לא סתם ילד מסוים בא לאמא מסויימת. אם הוא בא לאמא פרפקציוניסטית כנראה הוא צריך את זה. אם הוא בא לאמא זורמת כנראה זה מה שמתאים לו

שבאמת יש פרקפציוניזם עם העניין הזה של מטפלת/ הנקה וכו

לא יודעת אם לקרוא לזה פרפרקציוניזם כמו - מה ה מעיד עליי אם אשחרר את האמונות המגבילות שלי ואחזור לעבודה אחרי שלושה וחצי חודשים/ לא אניק..? (לא חייב חודש וחצי. משלמים 3 חודשים וחצי, למה לא לקחת אותם??)

האם זה הדבר היחיד שמגדיר את האמהות שלי? או הופך אותה לטובה יותר/ פחות?

אני יחסית פתוחה בדעות שלי על העניין הזה, ואכן חזרתי מיד בתום חופשת הלידה בתשלום כי רציתי, ילד אחד הנקתי ושילבתי שאוב וילדה שנייה בכלל לא הנקתי, ואני ממש בעד להיות קשובה לצרכים הנפשיים שלנו כנשים שהם לא רק אמהות, במקביל לזה שנשים רוצות להרחיב את המשפחה

בקיצור, אני חושבת שלא חייב להתנות לידה של עוד ילד באם אצטרך לוותר על הקריירה, או רק בזה שאוכל להישאר חצי שנה להניק

הכל תלוי ב- מה חשוב לך

אם בנפשך הדבר, תמנעי

השאלה, מתי כן תרגישי שנכון לך לחזור רק אחרי חצי שנה? (עזבי שחצי שנה חלד זה שיא הלגיטימי ולא עוצר את החיים בכלל, עוד דבר שצריך לדון עליו - אם המחשבה שלך על חלד של חצי שנה כעצירת החיים והקריירה היא נכונה)

החלטות טובות! 

תודה על התגובה 

מסבירה לשאלתך-

לא לקחת את כל החלד- כי היא אומרת - לא טוב לי בבית. זה עושה לי דיכאון. רוצה לחזור מהר לעבודה גם במחיר כלכלי.

אק בשביל הקטע הכלכלי - הבעל והאישה יכולים להתחלף אחרי 6 שבועות. בדרכ אצל גברים עובדים זה גם יותר רווחי

הרבה עושים את זה אצלנו בעבודה

זה שיש תחליפים זה נהדר תודה לה' שיש תחליפים (שגם אני נהנת מהם), אבל זה לא מלכתחילה. 

הקב''ה ברא את התינוק זקוק להנקה, לקחת לו את זה מלכתחילה בעיני זה קצת עוול... 

גם אותו דבר, תינוק זקוק לאמא בגיל חודש וחצי, לפעמים אין ברירה כי את בדיוק סטודנטית ומה לעשות שחייבת לצאת... אבל מלכתחילה להכנס להריון כדי לעזוב תינוק בגיל חודש וחצי זה די עוול בעיני. הוא זקוק לאמא. 

(למרות שעוול זו מילה די חריפה בעיניי, בסוגריים)

לכן

שואלת:

עדיף להגיד - הכל או כלום?

אני לא מסוגלת לתת לתינוק הנקה ו'אימא בלעדית' אז לא אביא עוד ילד?

מה את חושבת?

יש אמהות שהנקה היא עוול בשבילן. הייתי בוחרת במילים פחות נחרצות 

כוח לגדל אותו. שלא תביני לא נכון , אני הכי בעד ילודה , כמה שיותר. אבל אם להורים אין יכולת נפשית כרגע להכיל טיפול בתינוק כנראה עדיף להם לחכות. 

שתינוק חייב הנקה

וחייב להישאר איתו בבית עד גיל חצי שנה

היום יש אופציות נוספות. וטוב שכך בעיניי. 

המון נשים מגדלות ילדים בשמחה, כשהם הולכים למטפלת ושותים מטרנה

האקסיומה הזו לא מקובלת עליי, סליחה

לפעמים עצם העובדה שלאישה יש לאן לקום להתארגן בבוקר יוצרת את הפניות לילד

אם אני מרגישה שכך נכון לי לגדל את ילדיי, מישהו יכול לבוא ולומר לי שאני טועה..? 

פעם היו מגדלים ילדים יחד

הבדידות של אמא בבית עם תינוק לבד, כשהיא עסוקה רק בהנקה ובטיפול בבית ובילדים, זה לא מה שהיה פעם

מותר הכל. אבל חייבים מוכנות בסיסית להכיל את התינוק והצרכים שלו. להבין שבסופו של דבר יש פה ייצור עם צרכים. ולפעמים הצרכים האלו מתנגשים עם צרכים שלנו.

ולא מבינה מה כיף לגדל ילדים יחד, הרי גם לנשים אחרות יש ילדים שלהן. בסופו של דבר כל ילד שייך לאמא שלו. ובעיניי עדיף מכונת כביסה ולא תלות באיזו דודה. 

אבל לא חייב שהמוכנות הזו תבוא לידי ביטוי בלהיות כל היום בבית ולהניק

מבחינתי, אם זה היה התנאי, לא בטוחה שהייתי לוקחת

וזה מה שאני בעצם אומרת - לאישה אחת המוכנות היא להניק ולהיות בבית

לאישה אחרת, המוכנות היא לא להיות רק עם התינוק בבית

כל אחת ומה שיוצר את המוכנות שלה

היא אמא שבעיניה טוב יותר לתינוק להיות בבית עד גיל חצי שנה ולינוק בלעדית.

אז יופי שיש נשים שלהן זה לא חשוב (או אפילו שמאמינות שזה לא חשוב), אבל הן לא רלוונטיות.

רלוונטי מה האמא של התינוק חושבת ומרגישה. ואם לה לא טוב לגדל תינוק על תמ"ל אצל מטפלת- היא צריכה להקשיב ללב שלה.

יש אמהות שחושבות שלעשות פסח כל שבוע זה טוב. גם אז היית מסכימה? אני מניחה שלא. 

ולמה פה כן? כי אולי זה קרוב לליבך, לא יודעת באמת..

לי זה לא מאוד קרוב ללב, ואני די בטוחה שהמוני נשים פועלות מתוך אמונות מגבילות על איך החיים אמורים להיראות וסוחבות מטען של רגשות אשמה וכאב

אני אומרת - מותר לנו לנהל חשיבה ביקורתית גם על מה שאנחנו מאמינות שנכון, אם זה מתנגש בדברים אחרים שחשובים לנו. זה הכל. 

כי אם אני שואלת את עצמי מה הייתי עונה לה אם היא היתה מדברת על להיות בבית עד גיל שלוש ולהניק עד גיל שנתיים- גם הייתי עונה כמוך.

מצד שני, אני חושבת על עצמי.

אחד הדברים שהכי קשים לי בגידול תינוקות הוא חוסר השינה בלילה (אהם, אהם, שימי לב שאיזו שעה כתבתי את ההודעה הזו...). אבל אם בעלי היה אומר לי שהוא רוצה עוד ילד, ושעדיף לילד להיוולד ולבכות ולצרוח כל לילה, מאשר לא להיוולד בכלל- וואלה, הייתי כועסת עליו ממש. כי אני רוצה לתת לילדים שלי את מקסימום המענה הרגשי שהם צריכים. וזה לא 'פרפקציוניזם'. זה להיות אמא קשובה לילד.

הקבלה נכונה

תינוק ששותה מטרנה הרי לא עובר התעללות חלילה ולא מתעלמים ממנו כמו בסיפור עם השינה

אם הייתי מקבילה את סיפור הפותחת לשעות השינה, זה כמו שבעלה היה אומר לה ( בעיניי) - הקימות עליי, או שנשלם לאחות

יש איזה קו שעובר בין מענים שתינוק חייב לקבל כדי להיוולד לעולם ולקבל טיפול מיטבי שהם מוסכמות. מטרנה/ הנקה, או אמא שנשארת/ יוצאת לעבוד לא משתווים לתינוק שצורח בגלל הזנחה כי הוא ״חייב״ להיוולד בכל מחיר

זה בעיניי יותר סטנדרט שהוא אישי ויכול להשתנות בין אישה לאישה ואפילו באותו בית, בהתאם להחלטת האישה ולא דברים מוכרחים

שככה הן מגדלות את הילדים שלהם.

