לא סתם ילד מסוים בא לאמא מסויימת. אם הוא בא לאמא פרפקציוניסטית כנראה הוא צריך את זה. אם הוא בא לאמא זורמת כנראה זה מה שמתאים לו

שבאמת יש פרקפציוניזם עם העניין הזה של מטפלת/ הנקה וכו

לא יודעת אם לקרוא לזה פרפרקציוניזם כמו - מה ה מעיד עליי אם אשחרר את האמונות המגבילות שלי ואחזור לעבודה אחרי שלושה וחצי חודשים/ לא אניק..? (לא חייב חודש וחצי. משלמים 3 חודשים וחצי, למה לא לקחת אותם??)

האם זה הדבר היחיד שמגדיר את האמהות שלי? או הופך אותה לטובה יותר/ פחות?

אני יחסית פתוחה בדעות שלי על העניין הזה, ואכן חזרתי מיד בתום חופשת הלידה בתשלום כי רציתי, ילד אחד הנקתי ושילבתי שאוב וילדה שנייה בכלל לא הנקתי, ואני ממש בעד להיות קשובה לצרכים הנפשיים שלנו כנשים שהם לא רק אמהות, במקביל לזה שנשים רוצות להרחיב את המשפחה

בקיצור, אני חושבת שלא חייב להתנות לידה של עוד ילד באם אצטרך לוותר על הקריירה, או רק בזה שאוכל להישאר חצי שנה להניק

הכל תלוי ב- מה חשוב לך

אם בנפשך הדבר, תמנעי

השאלה, מתי כן תרגישי שנכון לך לחזור רק אחרי חצי שנה? (עזבי שחצי שנה חלד זה שיא הלגיטימי ולא עוצר את החיים בכלל, עוד דבר שצריך לדון עליו - אם המחשבה שלך על חלד של חצי שנה כעצירת החיים והקריירה היא נכונה)

החלטות טובות! 

תודה על התגובה 

מסבירה לשאלתך-

לא לקחת את כל החלד- כי היא אומרת - לא טוב לי בבית. זה עושה לי דיכאון. רוצה לחזור מהר לעבודה גם במחיר כלכלי.

אק בשביל הקטע הכלכלי - הבעל והאישה יכולים להתחלף אחרי 6 שבועות. בדרכ אצל גברים עובדים זה גם יותר רווחי

הרבה עושים את זה אצלנו בעבודה

זה שיש תחליפים זה נהדר תודה לה' שיש תחליפים (שגם אני נהנת מהם), אבל זה לא מלכתחילה. 

הקב''ה ברא את התינוק זקוק להנקה, לקחת לו את זה מלכתחילה בעיני זה קצת עוול... 

גם אותו דבר, תינוק זקוק לאמא בגיל חודש וחצי, לפעמים אין ברירה כי את בדיוק סטודנטית ומה לעשות שחייבת לצאת... אבל מלכתחילה להכנס להריון כדי לעזוב תינוק בגיל חודש וחצי זה די עוול בעיני. הוא זקוק לאמא. 

(למרות שעוול זו מילה די חריפה בעיניי, בסוגריים)

לכן

שואלת:

עדיף להגיד - הכל או כלום?

אני לא מסוגלת לתת לתינוק הנקה ו'אימא בלעדית' אז לא אביא עוד ילד?

מה את חושבת?

יש אמהות שהנקה היא עוול בשבילן. הייתי בוחרת במילים פחות נחרצות 

כוח לגדל אותו. שלא תביני לא נכון , אני הכי בעד ילודה , כמה שיותר. אבל אם להורים אין יכולת נפשית כרגע להכיל טיפול בתינוק כנראה עדיף להם לחכות. 

שתינוק חייב הנקה

וחייב להישאר איתו בבית עד גיל חצי שנה

היום יש אופציות נוספות. וטוב שכך בעיניי. 

המון נשים מגדלות ילדים בשמחה, כשהם הולכים למטפלת ושותים מטרנה

האקסיומה הזו לא מקובלת עליי, סליחה

לפעמים עצם העובדה שלאישה יש לאן לקום להתארגן בבוקר יוצרת את הפניות לילד

אם אני מרגישה שכך נכון לי לגדל את ילדיי, מישהו יכול לבוא ולומר לי שאני טועה..? 

פעם היו מגדלים ילדים יחד

הבדידות של אמא בבית עם תינוק לבד, כשהיא עסוקה רק בהנקה ובטיפול בבית ובילדים, זה לא מה שהיה פעם

מותר הכל. אבל חייבים מוכנות בסיסית להכיל את התינוק והצרכים שלו. להבין שבסופו של דבר יש פה ייצור עם צרכים. ולפעמים הצרכים האלו מתנגשים עם צרכים שלנו.

ולא מבינה מה כיף לגדל ילדים יחד, הרי גם לנשים אחרות יש ילדים שלהן. בסופו של דבר כל ילד שייך לאמא שלו. ובעיניי עדיף מכונת כביסה ולא תלות באיזו דודה. 

אבל לא חייב שהמוכנות הזו תבוא לידי ביטוי בלהיות כל היום בבית ולהניק

מבחינתי, אם זה היה התנאי, לא בטוחה שהייתי לוקחת

וזה מה שאני בעצם אומרת - לאישה אחת המוכנות היא להניק ולהיות בבית

לאישה אחרת, המוכנות היא לא להיות רק עם התינוק בבית

כל אחת ומה שיוצר את המוכנות שלה

היא אמא שבעיניה טוב יותר לתינוק להיות בבית עד גיל חצי שנה ולינוק בלעדית.

אז יופי שיש נשים שלהן זה לא חשוב (או אפילו שמאמינות שזה לא חשוב), אבל הן לא רלוונטיות.

רלוונטי מה האמא של התינוק חושבת ומרגישה. ואם לה לא טוב לגדל תינוק על תמ"ל אצל מטפלת- היא צריכה להקשיב ללב שלה.

יש אמהות שחושבות שלעשות פסח כל שבוע זה טוב. גם אז היית מסכימה? אני מניחה שלא. 

ולמה פה כן? כי אולי זה קרוב לליבך, לא יודעת באמת..

לי זה לא מאוד קרוב ללב, ואני די בטוחה שהמוני נשים פועלות מתוך אמונות מגבילות על איך החיים אמורים להיראות וסוחבות מטען של רגשות אשמה וכאב

אני אומרת - מותר לנו לנהל חשיבה ביקורתית גם על מה שאנחנו מאמינות שנכון, אם זה מתנגש בדברים אחרים שחשובים לנו. זה הכל. 

כי אם אני שואלת את עצמי מה הייתי עונה לה אם היא היתה מדברת על להיות בבית עד גיל שלוש ולהניק עד גיל שנתיים- גם הייתי עונה כמוך.

מצד שני, אני חושבת על עצמי.

אחד הדברים שהכי קשים לי בגידול תינוקות הוא חוסר השינה בלילה (אהם, אהם, שימי לב שאיזו שעה כתבתי את ההודעה הזו...). אבל אם בעלי היה אומר לי שהוא רוצה עוד ילד, ושעדיף לילד להיוולד ולבכות ולצרוח כל לילה, מאשר לא להיוולד בכלל- וואלה, הייתי כועסת עליו ממש. כי אני רוצה לתת לילדים שלי את מקסימום המענה הרגשי שהם צריכים. וזה לא 'פרפקציוניזם'. זה להיות אמא קשובה לילד.

