.ץ

נשים רגישות יותר, מניעה הורמונלית בהכרח גורמת להן להיות יותר רגישות לכל דבר ובמצבי רוח? 

כרגע לא מונעת אבל כן מתכננת וצריכה גם משהו שמתאים להנקה....

מכירה את המושג הזה?

אם לא, ממליצה לך לקרוא על זה, לדעתי זה יעשה לך סדר במחשבות לגבי עצמך

לגבי בעלך, חשוב לדעתי לתאם ציפיות. את פורקת כדי לקבל תמיכה רגשית לקושי הרגשי שלך. לא כדי שיסביר לך למה הצד השני צודק. התנצחויות יש לך מול הצורך בצדק ומול הצד שהיה לך איתו תארקל, את לא צריכה את זה גם בבית

מצד שני אומרת, מאוד קשה להיות ליד אדם שכל דבר מתסכל אותו. ואומרת את זה בתור אדם רגיש מאוד בעצמי, כן?

בעל ניזון מהשמחה של אשתו. זו מטרת חייו, שתהיי שמחה. כשאת לא שמחה, לא משנה שזה לא קשור אליו, הוא מסתכל על זה ככשלון. אולי בגלל זה הוא כל הזמן מנסה להסביר לך כמה הצד השני צודק. אבל זה מעצבן בקטע אחר, ולפעמים יכול לנבוע משיפוטיות כלפייך כי הוא לא מבין מה את חווה מבפנים ושאת צריכה תוקף לתחושות שלך ולדעת שמה שאת רואה, את לא היחידה שרואה

לפעמים באמת נכון לשתף אחרים, לפרוק רגע את הזעם והרגשות הקשים, וכשאת יותר ביישוב הדעת, לשבת ולספר לו את זה כחוויה שהייתה ולא תוך כדי הסערה

לגבי איך להתמודד עם זה - טיפול יכול לעזור.

דברים שלי עזרו ועוזרים: להבין מורכבות. לא הכל בחיים סב סביב עובדות וצדק, לפעמים החיים לא הוגנים וככה זה. יש הרבה אפור. יש תסכולים ותמיד יהיו דברים שיתסכלו, מה שחשוב זה לא להיכנס למצב קורבני.

יש הבדל בין להסתכל על תאקלים כ- כל הזמן מתנכלים אליי ואני לא מבינה למה. אני לא עושה שום דבר לא בסדר! מה הם לא מבינים שהם טועים? הרי אמרתי לה ככה והיא הגיבה לי ככה, מי מדבר ככה? זה נראה לך הגיוני? (והוכחות חותכות) ואז הוא בא ומסביר לך למה היא צודקת ועצבים

לבין - וואי אל תשאל מה קרה לי היום. דיברנו אני וזלדה מהעבודה על הדוח שהגשתי לה, והיא האשימה אוצי שאני לא עושה כלום נכון וירדה עליי והיה לי ממז לא נעים. זה מזה מבאס שלא מעריכים השקעה ואין מרחב לטעויות. אבל האמת היא, שהדרך שהיא דיברה אליי הייתה מאוד לא נעימה וזה מה שהכי הפריע לי.

ואז הוא יסביר לך לנה היא צודקת

ואת תגידי לו: תשמע בעלי, אני לא רוצה לשמוע שהיא צודקת, הייתה לי חוויה לא נעימה, אני רוצה שתהיה פה בשבילי

ועוד: קשב לעצמי, לזקק לעצמי את מה שהרגשתי כשקרה לי התאקל הזה. ולדייק לעצמי איזה מענה אני מצפה מבעלי לתת לי כשאני משתפת, אם בכלל

שאלה שכן עלתה לי- אני כן אומרת לו ש- אני צריכה את התמיכה שלו/ההבנה שלו ולכן אני פורקת

אבל מה שהיום הוא שיקף לי שזה כבר טו מאצ כמות התלונות והפריקות וחאלס כמה אפשר לשמוע..

כלומר הוא לא פחות בקטע לספק את הצורך

השאלה באמת אם פשוט לפתוח דברים עם חברה (היו תקופות שהייתי מדברת עם חברות, הרגיש לי שזה הופך לקשר חליפי לבעל באיזשהו מקום ולכן הפסקתי)

הכי קל עם חברה, היא מבינה בדיוק מה אני רוצה ונותנת את זה (וזה הדדי, חברות טובות)

אבל זה יוצר נתק באיזהשהו מקום מהבעל

אבל מצד שני הוא לא בקטע לספק את הצורך הזה

אז אני לא יודעת מה לעשות בסיטואציה בגלל זה...

זה יוצר נתק, כי בעל אמור להיות המשענת הרגשית של אשתו

אבל נשמע שהכלי שלו לא יכול להכיל את כמות הרגש השלילי שלך כרגע. כי כאמור, אולי כין מספיק שמחה שהוא לווה ממך כדלק שמגדיל את הכלי. או שזה באמת טו מאץ׳. בסוף בעל הוא לא מטפל רגשי. 

אפשר לבנות את זה, שאת תהיי פחות במקום שזורק תסכולים ויותר משתף ביישוב הדעת ובנחת או פחות מתרגש ולוקח ללב כל דבר (על ידי פריקה לחברה ו/ או באמצעות עבודה על יכולות של וויסות הרגש בטיפול. בסוף בסוף גם לחברות נמאס לשמוע מלא תסכולים. גם לי קשה לדבר כל הזמן עם חברות שרק מתלוננות וקשה להן, זה לוקח המון אנרגיה, בטח לא על בסיס יומיומי, ולפעמים צריך מזה הפסקה) ובינתיים תעבדו על המקום הזה שבו הוא לא רק משענת לתסכולים, אלא גם שותף לדברים חיוביים.

