סיימתי קשר עם ידיד שחצה את גבול הידידות. הקשר היה 8 שנים, כשמתוכן שנתיים נפגשנו פיזית. והעיק עליי והשפיע עליי בעיקר לרעה. אחרי הרבה מאוד עבודה פנימית של שנתיים אינטניסביות מלאות בהתפתחות אישית ביצעתי את הצעד שנמנעתי ממנו כי פחדתי שאפגע בו כי חששתי שלא יהיה לי עם מי לבלות ואשאר לבד. בפחד טיפלתי, ועם החשש פשוט מתמודדת. עומדת מול השדון הזה באומץ ומתמודדת!!!!!.
תמיד ידעתי שכשאהיה בזוגיות רצינית תהיה לי סיבה לחתוך כי לבד קשה לי למצוא סיבה פנימית.
כל זה ברקע שבשנתיים האלה הקשר התהדק והתחלתי בתהליכי התפתחות אישיים עוצמתיים ממש. שהובילו אותי להרגשה שעוד רגע הנה הנה אני מסיימת את זה.
התפללתי לקב"ה ימים וחודשים שיעזור לי והנה נשלחה העזרה, הידיד נכנס לקשר רציני לפני חודש. במהלך החודש אימנתי את עצמי פחות לשתף אותו, פחות לחכות להודעות צומי ממנו, פחות לחכות למחמאות שלו, פחות להתעניין בו. שיקפתי לו את זה מה שלא מנע ממנו להמשיך בשלו.
עד היום הזה ממש! כשבדיוק סיימתי תהליך מסויים שגרם לי להבין שאין לי מה לחפש סיבה חיצונית יותר כשאני סובלת. ועד שיהיה לי בן זוג.. ועד שהוא יתארס יכול לקחת כמה זמן. בתקווה שלא אה
בכל מקרה באותו הרגע שהמחשבה הזאת עברה צעקתי לעצמי "זהו את יותר לא מחכה סיבות חיצוניות כדי לחתוך את הקשר הזה" תפני מקום לבעלך המתוק!
ושלחתי הודעה עם המון הערכה והוא כתב בהצלחה עם חיוך.
ואוו דפיקות הלב שהרגשתי .. כמעט הלב יצא לי החוצה!
עוד בהלם שעשיתי זאת. אבל כל כך גאה בעצמי.
עשיתי צעד מטורףףףף בדרך לאהבה עצמית, עליית הערך העצמי שלי, האמונה שאני טובה כמו שאני ובעיקר שאין סיבה יותר שאחכה לסיבות חיצוניות שעיכבו אותי עד היום כדי להתחתן.
מרגישה אושר ושחרור ובא לי לצאת לחגוג את הטוב הזה.
בתחושת הודיה ענקית לבורא עולם.
תודה תודה תודה