הקבלה נכונה

תינוק ששותה מטרנה הרי לא עובר התעללות חלילה ולא מתעלמים ממנו כמו בסיפור עם השינה

אם הייתי מקבילה את סיפור הפותחת לשעות השינה, זה כמו שבעלה היה אומר לה ( בעיניי) - הקימות עליי, או שנשלם לאחות

יש איזה קו שעובר בין מענים שתינוק חייב לקבל כדי להיוולד לעולם ולקבל טיפול מיטבי שהם מוסכמות. מטרנה/ הנקה, או אמא שנשארת/ יוצאת לעבוד לא משתווים לתינוק שצורח בגלל הזנחה כי הוא ״חייב״ להיוולד בכל מחיר

זה בעיניי יותר סטנדרט שהוא אישי ויכול להשתנות בין אישה לאישה ואפילו באותו בית, בהתאם להחלטת האישה ולא דברים מוכרחים

שככה הן מגדלות את הילדים שלהם.

ובעיניהם זה לא הזנחה. לדעתן זה 'ללמד את הילד לישון' מגיל אפס. (אני זוכרת עצה שקיבלתי משכנה בהריון של הבכור- לסדר לו את החדר של הממ"ד. כי ככה לא שומעים את הבכי).

אז אין כאן מוסכמה. יש כאן משהו ששתינו מסכימות עליו, אבל לכי לעולם הגדול ותגלי שזה ממש לא ברור בעיני כולם.

לעומת זאת, בהחלט יש מחקרים ברורים וחד משמעיים שהנקה עדיפה על מטרנה. 

האם זה אומר שמי שמביאה מטרנה היא מזניחה? ממש לא. 

אבל אם יש כאן אמא, שעקרונית רוצה להניק, אבל ללדת עכשיו אומר לוותר על הנקה, ולרווח אומר כן להניק- נראה לי מובהק שטובת הילד והאמא זה להמתין ולחכות. ואזכיר גם כאן את ההלכה, שאומרת שלא גומלים מהנקה בשביל להיכנס להריון. לכתחילה- להנקה יש ערך גדול מאוד, גם אם יש המון המון מצבי בדיעבד שבהם כן נכון יותר לתת תמ"ל. 

ואם האמא היתה אומרת לי- וואלה, אני רוצה עוד ילד אבל לא רוצה להישאר בבית- הייתי מדברת אחרת. אבל שהגבר יחליט בשביל אשתו אם להניק או לא- בעיני זה לא מתאים, חודרני, ובסוף יפגע באם ובילד מאוד.

זה ממש לא מקובל היום

ברור לי שעדיף לילד לקבל מטרנה  מגיל 0 ושיהיה בסביבה שלו הורים עם יותר סבלנות וניסיון לתת מענה לבכי שלו

יש הרבה דעות אחרות 

ולא מדובר פה על מצב שגבר החליט בשביל אשתו. יש פה דיון תאירוטי בין בני זוג 

גם לגבי הבכי של התינוק. את מערבבת דברים לדעתי כדי להעביר את הנקודה שהנקה היא כזו הכרחית. 

בהודעה הקודמת דיברת על זה שלאישה קשה לקום בלילה ולכן היא תשאיר את התינוק בוכה פשוט. זה הבדל שמיים וארץ בין - תינוק בוכה כי אמא לא מוכנה להרים אותו על הידיים כל הלילה כדי להרגיל אותו לישון במיטה, אבל נמצאת ליד ומרעיפה אהבה ומרגיעה ועושה את זה בהדרגה. 

את פשוט מציירת את זה כשחור ולבן, וזה ממש ממש לא ככה בעיניי

אני חושבת ששוב, אף אחד לא יגיד לך שמטרנה עדיפה על תמל מבחינת יתרונות בריאותיים

האם זה אומר שאמא שלא רוצה להניק, עדיף לה שלא תכנס להריון ותלד?

או שאמא ששוקלת לא להניק בגלל קושי, כדי לא לרווח - כדאי לה לעשות כן? אני חושבת שזה ממש מרחיק לכת להגיד את זה 

את זה?

מעלה בי תחושה נוראה של ניכור.

מזעזע אותי ברמות.

הילד עדיין ישן אתנו בחדר והוא בן שנה. בגיל קטנצ'יק זה יכול להיות ממש מסוכן לישון בלי השגחה.

בעיני התינוק שלה מסכן

כמו שהוא יהיה אחראי על הלילות + מטרנה ואת תשני כמו מלכה

מה היית אומרת?

@המקורית אני רואה שכתבתי דומה לך

אם הבעל אומר- הלילות עלי, ויושב ליד הילד, לבין אם הוא אומר- הלילות עלי, אבל מה הקטע שלך בלשבת לידו, לא יקרה לא כלום אם הוא יבכה קצת.

במקרה התיאורטי שהיא הביאה, הבעל לא רואה מה העניין בהנקה או בגידול הילד עם אמא שלו. מבחינתו- זה לא באמת חשוב, זו שריטה של אשתו (פרפקציוניזם זו מילת גנאי)- ולכן עצם הגישה בעייתית מאוד.

ואם האישה 'תכנע', סביר להניח שיהיו פה הרבה ייסורי מצפון בהמשך (גם אם בעיני הרבה בנות בפורום אין בעיה בלתת תמ"ל).

אם קראת את ההודעה שלי בהמשך השרשור- אחת הנקודות המרכזיות בעיני היא שאין פה שיח. אין בירור אמיתי של הקושי של האישה מול הרצון של הגבר. ובעיניי זה בירור שחשוב מאוד לעשות לפני קבלת החלטה גורלית כל כך.

אחותי זה לא העניין

הדיון הוא לאו דווקא בין האיש לאשתו אלא שני קולות שאני מנסה ליישב בינהם.. ובאמת הרבה התייחסו לזה ככה בשרשור.

עזבי מה האיש מה האישה.. זה לא הנושא בכלל. ברור שבלי כפייה ועם דיבור וכו וכו'.

מה את חושבת לגופו של הדיון?

(יש מצב שכבר ענית.. תכף אקרא שוב) פשוט לא זוכרת מי כתבה מה)

שינית לי את כל ההסתכלות על השרשור...

זה עולם אחר לגמרי בעיני אם את נמצאת בתוך דילמה אישית, או שלך ברור מה דעתך ואת צריכה רק להבין האם להקשיב לעצמך או לבעלך.

אני חושבת שאם אלה בעצם שני קולות שלך בתוך עצמך- הכי כדאי לנסות לנהל את השיח הכנה והפורה בינך לבין עצמך.

אני לפעמים עושה ממש משחק תפקידים, בכתב- מה רוצה להגיד לי הקול שרוצה ילדים? ולתת לו לספר ולהסביר ולכתוב הכל. ואחר כך לשאול את הקול שרוצה לגדל ילד דווקא בצורה מסוימת- מה הוא רוצה להגיד לי? מאיפה הוא מגיע וממה הוא מפחד?

ולקבל ולאהוב את שני הקולות האלה שנמצאים בתוכך. כי שניהם חשובים ושניהם טובים ומבורכים. 

להביא נשמות לעולם זה פלא עצום. לדאוג לכל הצרכים הרגשיים של הילד זה קריטי וחשוב.

תאהבי את שני הקולות האלה. תחבקי אותם.

הרבה פעמים נולדת מזה הבנה חדשה ועמוקה יותר (וגם אם לא- יותר נעים לחיות ככה בעולם).

