אמרתי לו תן עשר דק' לבית 

ואז הוא התחיל לשטוף כלים והסתכל על השעון 

הראיתי לו שזה לא כזה נורא

ובאמת גם הוא משאיר המון לכלוך בכיור, אבל העיקר שעושה , 

כל הזמן מתזכרת לו שצריכה מעט עזרה 

יש גברים שחושבים שמטלות הבית וטיפול זה לא שייך להם

אני כמה שנים עם ילדים וכל הזמן מתזכרת, 

ולפעמים גם צועקת .. ומתחרטת 

לגבי שבת תעשי מינימום הכנות , מעט סלטים , לקנות מוכן , אז לא יהיה הכי העיקר שאת תהיי רגועה , הכי חשוב מהכל..

ותנסי לחפש נערה לעזרה לפעמים זה מציל

בהצלחה 

אבל משו בדינמיקה ביניכם לא תקין כי את לוקחת הכל על עצמך

ונכון, לשחרר יכול לבאס כי התוצאה לא מיידית אבל זו פעולה לטווח רחוק

כאמור, ארחיב יותר מחר בל״נ, אבל היה חשוב לי להדגיש שכן, אל תעשי. שינוי יכול להיות כואב למי שרוצה בו וקשה להבין שזה תהליך שקורה בעיקר אצלנו,  וזה נראה כמו פשרה, אבל זה לא

אל תשכחי

״עדיף פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב״.

תני לעצמך את הצורך שלך לנוח. אם את לא עושה את זה, למה שהוא כן..?

כל הזמן מבקשת מבעלי ומרגישה שהוא עוזר יותר אבל עדיין אני עובדת מאוד קשה, לשטןף את כל הבית, להכין אוכל וכשהוא מכין משהו אחג לוקח לו שעתיים והוא מעדיף ללכת לנוח כאילו שהוא בהריון..

זה ממש מעצבן במיוחד שאני בהתחלה וזה שלב שהגוף יותר חלש

בוחר לא להיות שותף במטלות הבית והילדים, יש לו סיבות, חלקן קשורות להרגלים ותפיסת העולם שלו  וחלקן להרגלים ותפיסת העולם של האישה.

בעיניי כדי לעשות שינוי צריך לטפל בהרגלים והתפיסה של האישה וככה להשפיע על הגבר

אצלנו בעלי לא היה שותף בשנים הראשונות ועשיתי שינוי בכמה שלבים:

1. הפסקתי לעשות דברים (לדוגמא כלים, שטיפת רצפה, סידור הבית)

2. אם הוא בחר לעשות במקומי, לא התערבתי באופן הביצוע (איך, מתי ומה התוצאה)

3. אם הוא לא רצה לעשות במקומי, מצאתי חלופות (מישהו בא לעשות פסח, אוכל קנוי, חד פעמי וכו) 

מאז הוא לא רק שותף, הוא גם עושה יותר ממני כי יש לו יותר זמן.

והפתרון יהיה לשחרר ולמצוא חלופות זמניות בשבילך כמו אוכל בחוץ ועזרה בניקיון.

ולפעמים זו בעיה אמיתית במיומנות, לא משנה מה תעשי זה לא יהיה זה.

האם רק בניקיון הוא גרוע או גם בגידול הילד באופן כללי?

אצלנו בעלי שוטף כלים בשריים ושוטף רצפה,

קשה להגיד שנקי. אבל גם לא מלוכלך. יש סימנים עלא הרצפה והכלים לא ממש נקיים אבל זה מה שיש.

אצלנו בעלי מהיר אבל מבחינת התוצאה דומה לשלכם.

גם אצלנו שיש וכיור יראו כמו שהם נראים.

אני מבקשת ממנו מה שכן יש איזה ערך לעבודה שלו, אחרת אעשה הכל לבד.

לא אגיד שזה לא מחרפן אף פעם, אבל לרוב אני פשוט משלימה אחריו מה שהוא לא עושה וכן מעצימה את מה שהוא כן.

