חונקת אותי.
אני עם שני ילדים בבית, אחת בת שנה וחצי והקטנה שנולדה, רק העובדה הזו כבר מעלה לי את מפלס החרדה- איך אני אסתדר עכשיו כל יום שעות לבד? לצאת להביא מהגן, לחזור, להכין ארוחות צהריים, לארגן את הבית , לעשות כביסות לדאוג לניקיון.
מרגישה שזה בגידה בגוף שלי שרק רוצה לנוח ולעכל את הרגע ואת המעבר מהריון לאחרי לידה, הסימפיזיוליזיס והכאבים באגן עדיין באותה עוצמה, איך אני מניעה את עצמי עכשיו לשגרה?
מעבר לזה שפשוט באלי הזדהות והבנה נשית כי בעלי פשוט לא מבין מה נפל עליי, ולא הצלחתי להסביר לו את הרכבת הרים שיש לי בלב. הוא מבחינתו איתי והכל בסדר, אבל לא, אני יודעת שבמבחן המציאות הוא לא יכול להחזיק על עצמו את הבית. ובטח שאין לו איך להקדים את השעה שהוא חוזר מהעבודה.
מפחדת להרוס את הגוף שלי עוד 😐 ואיך בכלל מסבירים את כל המצבי רוח האלה לבעל? הוא לא מצליח להיות איתח רגישית רק פתרונות טכניים ולא משנה כמה אני מסבירה שאני צריכה אותו איתי רגישית הוא לא מצליח ברגע הנכון ליישם.
ישבתי ובכיתי ובכיתי והוא פשוט נרדם
לא מכירה את עצמי ככה בתוך גלים של רגשות, והוא ככ רגיל שהרגשות שלי כאלה מאוזנים ונחמדים שהוא לא יודע מה לעשות עם זה.
אשמח פשוט לעידוד 
