבי בשבוע האחרון... הוא כל הזמן אומר שהוא מפחד ומפחד ומפחד.
גם חולם חלומות רעים בלילה, מתעורר המון ומגיע אלינו לחדר ומבקש שנבוא לישון איתו (בדכ בעלי פשוט נרדם לידו על מזרון עד הבוקר, ומספר שהוא קם לפעמים עוד כמה פעם/ פעמיים מחלום רע ומבקש חיבוק כי הוא מפחד).
זה באמת נהיה כבר מעיק, הוא מפסיק פעילויות באמצע כי הוא מפחד ומבקש שניתן לו יד וניצמד אלינו.
זה ילד מלא בטחון עצמי טפו חמסה, חברותי, מדבר מעל הממוצע לגילו, תקשורתי, שמח, שובב גדול, מעסיק את עצמו סופר יפה, יצירתי, חכם מאוד ועד כה היה ילד שאפשר לתאר כ"חסר פחד". אוהב לרוץ, לטפס, לקפוץ, להשתולל ולעשות לאמא שלו התקפי לב, ופתאום נהיה פשוט פחדן! (אמנם מרעשים ולא מגובה, אבל עדיין... מרגיש שזה תוקע אותו ושזה כבר לא בריא).
זה תקין? אלו פחדים התפתחותיים או שיש כאן נורות אדומות?
רקע רלוונטי: זה התחיל בערך לפני שלושה שבועות, בערך כשבעלי חזר מתקופת מילואים ארוכה... לא זוכרת אם קצת אחרי או קצת לפני, כי השבועיים האחרונים של המילואים הוא יחסית היה בבית רוב הזמן (חולי, זיכויים, עיבודים).
מעבר לזה, לא היו עוד שינויים דרמטיים בחיינו. גם לא במעון ממה שידוע לי למעט זה שהמטפלת המובילה של הקבוצה שלו חיתנה בן והייתה חולה ויחסית נעדרה, אבל לא היו לה מחליפות שאינן צוות קבוע במעון, הוא מכיר את כולן והן לא חדשות עבורו.