ובעיניהם זה לא הזנחה. לדעתן זה 'ללמד את הילד לישון' מגיל אפס. (אני זוכרת עצה שקיבלתי משכנה בהריון של הבכור- לסדר לו את החדר של הממ"ד. כי ככה לא שומעים את הבכי).

אז אין כאן מוסכמה. יש כאן משהו ששתינו מסכימות עליו, אבל לכי לעולם הגדול ותגלי שזה ממש לא ברור בעיני כולם.

לעומת זאת, בהחלט יש מחקרים ברורים וחד משמעיים שהנקה עדיפה על מטרנה. 

האם זה אומר שמי שמביאה מטרנה היא מזניחה? ממש לא. 

אבל אם יש כאן אמא, שעקרונית רוצה להניק, אבל ללדת עכשיו אומר לוותר על הנקה, ולרווח אומר כן להניק- נראה לי מובהק שטובת הילד והאמא זה להמתין ולחכות. ואזכיר גם כאן את ההלכה, שאומרת שלא גומלים מהנקה בשביל להיכנס להריון. לכתחילה- להנקה יש ערך גדול מאוד, גם אם יש המון המון מצבי בדיעבד שבהם כן נכון יותר לתת תמ"ל. 

ואם האמא היתה אומרת לי- וואלה, אני רוצה עוד ילד אבל לא רוצה להישאר בבית- הייתי מדברת אחרת. אבל שהגבר יחליט בשביל אשתו אם להניק או לא- בעיני זה לא מתאים, חודרני, ובסוף יפגע באם ובילד מאוד.

זה ממש לא מקובל היום

ברור לי שעדיף לילד לקבל מטרנה  מגיל 0 ושיהיה בסביבה שלו הורים עם יותר סבלנות וניסיון לתת מענה לבכי שלו

יש הרבה דעות אחרות 

ולא מדובר פה על מצב שגבר החליט בשביל אשתו. יש פה דיון תאירוטי בין בני זוג 

גם לגבי הבכי של התינוק. את מערבבת דברים לדעתי כדי להעביר את הנקודה שהנקה היא כזו הכרחית. 

בהודעה הקודמת דיברת על זה שלאישה קשה לקום בלילה ולכן היא תשאיר את התינוק בוכה פשוט. זה הבדל שמיים וארץ בין - תינוק בוכה כי אמא לא מוכנה להרים אותו על הידיים כל הלילה כדי להרגיל אותו לישון במיטה, אבל נמצאת ליד ומרעיפה אהבה ומרגיעה ועושה את זה בהדרגה. 

את פשוט מציירת את זה כשחור ולבן, וזה ממש ממש לא ככה בעיניי

אני חושבת ששוב, אף אחד לא יגיד לך שמטרנה עדיפה על תמל מבחינת יתרונות בריאותיים

האם זה אומר שאמא שלא רוצה להניק, עדיף לה שלא תכנס להריון ותלד?

או שאמא ששוקלת לא להניק בגלל קושי, כדי לא לרווח - כדאי לה לעשות כן? אני חושבת שזה ממש מרחיק לכת להגיד את זה 

את זה?

מעלה בי תחושה נוראה של ניכור.

מזעזע אותי ברמות.

הילד עדיין ישן אתנו בחדר והוא בן שנה. בגיל קטנצ'יק זה יכול להיות ממש מסוכן לישון בלי השגחה.

בעיני התינוק שלה מסכן

כמו שהוא יהיה אחראי על הלילות + מטרנה ואת תשני כמו מלכה

מה היית אומרת?

@המקורית אני רואה שכתבתי דומה לך

אם הבעל אומר- הלילות עלי, ויושב ליד הילד, לבין אם הוא אומר- הלילות עלי, אבל מה הקטע שלך בלשבת לידו, לא יקרה לא כלום אם הוא יבכה קצת.

במקרה התיאורטי שהיא הביאה, הבעל לא רואה מה העניין בהנקה או בגידול הילד עם אמא שלו. מבחינתו- זה לא באמת חשוב, זו שריטה של אשתו (פרפקציוניזם זו מילת גנאי)- ולכן עצם הגישה בעייתית מאוד.

ואם האישה 'תכנע', סביר להניח שיהיו פה הרבה ייסורי מצפון בהמשך (גם אם בעיני הרבה בנות בפורום אין בעיה בלתת תמ"ל).

אם קראת את ההודעה שלי בהמשך השרשור- אחת הנקודות המרכזיות בעיני היא שאין פה שיח. אין בירור אמיתי של הקושי של האישה מול הרצון של הגבר. ובעיניי זה בירור שחשוב מאוד לעשות לפני קבלת החלטה גורלית כל כך.

אחותי זה לא העניין

הדיון הוא לאו דווקא בין האיש לאשתו אלא שני קולות שאני מנסה ליישב בינהם.. ובאמת הרבה התייחסו לזה ככה בשרשור.

עזבי מה האיש מה האישה.. זה לא הנושא בכלל. ברור שבלי כפייה ועם דיבור וכו וכו'.

מה את חושבת לגופו של הדיון?

(יש מצב שכבר ענית.. תכף אקרא שוב) פשוט לא זוכרת מי כתבה מה)

שינית לי את כל ההסתכלות על השרשור...

זה עולם אחר לגמרי בעיני אם את נמצאת בתוך דילמה אישית, או שלך ברור מה דעתך ואת צריכה רק להבין האם להקשיב לעצמך או לבעלך.

אני חושבת שאם אלה בעצם שני קולות שלך בתוך עצמך- הכי כדאי לנסות לנהל את השיח הכנה והפורה בינך לבין עצמך.

אני לפעמים עושה ממש משחק תפקידים, בכתב- מה רוצה להגיד לי הקול שרוצה ילדים? ולתת לו לספר ולהסביר ולכתוב הכל. ואחר כך לשאול את הקול שרוצה לגדל ילד דווקא בצורה מסוימת- מה הוא רוצה להגיד לי? מאיפה הוא מגיע וממה הוא מפחד?

ולקבל ולאהוב את שני הקולות האלה שנמצאים בתוכך. כי שניהם חשובים ושניהם טובים ומבורכים. 

להביא נשמות לעולם זה פלא עצום. לדאוג לכל הצרכים הרגשיים של הילד זה קריטי וחשוב.

תאהבי את שני הקולות האלה. תחבקי אותם.

הרבה פעמים נולדת מזה הבנה חדשה ועמוקה יותר (וגם אם לא- יותר נעים לחיות ככה בעולם).

זה שיש לה רגש בסיסי מסוים, לא אומר שזו האמת, עבורה.

לפעמים זה תוצר של הלקאה עצמית, אמונה מגבילה, חינוך מגיל צעיר.

ויש בהחלט מקום לפרק את זה לחתיכות ולחשוב בשכל וברגש על הכל מחדש.

לרצות להניק ולהיות עם ילד בבית עד גיל חצי שנה זה לא תוצר של אמונה מגבילה, אלא של הקשבה לצורך של התינוק.

יכול להיות שזה קשור לחברה שבה בחרתי לחיות (בודדות כאן חוזרות לעבודה בגיל 3 וחצי חודשים. וזה גם לא נדיר כאן אמהות עם קריירה שלקחו שנה של חל"ד).

וברור שיש מצבים שבהם מה שהכי טוב ונכון לילד ולאמא זה כן שהוא יחיה על תמ"ל והיא תצא לעבוד. ובמצבים כאלה בהחלט יש מקום להוריד הלקאה עצמית.

אבל להפוך את זה למצב של לכתחילה ולתאר את ההבנה שתינוק צריך את אמא שלו כ'אמונה מגבילה' זה בעיני ממש חוטא לאמת.