מהנסיון שלי, מאוד קשה להיות מוצפת כל הזמן מכל דבר שקורה. ממש רכבת הרים רגשית כל הזמן

זה יכול לקרות גם מדברים חיוביים אפילו, אבל בדברים שליליים - גם ממך זה לוקח המון המון אנרגיות שאת יכולה לנתב לדברים אחרים שיבנו בך שמחה וסיפוק

מה שאני בעצם רוצה להגיד, זה שלפני שזה מולו, או מול מושא התאקל לכאורה, זה גם ובעיקר מול עצמך

שהתקיעות בראש ובראשונה אצלי... 

באיזה סוג טיפול עובדי על כאלה דברים?

סתם טיפול רגשי?

אם למישהי יש המלצה על מטפלת טובה אשמח לדעת

האינטרנט אומר שDBT יכול לעזור. בעיניי גם cbt.

זה שיטות יותר פרקטיות. יכול להיות שיועיל לך טיפול דינמי למשל (בטיפול כזה קצת יותר ״חופרים״ ופחות נותנים ש״ב וכו)

על עצמי אני יכולה להגיד שטיפול דינמי היה לי מקום מפלט נוח, אבל לא מאוד קידם אותי, וגם לפעמים קיבל יותר מדי את הקושי שלי. מנגד, בcbt המטפלת יותר עודדה אותי להשתפר, נתנה משימות מקדמות, ופחות נתנה מקום להתמסכנות (אם כי לא זלזלה בקושי)

מצד שני אם בעלי היה עושה פריקת תסכול פעם ביום, וואלה- זה היה מחרפן אותי!

נשמע קצת מוגזם בעיניי שכל יום יש אוסף דברים שמעצבנים אותך,

אישית היה קשה לי לחיות עם אדם שיש לו הרבה עין שלילית על המציאות..

זה תמיד היה ככה? יש לך אפשרות לשנות את זה בדרך כלשהי?

מאמא שבאה להוכיח אותך שהילד שלך נגע בילד שלה בגינה (בשניה שבדיוק לא הסתכלת)

או ילד שהתיש

חמות שגומרת עלי בהערות

או בעבודה שקורים דברים, משמעת וכאלה בהוראה

אני מנסה להפחית התמודדות 

אבל יש לי כמה ילדים מאתגרים

שלמרות כל מה שאני מלמדת ומסבירה עושים אינספור שטויות שגוררות תגובות יחס מהשכנה המדהימה מקסימה עם ילד אחד שחושבת שאני לא יודעת לחנך כנראה (גם אני פעם הייתי צעירה ושפטתי. היום יודעת שטעיתי. אבל היא עוד לא וטורחת כל היום לספר לי מה הילדים עשו הפעם, כמה זה לא בסדר וזה מתיש! וגם לא מוצדק לרוב...)

הם גם עושים שטויות לילדים אחרים בגינה וזה דורש התייחסות, מוצאת את עצמי כל הזמן מפשרת, מתנצלת (לאימהות), מחנכת...לא נגמר, בלי סוף

חמות שתהיה בריאה שגרה קרוב ויותר מידי נוכחת

ועוד כל מיני דברים של יומיום שקורים לכולם

זה לא אוסף כל יום

זה נגיד דבר ליום...אבל זה קורה.

לא יודעת מה לומר...

מהנקודות שכתבת, נשמע שהרבה מזה קורה לך למול הערות מהסביבה.

אולי באמת כדאי לך להתמקד בעניין הזה- איך לסנן יותר את רעשי הרקע האלו של השכנה, של החמות.

שהדברים שהן אומרות פחות יטלטלו אותך ושאולי גם תצליחי "להעמיד אותן במקום".

כמו לומר לשכנה באופן מכבד אבל חד- "תודה על הדאגה, אבל אשמח שלא לקבל ממך דיווחים על הילדים שלי"

זה קשה לי ברמות להדוף את האמירות האלה

גם פחד כזה שזאת חוצפה (מול החמות)

וגם איך השכנה-חברה תגיב אם אומר לה את זה

ולא מצליח לי לשמוע ו'לסנן'

לא יודעת איך אחרות עושות את זה?

לדוגמא לא כואב לכן בלב שאומרים לכן משהו על הילד שלכן? איך אפשר פשוט 'לסנן'?

כאלה

יכול להיות שאת מותשת כי את מתנהלת בצורה שאת לא מתחברת אליה

כמו לספוג את ההערות של החמה במקום לשים גבול, או לגור יותר מדי קרוב אליה, או להתערב יותר מדי בין הילדים או לקחת את השכנה קשה מדי כשהיא מעירה (תלוי סיטואציה. יש מקרים שבהם זה יותר מדי הערות סתם, ואז צריך לתאם ציפיות כמו - ככה זה ילדים בגינה. ויש מקרים שמצריכים התערבות)

ז״א, צריך גם לעשות הפרדה בין עיקר לתפל, בין מקרים שבהם לפעול אקטיבית כדי להימנע מאינטראקציה שלוקחת לך אנרגיות, לבין מקרים שמצריכים באמת התייחסות ושימת לב

בלשמוע ממישהו כמה כל שאר העולם שלילי, פוגע, חסר אכפתיות, מעצבן וכו'.

בסוף, לכולם קורים דברים טובים יותר ופחות ויש משהו לא נעים ומאד מתקרבן בעיסוק הבלתי פוסק בנושא הזה, וזה גם מאד גורם ללכת על ביצים ליד האדם שמרגיש כל הזמן שאוכלים לו שותים לו עושים לו כי פתאום הוא יפגע ממך ואז גם תצטרך לשמוע נאום על כמה אתה נוראי..

אני לא מכירה אותך אישית, אבל מכירה אנשים אחרים כמו שתיארת. גם כשהם אנשים הכי קרובים זה מעצבן ומעיק.

אצל מי שאני מכירה אגב זה לא נובע בכלל מדיכאון אלא מרגש נחיתות עמוק מאד שגורם בתורו לתחושת קורבנות וחוסר יכולת לשחרר.