לא תמיד זה עובד אבל זה כי לי קשה וזו העבודה שלי להפריד בין מה שראוי לתודה, לבין ההשלמה של מה שכן עשה.

לפעמים הומור גם עוזר, למשל אני מבקשת שיזרוק זהל והוא אומר כשאצא לערבית אזרוק,

וזה מעצבן כי ברור שהוא ישכח, אז אני מצפה שאחרי עשרעמעם שהבטיח ושכח, כבר יבין שזה לא עובד.

אי אפשר לחבר בין זריקת זבל ליציאה לערבית כי זה לא באמת קורה בפועל..

אבל הוא בשלו "כשאצא לערבית"

אז כשהוא חזר מערבית אמרתי לו רק שיעדכן אותי לאיזה יום הוא התכוון..

בד"כ זה עוזר להעביר את המסר בצורה שלא גורמת לאניטיגוניזם.

חוץ מזה תנסי לדבר עליך, איפה זה פוגש אותך, 

תגידי לו מפריע לי הריח, קשה לי שלא נקי, יותר רגוע לי כשמסודר

ופחות אתה לא מנקה, אתה לא שותף, אתה לא עושה מספיק.

עוד משהו, תזכרי שבהריון התחושות יותר מועצמות, גפ התסכול יותר גדול כע יותראי קשה לך, אבל גם האכזבה יותר קשה כי את הורמונלית.

אז אם זו בעיה שלא התחילה עכשיו, אין סיבה להניח שהיא תיפטר עכשיו,

אפשר לחשוב איך להקל, אבל לא להילחם בה בכוח כי זה רק גורם ליותר נזק לזוגיות ופחות מביא תוצאות..  

ובחיים חיבוק מבין, מקווה שלפחות זה יעזור 🤗

הכי חשוב. לגבי בעל הייתי משחררת איזה שבוע ובודקת תגובה. אם הוא יבוא לשיחה תחפשו פתרון. אם באמת לא מפריע לו או לחילופין הוא שיחרר את זה, הייתי מתייאשת ומחשבת את דרכי. האם מתאים לי מישהו בגישה הזאת ומתאים לי לקחת את זה על עצמי. אם כן יופי. אם לא, אז עדיף לחשוב ברצינות.

בנוסף יכול להיות שבאמת יש לו סיבה פיזית. לפני שנתיים בעלי היה נח אחרי כל מאמץ קטן. בסוף התברר אבנים בכיס המרה. אחרי ניתוח והחלמה נהיה עולם אחר.

עוד נקודה . גיל שלו. אם הוא בחור צעיר בלי ניסיון חיים עצמאיים , ישר מבית של אמא, לוקח כמה שנים להתבגר ולהתרגל וללמוד לקחת אחריות. 

יכול להיות גם תקופה מאוד עמוסה ובאמת אין כוח. אבל שיחפש פתרון בכל זאת.

הרבה מאוד זמן זו הייתה הדינמיקה בינינו. הרבה שנים.

שתביני שבעלי גרוש עם ילדים, ואני הייתי מכינה שבת שלמה לילדים שלו, מסדרת, שוטפת הכל...

תחשבי על רף העצבים. משהו פסיכי.

וזה לא שהוא לא רצה לעזור.

אבל הקריטריונים שלנו שונים.

הוא לא באמת יכול להכין שבת טעים, סורי. זה עניין של טאצ'.

ואז את אומרת לעצמך שעדיף שאת.

וגם כנל לגבי נקיונות.

ומאוד מאוד מזדהה איתך. כי גם אני לא מאלו שמשחררות. אני לא מסוגלת לשחק אותה קול כשהכיור מלא וכשהרצפה מלוכלכת ממש, או כשאין אוכל מבושל במקרר..

זה מעצבן אותי, ואני לא מסוגלת לנשום עמוק ולחכות שהוא ישים לב.

הסביר יותר שאני אתפוצץ, ואעשה בעצמי או שאתפוצץ עליו. 