 זה לא אמונה מגבילה

אמונה מגבילה היא - אני חייבת להישאר עם התינוק בבית מעבר לחלד הרגיל למרות שזה לא יעשה לי טוב 

אני חייבת להניק כדי להיות אמא טובה ולתת לבן שלי כל מה שהוא צריך

מצטערת, לא מקבלת את האמירות האלה כאקסיומות

זה לגמרי לכתחילה להיות אמא שיודעת מה טוב לה. ואם לא טוב לה להניק ולהישאר בבית מעבר למה שהכרחי - זה הלכתחילה *שלה* 

גם אם בעבר היא עשתה את זה

לא- "אני חייבת להניק כדי להיות אמא טובה" אלא- "אני רוצה להיות אמא טובה שמניקה את הבן שלה". "אני רוצה להיות אמא שנשארת עם הילדים שלה בבית".

זו לא אמונה מגבילה. זו בחירה, ובחירה לגיטימית מאוד (גם אם את בחרת אחרת).

ומה שלא לגיטימי בעיניי, זה שהבעל יבוא ויזלזל בתפיסה הזו כי הוא רוצה עוד תינוק עכשיו.

(אני גם לא אומרת להתעלם מהצורך שלו. אני בהחלט חושבת שיש כאן מקום לשיח בנושא. אבל "חיים שלי מה הבעיה"- זה מזלזל ולא מכבד את המקום שלה בכלל).

צרה ממש

זה שיח מאוד לגיטימי בעיניי בין בני זוג

לא כל הבעלים הם פרו הנקה וזה גם בסדר, זה לא אומר שהם מחליטים

כמו שלא כל הבעלים בעד בקבוק.

אז הוא לא חושב שזה ביג דיל.. אם זה חשוב לאישה היא תסביר לו, כמו בכל דבר אחר בחיים

וגם- הפותחת כתבה "אני רוצה להיות אמא טובה שמניקה את הבן שלה" ובאותה נשימה שהיא הייתה רוצה עוד ילד ולא מסוגלת להישאר איתו בבית כי זה מדכא אותה. רוצה להמשיך לעבוד.. תוהה אם נכון לה להניק ולהישאר בבית. ההמשך חשוב. ומדבר להרבה נשים 

אם היא הייתה אומרת שהיא מחפשת עידוד להיכנס לסיטואציה, אחלה, באמת בחירה לגיטימית בעיניי. עשיתי אותה בעצמי כנל 

אבל אם היא תוהה בינה לבין עצמה אם זה לגיטימי לעשות אחרת - אז כן, גם לגיטימי ואפשרי

ואני חושבת שזה מה שאת מפספסת פה ובגלל זה הדיון הפך להיות עגול ובלתי נגמר (לא שאכפת לי להמשיך לדון אבל אני מרגישה שאת לא מצליחה להבין ככ מה אני באה להגיד)

 - גם אם חשוב לי משהו, זה לא אומר שאני אלך ראש בקיר. כי לפעמים יש התנגשות בין דברים שחשובים לנו

ומותר לי להזיז דברים שחשובים לי הצידה לטובת דברים אחרים. זה שיקולים שעושים לפעמים בחיים..

כמו שכתבתי לפני, אני רואה שהנקה דבר שמאוד קרוב לליבך וזה אחלה. יתכן ובעלך מבין שאין מה לדבר איתך על לא להניק וזה מה שנכון לכם. אבל אל תשליכי שיח לגיטמי בין בני זוג להתסכלות שלך אם היא לא פתוחה למשהו אחר, כשהפותחת בעצמה רוצה לשמוע את הצד האחר, ותהפכי את הדיון התיאורטי שלהם למזלזל ולא מכבד. זה סתם להוסיף מטען שלילי ל'דיבור בעלמא' בעיניי .

יכול להיות שהפותחת בעצמה תחליט שלא מתאים לה אחרת , אבל לפתוח את זה לדיון ולמחשבה זה דבר מבורך. מהמקומות האלה מגיעה בחירה מושכלת, ואם חלילה היא תרגיש חנוקה היא תזכור שיש לה עוד אופציות והיא יכולה אחרת אבל בכל זאת בוחרת בקושי הזמני הנוכחי, לעומת מצב שבו שאני נועלת את כל האופציות ומרגישה שאני בסיטואציה שאין לי בה מוצא (מצב מאוד נפוץ לצערנו)

לא קראנו אותו דבר את הסיטואציה.

היא כתבה שעקרונית היא רוצה משפחה ברוכה (שזה לא אותו דבר בעיני כמו 'לרצות עוד ילד'). ובהמשך היא כתבה 'אבל אם ללדת ילד זה לגדל אותו ''כמו שצריך'''.

אז אני לא מבינה מפה שגם האישה רוצה עוד ילד. 

וכן, בעיניי הגישה שלו כמו שתוארה כאן היא מזלזלת ממש. כאילו הוא לא רואה את הקושי בגידול תינוק, אם אפשר לשלוח אותו למטפלת...

ברור שבחיים מתפשרים לפעמים על דברים מסוימים בשביל דברים חשובים יותר. אבל אני לא רואה בשום מקום שלאישה חשוב ללדת בקרוב. וכשאני קראתי, זה הרגיש שמצפים ממנה לוותר על עקרונות ודברים שמאוד חשובים לה (הרי היא דיברה גם על התפתחות בעבודה ועצירה של החיים... שעם כל המטפלות והתמ"ל שבעולם ברור שעדיין תינוק חדש מעכב ועוצר)- ובעלה בכלל לא רואה מה הוויתור פה. מבחינתו, זה- "יאללה, בואי, אם תהיי פחות פרפקציוניסטית זה יהיה שטויות.". אז כן, זה הקפיץ אותי ממש.

כל אחד בפני עצמו, לא..?

וקשה לגדל ילדים גם אם הם הולכים למטפלת. לא רואה בכלל מה סותר פה. הרצון להקל על אשתו זה דבר שראוי לגנאי..?

ותראי שוב מה כתבה הפותחת 

"שרוצים משפחה ברוכה . כבר ב'ה יש להם שלושה ילדים ובעז'ה רוצים עוד....! "

בעיניי זה ממש מובן שהם רוצים עוד ילד. אולי לא, כך אני הבנתי

לגבי מה שקראת והפרשנות שלך- אז סליחה שאני אומרת, אבל זה כנראה הסתכלות פנימית שלך על הכתוב שמעוררת בך התנגדות ואז זה צובע את כל התגובה של הבעל בצורה שלילית, כי לא כולן קראו את זה ככה ויותר התייחסו לשאלה המהותית של הדיון עצמו מאשר לאיך זה נאמר, כי זה גם לא דבר שבלט בחשיבותו אצל הפותחת, הדעה של הבעל, תחושה של חוסר התחשבות מצדו, זלזול וכד. 

כך אני קוראת את זה בכל אופן 

אז אפשר מבחינתי לסכם את הדיון באיזה כיף לי שכשאני אומרת לבעלי שאין מצב שהוא יוצא לעוד סבב מילואים, הוא לא עונה לי ב"מה הבעיה, תורידי סטנדרטים, קחי עזרה בתשלום ויהיה בסדר", אלא הוא קצת יותר אמפתי מזה...

ואני לא רואה קשר בין המצולמים לכתבה

אבל אני מרגישה שזה כבר די לטחון מים האמת.. 

ולדעתי גם רגיש מאוד בהרבה משפחות כי כן הרבה פעמים זה מה שגברים אומרים 

לא בזלזול פשוט הם שקועים במהלך שלהם ומאוד חושב ובוער להם

לא שזאת דעתי אבל זאת דוגמא בנושא רגיש

@עוד מעט פסח  

א. את נשמה. תודה על ההתייחסות 

ב. לקחת את זה למקומות ממש לא איפה שזה.. שתהיי בריאה

ג. בהחלט חשוב שיח וכו וכו, מסכימה לגמרי חוץ מזה שלא קשור לעצם הדיון. אבל לגופו של עניין צודקת, ממש חשוב שתהיה רגישות בין בני זוג וכבוד לתחושות לש שניהם 

אני אמשיך לקרוא מהצד איך את מדייקת את הדיון 🤣🤣🤣 אלופה

זה פיקציה

15 שבועות זה מספר השבועות שמקבלים תמורתם דמי לידה,

זה אולי מבלבל אבל זה לא פרק הזמן שבו תינוק זקוק לנוחות צמודה של אמא שלו (למרות שהתרגלנו כך)

ילד צריך לבוא להורים שיש להם כוח לגדל אותו.