הייתי מנסה לעשות הרגל של כל יום למצוא 2-3 דברים טובים שקרו לך היום, ובפרט, כשאפשרי, באינטראקציות עם אנשים, זה לא חייב להיות דברים גדולים, אפילו מילה טובה שאמרו לך או משהו כזה. החיפוש הזה אחרי נקודות אור משנה לטובה את ההסתכלות על העולם וממילא תראי יותר את הדברים הטובים.

ואת יכולה גם לתרגל את חיפוש הטוב הזה עם בעלך, לשתף אותו גם בדברים היותר טובים

שקראתי עכשיו באחת התגובות שלך דוגמאות לדברים שמתישים, ונשמע שיותר מהכל את לוקחת ללב ומרגישה צורך לצאת בסדר - עם השכנה, עם החמות, עם הסביבה.

ולי אישית (בתחושה אישית שלי, לא דעה מקצועית או משהו כזה) נשמע עכשיו שיותר מתחושת קורבנות זה בעיקר איזשהו מקום של חוסר ביטחון. כאילו שהשכנה תגיד, אז מה? שהחמות תעיר. אוקיי.. כאילו בשנה ראשונה שניה לנישואין באמת יותר קשה. אחרי 5 שנים, לרוב כבר מבינים את הענין ולומדים לסנן אמירות כשהן לא סופר דופר קיצוניות. שכנים- וואו אני לא שומעת בכלל הערות של שכנים. שישפטו, למי אכפת.

ושוב לא ממקום של זלזול בתחושות שלך, אבל באמת ממקום של אכפתיות, פשוט תדעי שאת בסדר. תנסי להבין מה מפעילות בך ההערות של אחרים. מה את מרגישה מהן? לא טובה? לא ראויה? לא מצליחה? האם את בעצמך חושבת ככה על עצמך או שרק לא נעים לך מה הם יחשבו? ככל שתהיי יותר שלמה עם הדרך שלך ותתני פחות מקום לאחרים לערער אותך יהיה לך קל יותר לשחרר, כי האמירות האלה לא יפגעו לך בעצב רגיש

כמו שאמרת זאת צורת הסתכלות על המציאות

מאחוריה עומדות כל מיני אמונות שיש לך על

העולם, אנשים, התנהגות, ועוד ועוד

אמונות שגורמות למחשבות שמוביל לתסכול, כעס, פגיעה מתמידים...

יש שיטת טיפול נחמדה של ביירון קייטי שנקראת שיטת העבודה...

זה בעצם לקחת אחריות על החלק שלי בסיפור עם כל מציאות שאני נפגשת איתה...

לחקור את המחשבות שגורמות לי לסבל

להבין מה יושב מתחת למחשבות

לדוג' " איקס ממש מעצבנת היא לא מעריכה אותי" ולחקור את המחשבה הזאת. איך זה מרגיש. איפה זה פוגש. האם זאת המציאות. האם זאת האמת. ועוד הרבה שאלות ולבסוף לעשות היפוכים למחשבה... כמו לדוג'

אני ממש מעצבנת ולא מעריכה את עצמי...

יש גם תמצית בפרחי באך שמתארת סוג כזה של אנשים שכמו שכתבו כאן אכלו לי שתו לי, שנמצאים במרמור והמשקפיים שלהם קצת בצבע לא הכי נעים...

לתמצית קוראים ווילו, את יכולה לקרוא עליה כאן

תמצית פרחי באך - WIILOW

ממש אפשר לשנות את זה. צריך לעשות עבודת עומק, יסודית, על האמונות, על הערך העצמי, על תפיסת העולם את המציאות והאנשים, ועוד ועוד...

עוד דוגמא לעבודה, נגיד בנלפ יש כמה טכניקות בהם יורדים לחוויות בילדות דרך דמיון מודרך כדי להבין איך התנהגות מסוימת של היום קשורה או אולי קשורה לתחושות שחוויתי בעבר, בילדות, מול הורים, מול דמויות סמכות וכו'..ואיך להביא לשם ריפוי כדי שהמציאות של ההווה תהיה טובה יותר...

ויש גם טכניקות שלימות רק על שינוי אמונות מגבילות

טיפול זה מרתק 🤩

ממליצה בחום

האמת ש @אני10 דייקה לי ממש 

שתכלס הנקודה שלי היא יותר חוסר בטחון ומה יחשבו

האמת שנראה לי שגם בגלל זה קשה לי להציב גבולות לביקורת של הסביבה

פחות אכלו לי שתו לי... אני לא אדם כזה

פשוט כשאני מקבלת ביקורת או חושבת שחושבים עלי משהו לא טוב או חושבת על עצמי משהו לא טוב זה מכווץ אותי ברמות וזה תכלס מביא אותי לכעס/תסכול וכאלה

צריכה לראות מה אני עושה עם זה...

קראתי את התגובה של אני10

ממש מסכימה...

אגב גם מאחורי אכלו לי שתו לי, (שסליחה אם הרגשת שלא מדויק לך,וגם לא התכוונתי חלילה לשים אותך תחת משבצת או תווית.. זה לא הנקודה.... )

יושב חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך...

בכל אופן ממש בהצלחה!! וסחטיין על הכנות שלך 

רוצה להרים לך.

באלי לומר שאת מהממת!!!!

כל הכבוד ואיזה יופי שאת רגישה וקשובה למה שקורה איתך ורוצה לעשות שינוי!

מברכת אותך ממש שתצליחי.

זה באמת ברכה להסתובב בעולם עם פחות התרגשויות ממה שאנשים אומרים ולקחת את החיים קצת יותר בקלילות. מכירה מקרוב.

ולגבי בעלך, מתחברת ממש למה שהמקורית כתבה, שכשאת בעצבות או בחוויה של קושי (גם אם זה עובר אחרי שסיפרת לו) הוא לוקח את זה אליו כאילו הוא נכשל. קטע כזה של גברים. ולעומת זאת כשאת שמחה וטוב לך הוא מרגיש טוב עם עצמו.. ולדעתי לכן אלו התגובות שלו. זה אינסטקטיבי, לא בגללך חס וחלילה.