אבל.. הרבה השתנה.

כי הדינמיקה של הדברים מסביב השתנו.

אם טוב ביניכם בכללי, והאווירה בסה"כ של כיף ושל צחוק

זה גם ישתנה.

אבל זה גם דורש ממך.

זה דורש ממך להסתכל לו בעיניים ולחייך. 

זה דורש להקשיב לו.

זה דורש לא להגיב מהבטן. לזכןר לו את הדברים הטובים שלו ולא לצבוע אותו בשחור.

זה דורש להחמיא לו.

אם זה לא על מה שהוא עשה בבית, אז זה על עבודה, על כישרונות, על מידות טובות, לא חסר...

את לא חיבת לעשות הכל מהרשימה הזן כמובן,

אבל שהתודעה בראש תהיה- אני רוצה שיהיה טוב בינינו. נעים. מה אני יכולה להאיר לו גם.

בעלי סטודנט עמוס ממש, במיוחד עכשיו בתקופת מבחנים. אבל גם לא בתקופת מבחנים ושלא היה סטודנט לא היה יותר עזרה באופן משמעותי.

וכרגע אין לי יכולת כלכלית לקנות אוכל בחוץ כל פעם ולקחת עזרה בניקיון,וגם אני לא רוצה!אני אוהבת את הניקיון שלי והאוכל שלי. מה שכן- אני אחת שאוהבת מאוד שפע, ורוצה שיהיה הרבה סלטים, ולהכין חלות בעצמי, וכמה סוגי קינוחים,ועוגת גבינה מושקעת, ופינוקים וכו וכו, ואנחנו זוג צעיר ככה שבאמת אין צורך בכמויות האלה, אבל לבעלי זה חשוב והוא אוהב שאני מפנקת-יש לציין שהוא התרגל לזה ואם אפחית הוא לא כל כך ישמח מהשינוי, וגם אני אוהבת לראות אותו נהנה ושיש שפע בבית שלי.

אולי באמת אי אפשר לשלב את הכל ביחד-גם להיות אמא, גם בהריון, גם לפרנס ,גם לבשל וגם שהכל תמיד יהיה מתוקתק. אולי יש לי ציפיות יותר מדי גדולות מעצמי. אבל באלי להיות מהאימהות והסבתות (בעז"ה) שתמיד יש אצלם אוכל חם ומפנק ושפע, זה מרגיש לי חלק מהאימהות שלי ושככה אני מרגישה אישה ואמא טובה יותר כנראה.

רק בהתחלה של הדרך.

אתם רק בהתחלה של הדרך.

לא נהיים בבת אחת האמא והסבתא שרצינו להיות

תזכרי שאת הדמות שיש לך בראש, הדמות שאת רוצה לראות, יצרת לעצמך מדמויות שראית / שמעת עליהם, בשלב מאוחר יותר שלהן, לא בתחילת ההורות והדרך.

זה שאת עכשיו לא הדמות שדמיינת לעצמך, לא אומר שלא תוכלי להיות ככה בעתיד. 

מה שכן, כדי להצליח לעשות את הדברים באהבה ובלי לסבול, כדאי לעשות סדרי עדיפויות, זוגיים ואישיים.

גם לחשוב מה הכי חשוב, מה הכוחות. ולפי זה להחליט במה משקיעים כרגע ובמה פחות. זה לא אומר לזנוח חלומות, אלא פשוט להשקיע כרגע במה שיש אפשרות.

דבר שני, יש כאן גם עניין של דינמיקה ביניכם, וכאן אני מצטרפת למה שכתבו מעליי. אם הדינמיקה היא שאת *עושה* והוא *עוזר*, בהכרח יש כאן חלוקה לא שוויונית ביניכם. לא בהכרח במובן של מספר מטלות, אלא במעמד ביניכם. יש כאן הגדרה שאת זו שמתפעלת את הבית, שזה התפקיד והאחריות שלך, ואם הוא עושה משהו זה מוגדר כעזרה.