אבל ה"לגדל אותו" ממש לא מחייב הנקה מלאה והישארות בבית עד גיל חצי שנה.

זה אולי חשוב, אבל לא זה מה שמגדיר הורות טובה.

גמני לא בהייתי מקצרת חלד לחודש וחצי. ועם זאת, יש נשים שעושות את זה

אז מה?

אז בגלל זה לא ללדת עוד ילדים?

לדעתי נותנים משקל גדול מדי להנקה ולשהות בבית עם הילדים (ואומרצ ת את זה בתור אחת שישבה עם הילדיים שנתיים וחצי בבית בסוף)

אם לחזור אחרי חודש וחצי יעשה לאמא מסוימת טוב - שתחזור ותתכנן ככה גם עוד עשרה ילדים

בסוף, ילד זה לא רק החודשים הראשונים. זה כל השלבים. ואם בתוך חזרה לשגרה, אמא שלו נותנת לו אהבה וחום ויש לה כח גם לעבוד וגם לטפל בילדים האחרים וגם להיות ערה לצרכים של תינוק קטן - שתהיה בריאה, למה לא?? אחלה סופרוומן 

אבל, אם זה גורם ל׳פס ייצור׳ (סליחה על המילה המגעילה) שבו הכמות חשובה יותר מהפניות, כי אפשר לחזור לעבוד, זה לא בהכרח נכון בעיניי. כי בסוף, אמא צריכה פניות לילדים נקודה. גם אם היא לא מניקה אותם או נשארת איתם בבית, זה לא כל המהות של אמא ויש עוד עולם של דברים לעשות וככל שהם גדלים זה דורש יותר 

כמובן שלא בכוונה לפס ייצור וכו' (חס ושלוםםם)

התחברתי לדברים. חושבת שיש בהם הרבה אמת. 

למה שהמקורית כתבה, אני רוצה להוסיף

א. יש טווח בין חודש וחצי לחצי שנה. זה לא חייב להיות או זה או זה 

ב. לפעמים יש דברים קשים. ואני הכי בעד להקשיב לעצמנו ולשים לב לעצמנו, אבל לפעמים יהיו דברים מאתגרים, גם אם ננסה להקל. אז כמובן שצריך לשים לב שאנחנו לא קורסים. אבל אני חושבת שלפעמים אנחנו כל כך נבהלים מזה שיהיה לנו קשה, שאנחנו נמנעים מדברים לגמרי. וזה לא אומר שאני מכוונת לצד כזה או אחר, אבל כן חשוב לשים לב לזה בעיניי

אני לא בטוחה שאני עד הסוף מבינה. 

כי כן צריך לקבל החלטות על סמך משהו. ואם היא אומרת - וואלה קשה לי, כי אני יודעת שזה קשה לי, אז נשמע לי נכון שהיא תצא מנקודת הנחה שאכן יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי (טוב אולי בלתי אפשרי זה חריף מידי. אבל בחוויה שלה לא בא לה לחוות את הקושי הזה) - וככה תפעל. זתומרת היא יודעת שיהיה לה קשה, מחוויות עבר. לא מדמיון.

אז דווקא יש פה אמירה בוגרת - אני לא נכנסת להתמודדות באמירות לא אמיתיות או באשליות. אני יודעת לאן אני נכנסת ונערכת לזה. לא ככה?

לכן יש כאן גבול דק, בשאלה עד כמה הקושי שלי מכוון אותי למה שטוב לי, או שהוא דווקא מגביל אותי כי הוא מונע ממני לעשות דברים שאני רוצה.

בהקשר של ילודה אני ממש חושבת שנכון לרווח, ואני רואה ערך גדול בסבלנות, נחת כוח בהורות. אבל הציפייה שאם רק הרווח מספיק, או נמצא את השלב המתאים ביותר, לא יהיה קשה בכלל - היא לא ריאלית. ולפעמים המחשבה שזה כן ריאלי, גורמת לנו להסס לבחור במה שאנחנו באמת רוצים.

שאפשר להסתכל על זה כקושי זמני ולא לנסות ׳לפתור׳ אותו בכל דרך

ז״א, ניקח אמא שקשה לה להיות בבית בשלב הראשוני של חצי שנה  עם תינוק אבל רוצה עוד ילד. בגלל החצי השנה הזו נגיד לה לוותר? לדעתי לא בכל מצב

נחפש דרכים יצירתיות להקל את הקושי, אבל בסוף בסוף, בחודשים הראשונים (נגיד לא חצי שנה)  באמת זה מה שיש. צגיך להיות עם תינוק בן יומו בבית ולהתאושש.  זה תג המחיר של ילודה. והנכון הוא, להסתכל קדימה ולא על הטווח הקצר

(סליחה שנדחפתי)

חח הסברת מעולה, תודה! (וואי מקורית מרגישה שממש הבנת אותי.. תודה על זה)

שאני מדברת כאן על השאלה התיאורטית.

וכן, יש גם הבדל בעיניי אם מדובר בשלב שבו התינוק בן ארבעה חודשים, לבין שהקטן בן ארבע שנים. זה שונה. אבל אני לא מתייחסת ספציפית, אלא עקרונית

זה אומר שאין לה כח לגדל אותו?!

לי יש כח לגדל ילדים, אבל אני לא רואה בהנקה איזה ערך חשוב ששווה לי להתאבד עליו.

לילדים שלי חד משמעית עדיף לקבל מטרנה מאמא שמחה מאשר הנקה מאמא סובלת.

(אני מניקה, עד הגבול שלי. ברגע שמרגישה שזה יותר מידי בשבילי אני עוברת למטרנה)

א. נמשע אשת פשוט לא רוצה עוד אחד כרגע שזה בעיקר בעלך

כי אם גם את זאת שרוצה גם ואך ורק ההנקה והמטפלת הז הבעיה-

אז באמת לא היתי בוחרת בהכל או כלום

אני יכולה להגיד שבילד ששילבתי גם בקבוק עם ההנקה היתי האימא הכי משחה ומסורה בעולם

נהניתי מכל דקה בגידול שלו היה לי מלא סבלנות להכל

כי היה לי יותר נח..כי יכלתי לשלוח

 את בעלי לתת בקבוק בלילה או לצאת עם חברות בערב בלי לפחד שיקפיצו אותי להניק

ופחות מסובך לחזור לעבוד ככה

ופעם ראשונה לא קיבלתי נזיפות על משקל בטיפת חלב

והוא ינק הרוב וקצת השלים בבקבוק

אם לא מקשרים את המולשמות כביטוי ומדד לערך העצמי שלי אז זה סתם מיותר

זה מהמם וחושב להניק מלא...אבל אם את רוצה עוד ילד וזה המניעה מלהביא אותו לעולם אז בעיני הז חבל

אם את לא בטוחה שאוצה

או לא חושבת שיהיה לך טוב ים התנהלות שונה קצת אפילו חלקית

אז זה באמת נושא לדיון בינכם

אולי לחכות עוד קצת יעזור?

או להתגמש ולהפגש באמצע?

כמו שאמרתי זו שאלה רעיונית ותיאורטית לגמרי ולא מעשית כרגע

מעניין לקרוא את החוויה שלך, תודה שכתבת!,

יש חשיבות לדיון התיאורטי

אבל יש מצבים שבהם רק כשמגיעים למעשי מבינים שאת כל הדיון התיאורטי אפשר לזרוק לפח.

יש דברים שהם "חזקים מאיתנו"

כלומר, הם מבוססים על שורשים או מאוויים עמוקים ולכן הדרייב שהם נותנים להתמודד עם אתגרים משנה את כל התמונה.