לכן לדעתי זה סבבה לגמרי לא לפרוק לו אלא לחברה, וזה ממש לא מה שמגדיר את הקשר שלכם.

ובלי קשר באמת מציעה ללמוד איך להיות יותר בטוחה בעצמך ופחות לקחת ללב אנשים מבחוץ...

אם יהיה לי זמן אכתוב בהמשך מה המחשבות שלי כשמישהו מעיר לי ואולי זה יעזור לך... 

יש לך מודעות וזה חשוב מאוד.

מנסה כמה כיוונים, תראי אם זה מתאים לך-

א. לנסות למצוא זמן מתאים לפרוק לו, למשל לא כשהוא מיד חוזר הביתה, או באמצע ארוחת ערב שהאוכל נתקע לך בגרון... אלא בערב, כשאתם עם קפה בנחת בספה בסוף היום . אולי זה קשור לזמן.

ב. אולי לספר את זה בצורה פחות שלילית, במיוחד על אמא שלו, במקום לדבר עליה, על כמה היא נדחפת לך לחיים ומתערבת, לדבר עלייך, שהיא מהממת , אבל את מרגישה שקשה לך שככה וככה...

ג. אולי להשמע פחות ממורמרת, יש משהו שאנשים נשמעים ממורמרים מאוד משגע, אבל אם תכניסי קצת יותר קלילות והומור, זה ישמע אחרת...

ד. לפתוח איתו בעדינות, מה כ''כ מכעיס אותו? אולי הוא מרגיש צורך (גברי) להגן עלייך ומרגיש מהתלונות שהוא אשם? 

יש לך המון מודעות עצמית, ונכונות ללמוד ולהתפתח.

וזה מקסים!

אני חושבת שהנקודה שהכי יכולה לשפר לך את איכות החיים זה ללמוד להפחית את רמת הרגישות שלך.

אני חושבת שאת צריכה ללמוד להפריד בין מה שאנשים אומרים/דברים שקורים, לבין מי שאת.

יש שכנה שאמרה משהו על הילדים- זה שלה. יש תלמידים מופרעים בכיתה- זה שלהם. גם אם זה דורש ממך לעשות א' ב' ג'- זה יכול להיות מקרה שלא מערער את הערך העצמי שלך. שלא מטריד אותך.

אין לי ספק שטיפול רגשי יכול ממש לעזור.

לבנות בטחון עצמי במי שאת ובמה שאת (אמא טובה, מורה טובה)- גם כשקורים דברים מעצבנים מסביב. כי באמת הם יקרו כל הזמן.

דווקא כדורים לא נראה לי שנכון לקחת במצב כזה, אבל אני לא באמת מבינה בזה.

ובכל מקרה, כעזרה לעצמך, אני מציעה לך לכתוב לעצמך את מה שקרה.

כל הפריקה שרצית לפרוק לבעלך- תפרקי בכתיבה. ואחר כך- תעני לעצמך את התגובה שהיית רוצה שבעלך יתן לך. תגובה מכילה ומקבלת. גם אם זה נשמע מוזר ומגוחך.

ואחרי שכתבת לעצמך ופרקת, וגם נתת לעצמך תגובה מרגיעה- לדעתי יהיה לך פחות צורך לפרוק על בעלך.

וגם אם תבואי אליו זה כבר יהיה בצורה קצת יותר רגועה ומאוזנת ויהיה לו יותר קל לקלוט ולעכל.

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

זה הדבר היחיד ה"חמור" שעליו היית רוצה לדבר איתה?

אין לי בגיל הזה עדיין אבל בגלל שהיא ילדה בת עשר אז מה שציינת זה בעיני סופר טבעי לגיל ולא מעיד על ההמשך... אני רק בסוף התיכון חשבתי על מדרשה וגם לי הכל עד אז היה נראה כמו עול. וסופר נהניתי אחר כך במדרשה. והחיים הדתיים שלי מאד מושפעים מהמדרשה, ואפילו קצת מהאולפנא, עד היום.

כך גם לא אהבתי בגיל ההוא את התפילה ויתר הדברים שציינת.

אז לא הייתי מרגישה בגלל זה כשלון בחינוך. את עשית בגילה את מה שציינת לגבי תורה ותפילה?

באמת סקרנית מאיפה הציפיה פשוט.

והיסחפות עם חברה למילים לא יפות אל מול מחשב ריק מנשמה... תראי, יש כאן גם שאלה מה זה חינוך... כשלון בחינוך זה בעיני התנהגות לזולת. הגיוני שרצו "לבחון" את הצ'ט ובטח אם זה כשנמצאים עם חברה. יפה שמילים לא יפות מצאו את דרכן רק שם במחשב... את כילדה לא חיפשת במילון מילים לא יפות? סקרנות טבעית בעיני שלא מעידה על ההמשך ואם כבר, הפוך.

ובאופן כללי גיל ההתבגרות עבר עלינו בלי דרמות מיותרות.

מבחינתי אמונה ודרך ארץ זה דברים כל כך בסייסים ומוטמעים מצד אחד, מצד שני לא מרגישה שזה עובר הלאה לדור הבא.

מדרשה זה שם מפוצץ, בפועל זה ערב נחמד עם בנות ואפילו חברות מהשכבה, לא מצליחה להבין למה לא ללכת לנסות דבר כזה..

לתחושתי ולא רק בצפייה מהצד

זאת אומרת את רוצה שתלך לערב מדרשייה? אם זה בילוי עם אמא זה כבר נראה אחרת

ברכות השחר? אחת עונה לשנייה אמן

לקחת אותה איתך לבית הכנסת מדי פעם

לקנות לה סידור תפילה יפה עבורה עם חריטה מתנה מאמא

ממש לבנות את הקשר ביניכם לילדים דרך המצוות

אבא לומד עם ילד משנה זה לא כמו שמצפים ממנו לשבת לשנן לבד

שיילך עם אבא לשיעורים מדי פעם

שהמצווה תהיה דרך חוויה מול ההורה מצד אחד אבל מצד שני לא תבטל את הילד שבו

לגיטימי שלא תמיד היא תרמה

ומתחברת למה ש @אמאשוני כתבה על הצ'אט. בחיים לא אשאיר ילדים איתו לבד.