זה שיש לה רגש בסיסי מסוים, לא אומר שזו האמת, עבורה.

לפעמים זה תוצר של הלקאה עצמית, אמונה מגבילה, חינוך מגיל צעיר.

ויש בהחלט מקום לפרק את זה לחתיכות ולחשוב בשכל וברגש על הכל מחדש.

לרצות להניק ולהיות עם ילד בבית עד גיל חצי שנה זה לא תוצר של אמונה מגבילה, אלא של הקשבה לצורך של התינוק.

יכול להיות שזה קשור לחברה שבה בחרתי לחיות (בודדות כאן חוזרות לעבודה בגיל 3 וחצי חודשים. וזה גם לא נדיר כאן אמהות עם קריירה שלקחו שנה של חל"ד).

וברור שיש מצבים שבהם מה שהכי טוב ונכון לילד ולאמא זה כן שהוא יחיה על תמ"ל והיא תצא לעבוד. ובמצבים כאלה בהחלט יש מקום להוריד הלקאה עצמית.

אבל להפוך את זה למצב של לכתחילה ולתאר את ההבנה שתינוק צריך את אמא שלו כ'אמונה מגבילה' זה בעיני ממש חוטא לאמת.

 זה לא אמונה מגבילה

אמונה מגבילה היא - אני חייבת להישאר עם התינוק בבית מעבר לחלד הרגיל למרות שזה לא יעשה לי טוב 

אני חייבת להניק כדי להיות אמא טובה ולתת לבן שלי כל מה שהוא צריך

מצטערת, לא מקבלת את האמירות האלה כאקסיומות

זה לגמרי לכתחילה להיות אמא שיודעת מה טוב לה. ואם לא טוב לה להניק ולהישאר בבית מעבר למה שהכרחי - זה הלכתחילה *שלה* 

גם אם בעבר היא עשתה את זה

לא- "אני חייבת להניק כדי להיות אמא טובה" אלא- "אני רוצה להיות אמא טובה שמניקה את הבן שלה". "אני רוצה להיות אמא שנשארת עם הילדים שלה בבית".

זו לא אמונה מגבילה. זו בחירה, ובחירה לגיטימית מאוד (גם אם את בחרת אחרת).

ומה שלא לגיטימי בעיניי, זה שהבעל יבוא ויזלזל בתפיסה הזו כי הוא רוצה עוד תינוק עכשיו.

(אני גם לא אומרת להתעלם מהצורך שלו. אני בהחלט חושבת שיש כאן מקום לשיח בנושא. אבל "חיים שלי מה הבעיה"- זה מזלזל ולא מכבד את המקום שלה בכלל).

צרה ממש

זה שיח מאוד לגיטימי בעיניי בין בני זוג

לא כל הבעלים הם פרו הנקה וזה גם בסדר, זה לא אומר שהם מחליטים

כמו שלא כל הבעלים בעד בקבוק.

אז הוא לא חושב שזה ביג דיל.. אם זה חשוב לאישה היא תסביר לו, כמו בכל דבר אחר בחיים

וגם- הפותחת כתבה "אני רוצה להיות אמא טובה שמניקה את הבן שלה" ובאותה נשימה שהיא הייתה רוצה עוד ילד ולא מסוגלת להישאר איתו בבית כי זה מדכא אותה. רוצה להמשיך לעבוד.. תוהה אם נכון לה להניק ולהישאר בבית. ההמשך חשוב. ומדבר להרבה נשים 

אם היא הייתה אומרת שהיא מחפשת עידוד להיכנס לסיטואציה, אחלה, באמת בחירה לגיטימית בעיניי. עשיתי אותה בעצמי כנל 

אבל אם היא תוהה בינה לבין עצמה אם זה לגיטימי לעשות אחרת - אז כן, גם לגיטימי ואפשרי

ואני חושבת שזה מה שאת מפספסת פה ובגלל זה הדיון הפך להיות עגול ובלתי נגמר (לא שאכפת לי להמשיך לדון אבל אני מרגישה שאת לא מצליחה להבין ככ מה אני באה להגיד)

 - גם אם חשוב לי משהו, זה לא אומר שאני אלך ראש בקיר. כי לפעמים יש התנגשות בין דברים שחשובים לנו

ומותר לי להזיז דברים שחשובים לי הצידה לטובת דברים אחרים. זה שיקולים שעושים לפעמים בחיים..

כמו שכתבתי לפני, אני רואה שהנקה דבר שמאוד קרוב לליבך וזה אחלה. יתכן ובעלך מבין שאין מה לדבר איתך על לא להניק וזה מה שנכון לכם. אבל אל תשליכי שיח לגיטמי בין בני זוג להתסכלות שלך אם היא לא פתוחה למשהו אחר, כשהפותחת בעצמה רוצה לשמוע את הצד האחר, ותהפכי את הדיון התיאורטי שלהם למזלזל ולא מכבד. זה סתם להוסיף מטען שלילי ל'דיבור בעלמא' בעיניי .

יכול להיות שהפותחת בעצמה תחליט שלא מתאים לה אחרת , אבל לפתוח את זה לדיון ולמחשבה זה דבר מבורך. מהמקומות האלה מגיעה בחירה מושכלת, ואם חלילה היא תרגיש חנוקה היא תזכור שיש לה עוד אופציות והיא יכולה אחרת אבל בכל זאת בוחרת בקושי הזמני הנוכחי, לעומת מצב שבו שאני נועלת את כל האופציות ומרגישה שאני בסיטואציה שאין לי בה מוצא (מצב מאוד נפוץ לצערנו)

לא קראנו אותו דבר את הסיטואציה.

היא כתבה שעקרונית היא רוצה משפחה ברוכה (שזה לא אותו דבר בעיני כמו 'לרצות עוד ילד'). ובהמשך היא כתבה 'אבל אם ללדת ילד זה לגדל אותו ''כמו שצריך'''.

אז אני לא מבינה מפה שגם האישה רוצה עוד ילד. 

וכן, בעיניי הגישה שלו כמו שתוארה כאן היא מזלזלת ממש. כאילו הוא לא רואה את הקושי בגידול תינוק, אם אפשר לשלוח אותו למטפלת...

ברור שבחיים מתפשרים לפעמים על דברים מסוימים בשביל דברים חשובים יותר. אבל אני לא רואה בשום מקום שלאישה חשוב ללדת בקרוב. וכשאני קראתי, זה הרגיש שמצפים ממנה לוותר על עקרונות ודברים שמאוד חשובים לה (הרי היא דיברה גם על התפתחות בעבודה ועצירה של החיים... שעם כל המטפלות והתמ"ל שבעולם ברור שעדיין תינוק חדש מעכב ועוצר)- ובעלה בכלל לא רואה מה הוויתור פה. מבחינתו, זה- "יאללה, בואי, אם תהיי פחות פרפקציוניסטית זה יהיה שטויות.". אז כן, זה הקפיץ אותי ממש.

כל אחד בפני עצמו, לא..?

וקשה לגדל ילדים גם אם הם הולכים למטפלת. לא רואה בכלל מה סותר פה. הרצון להקל על אשתו זה דבר שראוי לגנאי..?

