בבית יש כבר כמה וכמה ילדים, 2 האחרונים ממש צמודים. הקטן בן 9 חודשים ואחרי הלידה מאד דאגתי לעצמי למנוחה ועזרה וכדומה אבל בחודשיים האחרונים אני מרגישה שהחיים גדולים עלי, שאני לא רוצה לטפל בילדים שלי למרות שאני מאד אוהבת אותן שאני חייבת חייבת חייבת זמן לעצמי. אבל האמת היא באופן סובייקטיבי שכן יש לי זמן לעצמי. הגדולים במסגרת עד 4/5 , התינוק כמובן איתי בבית, לא עובדת כרגע, והקטנה בגן עד 1 ואז חוזרת הביתה לשון שעה וחצי כזה. ועדיין אני מרגישה תחושת חנק.
בעלי לא מצליח לעזור הרבה כי הוא בעבודה דורשת מאד אבל יש לי בדר"כ פעמיים בשבוע עזרה בקניון ולפעמים גם בישולים.
ואני משתדלת לפחות פעם בשבוע להפגש עם חברה.
אבל יש ים כביסות ואני כל היום במירוץ סידורים וארגון של הבית ותורים וכל מה דכרוך בגידול משפחה ברוכת ילדים.
זה מעבר למחנק פיזי וטכני, שגם גדול עלי. ארוחת ערב והשכבות הם פשוט סיוט בשבילי. אני מניקה בלעדית והקטן לא אוכל מוצקים טוב בכלל, בקושי פעם פעמיים ביום מחית ירקות או פירות שאני מתחננת אליו שיאכל.
אני מרגישה חנוקה וחסרת אנרגיות מנטליות, לא פיזייות כל כך. מחפשת כל הזמן להיות לבד ובלי ילדים סביבי וקשה לי המחשבה שאני תקועה איתם לנצח. קשה לי.
זה נשמע למישהו כמו דכאון, או כמו שלב נורמלי בהתרחבות המשפחה?
