בעקבות השרשור של @עובדת ה בשמחה????, חשבתי כבר מספר ימים האם ואיך לנסח את דעתי בנושא השרשור.
בשרשור ההוא בעיקר עניתי לטענות ותגובות של אחרים, באופן ממוקד, בלי לכתוב את דעתי באופן עצמאי וישיר.
בגלל שאני יכול לכתוב על הנושא הזה ספר עב כרס ועדיין לא לסיים להביע את דעתי, אין ברירה אלא לתמצת עד כמה שניתן. לא עליך המלאכה לגמור וגו'.
אני אתחיל מ-3 נקודות בסיסיות בעייני, שחייבים להפנים אותן לפני כל התחלה של דיון סביב הנושא הזה. אם אין הסכמה על הנקודות האלה, לדעתי אין בסיס מספיק יציב לדיון וממילא כל מה שאכתוב בהמשך יהיה לא מקובל.
א. נטייה מינית, לפחות עבור חלק מהאנשים, אינה בחירה. לא רק שהיא לא בחירה, היא גם לא ניתנת לשינוי.
אי אפשר להעביר במילים את התהום העצומה שנפערת בנפש, את הדיכאון, השנאה העצמית, תחושת חוסר הערך, הבושה והזעזוע, כאשר ההבנה על הנטייה המינית השונה מתחילה לחלחל.
בכיתה ט' ירדתי במשקל למרות שהייתי בשיא הגדילה. לא יצאתי לטיולים, לא נפגשתי עם חברים, היו זמנים שבקושי יצאתי מהמיטה. התקפי בכי באמצע החיים, תחושת סלידה עצמית שלא ניתן לתאר.
בהמשך הגיעו גם הפגיעות העצמיות, סכין יפנית שחרטה על עורי את המילה ''רע'' בענק, כוויות בידיים ממים שהורתחו בקומקום, ובהמשך גם דברים יותר גרועים.
נו, מישהו יכול להאמין שבחרתי בזה? שרציתי את זה?
הגעתי ממשפחה מאוד דתית, משפחה מחסידות גור שעברה שינוי (עוד לפני שנולדתי) לכיוון הציונות הדתית. לא ידעתי בכלל מה זה הומו, מבחינתי זאת הייתה קללה שאומרים למישהו שבועט גרוע במשחק כדורגל.
גם כשכבר התחלתי להרגיש משיכה לחברים בישיבה, לא ידעתי שזו משיכה. לא ידעתי שיש לזה שם.
בכיתה ט' כשהבנתי שזו משיכה, הייתי בטוח שכולם מרגישים כמוני אבל זה משהו שעובר. אני לומד במקום מאוד מאוד דתי, בטח זאת הסיבה שלא מדברים על זה.
הרי לא יכול להיות שאני שונה, אני רגיל בדיוק כמו כולם.
בגלל אירוע מסוים שקרה בכיתה ט' הבנתי שאני היחיד מהכיתה שמרגיש כך. זה היום שבו נפתחו עלי שערי גיהינום, השנאה העצמית והרצון לפגוע ולהעניש את עצמי הרקיעו שחקים.
אז סיכמנו שיש כאלה שעבורם זו לא בחירה?
ב. האדם הפרטי לא שייך ל''קהילת הלהט''ב'' (מלבד אלה שבוחרים כן להיות קשורים), ולא אשם בכך שהקהילה הזאת עושה מעשים מסוימים.
זה שאדם נמשך לבני מינו, לא אומר שהוא אשם במצעדי הגאווה, בפרוגרסיביות, במתירנות מינית רדיקלית, ב''הרס המשפחה''... כמו כל אדם אחר, גם ללהט''ב עומדת הזכות להיות אדם אינדיבידואלי ולא להישפט בגלל מעשים או דעות של אנשים אחרים, אפילו אם יש להם מכנה משותף מסוים.
ג. אדם סטרייט לא יכול להבין, אפילו קצה קצהה של הבנה, מה עובר על להט''ב דתי.
סטרייט לא יבין מה קורה לנער בישיבה תיכונית ששומע את חבריו ואת רבניו מדברים על ה''סוטים'' האלה, מה קורה כשהוא שומע את הוריו מתבטאים בנושא כשהוא מגיע לחדשות מאיזו שהיא סיבה.
סטרייט לא יבין מה זה לראות את חברך הטוב מתחתן, ובאמת באמת לשמוח בשמחתו, למרות הידיעה שהיום שלך אף פעם לא יגיע. האהבה שלך תמיד תהיה אסורה.
סטרייט לא יבין מה זה לקבל הצעות לשידוכים מכל מיני אנשים טובים, ובכל פעם הלב מתכווץ מחדש. אם רק הייתי רגיל. אם רק הייתי יכול לאהוב אשה...
סטרייט לא יבין מה זה ללכת לפסיכולוג ש''מומחה בנושא הזה'', ולעבור אצלו בקליניקה מסע של ייסורים והשפלות, עינויים פיזיים ונפשיים, תוך האשמות שאם זה לא מצליח - רק אתה אשם. פשוט לא ניסית מספיק...