ותראי שוב מה כתבה הפותחת 

"שרוצים משפחה ברוכה . כבר ב'ה יש להם שלושה ילדים ובעז'ה רוצים עוד....! "

בעיניי זה ממש מובן שהם רוצים עוד ילד. אולי לא, כך אני הבנתי

לגבי מה שקראת והפרשנות שלך- אז סליחה שאני אומרת, אבל זה כנראה הסתכלות פנימית שלך על הכתוב שמעוררת בך התנגדות ואז זה צובע את כל התגובה של הבעל בצורה שלילית, כי לא כולן קראו את זה ככה ויותר התייחסו לשאלה המהותית של הדיון עצמו מאשר לאיך זה נאמר, כי זה גם לא דבר שבלט בחשיבותו אצל הפותחת, הדעה של הבעל, תחושה של חוסר התחשבות מצדו, זלזול וכד. 

כך אני קוראת את זה בכל אופן 

אז אפשר מבחינתי לסכם את הדיון באיזה כיף לי שכשאני אומרת לבעלי שאין מצב שהוא יוצא לעוד סבב מילואים, הוא לא עונה לי ב"מה הבעיה, תורידי סטנדרטים, קחי עזרה בתשלום ויהיה בסדר", אלא הוא קצת יותר אמפתי מזה...

ואני לא רואה קשר בין המצולמים לכתבה

אבל אני מרגישה שזה כבר די לטחון מים האמת.. 

ולדעתי גם רגיש מאוד בהרבה משפחות כי כן הרבה פעמים זה מה שגברים אומרים 

לא בזלזול פשוט הם שקועים במהלך שלהם ומאוד חושב ובוער להם

לא שזאת דעתי אבל זאת דוגמא בנושא רגיש

@עוד מעט פסח  

א. את נשמה. תודה על ההתייחסות 

ב. לקחת את זה למקומות ממש לא איפה שזה.. שתהיי בריאה

ג. בהחלט חשוב שיח וכו וכו, מסכימה לגמרי חוץ מזה שלא קשור לעצם הדיון. אבל לגופו של עניין צודקת, ממש חשוב שתהיה רגישות בין בני זוג וכבוד לתחושות לש שניהם 

אני אמשיך לקרוא מהצד איך את מדייקת את הדיון 🤣🤣🤣 אלופה

זה פיקציה

15 שבועות זה מספר השבועות שמקבלים תמורתם דמי לידה,

זה אולי מבלבל אבל זה לא פרק הזמן שבו תינוק זקוק לנוחות צמודה של אמא שלו (למרות שהתרגלנו כך)

ילד צריך לבוא להורים שיש להם כוח לגדל אותו.

אבל ה"לגדל אותו" ממש לא מחייב הנקה מלאה והישארות בבית עד גיל חצי שנה.

זה אולי חשוב, אבל לא זה מה שמגדיר הורות טובה.

גמני לא בהייתי מקצרת חלד לחודש וחצי. ועם זאת, יש נשים שעושות את זה

אז מה?

אז בגלל זה לא ללדת עוד ילדים?

לדעתי נותנים משקל גדול מדי להנקה ולשהות בבית עם הילדים (ואומרצ ת את זה בתור אחת שישבה עם הילדיים שנתיים וחצי בבית בסוף)

אם לחזור אחרי חודש וחצי יעשה לאמא מסוימת טוב - שתחזור ותתכנן ככה גם עוד עשרה ילדים

בסוף, ילד זה לא רק החודשים הראשונים. זה כל השלבים. ואם בתוך חזרה לשגרה, אמא שלו נותנת לו אהבה וחום ויש לה כח גם לעבוד וגם לטפל בילדים האחרים וגם להיות ערה לצרכים של תינוק קטן - שתהיה בריאה, למה לא?? אחלה סופרוומן 

אבל, אם זה גורם ל׳פס ייצור׳ (סליחה על המילה המגעילה) שבו הכמות חשובה יותר מהפניות, כי אפשר לחזור לעבוד, זה לא בהכרח נכון בעיניי. כי בסוף, אמא צריכה פניות לילדים נקודה. גם אם היא לא מניקה אותם או נשארת איתם בבית, זה לא כל המהות של אמא ויש עוד עולם של דברים לעשות וככל שהם גדלים זה דורש יותר 

כמובן שלא בכוונה לפס ייצור וכו' (חס ושלוםםם)

התחברתי לדברים. חושבת שיש בהם הרבה אמת. 

למה שהמקורית כתבה, אני רוצה להוסיף

א. יש טווח בין חודש וחצי לחצי שנה. זה לא חייב להיות או זה או זה 

ב. לפעמים יש דברים קשים. ואני הכי בעד להקשיב לעצמנו ולשים לב לעצמנו, אבל לפעמים יהיו דברים מאתגרים, גם אם ננסה להקל. אז כמובן שצריך לשים לב שאנחנו לא קורסים. אבל אני חושבת שלפעמים אנחנו כל כך נבהלים מזה שיהיה לנו קשה, שאנחנו נמנעים מדברים לגמרי. וזה לא אומר שאני מכוונת לצד כזה או אחר, אבל כן חשוב לשים לב לזה בעיניי

אני לא בטוחה שאני עד הסוף מבינה. 

כי כן צריך לקבל החלטות על סמך משהו. ואם היא אומרת - וואלה קשה לי, כי אני יודעת שזה קשה לי, אז נשמע לי נכון שהיא תצא מנקודת הנחה שאכן יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי (טוב אולי בלתי אפשרי זה חריף מידי. אבל בחוויה שלה לא בא לה לחוות את הקושי הזה) - וככה תפעל. זתומרת היא יודעת שיהיה לה קשה, מחוויות עבר. לא מדמיון.

אז דווקא יש פה אמירה בוגרת - אני לא נכנסת להתמודדות באמירות לא אמיתיות או באשליות. אני יודעת לאן אני נכנסת ונערכת לזה. לא ככה?

לכן יש כאן גבול דק, בשאלה עד כמה הקושי שלי מכוון אותי למה שטוב לי, או שהוא דווקא מגביל אותי כי הוא מונע ממני לעשות דברים שאני רוצה.

בהקשר של ילודה אני ממש חושבת שנכון לרווח, ואני רואה ערך גדול בסבלנות, נחת כוח בהורות. אבל הציפייה שאם רק הרווח מספיק, או נמצא את השלב המתאים ביותר, לא יהיה קשה בכלל - היא לא ריאלית. ולפעמים המחשבה שזה כן ריאלי, גורמת לנו להסס לבחור במה שאנחנו באמת רוצים.

שאפשר להסתכל על זה כקושי זמני ולא לנסות ׳לפתור׳ אותו בכל דרך

ז״א, ניקח אמא שקשה לה להיות בבית בשלב הראשוני של חצי שנה  עם תינוק אבל רוצה עוד ילד. בגלל החצי השנה הזו נגיד לה לוותר? לדעתי לא בכל מצב

נחפש דרכים יצירתיות להקל את הקושי, אבל בסוף בסוף, בחודשים הראשונים (נגיד לא חצי שנה)  באמת זה מה שיש. צגיך להיות עם תינוק בן יומו בבית ולהתאושש.  זה תג המחיר של ילודה. והנכון הוא, להסתכל קדימה ולא על הטווח הקצר

(סליחה שנדחפתי)

חח הסברת מעולה, תודה! (וואי מקורית מרגישה שממש הבנת אותי.. תודה על זה)

שאני מדברת כאן על השאלה התיאורטית.

וכן, יש גם הבדל בעיניי אם מדובר בשלב שבו התינוק בן ארבעה חודשים, לבין שהקטן בן ארבע שנים. זה שונה. אבל אני לא מתייחסת ספציפית, אלא עקרונית

זה אומר שאין לה כח לגדל אותו?!