לגבי הצאט- טוב שראית, זה מזמן שיחה ויכול לפתוח דברים חשובים.

שימי לב שיכול להיות שזו בכלל החברה ששוחחה עם הצאט.. אבל גם ככה וגם ככה -זו הזדמנות מצוינת לפתוח את נושא הדיבור והכתיבה, ולמה זה לא טוב להדתמש במילים כאלו אפילו מול רובוט שלא נפגע וק"ו מול אנשים.

לגבי המצב התורני- באמת הכי חשוב זה דוגמא אישית ותפילות, ואת זה אתם עושים. וגם לייצר הרבה חוויות משמחות של קדושה. יש הופעה תורנית? הולכים. ערב מיוחד שמתאים גם לילדים? אנחנו שם. בקיץ כשנוסעים לטיוך- מוסיפים עצירה ברשב"י שכוללת פינוקים..

ממש לייצר חוויות של כמה כיף להיות מחוברים לקודש.

ובלי רגשות מצפון!! אתם עושים את המירב, התוצאות לא בידיים שלכם.

חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'!

משתדלים מאוד לעשות גם חוויות סביב קודש, אבל באמת צריך לשים על זה יותר דגש..

איך היית עושה שיחה כזאת?

קודם כל בהרבה אהבה אליה והרבה אמון בטוב שבה ושהיא רוצה להיות טובה.

לפתוח ולומר-

שירה אהובה, היום רציתי לשאול משהו את הצאט ופתאום ראיתי שיחה שהיתה שם לפני כמה ימים. הבנתי שזה מהזמן שלמדת עם דינה למבחן והיה לי קצת עצוב לראות מה שהיה שם. את יודעת למה?

ומשם לפתוח את מה שחשוב לך, לחזק אותה שהיא טובה ובגור לך שזה חד פעמי ואת סומכת עליה.

לסיים בחיבוק..

זה ריגוש באפשרות לפרוץ גבולות.

בינה מלאכותית זה ממש מסוכן לילדים.

לפעמים אני נותנת לילדים לידי לשאול את הצאט שאלות (מקליטה ומשמיעה את התשובה)

פעם אחת הייתי צריכה לעשות משהו כמה דקות, אני שומעת את הצאט נותן להם הוראות קפיצה למרחק, אומר להם 4 משבצות, ואז לנסות 5.

הייתי בשוק איל בשניה הגיען לזה,

טוב שלא אמר להם לקפוץ מדרגות.

(זה היה בהקשר של הדגמה של קפיצת קנגרו) אבל לא משנה ההקשר, בינה מלאכותית נותנת לכם הוראות מה לעשות בעולם הפיזי, והם היו דקות בודדות ממש בלעדי.

בקיצור ממש לא לתת גישה לצאט, זה לא כמו לתת קנבה נגיד ולהתרחק קצת.. זה ממש חייב להיות צמוד.

זה מאוד מצחיק לדבר עם מישהו שבעצם אין לו מח ואין לו רגשות מצד אחד, ומצד שני הוא עונה לך לעניין..

זה נורא ילדותי ומצחיק לקלל אותו ולדבר שטויות במיוחד שאת עם חברה... זה נראה לי מאוד טבעי ואפילו מבוגרים לפעמים אומרים לצ'אט- יואו , איזה טיפש אתה! אמרתי לך כך וכך ואתה לא קולט! ..

זה קצת משעשע.. אז לא שזה בסדר לקלל! אבל זה לא היה כ"כ מבהיל אותי.

לגבי החינוך, קודם כל שאפו על 3 תפילות ביום, וואו. דבר שני, הרבה ילדים וגם נוער ומבוגרים נרתעים מלחץ, יכול להיות שיש לחץ סמוי סביב המצוות? כשמדברים הרבה על מצוות ולימוד תורה זה יכול להיות מאוד חופר/ מעיק/ מלחיץ , לקיים בנחת בעצמכם.

אבל האמת שבסוף חינוך זה בעיקר תפילות שבסוף זו בחירה של הילד מה לעשות בחייו, אנחנו רק יכולים לנסות להוביל...

וגם הורי חזרו בתשובה לפני שנולדתי.

הילדים חשופים לכל מיני סגנונות במשפחה.

אבל אני מרגישה שהילדים לא מספיק נושאים אלינו עיניים, כאילו אבא ואמא עושים ככה או אומרים ככה, אין לזה הרבה משמעות, ככה זה נראה לפחות כלפי חוץ, ולכן כל הדברים שאנחנו עושים (בשביל עצמנו כן?), לא מחלחלים אליהם..

אני חושבת שמה שהכי חשוב זה הקשר בבית.

שהילדים ירגישו מחוברים לבית ולהורים.

שתהיה אווירה טובה, נעימה ורגועה.

כמה שפחות לחץ או יותר נכון אפס לחץ לגבי קיום מצוות.

אני חושבת שלא כדאי לך להציע להם ללכת למדרשה ולא להגיד לילדים ללכת לתפילות.

פשוט לתת דוגמא אישית ולא מתוך הטפה וכמה שיותר קשר טוב וחזק בינכם לבין הילדים.

להתעניין בהם, בחיים שלהם, בחוויות שלהם.

אני חושבת שכשלילד יש קשר טוב עם אבא ואמא באופן טבעי הוא הולך בדרכיהם.

וכמובן הרבה מאוד תפילות.

אתם עושים השתדלות, הקב"ה עושה את השאר.

הם לא הולכים ולא ילכו מעצמם, אבל למה לא להציע? זה כמו שיגידו לא לצחצח לילד אם הוא לא רוצה, או שיילך לישון מתי שרוצה.

מבחינתי קיום מצוות זה ברמה הזאת..