זו לא שותפות, זה אחריות שלך, ולכן גם כל דבר שהוא עושה נמדד בעשה טוב או לא, והאם זה קידם אותי לקראת המטרות *שלי*. וממילא הוא גם אולי מרגיש פחות מחוייב, כי הוא רואה בזה את התפקיד שלך. 

וכאן אני מצטרפת לכל מה שכתבו מעליי, שזה יותר קשור לדינמיקה ביניכם, והשאלה היא האם ניתן לשנות את זה באיזשהו אופן.

איך לשנות זה מאוד תלוי בך ובכם כזוג. אבל אני חושבת שאחריות זה גם עניין של מקום. כשמישהו אחד תופס הכל, לא נשאר מקום לאחר. אבל בשביל לפנות מקום, צריך גם להסכים לזה שאם אני מפנה מקום, זה לא תמיד יתבצע כמו שאני רוצה.

אבל אם זה מביא אותך בסוף למאוס בבעלך ולהתחרט שבחרת בו (כמו שכתבת בהודעה הראשונה) זה לא שווה את זה…

את בהריון, את צריכה לדאוג לעצמך ולעובר. אני ממש בעד להוריד סטנדרטים אבל לא בקטע של לעשות לו ״דוקא״ אלא לדבר איתו ולחשוב ביחד מה נכון לכם כדי שמצד אחד ישאר שפע ותחושה של נעים וטעים ומצד שני לדאוג לצרכים של שניכם (צורך במנוחה, בזמן ללמוד, בתחושה של אכפתיות ועוד…) 

"רוצה שיהיה הרבה סלטים, ולהכין חלות בעצמי, וכמה סוגי קינוחים,ועוגת גבינה מושקעת, ופינוקים וכו וכו," - לא הולך ביחד עם הריון ביום אחד, מבחינתי בלי הריון גם לא יומיים. זה המון עובדההה. המווןן. ברור שתהיי מתוסכלת וגמורה. זה ממש לא אמור להיות ככה. עונג שבת זה מההכנות, עובר בישיבה בשולחן, וגם אחרי. כל השבת. מה הכיף בכל השפע הזה שלא אוכלים כשאין לך כח להנות ממנו..?

"אנחנו זוג צעיר ככה שבאמת אין צורך בכמויות האלה, אבל לבעלי זה חשוב והוא אוהב שאני מפנקת-יש לציין שהוא התרגל לזה ואם אפחית הוא לא כל כך ישמח מהשינוי, וגם אני אוהבת לראות אותו נהנה ושיש שפע בבית שלי." - נשמה את עונה לעצמך. אין צורך, אז אחרי מי את רודפת? ועל חשבון מה..?

ועוד משהו - בעל מעדיף את אשתו רעננה ולא גמורה בשביל עוד מנה או קינוח. 

אני מבינה שאתם זוג צעיר, אבל מרגישה שסליחה רגע על הפסימיות כנשואה כבר כמעט עשור ב"ה  - אני רוצה להזהיר אותך. (כן, כן, להזהיר) - זה בדיוק הזמן הנכון עבורך להחליט שאת נחה כי את לא מרגישה טוב ואת בהריון מתקדם

שאת לא חייבת להכין את הכללללל בשביל שני אנשים סה"כ, שלא הכל חייב לקרות ביום אחד, שגם עם קנוי חיים יופי. 

עוד יהיה לך זמן להיות זו שפותחת שולחנות  ויש לה ריחות בבית (גם עם חלק  קנוי זיש ריח מהמם בבית, כן..? מנסיון ). לא בזמן הריון קשה אם אין לך כח. ולמה לעשות את זה לבד..? חמתי למשל מאחרת מהמם, בשפע, אין דבריםן כאלה! אבל חמי עושה איתה הכל ביחד. משלב הקניות ועד הבישולים וההגשה לשולחן 

להוריד סטנדרטים בקיצור

מי שלא עושה את זה - בסוף חוזרת לפתוח שרשורים שקשה לה, שהיא מרגישה שבעלה לא רואה אותה ולא שועה לבקשותיה לעזרה, שכל הבית עליה, והיא גם צריכה לעבוד, לטפל בילדים בלי לישון טוב בלילה, לנקות ולסדר וכו וכו. המון תסכולל. ולמה.? כי היא לא עצרה להגיד עוד מההתחלה כזוג צעיר - אני גמורה, אז אני לא עושה. והבעל התרגל שהאישה לקחה על עצמה הכל ולכי תשני את זה עכשיו..

