ערב עמוס. בעל חוזר עצבני. כבר בהרדמות וביקור פתע של אחד ההורים לכמה דקות רק להביא משהו שמשבש הכול.
ההרדמות הפכו לסיוט
הביקור שהנחתי שיקרה אבל לא ידעתי שמאוחר וגם אמרתי שמשבש כי הילדים תכף נרדמים וחוסר ההבנה שבא איתו.
הגדולה אחר כך הייתה עקשנית. כל שניה מוצאת על משהו אחר לבכות. ואין לי כוח. היא רגישה ובכיינית. לא מאמינה שאומרת את זה אבל כן - בכיינית!!
מלאת סבלנות אליה. אבל הכול ביחד כבר גרם לי לאבד את זה. בהריון מתקדם. בעבודה דורשת. חוזרת למרתון כל יום.
נפלה לה הכרית וביקשה שארים. אמרתי לה שלא. כי די. כמה אפשר כל פעם שמשגעים אותי בבקשות קטנות. היא רוצה שתרים לבד. (בת 5 תכף)
צרחה שארים לה. לא הרפתה. רבע שעה. זה גרם לי עוד יותר לא להסכים. (היא מאוד חסרת סבלנות. אני לא מגיבה לה אחרי שניה והיא גם משתגעת או אומרת שאני חוצפנית (פעם אחת נפלטה לי המילה הזו ומאז אומרת שלא אומרים אותה. מאותו זמן היא אומרת ככה וזה היה לפני כמה חודשים כבר !! חזרתי על המילה הזו שוב כדי שלא תלמד.)
צרחה שארים איתה את הכרית. אמרתי שלא. אם היא רוצה שתרים לבד ואם לא מרימה אז שתישן בלי כרית. 20 דקות שהיא צורחת!!!!!! יכולתי לסיים את זה בשניה אבל זה משהו שכבר כל כך קשה. החוסר גבולות הזה. החוסר חינוך. יוצאת לבחוץ משתטחת על הרצפה. ואין כלום בגן. עושים בשבילה הכול. אני קשובה אליה לא במאה אחוז כי אין מושלם אבל ממש סבלנית. משחקת איתה. משתדלת להיות שם בשבילה כמה שאפשר.
אחרי כמה זמן בעלי גם נכנס לתמונה. אחר כך צרחתי עליה ממש. שהיא מגזימה זרקתי את הכרית שלה על המיטה שלה ויצאתי מהחדר. והיא כמובן ממשיכה לצרוח. כמה אפשר לבכות???? הביקור הזה הרס את כל הערב !!!! כבר הייתה לקראת הרדמה.
אחרי הצרחות האלה רבתי עם בעלי צרחות בסלון והיא שמעה. צרחתי עליו את חיי כי די. אני עושה הכול מהכול וגם הוא. אבל אחרי ערבים שלמים שאני מרדימה אותם הוא אומר לי שאני לא יודעת להרדים אותם זו פשוט כפיות טובה !!!! הוא הלך לישון מבלי לדבר. אני הייתי עך סף התמוטטות עצבים. כאבי בטן של ההריון ומרגישה אותו בועט יותר מהרגיל ופשוט קשה לי.
קורסת. רוצה לעבור רחוק מההורים. בלי ביקורים כאלה. שמשבשים. עושים הכול מכוונה טובה ורק נותנים ועושים בשבילנו אבל לפעמים לעשות בשבילנו זה פשוט לקחת צעד אחד אחורה !!!!!!
רוצה את הפרטיות שלי. את המקום שלי. לא כל שבוע לקבוע ביקורים. אין לי כוח גם כשזה ההורים שלי. מביאים להם ממתקים בלי סוף ומתנות וקשה לי להשתלט. זה לא חינוך.
כל הערב התחרבש. נהרס. מותשת. קורסת. צריכה בית מסודר. שגרה בריאה. זמן לעצמי. אפילו להתקלח לא מסוגלת עכשיו. מסוגרת בחדר. עצובה וכועסת שהגעתי לאיבוד עשתונות כזה. מרגישה אמא גרועה. אדם חלש שלא שולט על עצמו. מרגישה כישלון. לא יודעת איך לקום ולעודד את עצמי. מרגישה יאוש וחוסר תקנה עם הילדה שככה התפרצתי מולה. בדרך כלל מאוד מאופקת וסבלנית יודעת שהיא לומדת ומעתיקה לא רוצה שהיא תתחיל לדבר ולבקש דברים בצרחות.
חיכיתי רבע שעה..עשרים דקות.. ויותר כל הזמן הזה שהיא בוכה וצורחת. משננת לעצמי שזה תכף יעבור. שום דבר לא הרגיע אותה רק להרים לה את הכרית אבל הרגשתי שדייייייי לא יכולה כבר עם זה רוצה להציב גבול מסוים!!!!
היא רגישה ומתישה. ובגן הכול בסדר וגם בבית. תמיד יש מהלשפר אבל באמת מקבלת הכול ואין הרבה גבולות וזה מה שהורס. ומנסה להציב אבל פשוט קשה. אם אני אומרת לה לעשות משהו בבית זה נס אם עושה אחרי פעם אחת שאומרת1!! וכך גם השאר.
תגידו לי שיהיה בסדר. שזה בר תקנה. שאני אמא טובה. שאני חזקה.
אין מי שיגיד לי את זה עכשיו. כשאני אומרת זה לא עוזר.. לא מאמינה לעצמי.
צריכה חיזוקים גם אם זה מפה כי אין ממקום אחר.
עורכת: יודעת שאולי משהו אחר יושב על הילדה ולא הלהרים את הכרית. למרות שלפעמים חושבת שזה רק להרים כי היא ממש מפונקת ובלי גבולות!! אבל נמאס לי כל הזמן לחשוב מה עומד מאחורי זה או להיות עם כפפות של משי. כמה אפשר כל הזמן לנסות להבין את המשמעות מאחורי הבכי של הילדים גם אני בן אדם זה מתיש אותי ומעייף אותי נפשית