ברור שאני רוצה שזה יבוא ממנו, כמו שאני רוצה שיצחצח שיניים ויילך לישון בשעה סבירה, אבל אם לא - לא להעלות את זה?

מרגישה שככה הלכנו עד עכשיו וזה בעוכרינו..

ומרגיש לי כאילו הכל נהיה חשוב, אבל רק בנוגע למצוות וקדושה צריך לתת את המרחב, ככה הילד יקלוט מה חשוב?

עד שאני בכלל מצליחה למצוא את הזמן להתקשר (בבוקר עובדת, אחה"צ עם הילדים, הבוקר הבת שלי חולה אז אני מנסה לנצל את הזמן...) וזה לוקח כל כך הרבה זמן. עד שעוברים את כל ה'ניתוב שיחות', עד שבסוף מגיעים לנציג ועד שהוא עונה (וכמה פעמים שבכלל אין מענה והטלפון מתנתק בשלב הזה), ואז לפעמים מגלים שצריך התחייבות בשביל שיהיה אפשר לקבוע את התור, או שאין תורים, וכדו'...

וגם כשיש תורים - להסביר את עצמי לנציגה (הפעם ערביה, והייתי צריכה לחזור על עצמי על כל דבר כמה פעמים כדי שהיא תבין מה אני רוצה), ואז למצוא מקום הגיוני שמקבלים בו (והיא לא באמת מבינה מה מהאפשרויות הגיוני בשבילי, ולא מתנדבת להגיד לי את כל האפשרויות הרלוונטיות, אז אני צריכה 'לסחוט' ממנה מידע ולבקש את כל האופציות שעולות בדעתי עד שמגלה מקום נוח שיש בו את התור שאני צריכה).

ורק להחזיק ראש עם כל התורים שאני צריכה לקבוע... אני צריכה להחזיק מזכירה רק בשביל זה...

נשמע מוזר שאין תורים זמינים.

הייתי מנסה להתקשר שוב ומקווה שהפעם תענה מוקדנית אחרת.

ויש הרבה תחומים שאפשר לקבוע תור דרך האפליקציה ואז זה הרבה יותר פשוט.

קרה לי כבר שהתקשרתי שוב אחרי יום, ומוקדנית אחרת הצליחה למצוא תור פנוי בלי בעיה.

זה סה"כ אולטרסאונד פשוט כדי לוודא שההתקן במקום.

הרופאה כתבה הפניה ל'אולטרסאונד דופלקס גניקולוגי'. אין אפשרות לקבוע לזה תור דרך האפליקציה, רק בטלפון.

אולי זה בכלל טעות של הרופאה? למישהי פה יש ניסיון עם זה?

את צריכה הפנייה לאוחטרסונד גינוקולגי רגיל..

ואת יכולה לנסות גם להתקשר למרפאת האם אולי המזכירה תוכל לעזור או לכוון אותך..

)אני מהתחום(

אולטרסאונד דופלר קשה למצוא תורים, לעומת או"ס וגינלי רגיל/אגן קטן יש

זה לפי מה שידוע לי. דופלר זה בדיקה מיוחדת של זרימות ואת לא צריכה את זה בכלל

אצלנו אם יש הפניה לאולטרסאונד לא קובעים תור פשוט מגיעים והמזכירה מכניסה אותך.

ומבינה מאד את סיפור הקביעת תורות...

מרגישה לפעמים שזו עבודה בפני עצמה

ולברר אצלם מתי יש תורים ואיך קובעים.

כשאני קובעת תורים לאולטרסאונד, למעקב גדילה בהריון, בדרך כלל אני צריכה לקבוע 3-4 שבועות מראש.

קשה למצוא תור בטווח יותר קרוב.

אם אני אצטרך תור יותר מיידי, אני מקווה שאני אצליח למצוא ולא אצטרך ללכת למוקד.

זה מוזר שאמרו שאין תורים בכלל.

או שמי שענתה לך לא יודעת, או שצריך לקבוע מול המרפאה ולא דרך המוקד הטלפוני.

תנסי להתקשר שוב למוקד, או להתקשר למרפאה שבה אפשר לעשות אולטרסאונד.

אבל זה שאין תורים בכלל זה נשמע מוזר מידי.

זה באמת נשמע שהיא לא ממש יודעת מה היא אומרת.

אני אנסה שוב, כשיהיה לי שוב זמן...

בהתכתבות במספר ווטצפ הזה 0508862700.

לדעתי ככה פחות חופר

אין אפשרות לקבוע תור לאולטרסאונד דרך האפליקציה.

אפשר באפליקציה לעשות צ'אט עם נציג ולקבוע דרכו, אבל כשאני ניסיתי הוא נתן לי פחות אפשרויות ממה שנתנו לי בטלפון.

פשוט מגיעים ומוציאים מספר אצל המזכירה ומחכים עד שיגיע תורך

גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..

מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..

בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..

השאלה מה לעשות עם העצבים.

אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.

יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.

אצלם

או שתזמו אתם את הקשר.

אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.

אני לא עונה

שיתקשרו לבעלי

אם זה עוזר לך,

לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.

ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין

ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה

להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.

והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.

ויש לזה גם יתרונות.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.

אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי

אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'

אולי לא רצו להפריע לכם?

אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?

פשוט לא בראש מעייניהם

אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.

במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי

"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.

אני גם כזו

גיסה שיולדת, אפילו אחותי

מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.

כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.

רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...

במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?

אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.

אבל מרגיש לי שאם זה היה מספיק חשוב היו מתקשרים...

נשמע לי הזוי לא להתקשר

אז היום חמותי התקשרה מלא פעמים כי לא עניתי לה

סתם כי יש לה יום חופש זה מביא לי עוד יותר עצבים ואני לא עונה,לא מסוגלת

שתתקשר לבעלי מה היא רוצה ממני

וטוב שאת מעבירה את זה לבעלך.

אבל אם את רוצה שזה יהיה אחרת בפעם הבאה - צריך לחשוב איך להעביר את המסר ככה שהיא תדע מה הציפיות שלך.