לא דומה ילד שבע שמנסים לשכנע אותו לאכול מאכל בריא ולא טעים, 

לילד רעב שאין לו שום דבר אחר לאכול.

לא דומה ילד בריא שצריך לעשות בדיקת דם, לילד חולה שצריך לשים לו אינפוזיה.

התועלת התיאורטית מול הכאב (מחיר)

 די דומה,

אבל נקודת הפתיחה משנה התועלת המעשית ולכן משנה את התמונה ואת הדרייב להתמודדות ומשפיעה על היכולת המעשית לשאת את המחיר.

למשל ארה''ב

ונשים חוזרות לעבודה מוקדם יותר מכאן

האם כולן עושות עוול לתינוקות שלהן?

צריך לדעתי לשים פה סימן שאלה

שלגדל תינוק עם מטרנה ומטפלת זה יותר אידאלי 😉

לעצם השאלה אני חושבת שהדרך חשובה יותר מהתוצאה ויותר חשוב לגדל ילד בדרך שרוצים מאשר להביא עוד נשמה, בעיניי מהות החיים זה איך חיים אותם ולא רק מה משיגים (וגם תכלס אני פחות מבינה את האידאל להביא עוד נשמה אבל זה לא הדיון פה )

בקטע טוב... 😅 על זה שזה אידאלי...(:

מעניין שאת אומרת שהערך של 'איך לגדל' יותר מאשר להביא עוד נשמה. תודה על התגובה!

זה לא פרפקציוניזם, זה עניין של סדרי עדיפויות. איך אנחנו מקבלים החלטות, איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו יראו, מה הערכים שמובילים אותנו.

קודם כל צריך לקבל את זה שאי אפשר להיות 100% בהכל. אחרי זה צריך להחליט מה חשוב יותר.

וזה בסדר שגם אחרי שקיבלנו החלטה, עדיין לא נצליח להיות שם הכי טובים. כי אנחנו לא מושלמים אף פעם. ותמיד יש לאן להשתפר.

אבל זה כן חשוב לקבל את זה שאי אפשר הכל, ולבחור בהתאם לערכים שחשובים לנו. אין כאן משהו חד משמעי בעיניי.

אבל כן צריך להתייחס לזה

צריך להבין שלבחירות יש מחיר

ועוזר להכיר בהשלכות של הדברים ובנכונות לקחת אחריות לפני שבוחרים

זה עובר מהר 

בעיניי שווה את ההשקעה 

וגם הצד השני גם בסדר גמור 

אני מסכימה עם הבעל. 

אם יש כוחות הנפש וכוחות הגוף, אפשר להתפשר על אידיאלים שהם לא ברומו של עולם. 

אני לדוגמה ממש ממש אישה ירוקה. 

אני מאמינה שהקב"ה ברא את העולם כדי שנשמור עליו ולא נשחית אותו. 

אני ממחזרת, עושה שימוש חוזר בבגדים, ממעטת בכל דבר שהוא צריכה שהיא מיותרת. 

אבלל - אחרי שמסרתי נפשי על הדחת כלים. 

במדיח כמובן, עדיין מישהו צריך להכניס למדיח ולהוציא. עברתי לחד"פ לא רואה בזה בעיה. 

אולי יש תינוק שהגיע לעולם עם צורך ביותר מגע, ביותר תשומת לב,

לעומת תינוק שרואים עליו שהוא משוחרר יותר, "עצמאי" כביכול, יש הרבה סימנים לזה...

אולי לא להחליט מראש מה יהיה איך יהיה

אלא לחכות למה שיהיה, ולתת לאופציות להיות פתוחות.

לעבוד על מנטרות של אני אמא טובה כמו שאני, הילד שלי מקבל את כל מה שהוא צריך, את כל האהבה שהוא צריך, הילד שלי יגדל בצורה הטובה ביותר בדיוק איך שירגיש לי לנכון....

לבדוק אופציות ביניים, אולי לנצל את כל החופשת לידה אבל לא הנקה מלאה אולי חלקית...

ובלי קשר מאוד מבינה והפרפקציוניזם הזה קשה ממש. 

החצי שנה הזו תבוא לה יותר בטוב? 

שללדת ילד ולגדל אותו בצורה שהאימא לא מאמינה בה, זה בעייתי. ואני ממש לא נכנסת לשאל הספציפית של הנקה/מטפלת.

אני חושבת שזה בעייתי כי אמא עם ייסורי מצפון זה בעייתי. וללדת בכזה מצב זה מכריח שיהיו ייסורי מצפון. 

אז אם האמא באמת עושה עם עצמה עבודה ומחליטה לשחרר את האמונה שלהניק ולגדל ילד בבית זה חשוב- יש מקום לשקול ילד נוסף.

אבל אם זו האמונה של האמא, והיא מבוססת, ומשמעותית, ולא הולכת להיעלם- אז להתעלם מזה ולהגיד 'העיקר שיהיה עוד ילד, מה זה משנה איך הוא יגדל?'- זה עוול. לאמא ולתינוק.

כי בסוף יהיה כאן תינוק. ותהיה כאן אמא שתיקרע בין הרצון לתת לתינוק שלה את מה שהיא חושבת שטוב עבורו, לבין הצורך הנפשי שלה לצאת ולעבוד. ואם האמא אומרת שהיא לא רוצה לחיות בתוך הקונפליקט הזה- צריך לכבד אותה. 

זו דעתי.

אבל יש גם פתרונות נוספים לבעיה הזו. אפשר לנסות להבין את הצורך הזה לצאת לעבוד. אם זה הצורך לצאת מהבית להתרעננות- אולי חוג פעמיים בשבוע יתן מענה? אולי ניתן לשלב הנקה ותמ"ל מההתחלה? אולי האבא מוכן לקחת חל"ד/חל"ת ולהביא את התינוק לאמא להנקות כשהיא תחזור לעבודה? 

ואני חושבת שבשיח בריא אפשר להבין מאיפה מגיע הרצון של האבא לילד נוסף (ואולי דווקא הרצון הזה נובע מפרפקציוניזם? והרגשה ש'ככה צריך' בלי לבחון דברים לעומק?), מה באמת כל כך קשה לאמא- ולנסות למצוא פתרון אמיתי ששניהם ישמחו בו.

לא יודעת למה.. משהו נגע בי עמוק, תודה, חושבת על מה שאמרת... באמת יש משהו מאד מאד הרסני בייסורי מצפון.

ממשש מתחברת לתפיסה שלך, חושבת שהגדרת את זה ממש מדויק (ומתחברת גם לדברים אחרים שכתבת פה בשרשור).

עוד לא קראתי תגובות, רק רציתי לומר שאני כל כך מזדהה!

ובעלי ואני פעם גם ניהלנו דיון כזה, אצלנו ממקום קצת שונה, אני הסברתי לו שהסטנדרט הכל כך גבוה שהצבתי לעצמי מקשה עליי ושיש משהו מקל ומאפשר ללדת יותר כשהסטנדרט אחר. הוא בכלל לא חשב על זה כי לא מכיר משהו אחר

אני הכי בעד הנקה, אבל חושבת שזו ממש לא סיבה בגללה לא להביא נשמה..

יותר חשוב מהנקה, זה שלתינוק יש אמא אוהבת ושמחה.

חודש וחצי נראה לי קצת מוגזם. אבל 3 חודשים זה אחלה ובסדר גמור. ואפשר בחודשים הראשונים להכין כמות של שאיבות לקראת תקופת החזרה לעבודה ולשלב עם מטרנה.

אני מכירה הלכה שאם אישה לא מקבלת מחזור בגלל הנקה, אז לא גומלים מהנקה בשביל ללדת ילד נוסף.

אז כנראה שהנקה זה כן סיבה לדחות הבאה של נשמה לעולם.

דוגמא שמצאתי בגיגול קצר-

הנקה והריון נוסף | שאל את הרב - כיפה

וכנראה זה ממש עניין של נורמה חברתית. בתור מישהי שלא הניקה אף ילד פחות משנה וחצי, 3 חודשים נראה לי כלום ושום דבר. ממש לא ברור לי על סמך מה את אומרת שזה 'אחלה ובסדר גמור' אם ההמלצה הרפואית החד משמעית היא הנקה בלעדית עד גיל חצי שנה.