סטרייט לא יבין כמה מפחיד להיות שונה. כן, פשוט מפחיד. אם אני אספר לחבר הכי טוב שלי, הוא ישנא אותי אחר כך? יספר לכולם ואהיה הבדיחה של הישיבה?
אם אספר להורים שלי על הצרה הצרורה, הם ימשיכו לאהוב אותי? או שאולי הם יתביישו בי ויתחרטו שבכלל נולדתי?
סטרייט לא יבין את ההרגשה כשמזלזלים באהבה שלך.
''זאת לא אהבה אמיתית אלא רק יצר הרע'', ''זאת לא אהבה אלא רק תשוקה'', ''אין כאן נתינה אלא רק אגואיסטיות''... כמה קל לא להרגיש משהו, לא להבין אותו, ואז לזרוק חיצי רעל אל אלה שמזלם לא שפר עליהם והם מרגישים אחרת ממך.
...
אחרי שסיכמתי את 3 הנקודות הבסיסיות הנ''ל (ותאמינו לי שזה רק סיכום...), אוכל לכתוב בקצרה את דעתי:
1. כאשר מישהו יוצא מהארון, הוא צריך קודם כל לקבל חיבוק ענק. חיבוק שמכיר בסבל העצום שהוא חווה כבר שנים, חיבוק שמבין שהוא לא אשם, חיבוק לאדם ששרד מסע שאי אפשר בכלל להבין כמה הוא מסובך, מתיש ואכזרי.
2. הוא יודע שמשכב זכר זה דאורייתא. כן, הוא גם יודע שזה חטא חמור. למרות זאת, זה ממש לא מה שהוא צריך לשמוע עכשיו. אדם הומו הוא לא ''משכב זכר'' מהלך אלא אדם שלם עם תכונות טובות ורעות, רגשות, אתם יודעים... כל החבילה הזאת שנקראת ''בן אדם''. לדבר איתו על יחסי מין בשלב הכ''כ רגיש הזה, כאילו בזה מסתכם מי שהוא ומה שהוא, זה מאוד מאוד מעליב ומקטין. חוץ מזה, כאמור, הוא ממילא יודע...
3. הסיבה שרובם המוחלט של הלהט''בים הדתיים יוצאים בשאלה, היא לא מה שכתוב בתורה אלא מה שכתוב בפורומים. כלומר... בפורומים כמייצגים את ההתנהגות של הציבור. גם אם אדם מסוים לא יכול לשמור מצווה מסוימת, חמורה ככל שתהיה, זאת לא סיבה לדחוק אותו החוצה. הוא עדיין יכול וצריך להגיע לבית הכנסת, לשמור שבת, לחנך את ילדיו לחיי תורה ומצוות.
ההתנהגות של רבים בציבור הדתי, היא זו שדוחפת את הלהט''בים הרחק אל מחוץ לקהילה, ובהמשך מחוץ לעולמה של תורה.
4. אני לא ''מתיר'' לאף אחד לעבור על אף איסור (אפשר לחשוב שאני איזה מנהיג קהילה ויש מישהו שהיה מקשיב להיתרים שלי...), אבל אם מישהו עובר על איסור בתחום הזה - אני לא שופט אותו. לא אומר לו שהוא חייב סקילה, לא אומר לו שבגללו יש רעידות אדמה, לא אומר לו שאני לא מוכן להיות חבר שלו. דחייה שלו לא תגרום לו לחיות לבד בלי לחטוא, להפך, היא תדרדר אותו עוד יותר.
5. כאשר הורים או נערים פונים אלי לייעוץ, אני אומר להם שיש מספר מעשים שאחריהם קשה מאוד לחזור אחורה. בעיקר יציאה מהארון, יחסי מין, השתייכות למעגל חברתי להט''בי (כגון איגי). לכן אני ממליץ בחום להימנע מהמעשים האלה, לא רק מסיבות דתיות אלא גם כדי לא לפגוע בסיכוי עתידי כן לחיות באושר עם בני המין השני.
6. אנחנו חיים היום בחברה שמוקיעה אנשים על עבירות של בין אדם לחברו, אבל הייתה יותר פתוחה כלפי עבירות של בין אדם למקום. מי שלא מתפלל מנחה - בעיה שלו, זה לא יגרום לי לא להיות חבר שלו. מי שלא הולכת למקווה אף פעם מאז החתונה, זה עניין שלה ושל בעלה, אף אחד לא יעלה בדעתו להעיר לה על כך. לא כי זה בסדר, אלא כי זאת הדרך שלנו לחיות ביחד.
לפעמים אני חושב שהסיבה שלהט''בים לא מקבלים יחס זהה, היא לא בגלל אהבת ה' אלא בגלל... שנאה. שנאה וחוסר הבנה.
7. לפום צערא אגרא.
...
בקיצור של הקיצור,
אני לא מתיר לאף אחד כלום, אבל כאשר אדם יוצא מהארון - אני קודם כל רוצה לחבק אותו כדי שיידע שאני מעריך אותו על כך שהוא עדיין חי אחרי כל הסבל שהוא עבר.
אם הוא גם בחר לממש את האהבה שלו, אני לא שופט אותו ולא מרחיק אותו.
שבוע טוב ובשורות טובות!