כי יכול להיות שהיא תסיק ממה שקורה עכשיו שבעצם את מעדיפה שהיא בכלל לא תתקשר ושהכל יהיה דרך בעלך.

אולי אפילו שווה להיות כנים ולהגיד ישירות (לא את, שבעלך יגיד להורים שלו שהיית שמחה אם הם היו מתקשרים מוקדם יותר..). כמובן לא מכירה את נפשות הפועלות אז לא יודעת אם מתאים.

😄

אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת

צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.

לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.

עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.

בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.

העיקר הבריאות.

איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗

שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.

חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.

מאוד מזדהה

חמותי היא סוג נורא מפחדת לחפור

ואף פעם אחרי לידות למשל היא לא מתקשרת... (כן כותבת לבעלי מזל טוב אבל לא מעבר)

בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור עד שפעם יצא לי לשמוע במקרה את דעתה על חמיות שחופרות ומגיעות לבקר את הכלה בבי"ח וכו' אז קלטתי שמשם זה בא...

מאותו מקום יכולה החמות להגיד- הנכדה שלי עברה פרוצדורה רפואית, האבא והאמא לא מתקשרים לעדכן שהכל בסדר,הם יודעים שאני מחכה לטלפון! אני לא רוצה להפריע אבל בחייאת, למה הם לא מרימים טלפון?! אנחנו במתח דואגים, בסוף נשבר לי אחרי שלושה ימים אני מתקשרת אבל הם אפילו לא טורחים לענות...

סתם מנסה לחשוב על הראש שלה... לא תמיד נעים להתקשר לשאול, אלא מחכים לעדכון.

אבל ממש מתאים לי לעשות דבר כזה. לא כי לא אכפת לי. פשוט כי מה שלא קורה איפה שאני נמצאת לא בראש שלי. ואני יכולה ממש לרחף ולשכוח שזה קרה באותו יום, ואז יום אחר כך להזכר להתקשר בדיוק כשאני באמצע להכניס כביסה ולתכנן להתקשר כשאסיים ואז לשכוח עד 23:00 בלילה ולהתלבט אם מאוחר מדי ולהחליט להתקשר מחר, וכן הלאה..

רופאת הנשים התקשרה אלי באותו ערב להגיד לי שאני צריכה לקחת זריקות B12.

היו פעמים שאני הייתי צריכה לפנות לרופא

הרופאה התקשרה אלי בקשר לברזל נמוך.

ולילדים, יצא כמה פעמים שרופאת ילדים התקשרה לגבי תוצאות של בדיקות.

לא יודעת אם קופצת להם התראה כשיש תוצאה חריגה, או שהם מקבלים עדכון שהגיעו תוצאות שנכנסים לבדוק אם תקין.

יכול להיות גם מצב שהרופא ראה את התוצאות, אבל לא לחוץ לו להתקשר, או שהוא רואה רק בזמנים שהוא עובד, וזה יכול לקחת כמה ימים.

יש לך אפשרות לשלוח לרופא פנייה באפליקציה?

יצא לי לפחות פעם אחת שעשיתי בדיקות דם ואחה"צ הרופא התקשר אלי ששולח לי הפניה למיון.

גם רופא נשים וגם רופא משפחה/ילדים ולפעמים שתיהם התקשרו.

מי אגסים

בצלים חתוך ליד המיטה

טיפת שמן איקליפטוס על החולצה/ כרית.

לק"י

האף שלו לא סתום ב"ה.

ומי אגסים- זה לבשל אגסים ולתת לו את המים?

ותודה!

נותנת טיפות פנסטיל בשביל לייבש נזלת.

לק"י

בסוף זו תרופה במרשם. ולא סתם.

זה ריכוז גבוה יותר של מלח.

אם את עושה לו אמבטיה חמה, זה בעיני זמן טוב לשים לו ספריי, האדים החמים פותחים את דרכי הנשימה.

כשהילדים היו קטנים רופאת הילדים שלנו טענה שחייבים לטפל בנזלת - לשחרר ולייבש, באמצעות ספריי מי מלח, אולי גם באמצעות אינהלציות אנחנו לרוב לא הגענו לזה - ואז זה מונע ליחה, שיעול, דלקות אוזניים וכל מה שקשור לעודף ליחה ונוזלים.

גם אני הבנתי שטיפות פניסטיל יכולות לעזור, זה נראה לי תלוי ברופא יש כאלה שיותר יתנו למקרים כאלה של צינון ויש כאלה שפחות.

לנו הרופאה הביאה גם איזה תרופה לאינהלציה

זה מאוד עזר לנו

יש לי תרופת סבתא שעובדת מעולה,

חותכים בכלי (אני שמה בחצי ליטר ח.פ.) בצל פרוס ומעל זה שופכים דבש,

שמים במקרר, הבצל מפריש נוזלים ונותנים לילד כף בבוקר ובערב.

הפעם הראשונה אחרי שזה עמד כמה שעות.

(בהתחלה אפשר לתת יותר)

רפואה שלימה.

ספריי מלח מאוד עוזר.

וכדי למנוע פצעים בגלל קינוח- לעבור למגבוני אף. אם יש כבר פצעים אז זה ממש כואב להשתמש בזה, אז להשתמש בטישו של קלינקס, שמתי לב שהוא מאוד רך יחסית לסוגים אחרים

לי למשל פינוק טוב בגוף אם זה מגבת חדשה, קרמים, טיפוח של העור

ממש עושה לי תחושה של כייף והתרגשות

הייתי שומרת לקראת המקווה כאלה דברים חדשים ואז היה לי ציפייה

אולי להזמין אוכל שווה? לדעת שזה לכבוד האירוע

תחשבי מה משמח אותך בכללי ותשייכי את זה לאותו ערב, אולי יעורר את הציפייה

בהצלחה!