(כמובן שיש המון מצבים שבהם תמ"ל עדיף. אבל כאן מדובר על להיכנס מלכתחילה למצב של בדיעבד).

הנקודה ההלכתית של ההנקה, מדברת על זה שיש כאן ילד שזקוק לאוכל, אז לא מפסיקים את זה בשביל תינוק שעוד לא קיים.

אין שום קשר בין זה לבין הנושא שנידון- אוכל לילד העתידי.

ואם זה מה שמונע ממנה להביא את הנשמה הזו לעולם, אז יש כאן פספוס עצום

(אגב, לאורך השירשור יש לך נטייה להוציא קצת דברים מהקשרם.. הנקודה הזו נוגעת לך עמוק, וזה מהמם.. אבל כדאי לפתוח מבט רחב יותר..)

וממש שלמה עם זה

בעיניי אבל זה הרבה מעבר להנקה וחזרה לעבודה.. זה המסוגלות והכוחות לגדל עוד ילד שדורש כל כך הרבה תשומת לב והשקעה וביחד עם זה גם לחשוב על הכוחותועל הפוטנציאל והמימוש שלי

על פניו נשמע שלא יכול להיות שחצי שנה שוות ערך לחיים שלמים.

נשמע שבמאזניים של החצי שנה יש דברים מיותרים שצריך להוריד.

יכול להיות שהריון ולידה הם לא כזה סבבה ובתת מודע זה מצטרף לחצי שנה, ויכול להיות שיש שם משהו אחר שצריך להבין מהו.

אבל בחשיבה בריאה, יש טעות במשוואה.

תנסי לאתר איפה הטעות.

רק לצורך הדוגמה בלבד: 

נניח מטפלת צמודה תנטרל את הקושי של מצד אחד לצאת לעבודה בלי התינוק ומצד שני להישאר עם התינוק בבית.

נניח שמטפחת צמודה תאפשר לך לחזור לעבודה במינון שמתאים לך כשהתינוק צמוד אלייך אבל היא מטפלת בו כשצריך.

עלות מטפלת: נגיד 5000 לחודש.

עלות עד גיל חצי שנה מגיל חודש: 25,000

עכשיו הדילמה שלכם היא האם להביא ילד לחיים שלמים בעולם בעבור 25000 ש"ח.

עלות ילד לכל החיים: בערך מיליון. לפעמים יותר.

(לא כולל סיוע בבגרות ברכישת דירה וכו)

אז אתם רוצים ילד, מוכנים להשקיע בו מיליון שקל, אבל נמענים מכך בגלל 25000 ש"ח.

את מבינה שהמשוואה לא הגיונית?

אז זו רק דוגמה שממחישה שמה שיש על המאזניים לא שווה בערכו.

זה לא אומר שאין בעיות בצד של להתמודד עם החצי שנה הזו, זה אומר שצריך הסתכלות קצת אחרת.

ואם את עוד לא שם, זה בסדר. יכול להיות שכשבאמת תרצי, תמצאי את הפתרונות בתוך עצמך.

לרצות משפחה ברוכה זה די סיסמה לדעתי.

לרצות באמת עוד ילד מגיע ממקום אחר. וכשיש את זה שם זה בוער וזה שופך אור אחר על המחירים שמוכנים לשלם בשביל להגשים את החלום.

זה ממש בסדר להגיד לבעלך שכרגע המחשבה כל החצי שנה הזאת עושה לך לא טוב ואת לא מעוניינת.

כשתרצי, לא תוכלי לברוח מהתמודד עם זה.

את תצרכי לענות את התשובות בעצמך, ולא בעלך יצטרך לענות לך אותם ולא אנחנו.

ואני חושבת שזה לבד כבר משפיע על תחושת הדיכאון אחרי לידה.

החלטות טובות!

זה כמובן נושא מאוד אישי

אבל בגלל ששאלת את דעתינו

צריכה להיות נכונות להאט את הקצב של החיים, להתגמש, אפילו הייתי אומרת להישבר כדי לגדול מחדש ,

הריון ולידה ותינוק קטן משפיע על כל הדינמיקה של המשפחה.

בעיני זה הדבר הכי מהמם הגמישות והגדילה ממנה. אבל צריך נכונות לזה

דווקא כי את כל כך צודקת

אם אין לי מוכנות להישבר. פשוט אין לי

אז- לא ללדת עוד?

או להגיד, אוקי לא מתאים לי להשבר אפילו שאני יודעת זה טוב ונכון

אז אלד. ולא אקח את הזמן שלי בבית וכו וכו.... ואקח בחשבון שפספסתי הזדמנות לגדילה?

שהדיון תיאורטי, אבל כאן זה כבר נשמע יותר פרקטי.

אז רק חייבת להגיד, שיש פער עצום בין לעשות את הדיון הזה כשאת חמישה חודשים אחרי לידה, לבין שנתיים או ארבע שנים אחרי לידה.

ואם זה מה שאת מרגישה עכשיו, זה הגיוני מאוד.

וזה לא חותמת נצח, אפשר לחשוב על זה כעבור תקופה.

פשוט נשמע שזה קצת מרחף, כשבפועל את שנייה אחרי לידה אם אני מבינה נכון 

זה מה שניסיתי לכתוב קודם

אם לא מכריחים את עצמך להשבר עד הסוף  לפי תנאים מסוימים

אפשר באמצע וזה בהחלט פחות מאיים

לא חייבת כלום כמובן אם לא נכון לך

אולי זה גם לא הזמן

אבל כן אפשר לחשב מסלול מחדש לפעמים

זה החישוב מחדש... מינימום חל'ד ולתת תמל 

תודה על התגובה#

מה שניסיתי להגיד 

שהמקום הזה של אני אלד תינוק, אחרי חודש וחצי אשים אותו במטפלת ואמשיך בחיי

זה אולי מה שגבר יכול לעשות אם הוא היה יולד תינוק

אישה בהריון, אישה יולדת, אישה מניקה- זה מסע גופני, נפשי , רוחני של האישה. וגם מסע משפחתי.

זה מסע מהמם 

אבל דורש נכונות .

גם אם את מוותרת על ההנקה ובוחרת להקל על עצמך-,אני חושבת שאי אפשר לברוח מהמסע הזה.

וחלק ממה שעוזר לי לא להישבר ממנו זה הנכונות אליו

להיות גמישה ולגדול

 במקום להיות חזקה ולהישבר.

אז המסר הוא לא שאם אין לך כוחות להישבר אז לא ללדת,

אולי עדיין לא

אולי את צריכה יותר זמן?

ואפשר לעשות בירור עם עצמי או עם מישהי לגבי השבירה הזאת.

משהו חזק ששמעתי מדר חנה קטן (מה שאני הבנתי)

תיכנון משפחה זה לאו דווקא מניעה ומתי לא..

אנחנו רוצים לתכנן משפחה גדולה

ואנחנו דואגים לעצמינו, לנפש שלנו, לזוגיות שלנו ולכוחות שלנו

איך יהיה לנו כוח לאורך שנים ללדת ולגדל משפחה גדולה.

לוקחת את הדברים שאת אומרת... חושבת על זה. דווקא זה מרגיע אותי קצת איכשהו. תודה לך שכתבת. ❤️

לא צריך להישבר 

גדילה נובעת מלמידה ויישום 

ככל שהלמידה יותר מגוונת והיישום יותר יעיל, היא יותר משמעותית.

בעיניי אין הבדל בין ללדת ילד אחד לכמה, בהקשר של גדילה, אלא למידה מהרבה תחומים: זוגיות, ילודה, תעסוקה, קשרים ותקשורת עם אנשים, ניהול כלכלי, התנהלות רגשית, אהבה עצמית ועוד

בקשר לילודה עצמה, גם שנותנים תמל ושולחים למטפלת, עדין ילד זה פרויקט ענק, אם עושים אותו בלי כוחות, הגיוני שנשברים.