תחשבי על הקושי שיש לך עכשיו פלוס תינוק זוחל שאת רודפת אחריו, או תוך כדי הצורך להניק לפי דרישה בלי לישון טוב בלילה. או 2 פעוטות שאחד מהם יונק והשני זוחל . לא הגיוני. לא הגיוני. 

כתבתי לטובתך, מקווה שתקראי את זה בטוב 

אני פשוט לא יודעת איך לעשות את השינוי. פשוט להגיד-'אין לי כח אני לא מכינה ואם תרצה אז אצטרך עזרה ממך כדי שזה יקרה'?

לא להגיד, פשוט לא לעשות.

אם זה עולה בשיחה למה לא עשית, אפשר לומר שאין לך כוח. הצעה לעזרה צריכה לבוא ממנו, אם הוא לא מציע לא כדאי לבקש.

מודע לקושי שלך? את כמה את משתפת אותו ביום יום?

אני מאמינה בשיתוף, כי בעיניי זה יוצר חיבור.

אבל בצורה של שיקוף מה את מרגישה, ולא למה הוא אשם.

זה לא מוביל לשינוי מיידי, אני חושבת ששינוי כזה הוא תהליך. אבל הוא מתחיל ביצירת שותפות עם בן הזוג לגבי מה עובר עלייך

ולהגיד לו במילים טובות

כמה את אוהבת אותו ושמחה שהתחתנתם

ושקשה לך, תסבירי לו מה את מרגישה- איך זה מרגיש להיות בהריון, לעבוד, להיות אחראית לבית

ושחשבת על זה שזה יותר מדי ושאת צריכה להוריד מהעומס שיש עלייך 

ושחשבת להוריד אחת שתיים שלוש ושברור שהכי כיף שיש מלא פינוקים אבל ברור שעדיף לו אישה שמחה יותר 

במילים שלך ואיך שבא לך

זאת הזדמנות ללמוד לתקשר. הוא לא יודע מה זה להיות בהריון

שבי איתו לתכנון מחדש

תגידי לו שאת רואה שאת לא עומדת בעומס לקראת השבת ואת *החלטת* שאת צריכה לעבוד פחות ולנוח. (לא לפתוח את זה לדיון כמובן)

מפה תחשבו על חלוקהועוד פתרונות, אבל שיהיה ברור שאת לא עושה הכל לבד

וגם - קחי בחשבון שאולי הוא באמת יגיד לך - אני מבין אותך, אל תעבדי קשה, ואל תכיני הרבה אוכל אם קשה אבל גמני לא יכול לעשות . 

והוא הבין ואמר שישתדל לעזור ושאני לא צריכה להכין לו כל כך הרבה אם זה מקשה עלי(תכלס הוא בשלן טוב אז הוא יכול להכין בעצמו אם זה מפריע לו)

מקווה שזה ישתפר, לפחות ברגעים אלו אני נחה בחדר והוא זה שמסדר את הבאגן שהילד עשה במשך היום-כמובן שאני אצטרך לעבור אחריו אבל לפחות הוא עושה..

תודה!!

וחשוב מאוד שנתת לו לקרוא לדעתי

לא חייב לעבור אחריו אם בא לך לנוח. תהיי קשובה לעצמך, זה הכי חשוב❤️

אין הכל מהכל.

ככה גם אני הייתי וזה נקרא אצלי לדפוק את הראש בקיר.

