אני חצי שנה אחרי לידה. לידה מס... (לא מגלה אבל מעל 5 ילדים)
אני מותשת כמובן. הקטנה קמה בלילה לינוק הרבה. יונקת 2 דקות חוזרת לישון. יש לילות קשוחים יש פחות.
אז אולי מעייפות?
לא מעניין אותי כלום. כרגע ללא עבודה. מותשת מלחפש. מלחשוב מה כן אעבוד... עבדתי כל פעם במשהו ועזבתי. יש לי תואר ראשון.
בגדים לא מדברים אלי פתאם. פעם שמלה או מטפחת חדשה הרימו לי את המצב רוח. הלכתי עם בנותי לקנות בגדים בשבילן. בכלל לא היה בא לי להתחדש. לא עניין אותי.
אוהבת את בעלי מאוד. בחור מתוק. הוא האור שלי בחיים. עם הילדים לא קל. כל ילד והקריזה שלו. אחד בהתבגרות אחת במשבר מהתינוקת אחד עם בעיות קשב אחד סנדוייץ' ומרגיש תמיד מקופח. אחד יותר סגור וכו'.
כל יום בלאגן מריבות של אחיות ואחים ברוך ה'.
בעלי ואני לפעמים רוצים לברוח. מהרעש הבלאגן. אמרתי לו תזכיר לי למה הבאתי עוד ילד אם כל כך קשה לי לג'נגל בין כולם . אני מרגישה בהישרדות. להספיק דברים של הבית. לקחת את ההוא לשם את ההיא לחוג ההוא רעב ההיא נפלה ההוא החטיף להיא. המחנכת של הקשב התקשרה שוב. פגישה בית ספר. עייפה. מניקה. מותשת. בבקשה שיעבור שנה מעכשיו. אני רוצה כבר לישון לילה שלם. זה החלום שלי. .
אני לא עצובה. אני חלולה . באמת. לא מרגישה הרבה, אין לי שאיפות חלומות. את בעלי אני אוהבת. אני תמיד אחבק אותו והוא אותי. בקושי רבים טפו טפו לאחרונה. יש ויכוחונים שנפתרים בקלות. ברוך ה' יש שלום בית ואהבה.יש צחוקים וכיף בינינו .בעלי ממש אוהב ומאוהב בי תמיד. הוא עובד כל כך קשה לפרנס ואז עוזר לי גם בבית. הוא באמת טוב. אבל כלום כזה כבר לא מדבר אלי. אין לי התרגשות ושמחה כמו פעם מכלום. מחכה שעוד יום יעבור ועוד יום. ושאני אמצא את היעוד שלי המקצועי . זה מתסכל כל כך הרבה לחפש אותו ולא למצוא.
אני מתפקדת מאוד. אבל הכל כזה טכני. אין שם שמחה או משהו. אין כלום. אני חלולה. אני אולי בצער. אולי בסוג של הדחקות. מה קורה איתי? אולי דיכאון סמוי?
הבו לי עיצות....
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...