לי יש כח לגדל ילדים, אבל אני לא רואה בהנקה איזה ערך חשוב ששווה לי להתאבד עליו.

לילדים שלי חד משמעית עדיף לקבל מטרנה מאמא שמחה מאשר הנקה מאמא סובלת.

(אני מניקה, עד הגבול שלי. ברגע שמרגישה שזה יותר מידי בשבילי אני עוברת למטרנה)

א. נמשע אשת פשוט לא רוצה עוד אחד כרגע שזה בעיקר בעלך

כי אם גם את זאת שרוצה גם ואך ורק ההנקה והמטפלת הז הבעיה-

אז באמת לא היתי בוחרת בהכל או כלום

אני יכולה להגיד שבילד ששילבתי גם בקבוק עם ההנקה היתי האימא הכי משחה ומסורה בעולם

נהניתי מכל דקה בגידול שלו היה לי מלא סבלנות להכל

כי היה לי יותר נח..כי יכלתי לשלוח

 את בעלי לתת בקבוק בלילה או לצאת עם חברות בערב בלי לפחד שיקפיצו אותי להניק

ופחות מסובך לחזור לעבוד ככה

ופעם ראשונה לא קיבלתי נזיפות על משקל בטיפת חלב

והוא ינק הרוב וקצת השלים בבקבוק

אם לא מקשרים את המולשמות כביטוי ומדד לערך העצמי שלי אז זה סתם מיותר

זה מהמם וחושב להניק מלא...אבל אם את רוצה עוד ילד וזה המניעה מלהביא אותו לעולם אז בעיני הז חבל

אם את לא בטוחה שאוצה

או לא חושבת שיהיה לך טוב ים התנהלות שונה קצת אפילו חלקית

אז זה באמת נושא לדיון בינכם

אולי לחכות עוד קצת יעזור?

או להתגמש ולהפגש באמצע?

כמו שאמרתי זו שאלה רעיונית ותיאורטית לגמרי ולא מעשית כרגע

מעניין לקרוא את החוויה שלך, תודה שכתבת!,

יש חשיבות לדיון התיאורטי

אבל יש מצבים שבהם רק כשמגיעים למעשי מבינים שאת כל הדיון התיאורטי אפשר לזרוק לפח.

יש דברים שהם "חזקים מאיתנו"

כלומר, הם מבוססים על שורשים או מאוויים עמוקים ולכן הדרייב שהם נותנים להתמודד עם אתגרים משנה את כל התמונה.

לא דומה ילד שבע שמנסים לשכנע אותו לאכול מאכל בריא ולא טעים, 

לילד רעב שאין לו שום דבר אחר לאכול.

לא דומה ילד בריא שצריך לעשות בדיקת דם, לילד חולה שצריך לשים לו אינפוזיה.

התועלת התיאורטית מול הכאב (מחיר)

 די דומה,

אבל נקודת הפתיחה משנה התועלת המעשית ולכן משנה את התמונה ואת הדרייב להתמודדות ומשפיעה על היכולת המעשית לשאת את המחיר.

למשל ארה''ב

ונשים חוזרות לעבודה מוקדם יותר מכאן

האם כולן עושות עוול לתינוקות שלהן?

צריך לדעתי לשים פה סימן שאלה

שלגדל תינוק עם מטרנה ומטפלת זה יותר אידאלי 😉

לעצם השאלה אני חושבת שהדרך חשובה יותר מהתוצאה ויותר חשוב לגדל ילד בדרך שרוצים מאשר להביא עוד נשמה, בעיניי מהות החיים זה איך חיים אותם ולא רק מה משיגים (וגם תכלס אני פחות מבינה את האידאל להביא עוד נשמה אבל זה לא הדיון פה )

בקטע טוב... 😅 על זה שזה אידאלי...(:

מעניין שאת אומרת שהערך של 'איך לגדל' יותר מאשר להביא עוד נשמה. תודה על התגובה!

זה לא פרפקציוניזם, זה עניין של סדרי עדיפויות. איך אנחנו מקבלים החלטות, איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו יראו, מה הערכים שמובילים אותנו.

קודם כל צריך לקבל את זה שאי אפשר להיות 100% בהכל. אחרי זה צריך להחליט מה חשוב יותר.

וזה בסדר שגם אחרי שקיבלנו החלטה, עדיין לא נצליח להיות שם הכי טובים. כי אנחנו לא מושלמים אף פעם. ותמיד יש לאן להשתפר.

אבל זה כן חשוב לקבל את זה שאי אפשר הכל, ולבחור בהתאם לערכים שחשובים לנו. אין כאן משהו חד משמעי בעיניי.

אבל כן צריך להתייחס לזה

צריך להבין שלבחירות יש מחיר

ועוזר להכיר בהשלכות של הדברים ובנכונות לקחת אחריות לפני שבוחרים

זה עובר מהר 

בעיניי שווה את ההשקעה 

וגם הצד השני גם בסדר גמור 

אני מסכימה עם הבעל. 

אם יש כוחות הנפש וכוחות הגוף, אפשר להתפשר על אידיאלים שהם לא ברומו של עולם. 

אני לדוגמה ממש ממש אישה ירוקה. 

אני מאמינה שהקב"ה ברא את העולם כדי שנשמור עליו ולא נשחית אותו. 

אני ממחזרת, עושה שימוש חוזר בבגדים, ממעטת בכל דבר שהוא צריכה שהיא מיותרת. 

אבלל - אחרי שמסרתי נפשי על הדחת כלים. 

במדיח כמובן, עדיין מישהו צריך להכניס למדיח ולהוציא. עברתי לחד"פ לא רואה בזה בעיה. 

אולי יש תינוק שהגיע לעולם עם צורך ביותר מגע, ביותר תשומת לב,

לעומת תינוק שרואים עליו שהוא משוחרר יותר, "עצמאי" כביכול, יש הרבה סימנים לזה...

אולי לא להחליט מראש מה יהיה איך יהיה

אלא לחכות למה שיהיה, ולתת לאופציות להיות פתוחות.

לעבוד על מנטרות של אני אמא טובה כמו שאני, הילד שלי מקבל את כל מה שהוא צריך, את כל האהבה שהוא צריך, הילד שלי יגדל בצורה הטובה ביותר בדיוק איך שירגיש לי לנכון....

לבדוק אופציות ביניים, אולי לנצל את כל החופשת לידה אבל לא הנקה מלאה אולי חלקית...

ובלי קשר מאוד מבינה והפרפקציוניזם הזה קשה ממש. 

החצי שנה הזו תבוא לה יותר בטוב? 

שללדת ילד ולגדל אותו בצורה שהאימא לא מאמינה בה, זה בעייתי. ואני ממש לא נכנסת לשאל הספציפית של הנקה/מטפלת.

אני חושבת שזה בעייתי כי אמא עם ייסורי מצפון זה בעייתי. וללדת בכזה מצב זה מכריח שיהיו ייסורי מצפון. 

אז אם האמא באמת עושה עם עצמה עבודה ומחליטה לשחרר את האמונה שלהניק ולגדל ילד בבית זה חשוב- יש מקום לשקול ילד נוסף.

אבל אם זו האמונה של האמא, והיא מבוססת, ומשמעותית, ולא הולכת להיעלם- אז להתעלם מזה ולהגיד 'העיקר שיהיה עוד ילד, מה זה משנה איך הוא יגדל?'- זה עוול. לאמא ולתינוק.