כרגע את דופקת את הראש בקיר, כי את רוצה גם וגם. גם להמשיך בסטנדרט הגבוה של בישול ואפיה, וגם להיות אישה רגועה וגם לבקש מהבעל כך שהוא יעשה..

ברגע שהבנתי את זה, התחלתי לתווך את תיאוריית המחירים לבעלי.

אין גם וגם וגם.

ולכן אני עושה אך ורק מ שלא יתיש אותי (ועדיין אני מותשת מלא פעמים), ואני נעזרת, ואין מצב מבחינתי להשתגע בעבודה. 

ואני מצטרפת למקורית ולמה שכתבה לך, שזה ילך ויחריף עם הילדים. רק שאז אני די בטוחה שהמציאות פשוט לא תאפשר לך להמשיך בסטנרט גבוה+++

או שבעלך יבין את זה ויתחיל להירתם.

פשוט באימהות יש עוד מישהו שצריך אותך רגועה ופנויה נפשית ונותנת תשומת לב.

ואת מבינה שבלי לתעדף דברים, פשוט לא תהיה את... יהיה איזה גוש של עצבים תבכול ועייפות מרוב עומס ומטלות. ומי רוצה חיים כאלו?

את אמא מרירה ובת זוג שמתחרטת שהתחתנה עם בעלה..

חלוצות לחוד ומציאות לחוד.

תפסת מרובה לא תפסת.

אהבתי את המשפט של המקורית על פת חרבה.

שתדעי שכל התמודדות כזו היא קריאה לגדול.

זה לא סתם שאת קיבלת את הניסיון הזה.

הוא בא ללמד דווקא אותך משהו.

אני אהיה יותר רגועה ונחמדה אם אתה תשתנה, זו מחשבה שמפילה את השינוי על הצד השני.

אני אוהבת מרק אדום, בעלי אוהב מרק ירוק.

הזוגיות שלנו תהיה הרבה יותר יפה ונוכל לעשות ארוחות רומנטיות לו רק בעלי יאהב מרק אדום.

אם נשטח את הטענה, זו אותה טענה בעצם.

אתם רק בתחילת הדרך בחיים. זו ההזדמנות ללמוד על בחירות.

הייתי מתחילהמללמוד על "עלות אלטרנטיבית".

כשאת בוחרת להכין כמה קינוחים, קל לך לראות את היתרונות ולהנות מהתוצאות, קשה לראות שהבחירה בכמה קינוחים היא עצמה הבחירה בכאבים ועצבים.

הבחירה בידייך והיא לגיטימית, רק חשוב ללמוד להסתכל על המחירים האמיתיים של כל בחירה.

ההסתכלות הזו תעזור גם בהמשך החיים בכל מיני בחירות אחרות.

אבל גם היתה בפנסיה ובלי ילדים קטנים....

קודם כל הבריאות, בכלל אחרי הלידה כל החיים שלכח מתהפכים.

תהי ייתר גמישה עכשיו, תרפי קצת מהעומס. זמן פנוי ומנוחה זה יותר שפע בעיניי מעוד כמה סלטים על השולחן. 

אחר כך כשתוכלי למצוא את האיזון בין הטיפול בילדים לבית לעבודה, תוכלי לסדר את זה אחרת וחהשקיע יותר באוכל. כרגע נשמע לי שאת צריכה איזון שונה...

לגבי בעלך, צרת רבים חצי נחמה.... מה אני יכולה לומר כנראה שהגברים שנותנים מעצמם כמו שהיינו רוצות לראות הם מעטים ביותר וכולנו בתחושה דומה לגבי הבעלים שלנו.

אפשר לנסות לדבר אבל באמת תפחיתי מהעומס. אנחנו לפעמים, בעיקר בהתחלה האמת, היו לנו שבתות של עצלנים. שרק הכנו טוסטים לשבת או משהו כזה.

אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.

לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.

מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה

אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...

עם בקשה כזו

כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים

הכי הוגן לצד שלו השנה.

והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.

ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.

לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה

הניסוח שלי לא היה מדויק.

התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.

אבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי

ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.

יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו 

אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.

בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.

והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.

צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…

הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…

וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.

אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה

לק"י

אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.

(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).

לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.

יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.

חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.

יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?

בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?

אם כן, זה מה שהייתי עושה.

שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.

מה אתה חושב?

לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.

יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית

אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם

דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי

לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש

ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה 

זה ערב משפחתי שונה ואחר. בתור ילדה עשינו שנה שנה וזה היה לי מאוד משמעותי..

וזה החג היחיד שאמרתי לבעלי שבו נעשה שנה שנה כי רוצה שהילדים יחוו גם את הצד שלי וגם את הצד שלו.

והקפדתי על זה וילדתי בשנה כשהיינו אצל ההורים שלי(הייתי אצליהם אחרי הלידה)

זה לא שההורים לבד, הם עם 2 אחים

אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?

אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)

אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..

שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.

כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.

(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)

בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.

במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).

אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.

וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...

בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.

אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...

סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...

ואני  חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.

חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו  מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.

וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.

אפשר שתעשי אצל בעלך . שבת אפשר אצל ההורים 

לק"י

אפשר עם שקדי מרק של פסח.

שניצל, פירה וסלט

פנקייקים

כדורי תמרים,

 מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)

שקשוקה, 

לטקעס, 

חביתת ירק

פשטידה/קיש

לביבות

אורז וקציצות

שניצלים

צ'יפס

ירקות חתוכים

לק"י

אבל כן לפתית.

אנחנו בודקים גם ברכיבים ומקפידים שלא יהיה ממשות של קטניות ממש

אבל גם טונה למשל קניתי השנה בשמן זית אבל הכשרות היא לאוכלי קטניות, ברכיבים אין קטניות בכלל ולכן אנחנו כן אוכלים את זה

זה לא כמו חמץ ממש.

לק"י

או שמא "חשש" תערובת😅

לק"י

דאגתי מראש לדייק את עצמי....

תודה שכתבת!!

ניוקינעם פטריות ושמנת

לחמניות שקדים וסלטים מבושלים

בטטות מוקרמות

3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף

בפומפיה לגרר את תפוח"א

חלמון ביצה

להוסיף מלח

1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי

אפשר בטטטה

ובתכלס- טפשר בלי מילוי

ולהכין רוטב עשיר

אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)

תפו''א מוקרמים

אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)

וגם עומדת לקבל😬

לק"י

בעיקר אם לא מכירים אותך פה.

אז אפשר להשתפך חופשי כמעט....

אבל בעצמי זה מרגיש לי כ"כ אידיוטי

זהו אבל נראה לי התגברתי חחחח שתיתי קפה זה עזר

שזה בגלל שאת אמורה לקבל חחחח

אצלי זה קבוע ככה בימים שלפני המחזור

אבל תרגישי חופשי לפרוק פה

מותר להתלונן על הכל

ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...

מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל

לק"י
 

בן ה-3.5 מסביר לי שהתינוק לא עייף: "הוא לא פתח את הפה" (כלומר לא פיהק) 😅

הייתי די עצבנית היום

בן השנתיים שאל אותי

'אמא מה עובר עליך'

ועניתי לו בזעף 'משהו'

אחר כך הוא הלך איזה עשר דקות ואמר 

משהו עובר עלינו, משהו עובר עלינו (וואי וואי איזה משהו.. באמת כבר בקצה)

ועוד אחד

סיפרנו בבית הרבה לאחרונה את הסיפור 'מוישי רוצה להיות גדול' למי שמכירה

בן השנתיים הנ"ל מזדהה מאדדדד עם גיבור הסיפור

הבאתי לו שקית בייגלה אז הוא מצהיר

'אני אוכל הכל, ואבקש עוד, ואז אני אהיה גדול גדול'

ויש לו עוד באותו כיוון

הוא חולם על אופניים

מה נעשה שזה לא כל כך מתאים לגילו...