לגדול משבירה אלו מילים מאד יפות, בפועל הרבה שבירות מסתיימות בשבר וממש לא בגדילה.

ואני ממש בתהליך בירור עם עצמי למה.

אני חושבת שהתשובה המרכזית היא שאני גדלתי במשפחה שבה הכמות באה על חשבון האיכות. אז להורים שלי אמנם יש מספר דו ספרתי של ילדים, ומי שמסתכל מהצד חושב שכולנו מוצלחים ונהדרים, אבל מי שחי בפנים יודע שממש ממש לא. ושרוב האחים שלי מתמודדים עם חרדות ודכאונות (ולצערי שניים מהם נמצאים כרגע בהליכי גירושין  ).

ולכן ממש קשה לי עצם ההגדרה כאילו הרצון להיות עם הילד זה 'פרפקציוניזם', והרצון ללדת הרבה זה 'ברכה של להביא נשמה לעולם'.

מרגיש לי שהתגובות בשרשור הזה שמות בצד את הצרכים הרגשיים של האמא והתינוק בשם האידיאל של הבאת חיים לעולם. שהוא אידיאל גדול ומשמעותי ונפלא. ועדיין חשוב בעיני לשים גם אותו בפרופורציות.

ואם אני חושבת על הכלל של 'הכי הרבה ילדים בשמחה' (ששמעתי בשם הרב צבי יהודה אבל מעולם לא ראיתי מקור)- אני לא חושבת שהמקרה המתואר עונה לנ"ל. ולכן זה כואב לי.

ואני מבינה שנשים אחרות ראו כאן אישה שרק רוצה לקבל נרמול לזה שהיא רוצה להרפות ואת הילד הבא לגדל על תמ"ל. אני רואה כאן אמא, ובמידה מסוימת גם תינוק תיאורטי, שרוצים לחיות בקצב אחר אבל הם מקבלים מהסביבה שדר 'לעמוד בהספקים'.

 (ועצוב לי גם באופן כללי שלהיות עם תינוק בבית ולהניק עד גיל חצי שנה נחשב פה בפורום כ'פרפקציוניסטיות'. אבל זה באמת נושא לדיון נפרד).

אז אולי מה שאני אומרת פה הוא מאוד לא פופולרי, ותכף יבואו העגבניות והשאלות של 'על מי מהאחים שלך היית מוותרת'. אבל וואלה, השרשור הזה גרם לי להרבה צער ורחמים על נשמות שמגיעות לכאן רק כי ההורים 'רוצים משפחה ברוכה', אבל אין להם פניות אמיתית לגדל את הילד.

אני מגיעה ממשפחה עם מס׳ דו ספרתי

גם אצלנו ממש לא ורוד למרות שכלפי חוץ זה די נראה ככה 

אני לא צריכה את השרשור הזה כדי  שיגרם לי להרבה צער ורחמים על נשמות שמגיעות לכאן רק כי ההורים 'רוצים משפחה ברוכה', אבל אין להם פניות אמיתית לגדל את הילד

אני חוויתי וחווה את זה כל חיי

האידאולוגיה של הבאת ילדים בחברה החרדית וחלק מהדתית, גוברת על כל שיקול הגיוני אחר, זו מציאות קיימת, לא יודעת למה את מופתעת.

בחברה שבה הנקה והישארות בבית זה לא פרפקציוניזם אלא סטנדרט.

יש אמהות שחוזרות לעבוד בגיל 3 וחצי חודשים (וגם אני עשיתי את זה פעם אחת)- אבל הרוב מאריכות. וגם שנה זה נחשב פה הגיוני ממש.

ואני דווקא לא מסכימה איתך שהאידאולוגיה של הבאת ילדים בחברה החרדית וחלק מהדתית, גוברת על כל שיקול הגיוני אחר. גם אני רואה את האידיאל הזה כאידיאל חשוב מאוד ששווה לוותר בשבילו על הרבה מאוד דברים אחרים. ואני כן רואה שרוב המשפחות בסביבתי מביאות ילדים לעולם מתוך רצון אמיתי ויכולת לגדל אותם (והממוצע פה הוא לא נמוך בכלל). אני גם לא רואה קורולציה בין כמות הילדים במשפחה לבין האם הילד מקבל את מה שהוא צריך. לצערי, יש ילדים מוזנחים גם במשפחות קטנות ויש משפחות ברוכות ילדים שדואגות לכל ילד וילד.

מה שכאב לי זה ההשתקה של הקול שקורא לראות את הצרכים של האמא והתינוק. (אבל עכשיו ראיתי שהפותחת כתבה שאלו בעצם שני קולות שלה עם עצמה. וזה בעיני משנה את כל התמונה. ואם זה מה ששאר המגיבות ראו פה מההתחלה ואני פספסתי- וואלה, זה מרגיע).

של השארות בבית לא אומר כלום על יכולת לגדל ילד אלא לרוב על אידאולוגיה נוספת

אני לא עושה השוואות בין משפחות גדולות לקטנות (וגם בסביבה שלי אין ממש יכולת להשוות כי כמעט כולם משפחות גדולות) וכן יש הרבה הזנחה שנובעת בעיקר מעומס בלתי אפשרי, זו מציאות, לא מבט שלי, את יכולה ללכת למקומות שזה בולט בהם (ערים ושכונות חרדיות) מספיק להיות כמה דקות ברחוב כדי לראות את ההזנחה.

מה שכתבתי לעוד מעט פסח- כותבת גם לך.

ממש כואבת בשבילכן את החוויה הקשה הזאת. 

❤️

ותודה על השיתוף!!!!

אמאלה. מרגישה אותך חזק וחיבוק גדול גדול. תודה ששיתפת. ככ משמעותי לקרוא את החוויה שלך. וזה קול חשוב ממש שאת מעלה. לא נראה לי שיזרקו עלייך פה עגבניות, כתבת ככ יפה ועצוב לקרוא את זה, כולנו פה רוצות להיטיב עם הילדים שלנו... לא נראה לי שיש פה גישה של העדפת כמות על איכות - פה בפורום בפרט אבל גם בכלל בדור שלנו. אני חושבת שיש הרבה מודעות היום לעולם הרגשי. 

בכל מקרה רק כדי להניח את דעתך - בתןר הפותחת - חס ושלום שזו היתה הגישה והשרשור הזה מגיע מתוך קריעה אמיתית, של הקושי בין הרצון ללדת עוד ילדים מתוך אהבה גדולה ורגישות ופניות ורצון למלא את כל הצרכים שלהם. לבין הקושי האמיתי לא פחות - להתמסר בטוטליות החצי שנה הראשונה. 

רק משם. מתוך הבנת גודל המשימה וחשיבות הצרכים של הילדים שלנו ואהבה גדולה עבורם...

וב'ה לשם השרשור הלך בהרגשה שלי.

תודה ששיתפת

ממש כואבת איתך 

ומסכימה במאה אחוז שהרצון, והחובה, זה להביא לעולם ילדים שיש לנו אפשרות למלא את הצרכים הפיזים והרגשיים שלהם. 

חיבוק לך אהובה!!!! ❤️

היא עדיין בן אדם . מותר לה להשאיר תינוק עם מישהו ולנוח או להתאוורר. אם היא בבית זה לא אומר שהיא עכשיו טוטאלית של תינוק וזהו. אחרת באמת אפשר להשתגע. אפילו אחרי שבועיים כאלה. 

הוא כנראה יותר אצלך בהקשר הזה, כי אצלי למשל אין קשר בין התגובות לשדר שקיבלת וגם לא שום 'הספק' בחיי האישיים. אני עם 2 ילדים ב8 שנות נישואין. הכי לא קשור בעולם לתגובות שלי, זו לא השקפת עולמי בכלל בכלל ואני מאוד מסכימה עם זה שכמות לא יכולה לבוא על חשבון האיכות 

רק מה? אני חושבת שפניות לגדל ילד לא חייבת לבוא לידי ביטוי בחצי שנה בבית.  