כי בסוף יהיה כאן תינוק. ותהיה כאן אמא שתיקרע בין הרצון לתת לתינוק שלה את מה שהיא חושבת שטוב עבורו, לבין הצורך הנפשי שלה לצאת ולעבוד. ואם האמא אומרת שהיא לא רוצה לחיות בתוך הקונפליקט הזה- צריך לכבד אותה. 

זו דעתי.

אבל יש גם פתרונות נוספים לבעיה הזו. אפשר לנסות להבין את הצורך הזה לצאת לעבוד. אם זה הצורך לצאת מהבית להתרעננות- אולי חוג פעמיים בשבוע יתן מענה? אולי ניתן לשלב הנקה ותמ"ל מההתחלה? אולי האבא מוכן לקחת חל"ד/חל"ת ולהביא את התינוק לאמא להנקות כשהיא תחזור לעבודה? 

ואני חושבת שבשיח בריא אפשר להבין מאיפה מגיע הרצון של האבא לילד נוסף (ואולי דווקא הרצון הזה נובע מפרפקציוניזם? והרגשה ש'ככה צריך' בלי לבחון דברים לעומק?), מה באמת כל כך קשה לאמא- ולנסות למצוא פתרון אמיתי ששניהם ישמחו בו.

לא יודעת למה.. משהו נגע בי עמוק, תודה, חושבת על מה שאמרת... באמת יש משהו מאד מאד הרסני בייסורי מצפון.

ממשש מתחברת לתפיסה שלך, חושבת שהגדרת את זה ממש מדויק (ומתחברת גם לדברים אחרים שכתבת פה בשרשור).

עוד לא קראתי תגובות, רק רציתי לומר שאני כל כך מזדהה!

ובעלי ואני פעם גם ניהלנו דיון כזה, אצלנו ממקום קצת שונה, אני הסברתי לו שהסטנדרט הכל כך גבוה שהצבתי לעצמי מקשה עליי ושיש משהו מקל ומאפשר ללדת יותר כשהסטנדרט אחר. הוא בכלל לא חשב על זה כי לא מכיר משהו אחר

אני הכי בעד הנקה, אבל חושבת שזו ממש לא סיבה בגללה לא להביא נשמה..

יותר חשוב מהנקה, זה שלתינוק יש אמא אוהבת ושמחה.

חודש וחצי נראה לי קצת מוגזם. אבל 3 חודשים זה אחלה ובסדר גמור. ואפשר בחודשים הראשונים להכין כמות של שאיבות לקראת תקופת החזרה לעבודה ולשלב עם מטרנה.

אני מכירה הלכה שאם אישה לא מקבלת מחזור בגלל הנקה, אז לא גומלים מהנקה בשביל ללדת ילד נוסף.

אז כנראה שהנקה זה כן סיבה לדחות הבאה של נשמה לעולם.

דוגמא שמצאתי בגיגול קצר-

הנקה והריון נוסף | שאל את הרב - כיפה

וכנראה זה ממש עניין של נורמה חברתית. בתור מישהי שלא הניקה אף ילד פחות משנה וחצי, 3 חודשים נראה לי כלום ושום דבר. ממש לא ברור לי על סמך מה את אומרת שזה 'אחלה ובסדר גמור' אם ההמלצה הרפואית החד משמעית היא הנקה בלעדית עד גיל חצי שנה.

(כמובן שיש המון מצבים שבהם תמ"ל עדיף. אבל כאן מדובר על להיכנס מלכתחילה למצב של בדיעבד).

הנקודה ההלכתית של ההנקה, מדברת על זה שיש כאן ילד שזקוק לאוכל, אז לא מפסיקים את זה בשביל תינוק שעוד לא קיים.

אין שום קשר בין זה לבין הנושא שנידון- אוכל לילד העתידי.

ואם זה מה שמונע ממנה להביא את הנשמה הזו לעולם, אז יש כאן פספוס עצום

(אגב, לאורך השירשור יש לך נטייה להוציא קצת דברים מהקשרם.. הנקודה הזו נוגעת לך עמוק, וזה מהמם.. אבל כדאי לפתוח מבט רחב יותר..)

וממש שלמה עם זה

בעיניי אבל זה הרבה מעבר להנקה וחזרה לעבודה.. זה המסוגלות והכוחות לגדל עוד ילד שדורש כל כך הרבה תשומת לב והשקעה וביחד עם זה גם לחשוב על הכוחותועל הפוטנציאל והמימוש שלי

על פניו נשמע שלא יכול להיות שחצי שנה שוות ערך לחיים שלמים.

נשמע שבמאזניים של החצי שנה יש דברים מיותרים שצריך להוריד.

יכול להיות שהריון ולידה הם לא כזה סבבה ובתת מודע זה מצטרף לחצי שנה, ויכול להיות שיש שם משהו אחר שצריך להבין מהו.

אבל בחשיבה בריאה, יש טעות במשוואה.

תנסי לאתר איפה הטעות.

רק לצורך הדוגמה בלבד: 

נניח מטפלת צמודה תנטרל את הקושי של מצד אחד לצאת לעבודה בלי התינוק ומצד שני להישאר עם התינוק בבית.

נניח שמטפחת צמודה תאפשר לך לחזור לעבודה במינון שמתאים לך כשהתינוק צמוד אלייך אבל היא מטפלת בו כשצריך.

עלות מטפלת: נגיד 5000 לחודש.

עלות עד גיל חצי שנה מגיל חודש: 25,000

עכשיו הדילמה שלכם היא האם להביא ילד לחיים שלמים בעולם בעבור 25000 ש"ח.

עלות ילד לכל החיים: בערך מיליון. לפעמים יותר.

(לא כולל סיוע בבגרות ברכישת דירה וכו)

אז אתם רוצים ילד, מוכנים להשקיע בו מיליון שקל, אבל נמענים מכך בגלל 25000 ש"ח.

את מבינה שהמשוואה לא הגיונית?

אז זו רק דוגמה שממחישה שמה שיש על המאזניים לא שווה בערכו.

זה לא אומר שאין בעיות בצד של להתמודד עם החצי שנה הזו, זה אומר שצריך הסתכלות קצת אחרת.

ואם את עוד לא שם, זה בסדר. יכול להיות שכשבאמת תרצי, תמצאי את הפתרונות בתוך עצמך.

לרצות משפחה ברוכה זה די סיסמה לדעתי.

לרצות באמת עוד ילד מגיע ממקום אחר. וכשיש את זה שם זה בוער וזה שופך אור אחר על המחירים שמוכנים לשלם בשביל להגשים את החלום.

זה ממש בסדר להגיד לבעלך שכרגע המחשבה כל החצי שנה הזאת עושה לך לא טוב ואת לא מעוניינת.

כשתרצי, לא תוכלי לברוח מהתמודד עם זה.

את תצרכי לענות את התשובות בעצמך, ולא בעלך יצטרך לענות לך אותם ולא אנחנו.

ואני חושבת שזה לבד כבר משפיע על תחושת הדיכאון אחרי לידה.

החלטות טובות!

זה כמובן נושא מאוד אישי

אבל בגלל ששאלת את דעתינו

צריכה להיות נכונות להאט את הקצב של החיים, להתגמש, אפילו הייתי אומרת להישבר כדי לגדול מחדש ,

הריון ולידה ותינוק קטן משפיע על כל הדינמיקה של המשפחה.