לא יודעת אם לזה התכוונת, אצלנו אחרי כמה לידות כבר ברור לנו שהערב הזה הוא לא ליל מקוה רגיל, ושנינו מוותרים במודע על הצורך בקיום המצוה. האזור עוד רגיש ועלול לכאוב, אני ממש לא שם פיזית ונפשית, גם טכנית זה לא ממש מתאפשר עם לו"ז לא ברור של ניובורן. מה שכן, אנחנו מתרגשים להתקרב אחד לשני פיזית, חיבוק ראשון אחרי הלידה, מתלהבים שנוכל להפסיק להסתבך באיך להעביר את התינוק אחד לשני ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר.

חשבתי שאתרגש ואחכה יותר לחיבוק ולמגע רגיל בלי קשר למצווה ממש ומשום מה גם לזה אני די אדישה.. ממש בא לי לחכות לזה איכשהו

הייתי מידי עסוקה עם התינוק

והוא היה סביב הגדולה

ולא ממש התכוננו לזה נפשית ולא התרגשנו מספיק

תכלס בפועל כשזה בא זה כן היה מרגש

ולא הבנו איך הסתדרנו תקופה כל כך ארוכה לישון בנפרד

יהיה ככה טבעי וכיף בכל זאת

תודה על התגובה!

מרגישה שסוף סוף בעלי ואני נהנים מהלידה והחוויה מושלמת.

(פעם אישה הייתה טובלת לילה לפני הברית, לבל יהיו אביו ואימו עצבים)

מסכימה עם @מבורכת שלא תמיד מגיעים לדבכים אלא פשוט נהנים אחד מהשניה.

אני ספציפית יעדיף לצאת לאנשהו אם לא קר לניובורן.

מה שכיף שאני בחל‘ד ואז יודעת שלא אצטרך לקום בבוקר. ובעלי יעשה את ההוצאות ביום הזה גם אם אני כבר חזרתי לתפקוד וככה אני יכולה בכיף שלי עד שמרגישה בטוח.

זו הסתכלות מהממת שזו שמחה שלמה על הלידה ביחד, באמת מוסיף לזה יופי והתרגשות!

למה פעם טבלו לפני הברית ועכשיו מחכים חודש וחצי?

היה דימום ארוך אבל הוא נחשב דם טוהר.

אישה על פי תורה היתה יכולה לטבול 7 ימים אחרי הולדת בן ו14 ימים אחרי הולדת בת.

למרות שהיתה מדממת בזמן ואחרי המקווה זה היה נחשב דם טוהר שלא מטמא (כל דם שהיה יוצא במשך חודש אחרי טבילת לידה של בן וחודשיים אחרי טבילת לידת בת, לא היה מטמא)

בזמן הגמרא חכמים גזרו חומרות שהדם כן מטמא.

אבל לא הגיע הזמן לשנות את זה

יש משהו לא שפוי בגזרות האלו.

אחרי החוויה כזאת מטלטלת כל הריחוק הזה.. גם ככה קשה עם הטיפול בתינוק הכאבים ההורמונים, ואי אפשר לתת אפילו חיבוק. וואי זה אחד הדברים שהכי קשים לי

צריך סנהדרין בשביל זה..

כתוב מפורש מפסקת בטהרה וטובלת...

אז היה דימום קצר יותר, היה ניתן לעשות הפסק טהרה אחרי שבוע מהלידה. ורק אם אחר כך היה דם הוא היה נחשב טהור.

לאחר מספר ימים קבוע, הוא לא היה נחשב מטמא.

זה לא מצביע בהכרח שהיום מדממים יותר אחרי לידה, אם כך הם לא היו צריכים בעבר את היתר של דמי טהרה.

אני גם מרגישה שהגוף שלי עוד לא חזר לעצמו כמובן וזה ממש משפיע עלי

וגם בקבוע התינוק מתעורר בדיוק כש... וזה מבאס אותי עוד מראש ואין לי כח🤦‍♀️

וגם אין מה לעשות הריחוק הפיזי בקבוע מביא אותי לריחוק נפשי כשזה ככ הרבה זמן... והכל נהיה יותר רגיש, נפגעת בקלות, כועסת בקלות... אז זה לגמרי לא מוסיף לחשק...

אשכרה הדבר היחיד שבגללו מתחשק לי זה הקטע של הלהעביר את התינוק אחד לשני והדברים הטכניים האלה (אפילו הרווח במיטה מרגיש לי טכני מעצבן)

וזה ככ מבאס אותי

ונהנית ממש להיזכר בניקיות ישנות וחמודות.

וואי, אחד השירשורים השופכייים

בכל מקרה- @מתואמת , קבלי דש מצחיק:

(אגב, יש כאן גם דש לקרן הפוך, שבטח עדיין מסתובב פה בשם אחר... קצת מצחיק לגלות שמה שהוא כתב זה שכדאי להיזהר כי כל המידע בפורומים נשמר לתמיד..)

שלכל מי שקופות, קופץ אותו הדבר.

אבל לא לכולם קופץ כל פעם.

נו, זה עוד שנתיים מעניין אם באמת היא תקרא את זה🤭

לק"י

תגידו- מה הקטע שבחלק מההודעות במקום תוכן בתוך ההודעה מופיעה פרסומת או רצף סמיילים?!

ודווקא בהודעות שנראות הכי מעניינות 🤭

אלה עם התגובות הכי דרמטיות

פתחתי את זה בשיעור

וכל שניה אני מחייכת פה לעצמי מתאפקת לא לצחוק

מקווה שהמרצה לא נעלבת חחחחח

אין מצב אני נראית משוגעת צוחקת עם עצמי ככה 🤣🤣🤣

סוגרת את השרשור לקרוא אותו בבית

לא מופיע תוכן בהודעה אלא תמונה של מודעה על הפגנה?

מודעה על אהוביה

ודווקא בהודעות שנראות הכי מעניינות

ואני כבר קראתי את השרשור ההוא בזמן אמת, אז כבר בזבזתי את השעה הזאת 😅

התיישבתי בספה ולא זזתי

אפשר לעשות עוד אחד כזה. !!!!!!!!!!!!