וזהה מה שהפותחת שאלה בעצם, זה חייב לבוא יחד?? בעיניי לא. היא בעצמה לא רוצה להישאר בבית. זה לא שהיא כתבה שזה התכנון וירדו עליה ואמרו לה 'למה את עושה את זה לעצמך? זה נוראי וייעצרו לך החיים'

היא פתחה דיון תיאורטי, וקיבלה תשובות בהתאם לשאלותיה

לדעתי חייב שאמא תרגיש פנויה רגשית לגדל את הילד ותהיה בטוב. שניהם יחד, איך שעובד לה. מי שטוב לה בבית, מעולה. מי שלא טוב לה, שתצא לעבוד. ואפשר גם הרבה שילובים באמצע, כמו אצלי למשל, שהילדים שלי היו לסירוגין אצל מטפלת ובסוף נשארתי איתם בבית עד גן חובה כי כך הרגיש לי. אין רק דרך אחת לעשות את זה וזו לא נוסחה בדוקה נגד חרדות וגירושין בבגרות

אני יכולה גם לומר שגדלתי בעצמי במשפחה ברוכה (לא דו ספרתי אבל בהגדרה ובכמות) ואצלנו זה לא היה ככה, שכמות על חשבון האיכות. אבל גם אצלנו במשפחה וגם במשפחות של חברות שלי של 4 נפשות סה"כ, יש חרדות. וכולנו דפוקים במשהו, ולכולם יש מה לספר לפסיכולוג וחצי מהמדינה מתגרשים, וכמות המתגרשים במשפחות היותר גדולות נמוך יותר כידוע, אז אני לא רואה קשר.

פניות לגדל ילד היא קודם כל רגשית תודעתית של האמא. בלי קשר למספר הילדים. 

ולכן גם התגובות שלך היו קצת קיצוניות ממה שחווית.

באופן אישי אני רואה את זה אחרת.

קודם כל- אני בעיקר אמא, זה תפקידי, מרכז עולמי ושמחתי. 

ילד צריך להגיע ברצון ובאהבה. שמחה מאד במרווחים שיש לי בין הילדים, משתדלת להיות קשובה כל הזמן לכוחות הגוף והנפש ולא מרגישה בתחרות עם אף אחד. 

מהמקום הזה אני אומרת- להביא נשמה לעולם זה דבר גדול!! ולמרות שאני פריקית של הנקה ובחיי לא קניתי מטרנה אחת (ויש לי 7 ילדים ב"ה) אני לא חושבת שזו דווקא ההגדרה היחידה לאמא טובה. 

אמא טובה, זו אמא שקשובה לכוחות הגוף והנפש, ששמחה בתפקיד ובילדים שלה, שמעניקה חום ואהבה בדרך שנכונה לה ולילדיה.

האם זה אומר שבגלל הנקה לא להביא נשמה לעולם? בעיניי, לא..

צריך להיזהר שאם גדלנו בקיצוניות אחת, לא ניצור לילדים שלנו ולעצמנו קיצוניות שנייה... 

שנזכה לעשות טוב!

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

משחק הקלפים "מי גנב את האפיקומן?" (מבית "ישראטויס")

להלן ריכוז ההוראות המקובלות למשחק:

מטרת המשחק

להיות המשתתף שצבר את מספר הקלפים הגבוה ביותר בסוף המשחק, או לחילופין – להיות זה שחושף את "גנב האפיקומן".

מהלך המשחק

* הכנה: מערבבים את הקלפים ומחלקים לכל שחקן מספר שווה של קלפים (4–5 קלפים), ואת השאר מניחים כקופה במרכז.

* איסוף סדרות: כל שחקן מנסה להשלים סדרות של דמויות או פריטים הקשורים לליל הסדר (למשל: ארבעה קלפים של "כוס אליהו", "מצה", או דמויות של בני משפחה).

* בקשת קלפים: בתורך, עליך לפנות לשחקן אחר ולשאול אותו: "האם יש לך [שם הקלף]?".

  * אם יש לו – הוא חייב להביא לך אותו, ואתה ממשיך בתורך.

  * אם אין לו – עליך למשוך קלף מהקופה והתור עובר לשחקן הבא.

* השלמת סדרה: ברגע שיש לך סדרה שלמה, אתה מניח אותה גלויה על השולחן.

קלף "גנב האפיקומן"

זהו הקלף המיוחד של המשחק. בחלק מהגרסאות, מי שמחזיק בו בסוף המשחק "מפסיד" נקודות, ובגרסאות אחרות המטרה היא להשתמש בו כדי "לגנוב" סדרות שלמות משחקנים אחרים, אלא אם כן יש להם קלף "שומר" או "הגנה".

טיפים למשחק:

* ריכוז: חשוב להקשיב למה ששחקנים אחרים מבקשים כדי לדעת למי יש קלפים שחסרים לכם.

* גרסת הילדים: אם משחקים עם ילדים צעירים מאוד, אפשר לשחק בסגנון "רביעיות" קלאסי כשהנושא הוא חפצי הסדר.

חג שמח ובהצלחה בחיפושים!

יש כמה משתנים:

ילד- לא זוכרת את השמות אבל יש שני בנים ושתי בנות לכל אחד שם אחר

צבע הבגדים- אפור, ירוק, שחור לבן וחום

רהיט- מיטה, שידה, עגלה, ארון

בכל כרטיס יש שילוב של ילד+צבע+רהיט.

בכל סבב, אחד המשתתפים שהוא ה''מנחה'' מוציא כרטיס שרק הוא רואה. נניח הוא הוציא כרטיס שבו רחלי, לבושה בגד ירוק, מחזיקה עגלה.

שאר המשתתפים צריכים לגלות מה הנתונים בכרטיס של המנחה.

איך עושים את זה?

כל אחד בתורו שולף כרטיס, מראה למנחה ולשאר המשתתפים ושואל אם הכרטיס חשוד.

במידה שיש בכרטיס אפילו פרט אחד זהה לכרטיס שבידי ה''מנחה'' המנחה אומר שהוא חשוד.

במידה שאין שום פרט-המנחה אומר שלא חשוד.

המשחק הוא הצלבת מידע.

נחזור לדוגמא שלנו:

אם משתתף הוציא כרטיס שבו יוסי לבוש בירוק עומד ליד ארון- הכרטיס חשוד כי בכרטיס של המנחה הצבע הוא ירוק. ולכן הוא אומר ''חשוד''.

אין לשאר המשתתפים כרגע מושג מה הפרט הזהה.

אבל ע''י הצלבת מידע מהתשובות לגבי הכרטיסים האחרים אפשר להגיע לתשובה:

אם משתתף הוציא כרטיס שבו יוסי עומד ליד ארון ולבוש באפור והמנחה אומר שהוא לא חשוד, אפשר להסיק שבכרטיס שבידי ה''מנחה'' אין יוסי, אין אפור ואין ארון.

ולכן, כאשר נאמר ''חשוד'' על יוסי-ירוק-ארון, אחרי ששללנו כבר את יוסי ואת הארון, סימן שהצבע שבידי המנחה הוא ירוק..

ככה מתקדמים עד שעולים על המידע שבידי המנחה.

מנצח מי שמפענח את הנתונים בקלף בידי המנחה

הוא אמר לשטוף טוב וזהו

תודה רבה

עשיתי סטריליזציה לחלק מהדברים שאפשר

שאלה די מטומטמת כי התינוק מסרב לקחת בקבוק .... אבל בימים האחרונים כל יום מנסה לתת פעם אחת ולא רוצה לשבור את הרצף

כבולעו כן פולטו.. הסטריליזציה זה מים רותחים וזה מספיק אני חושבת. כמובן רק לחלקים שצריכים שטיפה. האחרים גם ככה לא נוגעים בכלום, רק אויר עובר שם.אולי הייתי מנגבת מבחוץ בקטנה.

תזכרי שגם חלב אם וגם תמל זה תמיד כשר לפסח

אם היה צורך בבקבוק, קניתי בקבוק חדש.

אחר כך או שהמשכתי להשתמש בבקבוק החדש, או ששמרתי אותו לפסח הבא.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