בעיני זה הדבר הכי מהמם הגמישות והגדילה ממנה. אבל צריך נכונות לזה

דווקא כי את כל כך צודקת

אם אין לי מוכנות להישבר. פשוט אין לי

אז- לא ללדת עוד?

או להגיד, אוקי לא מתאים לי להשבר אפילו שאני יודעת זה טוב ונכון

אז אלד. ולא אקח את הזמן שלי בבית וכו וכו.... ואקח בחשבון שפספסתי הזדמנות לגדילה?

שהדיון תיאורטי, אבל כאן זה כבר נשמע יותר פרקטי.

אז רק חייבת להגיד, שיש פער עצום בין לעשות את הדיון הזה כשאת חמישה חודשים אחרי לידה, לבין שנתיים או ארבע שנים אחרי לידה.

ואם זה מה שאת מרגישה עכשיו, זה הגיוני מאוד.

וזה לא חותמת נצח, אפשר לחשוב על זה כעבור תקופה.

פשוט נשמע שזה קצת מרחף, כשבפועל את שנייה אחרי לידה אם אני מבינה נכון 

זה מה שניסיתי לכתוב קודם

אם לא מכריחים את עצמך להשבר עד הסוף  לפי תנאים מסוימים

אפשר באמצע וזה בהחלט פחות מאיים

לא חייבת כלום כמובן אם לא נכון לך

אולי זה גם לא הזמן

אבל כן אפשר לחשב מסלול מחדש לפעמים

זה החישוב מחדש... מינימום חל'ד ולתת תמל 

תודה על התגובה#

מה שניסיתי להגיד 

שהמקום הזה של אני אלד תינוק, אחרי חודש וחצי אשים אותו במטפלת ואמשיך בחיי

זה אולי מה שגבר יכול לעשות אם הוא היה יולד תינוק

אישה בהריון, אישה יולדת, אישה מניקה- זה מסע גופני, נפשי , רוחני של האישה. וגם מסע משפחתי.

זה מסע מהמם 

אבל דורש נכונות .

גם אם את מוותרת על ההנקה ובוחרת להקל על עצמך-,אני חושבת שאי אפשר לברוח מהמסע הזה.

וחלק ממה שעוזר לי לא להישבר ממנו זה הנכונות אליו

להיות גמישה ולגדול

 במקום להיות חזקה ולהישבר.

אז המסר הוא לא שאם אין לך כוחות להישבר אז לא ללדת,

אולי עדיין לא

אולי את צריכה יותר זמן?

ואפשר לעשות בירור עם עצמי או עם מישהי לגבי השבירה הזאת.

משהו חזק ששמעתי מדר חנה קטן (מה שאני הבנתי)

תיכנון משפחה זה לאו דווקא מניעה ומתי לא..

אנחנו רוצים לתכנן משפחה גדולה

ואנחנו דואגים לעצמינו, לנפש שלנו, לזוגיות שלנו ולכוחות שלנו

איך יהיה לנו כוח לאורך שנים ללדת ולגדל משפחה גדולה.

לוקחת את הדברים שאת אומרת... חושבת על זה. דווקא זה מרגיע אותי קצת איכשהו. תודה לך שכתבת. ❤️

לא צריך להישבר 

גדילה נובעת מלמידה ויישום 

ככל שהלמידה יותר מגוונת והיישום יותר יעיל, היא יותר משמעותית.

בעיניי אין הבדל בין ללדת ילד אחד לכמה, בהקשר של גדילה, אלא למידה מהרבה תחומים: זוגיות, ילודה, תעסוקה, קשרים ותקשורת עם אנשים, ניהול כלכלי, התנהלות רגשית, אהבה עצמית ועוד

בקשר לילודה עצמה, גם שנותנים תמל ושולחים למטפלת, עדין ילד זה פרויקט ענק, אם עושים אותו בלי כוחות, הגיוני שנשברים.

לגדול משבירה אלו מילים מאד יפות, בפועל הרבה שבירות מסתיימות בשבר וממש לא בגדילה.

ואני ממש בתהליך בירור עם עצמי למה.

אני חושבת שהתשובה המרכזית היא שאני גדלתי במשפחה שבה הכמות באה על חשבון האיכות. אז להורים שלי אמנם יש מספר דו ספרתי של ילדים, ומי שמסתכל מהצד חושב שכולנו מוצלחים ונהדרים, אבל מי שחי בפנים יודע שממש ממש לא. ושרוב האחים שלי מתמודדים עם חרדות ודכאונות (ולצערי שניים מהם נמצאים כרגע בהליכי גירושין  ).

ולכן ממש קשה לי עצם ההגדרה כאילו הרצון להיות עם הילד זה 'פרפקציוניזם', והרצון ללדת הרבה זה 'ברכה של להביא נשמה לעולם'.

מרגיש לי שהתגובות בשרשור הזה שמות בצד את הצרכים הרגשיים של האמא והתינוק בשם האידיאל של הבאת חיים לעולם. שהוא אידיאל גדול ומשמעותי ונפלא. ועדיין חשוב בעיני לשים גם אותו בפרופורציות.

ואם אני חושבת על הכלל של 'הכי הרבה ילדים בשמחה' (ששמעתי בשם הרב צבי יהודה אבל מעולם לא ראיתי מקור)- אני לא חושבת שהמקרה המתואר עונה לנ"ל. ולכן זה כואב לי.

ואני מבינה שנשים אחרות ראו כאן אישה שרק רוצה לקבל נרמול לזה שהיא רוצה להרפות ואת הילד הבא לגדל על תמ"ל. אני רואה כאן אמא, ובמידה מסוימת גם תינוק תיאורטי, שרוצים לחיות בקצב אחר אבל הם מקבלים מהסביבה שדר 'לעמוד בהספקים'.

 (ועצוב לי גם באופן כללי שלהיות עם תינוק בבית ולהניק עד גיל חצי שנה נחשב פה בפורום כ'פרפקציוניסטיות'. אבל זה באמת נושא לדיון נפרד).

אז אולי מה שאני אומרת פה הוא מאוד לא פופולרי, ותכף יבואו העגבניות והשאלות של 'על מי מהאחים שלך היית מוותרת'. אבל וואלה, השרשור הזה גרם לי להרבה צער ורחמים על נשמות שמגיעות לכאן רק כי ההורים 'רוצים משפחה ברוכה', אבל אין להם פניות אמיתית לגדל את הילד.

אני מגיעה ממשפחה עם מס׳ דו ספרתי

גם אצלנו ממש לא ורוד למרות שכלפי חוץ זה די נראה ככה 

אני לא צריכה את השרשור הזה כדי  שיגרם לי להרבה צער ורחמים על נשמות שמגיעות לכאן רק כי ההורים 'רוצים משפחה ברוכה', אבל אין להם פניות אמיתית לגדל את הילד

אני חוויתי וחווה את זה כל חיי

האידאולוגיה של הבאת ילדים בחברה החרדית וחלק מהדתית, גוברת על כל שיקול הגיוני אחר, זו מציאות קיימת, לא יודעת למה את מופתעת.

בחברה שבה הנקה והישארות בבית זה לא פרפקציוניזם אלא סטנדרט.

יש אמהות שחוזרות לעבוד בגיל 3 וחצי חודשים (וגם אני עשיתי את זה פעם אחת)- אבל הרוב מאריכות. וגם שנה זה נחשב פה הגיוני ממש.

