עובדת בתור מחנכת בבית ספר עם דרישות מאוד גבוהות, תלמידים לא פשוטים והמון עומס שיש לכל מורה.. צריכה לתפקד מאה אחוז, תמיד לשים לב להכל, לתת יחס הכי טוב לילדים ולהורים ובקיצור לעמוד בדרישות של כולם ובצפייה שלי מעצמי.
בימים רגילים אני בסדר עם זה. זה התפקיד ואני משתדלת ליישם את מה שנדרש.
בשבועות האחרונים אני עוברת נסיון רפואי מאוד מאוד מאוד קשה וקשוח שאני ובעלי מתמודדים איתו כרגע לבד ואני בתחושת בדידות מאוד גדולה ובתחושה של פחד אמיתי שחונק לי את הגרון
ומאוד קשה לי להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום
לחייך לתלמידים, להקשיב, להיות בשבילם
וגם לדאוג לפן החברתי, הלימודי, למשמעת, ולעוד אלף ואחת דברים
אני פשוט מגיעה לעבודה עצובה מאוד ומנסה להרים את עצמי כל הזמן, אבל זה קשה
אני צריכה להחזיק את הכיתה
יש לי את המנהלת על הראש
את ההורים
ואני לבד מול כולם
צריכה לשדר עסקים כרגיל
כי את מי מעניין שאתמול נפלו עלייך השמיים ואת בוכה כבר שבןע ברצף
ולא יכולה לשתף בכלל כי זה משהו מאוד רגיש
ולמה במיוחד בתפקיד הזה מרגיש
שאתה עושה הכל למען כולם
אבל אותך אף אחד לא רואה בתור בן אדם?😔
אני מבינה מאיפה זה מגיע אבל זה נורא כואב לי.
ואם בזכות מה שכתבתי, מישהי אחת תשים לב גם לנשות החינוך של הילדים שלה ותבין רגע שהחיוך שלהן בבוקר לא מובן מאליו - שווה לי