ביקש מאחותו את האופניים שלה והוא מדדה איתם בגינה (מחזיק בכידון והולך לידן)

וכשאני מתקרבת כי זה נראה מעורר רחמים, האופניים יותר גדולות ממנו

הוא אומר 'אני מסתדר, אני מסתדר'

לק"י

הבן שלי בן 3.5 וביקש ממני לבוא איתי לסופר ולמאפיה היום, וסירבתי ואמרתי לו מה הסיבה.

הוא: "זאת לא סיבה".

או יום אחד הוא משך לאחותו בשיערות.

ולשאלתי- למה הוא עשה את זה?

הוא אמר, שהיא אמרה שפרעה קטן, ו"זה מה שקורה".

הוא עובד? טוב לו?

לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת

מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק

מורה.

אז הוא בבית כבר חודש.

זה דברים שיושבים על העבר שלו.

הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות

כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.

זה מתיש ברמות.

והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.

מרגיש כמו אחטא ואשוב

אני כבר עייפה ממש

ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף

זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!

חיבוק!

הוא מטופל

עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו

היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.

הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו

וממשיך במעקב טיפולי?

זה נשמע חמור

וקשה לספוג את זה.

הפסיק

ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה

ואין לי כוחות לתפעל פה הכל

לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים

אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב

לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .

זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט

אבל הפרעה נפשית מצריכה מעקב רפואי רציף, וטיפול מומלץ אצל פסיכולוג קליני

נשמע שהוא לא במיטבו אבל יש מה לעשות 

ואם אין שיפור, לא רואה סיבה לא לעמוד על זה שיטפל בעצמו אם זה בסוף זה פוגע בך באופן יומיומי

חיבוק♥️

והוא טופל גם בצורה הזו

לא עוזר.

דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.

וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.

מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.

חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט

מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת

אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.

לדעתי זה מבורך🙏

ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.

ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,

אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..

נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה

משהו בסגנון:

אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?

הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...

קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות

אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...

ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה

קחי את זה לאירוע נסיבתי...

כולנו על הקצה

ממש על הקצה

הכל הרבה יותר רגיש

וכולנו עושים מעל ומעבר

וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת

יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות

מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה

כן. אני מסריחה בימים אלו

הבית בלאגן

ההספקים בעבודה  ממש לא גבוהים

וכן... אני בסדר עם זה

בנוניות זה המצוין החדש!

אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.

ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט

וממשיכה להעליב מבפנים.

ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם

את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?

מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי

יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו

מסייגת שכמובן זה תלוי בנימה שזה נאמר, אבל יכול להיות שהוא סתם העיר לתשומת ליבך שאחכ תטפלי בזה. לא התכוון להעליב פשוט באותו רגע הרגיש אז אמר, גם מן הסתם הוא מבין שזה מהנקיונות, אבל רצה שתהיי מודעת כדי שאם נגיד תצאי אחכ אז תדעי להתקלח לפני.

אם אומרים את זה ברגיל אז באמת אפשר להבין למה הוא לא ראה את ההבדל

בעלי יכול להגיד לי וואי את צריכה מקלחת

ובאותה שניה להמשיך לחבק אותי ולהיות איתי

כנ"ל הפוך

אני יכולה להגיד לו אתה דביקי מזיעה

ובכל זאת להישאר צמודה אליו....

כי זה לא מפריע לנו בדרך כלל

רק יותר כיף כשנקיים

אבל אם כשהוא אמר את זה הוא התכוון תתרחקי ממני אז זה כבר פחות נעים ומעליב

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית 

לי היה פריטין 20

בי12 180

הייתה לי חולשה מטורפת, דפיקות לב מהירות,עייפות

אבל לא נשירה

קיבלתי זריקות בי12

אבל המוגלובין היה 10 אז גם עירוי ברזל

ל

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️