ואני דווקא לא מסכימה איתך שהאידאולוגיה של הבאת ילדים בחברה החרדית וחלק מהדתית, גוברת על כל שיקול הגיוני אחר. גם אני רואה את האידיאל הזה כאידיאל חשוב מאוד ששווה לוותר בשבילו על הרבה מאוד דברים אחרים. ואני כן רואה שרוב המשפחות בסביבתי מביאות ילדים לעולם מתוך רצון אמיתי ויכולת לגדל אותם (והממוצע פה הוא לא נמוך בכלל). אני גם לא רואה קורולציה בין כמות הילדים במשפחה לבין האם הילד מקבל את מה שהוא צריך. לצערי, יש ילדים מוזנחים גם במשפחות קטנות ויש משפחות ברוכות ילדים שדואגות לכל ילד וילד.

מה שכאב לי זה ההשתקה של הקול שקורא לראות את הצרכים של האמא והתינוק. (אבל עכשיו ראיתי שהפותחת כתבה שאלו בעצם שני קולות שלה עם עצמה. וזה בעיני משנה את כל התמונה. ואם זה מה ששאר המגיבות ראו פה מההתחלה ואני פספסתי- וואלה, זה מרגיע).

של השארות בבית לא אומר כלום על יכולת לגדל ילד אלא לרוב על אידאולוגיה נוספת

אני לא עושה השוואות בין משפחות גדולות לקטנות (וגם בסביבה שלי אין ממש יכולת להשוות כי כמעט כולם משפחות גדולות) וכן יש הרבה הזנחה שנובעת בעיקר מעומס בלתי אפשרי, זו מציאות, לא מבט שלי, את יכולה ללכת למקומות שזה בולט בהם (ערים ושכונות חרדיות) מספיק להיות כמה דקות ברחוב כדי לראות את ההזנחה.

מה שכתבתי לעוד מעט פסח- כותבת גם לך.

ממש כואבת בשבילכן את החוויה הקשה הזאת. 

❤️

ותודה על השיתוף!!!!

אמאלה. מרגישה אותך חזק וחיבוק גדול גדול. תודה ששיתפת. ככ משמעותי לקרוא את החוויה שלך. וזה קול חשוב ממש שאת מעלה. לא נראה לי שיזרקו עלייך פה עגבניות, כתבת ככ יפה ועצוב לקרוא את זה, כולנו פה רוצות להיטיב עם הילדים שלנו... לא נראה לי שיש פה גישה של העדפת כמות על איכות - פה בפורום בפרט אבל גם בכלל בדור שלנו. אני חושבת שיש הרבה מודעות היום לעולם הרגשי. 

בכל מקרה רק כדי להניח את דעתך - בתןר הפותחת - חס ושלום שזו היתה הגישה והשרשור הזה מגיע מתוך קריעה אמיתית, של הקושי בין הרצון ללדת עוד ילדים מתוך אהבה גדולה ורגישות ופניות ורצון למלא את כל הצרכים שלהם. לבין הקושי האמיתי לא פחות - להתמסר בטוטליות החצי שנה הראשונה. 

רק משם. מתוך הבנת גודל המשימה וחשיבות הצרכים של הילדים שלנו ואהבה גדולה עבורם...

וב'ה לשם השרשור הלך בהרגשה שלי.

תודה ששיתפת

ממש כואבת איתך 

ומסכימה במאה אחוז שהרצון, והחובה, זה להביא לעולם ילדים שיש לנו אפשרות למלא את הצרכים הפיזים והרגשיים שלהם. 

חיבוק לך אהובה!!!! ❤️

היא עדיין בן אדם . מותר לה להשאיר תינוק עם מישהו ולנוח או להתאוורר. אם היא בבית זה לא אומר שהיא עכשיו טוטאלית של תינוק וזהו. אחרת באמת אפשר להשתגע. אפילו אחרי שבועיים כאלה. 

הוא כנראה יותר אצלך בהקשר הזה, כי אצלי למשל אין קשר בין התגובות לשדר שקיבלת וגם לא שום 'הספק' בחיי האישיים. אני עם 2 ילדים ב8 שנות נישואין. הכי לא קשור בעולם לתגובות שלי, זו לא השקפת עולמי בכלל בכלל ואני מאוד מסכימה עם זה שכמות לא יכולה לבוא על חשבון האיכות 

רק מה? אני חושבת שפניות לגדל ילד לא חייבת לבוא לידי ביטוי בחצי שנה בבית.  

וזהה מה שהפותחת שאלה בעצם, זה חייב לבוא יחד?? בעיניי לא. היא בעצמה לא רוצה להישאר בבית. זה לא שהיא כתבה שזה התכנון וירדו עליה ואמרו לה 'למה את עושה את זה לעצמך? זה נוראי וייעצרו לך החיים'

היא פתחה דיון תיאורטי, וקיבלה תשובות בהתאם לשאלותיה

לדעתי חייב שאמא תרגיש פנויה רגשית לגדל את הילד ותהיה בטוב. שניהם יחד, איך שעובד לה. מי שטוב לה בבית, מעולה. מי שלא טוב לה, שתצא לעבוד. ואפשר גם הרבה שילובים באמצע, כמו אצלי למשל, שהילדים שלי היו לסירוגין אצל מטפלת ובסוף נשארתי איתם בבית עד גן חובה כי כך הרגיש לי. אין רק דרך אחת לעשות את זה וזו לא נוסחה בדוקה נגד חרדות וגירושין בבגרות

אני יכולה גם לומר שגדלתי בעצמי במשפחה ברוכה (לא דו ספרתי אבל בהגדרה ובכמות) ואצלנו זה לא היה ככה, שכמות על חשבון האיכות. אבל גם אצלנו במשפחה וגם במשפחות של חברות שלי של 4 נפשות סה"כ, יש חרדות. וכולנו דפוקים במשהו, ולכולם יש מה לספר לפסיכולוג וחצי מהמדינה מתגרשים, וכמות המתגרשים במשפחות היותר גדולות נמוך יותר כידוע, אז אני לא רואה קשר.

פניות לגדל ילד היא קודם כל רגשית תודעתית של האמא. בלי קשר למספר הילדים. 

ולכן גם התגובות שלך היו קצת קיצוניות ממה שחווית.

באופן אישי אני רואה את זה אחרת.

קודם כל- אני בעיקר אמא, זה תפקידי, מרכז עולמי ושמחתי. 

ילד צריך להגיע ברצון ובאהבה. שמחה מאד במרווחים שיש לי בין הילדים, משתדלת להיות קשובה כל הזמן לכוחות הגוף והנפש ולא מרגישה בתחרות עם אף אחד. 

מהמקום הזה אני אומרת- להביא נשמה לעולם זה דבר גדול!! ולמרות שאני פריקית של הנקה ובחיי לא קניתי מטרנה אחת (ויש לי 7 ילדים ב"ה) אני לא חושבת שזו דווקא ההגדרה היחידה לאמא טובה. 

אמא טובה, זו אמא שקשובה לכוחות הגוף והנפש, ששמחה בתפקיד ובילדים שלה, שמעניקה חום ואהבה בדרך שנכונה לה ולילדיה.

האם זה אומר שבגלל הנקה לא להביא נשמה לעולם? בעיניי, לא..

צריך להיזהר שאם גדלנו בקיצוניות אחת, לא ניצור לילדים שלנו ולעצמנו קיצוניות שנייה... 

שנזכה לעשות טוב!

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה