.ץ

נשים רגישות יותר, מניעה הורמונלית בהכרח גורמת להן להיות יותר רגישות לכל דבר ובמצבי רוח? 

כרגע לא מונעת אבל כן מתכננת וצריכה גם משהו שמתאים להנקה....

מכירה את המושג הזה?

אם לא, ממליצה לך לקרוא על זה, לדעתי זה יעשה לך סדר במחשבות לגבי עצמך

לגבי בעלך, חשוב לדעתי לתאם ציפיות. את פורקת כדי לקבל תמיכה רגשית לקושי הרגשי שלך. לא כדי שיסביר לך למה הצד השני צודק. התנצחויות יש לך מול הצורך בצדק ומול הצד שהיה לך איתו תארקל, את לא צריכה את זה גם בבית

מצד שני אומרת, מאוד קשה להיות ליד אדם שכל דבר מתסכל אותו. ואומרת את זה בתור אדם רגיש מאוד בעצמי, כן?

בעל ניזון מהשמחה של אשתו. זו מטרת חייו, שתהיי שמחה. כשאת לא שמחה, לא משנה שזה לא קשור אליו, הוא מסתכל על זה ככשלון. אולי בגלל זה הוא כל הזמן מנסה להסביר לך כמה הצד השני צודק. אבל זה מעצבן בקטע אחר, ולפעמים יכול לנבוע משיפוטיות כלפייך כי הוא לא מבין מה את חווה מבפנים ושאת צריכה תוקף לתחושות שלך ולדעת שמה שאת רואה, את לא היחידה שרואה

לפעמים באמת נכון לשתף אחרים, לפרוק רגע את הזעם והרגשות הקשים, וכשאת יותר ביישוב הדעת, לשבת ולספר לו את זה כחוויה שהייתה ולא תוך כדי הסערה

לגבי איך להתמודד עם זה - טיפול יכול לעזור.

דברים שלי עזרו ועוזרים: להבין מורכבות. לא הכל בחיים סב סביב עובדות וצדק, לפעמים החיים לא הוגנים וככה זה. יש הרבה אפור. יש תסכולים ותמיד יהיו דברים שיתסכלו, מה שחשוב זה לא להיכנס למצב קורבני.

יש הבדל בין להסתכל על תאקלים כ- כל הזמן מתנכלים אליי ואני לא מבינה למה. אני לא עושה שום דבר לא בסדר! מה הם לא מבינים שהם טועים? הרי אמרתי לה ככה והיא הגיבה לי ככה, מי מדבר ככה? זה נראה לך הגיוני? (והוכחות חותכות) ואז הוא בא ומסביר לך למה היא צודקת ועצבים

לבין - וואי אל תשאל מה קרה לי היום. דיברנו אני וזלדה מהעבודה על הדוח שהגשתי לה, והיא האשימה אוצי שאני לא עושה כלום נכון וירדה עליי והיה לי ממז לא נעים. זה מזה מבאס שלא מעריכים השקעה ואין מרחב לטעויות. אבל האמת היא, שהדרך שהיא דיברה אליי הייתה מאוד לא נעימה וזה מה שהכי הפריע לי.

ואז הוא יסביר לך לנה היא צודקת

ואת תגידי לו: תשמע בעלי, אני לא רוצה לשמוע שהיא צודקת, הייתה לי חוויה לא נעימה, אני רוצה שתהיה פה בשבילי

ועוד: קשב לעצמי, לזקק לעצמי את מה שהרגשתי כשקרה לי התאקל הזה. ולדייק לעצמי איזה מענה אני מצפה מבעלי לתת לי כשאני משתפת, אם בכלל

שאלה שכן עלתה לי- אני כן אומרת לו ש- אני צריכה את התמיכה שלו/ההבנה שלו ולכן אני פורקת

אבל מה שהיום הוא שיקף לי שזה כבר טו מאצ כמות התלונות והפריקות וחאלס כמה אפשר לשמוע..

כלומר הוא לא פחות בקטע לספק את הצורך

השאלה באמת אם פשוט לפתוח דברים עם חברה (היו תקופות שהייתי מדברת עם חברות, הרגיש לי שזה הופך לקשר חליפי לבעל באיזשהו מקום ולכן הפסקתי)

הכי קל עם חברה, היא מבינה בדיוק מה אני רוצה ונותנת את זה (וזה הדדי, חברות טובות)

אבל זה יוצר נתק באיזהשהו מקום מהבעל

אבל מצד שני הוא לא בקטע לספק את הצורך הזה

אז אני לא יודעת מה לעשות בסיטואציה בגלל זה...

זה יוצר נתק, כי בעל אמור להיות המשענת הרגשית של אשתו

אבל נשמע שהכלי שלו לא יכול להכיל את כמות הרגש השלילי שלך כרגע. כי כאמור, אולי כין מספיק שמחה שהוא לווה ממך כדלק שמגדיל את הכלי. או שזה באמת טו מאץ׳. בסוף בעל הוא לא מטפל רגשי. 

אפשר לבנות את זה, שאת תהיי פחות במקום שזורק תסכולים ויותר משתף ביישוב הדעת ובנחת או פחות מתרגש ולוקח ללב כל דבר (על ידי פריקה לחברה ו/ או באמצעות עבודה על יכולות של וויסות הרגש בטיפול. בסוף בסוף גם לחברות נמאס לשמוע מלא תסכולים. גם לי קשה לדבר כל הזמן עם חברות שרק מתלוננות וקשה להן, זה לוקח המון אנרגיה, בטח לא על בסיס יומיומי, ולפעמים צריך מזה הפסקה) ובינתיים תעבדו על המקום הזה שבו הוא לא רק משענת לתסכולים, אלא גם שותף לדברים חיוביים.

מהנסיון שלי, מאוד קשה להיות מוצפת כל הזמן מכל דבר שקורה. ממש רכבת הרים רגשית כל הזמן

זה יכול לקרות גם מדברים חיוביים אפילו, אבל בדברים שליליים - גם ממך זה לוקח המון המון אנרגיות שאת יכולה לנתב לדברים אחרים שיבנו בך שמחה וסיפוק

מה שאני בעצם רוצה להגיד, זה שלפני שזה מולו, או מול מושא התאקל לכאורה, זה גם ובעיקר מול עצמך

שהתקיעות בראש ובראשונה אצלי... 

באיזה סוג טיפול עובדי על כאלה דברים?

סתם טיפול רגשי?

אם למישהי יש המלצה על מטפלת טובה אשמח לדעת

האינטרנט אומר שDBT יכול לעזור. בעיניי גם cbt.

זה שיטות יותר פרקטיות. יכול להיות שיועיל לך טיפול דינמי למשל (בטיפול כזה קצת יותר ״חופרים״ ופחות נותנים ש״ב וכו)

על עצמי אני יכולה להגיד שטיפול דינמי היה לי מקום מפלט נוח, אבל לא מאוד קידם אותי, וגם לפעמים קיבל יותר מדי את הקושי שלי. מנגד, בcbt המטפלת יותר עודדה אותי להשתפר, נתנה משימות מקדמות, ופחות נתנה מקום להתמסכנות (אם כי לא זלזלה בקושי)

מצד שני אם בעלי היה עושה פריקת תסכול פעם ביום, וואלה- זה היה מחרפן אותי!

נשמע קצת מוגזם בעיניי שכל יום יש אוסף דברים שמעצבנים אותך,

אישית היה קשה לי לחיות עם אדם שיש לו הרבה עין שלילית על המציאות..

זה תמיד היה ככה? יש לך אפשרות לשנות את זה בדרך כלשהי?

מאמא שבאה להוכיח אותך שהילד שלך נגע בילד שלה בגינה (בשניה שבדיוק לא הסתכלת)

או ילד שהתיש

חמות שגומרת עלי בהערות

או בעבודה שקורים דברים, משמעת וכאלה בהוראה

אני מנסה להפחית התמודדות 

אבל יש לי כמה ילדים מאתגרים

שלמרות כל מה שאני מלמדת ומסבירה עושים אינספור שטויות שגוררות תגובות יחס מהשכנה המדהימה מקסימה עם ילד אחד שחושבת שאני לא יודעת לחנך כנראה (גם אני פעם הייתי צעירה ושפטתי. היום יודעת שטעיתי. אבל היא עוד לא וטורחת כל היום לספר לי מה הילדים עשו הפעם, כמה זה לא בסדר וזה מתיש! וגם לא מוצדק לרוב...)

הם גם עושים שטויות לילדים אחרים בגינה וזה דורש התייחסות, מוצאת את עצמי כל הזמן מפשרת, מתנצלת (לאימהות), מחנכת...לא נגמר, בלי סוף

חמות שתהיה בריאה שגרה קרוב ויותר מידי נוכחת

ועוד כל מיני דברים של יומיום שקורים לכולם

זה לא אוסף כל יום

זה נגיד דבר ליום...אבל זה קורה.

לא יודעת מה לומר...

מהנקודות שכתבת, נשמע שהרבה מזה קורה לך למול הערות מהסביבה.

אולי באמת כדאי לך להתמקד בעניין הזה- איך לסנן יותר את רעשי הרקע האלו של השכנה, של החמות.

שהדברים שהן אומרות פחות יטלטלו אותך ושאולי גם תצליחי "להעמיד אותן במקום".

כמו לומר לשכנה באופן מכבד אבל חד- "תודה על הדאגה, אבל אשמח שלא לקבל ממך דיווחים על הילדים שלי"

זה קשה לי ברמות להדוף את האמירות האלה

גם פחד כזה שזאת חוצפה (מול החמות)

וגם איך השכנה-חברה תגיב אם אומר לה את זה

ולא מצליח לי לשמוע ו'לסנן'

לא יודעת איך אחרות עושות את זה?

לדוגמא לא כואב לכן בלב שאומרים לכן משהו על הילד שלכן? איך אפשר פשוט 'לסנן'?

כאלה

יכול להיות שאת מותשת כי את מתנהלת בצורה שאת לא מתחברת אליה

כמו לספוג את ההערות של החמה במקום לשים גבול, או לגור יותר מדי קרוב אליה, או להתערב יותר מדי בין הילדים או לקחת את השכנה קשה מדי כשהיא מעירה (תלוי סיטואציה. יש מקרים שבהם זה יותר מדי הערות סתם, ואז צריך לתאם ציפיות כמו - ככה זה ילדים בגינה. ויש מקרים שמצריכים התערבות)

ז״א, צריך גם לעשות הפרדה בין עיקר לתפל, בין מקרים שבהם לפעול אקטיבית כדי להימנע מאינטראקציה שלוקחת לך אנרגיות, לבין מקרים שמצריכים באמת התייחסות ושימת לב

בלשמוע ממישהו כמה כל שאר העולם שלילי, פוגע, חסר אכפתיות, מעצבן וכו'.

בסוף, לכולם קורים דברים טובים יותר ופחות ויש משהו לא נעים ומאד מתקרבן בעיסוק הבלתי פוסק בנושא הזה, וזה גם מאד גורם ללכת על ביצים ליד האדם שמרגיש כל הזמן שאוכלים לו שותים לו עושים לו כי פתאום הוא יפגע ממך ואז גם תצטרך לשמוע נאום על כמה אתה נוראי..

אני לא מכירה אותך אישית, אבל מכירה אנשים אחרים כמו שתיארת. גם כשהם אנשים הכי קרובים זה מעצבן ומעיק.

אצל מי שאני מכירה אגב זה לא נובע בכלל מדיכאון אלא מרגש נחיתות עמוק מאד שגורם בתורו לתחושת קורבנות וחוסר יכולת לשחרר.

הייתי מנסה לעשות הרגל של כל יום למצוא 2-3 דברים טובים שקרו לך היום, ובפרט, כשאפשרי, באינטראקציות עם אנשים, זה לא חייב להיות דברים גדולים, אפילו מילה טובה שאמרו לך או משהו כזה. החיפוש הזה אחרי נקודות אור משנה לטובה את ההסתכלות על העולם וממילא תראי יותר את הדברים הטובים.

ואת יכולה גם לתרגל את חיפוש הטוב הזה עם בעלך, לשתף אותו גם בדברים היותר טובים

שקראתי עכשיו באחת התגובות שלך דוגמאות לדברים שמתישים, ונשמע שיותר מהכל את לוקחת ללב ומרגישה צורך לצאת בסדר - עם השכנה, עם החמות, עם הסביבה.

ולי אישית (בתחושה אישית שלי, לא דעה מקצועית או משהו כזה) נשמע עכשיו שיותר מתחושת קורבנות זה בעיקר איזשהו מקום של חוסר ביטחון. כאילו שהשכנה תגיד, אז מה? שהחמות תעיר. אוקיי.. כאילו בשנה ראשונה שניה לנישואין באמת יותר קשה. אחרי 5 שנים, לרוב כבר מבינים את הענין ולומדים לסנן אמירות כשהן לא סופר דופר קיצוניות. שכנים- וואו אני לא שומעת בכלל הערות של שכנים. שישפטו, למי אכפת.

ושוב לא ממקום של זלזול בתחושות שלך, אבל באמת ממקום של אכפתיות, פשוט תדעי שאת בסדר. תנסי להבין מה מפעילות בך ההערות של אחרים. מה את מרגישה מהן? לא טובה? לא ראויה? לא מצליחה? האם את בעצמך חושבת ככה על עצמך או שרק לא נעים לך מה הם יחשבו? ככל שתהיי יותר שלמה עם הדרך שלך ותתני פחות מקום לאחרים לערער אותך יהיה לך קל יותר לשחרר, כי האמירות האלה לא יפגעו לך בעצב רגיש

כמו שאמרת זאת צורת הסתכלות על המציאות

מאחוריה עומדות כל מיני אמונות שיש לך על

העולם, אנשים, התנהגות, ועוד ועוד

אמונות שגורמות למחשבות שמוביל לתסכול, כעס, פגיעה מתמידים...

יש שיטת טיפול נחמדה של ביירון קייטי שנקראת שיטת העבודה...

זה בעצם לקחת אחריות על החלק שלי בסיפור עם כל מציאות שאני נפגשת איתה...

לחקור את המחשבות שגורמות לי לסבל

להבין מה יושב מתחת למחשבות

לדוג' " איקס ממש מעצבנת היא לא מעריכה אותי" ולחקור את המחשבה הזאת. איך זה מרגיש. איפה זה פוגש. האם זאת המציאות. האם זאת האמת. ועוד הרבה שאלות ולבסוף לעשות היפוכים למחשבה... כמו לדוג'

אני ממש מעצבנת ולא מעריכה את עצמי...

יש גם תמצית בפרחי באך שמתארת סוג כזה של אנשים שכמו שכתבו כאן אכלו לי שתו לי, שנמצאים במרמור והמשקפיים שלהם קצת בצבע לא הכי נעים...

לתמצית קוראים ווילו, את יכולה לקרוא עליה כאן

תמצית פרחי באך - WIILOW

ממש אפשר לשנות את זה. צריך לעשות עבודת עומק, יסודית, על האמונות, על הערך העצמי, על תפיסת העולם את המציאות והאנשים, ועוד ועוד...

עוד דוגמא לעבודה, נגיד בנלפ יש כמה טכניקות בהם יורדים לחוויות בילדות דרך דמיון מודרך כדי להבין איך התנהגות מסוימת של היום קשורה או אולי קשורה לתחושות שחוויתי בעבר, בילדות, מול הורים, מול דמויות סמכות וכו'..ואיך להביא לשם ריפוי כדי שהמציאות של ההווה תהיה טובה יותר...

ויש גם טכניקות שלימות רק על שינוי אמונות מגבילות

טיפול זה מרתק 🤩

ממליצה בחום

האמת ש @אני10 דייקה לי ממש 

שתכלס הנקודה שלי היא יותר חוסר בטחון ומה יחשבו

האמת שנראה לי שגם בגלל זה קשה לי להציב גבולות לביקורת של הסביבה

פחות אכלו לי שתו לי... אני לא אדם כזה

פשוט כשאני מקבלת ביקורת או חושבת שחושבים עלי משהו לא טוב או חושבת על עצמי משהו לא טוב זה מכווץ אותי ברמות וזה תכלס מביא אותי לכעס/תסכול וכאלה

צריכה לראות מה אני עושה עם זה...

קראתי את התגובה של אני10

ממש מסכימה...

אגב גם מאחורי אכלו לי שתו לי, (שסליחה אם הרגשת שלא מדויק לך,וגם לא התכוונתי חלילה לשים אותך תחת משבצת או תווית.. זה לא הנקודה.... )

יושב חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך...

בכל אופן ממש בהצלחה!! וסחטיין על הכנות שלך 

רוצה להרים לך.

באלי לומר שאת מהממת!!!!

כל הכבוד ואיזה יופי שאת רגישה וקשובה למה שקורה איתך ורוצה לעשות שינוי!

מברכת אותך ממש שתצליחי.

זה באמת ברכה להסתובב בעולם עם פחות התרגשויות ממה שאנשים אומרים ולקחת את החיים קצת יותר בקלילות. מכירה מקרוב.

ולגבי בעלך, מתחברת ממש למה שהמקורית כתבה, שכשאת בעצבות או בחוויה של קושי (גם אם זה עובר אחרי שסיפרת לו) הוא לוקח את זה אליו כאילו הוא נכשל. קטע כזה של גברים. ולעומת זאת כשאת שמחה וטוב לך הוא מרגיש טוב עם עצמו.. ולדעתי לכן אלו התגובות שלו. זה אינסטקטיבי, לא בגללך חס וחלילה.

לכן לדעתי זה סבבה לגמרי לא לפרוק לו אלא לחברה, וזה ממש לא מה שמגדיר את הקשר שלכם.

ובלי קשר באמת מציעה ללמוד איך להיות יותר בטוחה בעצמך ופחות לקחת ללב אנשים מבחוץ...

אם יהיה לי זמן אכתוב בהמשך מה המחשבות שלי כשמישהו מעיר לי ואולי זה יעזור לך... 

יש לך מודעות וזה חשוב מאוד.

מנסה כמה כיוונים, תראי אם זה מתאים לך-

א. לנסות למצוא זמן מתאים לפרוק לו, למשל לא כשהוא מיד חוזר הביתה, או באמצע ארוחת ערב שהאוכל נתקע לך בגרון... אלא בערב, כשאתם עם קפה בנחת בספה בסוף היום . אולי זה קשור לזמן.

ב. אולי לספר את זה בצורה פחות שלילית, במיוחד על אמא שלו, במקום לדבר עליה, על כמה היא נדחפת לך לחיים ומתערבת, לדבר עלייך, שהיא מהממת , אבל את מרגישה שקשה לך שככה וככה...

ג. אולי להשמע פחות ממורמרת, יש משהו שאנשים נשמעים ממורמרים מאוד משגע, אבל אם תכניסי קצת יותר קלילות והומור, זה ישמע אחרת...

ד. לפתוח איתו בעדינות, מה כ''כ מכעיס אותו? אולי הוא מרגיש צורך (גברי) להגן עלייך ומרגיש מהתלונות שהוא אשם? 

יש לך המון מודעות עצמית, ונכונות ללמוד ולהתפתח.

וזה מקסים!

אני חושבת שהנקודה שהכי יכולה לשפר לך את איכות החיים זה ללמוד להפחית את רמת הרגישות שלך.

אני חושבת שאת צריכה ללמוד להפריד בין מה שאנשים אומרים/דברים שקורים, לבין מי שאת.

יש שכנה שאמרה משהו על הילדים- זה שלה. יש תלמידים מופרעים בכיתה- זה שלהם. גם אם זה דורש ממך לעשות א' ב' ג'- זה יכול להיות מקרה שלא מערער את הערך העצמי שלך. שלא מטריד אותך.

אין לי ספק שטיפול רגשי יכול ממש לעזור.

לבנות בטחון עצמי במי שאת ובמה שאת (אמא טובה, מורה טובה)- גם כשקורים דברים מעצבנים מסביב. כי באמת הם יקרו כל הזמן.

דווקא כדורים לא נראה לי שנכון לקחת במצב כזה, אבל אני לא באמת מבינה בזה.

ובכל מקרה, כעזרה לעצמך, אני מציעה לך לכתוב לעצמך את מה שקרה.

כל הפריקה שרצית לפרוק לבעלך- תפרקי בכתיבה. ואחר כך- תעני לעצמך את התגובה שהיית רוצה שבעלך יתן לך. תגובה מכילה ומקבלת. גם אם זה נשמע מוזר ומגוחך.

ואחרי שכתבת לעצמך ופרקת, וגם נתת לעצמך תגובה מרגיעה- לדעתי יהיה לך פחות צורך לפרוק על בעלך.

וגם אם תבואי אליו זה כבר יהיה בצורה קצת יותר רגועה ומאוזנת ויהיה לו יותר קל לקלוט ולעכל.

מה הסגנון שם? מה המחירים?

אני לא חושבת שהאוטובוסים מגיעים עד לשם

בכל אופן לא מכירה מקרוב

תחבצ לאיפה? לאריאל?

מה הסגנון של השכונת קראוונים? יודעת להגיד לי מחירים? 

מחפשים או מקום זול ואז נהיה עם רכב או יקר ועם תחבצ סביר. 

יודעת מה הסגנון?

יודעת מחירים?

אם תדעי אשמח

גם שכונת קרוואנים.

לא בטוחה איך האופי שלה היום אבל שווה לבדוק..

שם קראוונים?

סגנון יותר פתוח.

תנסי גם ב-

קרית נטפים

רחלים

תפוח

נופי נחמיה- בלי תחבצ

בשילה יש שכונת קראוונים צעירה ונחמדה.

אני חושבת שבכל ישוב יש שכונת קראוונים.

האמת שגם לי זה יכול לקרות אבל אני לא נחמדה אם לא שתיתי קפה..

אומרת להם שעכשיו אמא שותה קפה כדי להתעורר בנחת ושלא יפריעו. ואם הם ממשיכים אז כמו מנטרה - אני לא קמה עכשיו וזה מפריע לי

אבל תלוי בגילאים גם

עוגנים זה דבר נצרך, אבל סוג העוגן הוא לא תורה מסיני ואפשר לחליף עוגנים כשעוגן אחד לא מתקיים.

זה דורש גמישות מחשבתית וקשה בזמן שגם ככה הל הקרשים,

אבל מכיוון שעברו כבר כמה ימים מתחילת המלחמה ואין צפי סיום, כדאי לפנות מעט אנרגיה בשביל זה,

ובתמורה זה ימלא לך את הסוללה בהמשך.

ממליצה כל ערב או כל יומיים,

אחרי ההשכבות, במקום להתהלך כמו זומבי, או לגלול באופן חסר מעש, לחפש שיעורים/ הדרכות בדיוק בסגנון הזה שממלאות את המצברים.

קצת פחות משעה, חלקה הרפיה מודרכת וחלקה כמה טיפים וחיזוקים.

ככה לאט לאט צוברים שגרה בריאה ויותר כוחות.

אם תרצי שאחפש את המארגנות של הקבוצה הזו תגידי לי כי זה קצת לנבור כי יצאתי מהקבוצה כבר,

אבל אם זה יעזור לך או למישהי אחרת אז בשמחה.

במצבים כאלה אני פשוט נועלת את החדר ומתעלמת כי אחרת אשתגע . מתי שאני מרגישה שפויה יותר פותחת..

תנסי להעסיק אותם אולי בזמן הזה, להפעיל איזה סרט חינוכי במחשב או לתת להם איזה ממתק ....

אם הם אכלו עוגיות ושתו שוקו.

הם כנראה רעבים מבחינה נפשית.

הגיוני שילדים צריכים עזרה במעברים (בוקר/ ערב)

תנסי לא להילחם בזה, אלא לתת להם ביד רחבה.

לדוגמה להזמין אותם להתכרבל איתך במיטה כשהם עוד עם פיגמות.

קצת לדגדג, להתחבק,

אפשר להשמיע להם סיפור בפודקאסט תוך כדי שהם מנמנמים לילדך.

כשהאנרגיות עולות לשלוח אותם להתארגן בזמן שאת שותה קפה, אפשר במרפסת אם יש. קצת לעמעם רעש.

או לתת להם את העוגיות והשוקו במטבח בזמן הזה.

מושלם? לא.

אפשרי? כן.

זמן יותר סביר לקפה בשקט זה סביב 12:00 בצהריים כזה.

תנסי לבנות סדר יום ריאלי עם זמני אוורור.

לא כדאי להתקבע על קפה שקט על הבוקר אם לא ריאלי.

באופן כללי, טיפ.

יותר ישים ללמד ילד לבוא להורה באופן שמתאים להורה, מאשר לגרום לו לא להגיע בכלל.

ככה שאם יש ילד בן שנתיים/ שלוש שמצליח "לברוח" אליך בזמן שהגדרת כשקט, יותר יעיל ללמד אותו לבוא בשקט, לשים ראש עלייך.

או רק לעמוד לידך או אם במרפסת להסתכל על הרחוב, ואז זה לא מפריע

מאשר להחזיר אותו, לכעוס, או לנעול את הדלת.

נכון שאם נותנים לאחד זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, אבל לפעמים זה לא גורם.

במיוחד אם קיבלו לפני רגע מנה גדושה של ביחד, אם אין תחושה של נמאסתם עלי, גם בילדים מגיבים בשחרור וחוסר תלות.

כמו שאם ילש בן שנתיים בה כשאמא שלו מניקה, אם עושים לו תנאי אתה יכול לבוא ולשבת ליד ולקחת תעסוקה מקופסת תעסוקות,

זה הרבה יותר יעיל מאשר לנסות להסביר לו שעכשיו הוא לא יכול לבוא לאמא כי היא מניקה.

אז על אותו עיקרון.

ככה לימדתי ילדים פיצים ממש לבוא אליך לא בוכים בתקופה שהייתי רגישה מאוד לרעשים ובכי היה עושה לי מגרנה ומשבית אותי.

צורך בקרבה לאמא הם קיבלו ונרגעו.

פורקן דרך בכי הם לא קיבלו.

העדיפו ככה מאשר לא לבוא אלי בכלל וזה לגמרי עבד.

יש לי עוד דוגמאות שככה זה עבד הרבה יותר טוב.

נגיד עוד אחד שאני זוכרת.

כשנכנסו אלי לשירותים, עשינו משחקים מצידי הדלת

למשל אני עושה סדרת נקישות והם אחרי.

או שעושים ציור על הדלת וצריך לנחש.

(לא באמת יש דרך לנחש, כן? הם לא קלטו את זה)

כשגדלו קצת למדו לשחרר מעצמם.

אם את איתם לבד בימים ובלילות, כדאי להזמין בייביסיטר שעתיים אחר"צ כל יום, שיהיה לך הפוגה יותר משמעותית.

הילדים שלי בני 12, 14 לא מפחדים בכלל.

אחלה תקופה לעשות כסף.

הצעתי לבן שלי לעבוד בניקיונות פסח, הזדמנות בשבילו לעשות כסף קל (עבורו)

כל הנוער אצלנו ברחובות או במרפסות רואים יירוטים.

לעשות מיני קייטנה של שעתיים שלוש זה כסף קליל.

ויש גם אוכלוסיית המתפרנסים שכר מינימום שהם הראשונים להיפגע כלכלית וישמחו לעשות קצת כסף.

בקיצור הקושי של האחד זו הזדמנות של השני.

ותנסי לא תפסידי.

הבני נוער בכלל לא מפחדים.

עושים אחלה כסף עכשיו.

עוזרים בבייביסיטר בניקיון בקיפולי כביסה

אצלי הולכים לישון בעשר או אחת עשרה בלילה

ואז קמים ב8-9

אבל עם הגדולים יותר בהחלט.

והקטן אני מבקשת ממנו לשכב לידי בזמן שאני נחה

כלומר

אני מכינה לי ולהם

לכל אחד כוס שוקו ועוגיה ולי קפה

רק כשהקפה שלי מוכן הם מקבלים את שלהם, יושבים איתו בשולחן ואני על הספה כמה דקות...

זה אמנם לא כמו קפה ממש לבד בשקט

אבל זה כן מאפשר לי לשתות את הקפה שלי בלי ילדים על הראש

הם יודעים שהם לא יקבלו שוקו בלעדיי...

יש לו מאות סיפורים לילדים ממש מעניינים וחינוכיים ותורנים

הילדים לשי ממש מכורים

וככה אני שמה להם ברצף כמה סיפורים כשא י צריכה זמן קצת שקט

תוך כדי שהם בונים במקנטים או צובעים דפי צביעה

או סתם ככה

או כתמריץ להתארגן מהר לשינה

לי זה ממש עוזר ובתקופה הזאת ש'ווה כל שקל 'של המנוי

או סיפורים אחרים כמובן 'יש לך

או

לתכנן מראש תעסוקה מוגדרת עבורם

נגיד סלסילה מיוחדת לש רמה חומרי יצירה 5ו משחק מיוחד שלא נגיש להם ומסקרן אותם ואת מביאה להם במיוחד בזמן הזה ואס מתפנה לקפה

אצלי קבועעעע מתחילת המלחמה כל פעם שמרתיחה מים לקפה בכל 'שעה- יש אזעקה חח

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

כשמשהו תחת הגדרת מסוכן הוא אפילו נחשב אובר זהיר ברמה שלפעמים אנשים אומרים שהוא פחדן.

ספציפית בנושא הזה לא הבנתי למה הוא לא מבין את הסכנה. אם משהו כבר קורה אז הוא כזה "בסדר את צודקת אבל אנחנו רוצים לעשות כיף וזה לא יקרה שוב" אבל זה לא שהוא מתנהל שונה

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

סליחה על ההשוואה

זה קצת כמו לראות כלבים או חתולים משחקים

ולנו מהצד זה נראה שהם מכסחים אחד את השני

כל אחד והדרך משחק שלו

מחקרים בדקו וגילו שכשאבות "משתוללים" עם הילדים זה משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) בדיוק כמו שאצלנו משתחרר בהנקה או בלידה או בחיבוק ארוך.

זאת הדרך שלהם ללמד את הילדים שליטה באגרסיות.

וזאת לא השפה שלנו וזה לא נעים לנו, אז אני משתדלת להתרחק קצת מהסיטואציה.

אם הוא בן 8-9 עם אופי של בכור, אולי יעזור לדבר איתו ולהעצים אותו שהוא ה"גבר" של הבית,

שבעלך ישוחח איתו בוידאו שיחות של גדולים ויתן לו הרגשה של חשיבות. למשל אפשר לשתף אותו בדילמות שבעלך מתמודד איתם כרגע.

למשל מה עדיף: לחכות יום לטיסה ישירה,

או לצאת עכשיו בשלוש טיסות..דברים כאלה שהם לא "כבדים" מצד אחד מבחינה נפשית

והם כן של "גדולים" שלא קשורים לילד ישירות, אלא מתייעצים איתו וזה נותן לו הרגשת חשיבות.

וגם לשבח אותו.

נניח את מדברת עם אמא שלך בטלפון, להגיד משפטים כמו:

מציאות מוזרה, יוסלה תקוע בחול, כן קצת קשה, אבל בזכות מושיקו האלוף אנחנו מתמודדים.

היום הוא העלה לי את כל הקניות הביתה, וואו! ממש הציל אותי, כזה.

אפשר גם לקנות לו בחול מתנה ולהביא לו תעודה כי : התעלה לגודל השעה, ונתן מעצמו לטובת המלחמה וכד'.

ללטף לו את האגו הגברי..

אם ירגיש חשיבות, ירגיש גם מחוייבות, תראי איך האחריות והיכולות שלו מזנקות פלאים.

ואז אפשר בשיחה של בוגרים לפרוט למשימות

שאחת מהן היא לדאוג שהאחות הקטנה ישנה בזמן.

אפשר גם להבטיח לו שוקו ועוגיה ושיחת בוגרים אחרי שהיא נרדמת.

אפשר נגיד שבעלך יעזור בזה, ובמהלך היום יצבור חוויות, תמונות, סרטונים. גם חדשות ברמה מתאימה.

ואז אחרי שהקטנה נרדמת, לתת לו לשוחח עם אבא בזמן שלך יש שקט.

שידברו שעה על כדורגל ושאר עניינים בעולם. השיחה יכולה להתקיים רק עם הילדה לא יודעת עליה, אחרת היא מצטרפת לשיחה ומותאמת גם אליה.

אם הוא קטן יותר וזה לא פתרון מותאם אפשר לחשוב בכיוון אחר.

בכל מקרה את המלחמת כריות כדאי להזיז לשעה מוקדמת יותר שבערב כבר פחות יהיה אטרקציה.

שימי לב שיש שני סוגי תמריצים,

פנימי וחיצוני.

תמריץ פנימי זו תחושות שנותנות ערך רותמות לפעולה בטווי הארוך.

תמריץ חיצוני נותן הטבה בטווח הקצר.

זה מצויין להתחיל עם תמריץ חיצוני כדי להשיג תוצאות בטווח הקצר, וכדי להטמיע הרגלים.

אבל אם מצפים לשינוי בטווח הארוך יותר ובאופן עמוק יותר,

כדאי במקביל לתמריץ החיצוני לתת גם תחושת ערך.

למשל אם הוא מרדים אותה בשביל לקבל פרס, זה לא סותר שאפשר להגיד לו אח"כ תודה רבה זה מאוד עוזר לי. אני גאה בך. רואים שאתה בוגר ואחראי. ככה לאט לאט זה יבנה בו ערך ומשמעות.

ואם שלילי, המתח עלול לגרום לשיבושים....

חיבוק גדול

הבאסה שנראלי נאסרנו

קיבלתי את המחזור הראשון מהלידה

הבנתי שמתח נפשי משפיע ממש

פשוט לפעמים רק הרופא שאל אם הכל בסדר, והכל היה בסדר

ולא היו לי תפרים או קרעים..

ונאמר לי שאם לא מוציאים אותה זה יכול ליצור דלקת.. או שהגוף ינסה איכשהו להוציא אותה (כנראה דרך דימום...)

אז כן, זה חשוב להיבדק גם אם לא היו תפרים והכל מרגיש בסדר..

קרה לי ככה כמה פעמים

פתאם דימום קצרצר לא קושר לכלום

טגם אחרי שהמחור חזר כרגיל- ההפרשים ממממש ארוכים וגם נגיד פעם אחת דימום ארוךך ופעם אחרת -ימים של 3-4 ימים גג שזה הזוי לי

אם לא נבדקת שאחן שארית- אולי כן כדאי לבדוק

אנחנו במלחמה ואת עם תינוקת..זו סיבה מספיק טובה

אאכ ואח מתחתן נגיד.. כל עוד זו לא קרבה ראשונה הייתי מרגישה בנוח אם לא היה מתאים לי

אז באמת בעייתי להיעדר..🥴

מקווה שתצליחי להתאושש עד אז♥️

ואל תתבאסי על התינוקת המצוננת. אתעושה מקסימום בשבילה ויכל לקרות גם בלי המלחמה

וואו איזה מרגש ❤️

היא יודעת לאכול מבקבוק? הייתי משאירה אצל קרובת משפחה (מהצד השני) או בייביסיטר בוגרת (אולי מטפלת במעון או משהו כזה).

עשיתי את זה כשאחותי התחתנה אפילו שזה לא היה במלחמה…

את עושה את המקסימום במציאות קיצונית. הבן שלי בן 7 עם שיעול נבחני ויש לנו ממ''ד בבית ולא היינו ליד חולים. לא הכל בשליטתנו. וזה גם מזג אוויר כזה.

הייתי מנסה לראות רופא כי היא קטנה.  אני נתתי לו כדורי בטנזול...

לגבי האירוע תלוי איזה אירוע, מה הקרבה, מה יהיה המצב אז, כמה נסיעה ובת כמה התינוקת.

חיבוק

וגם למנוע הידבקות..

חוץ מזה להלבי שממש חם בהתראה

שכבה של פליז דובון כזה..

ולהקפיד על כובע

המעברים האלה באמת בעייתיים

מזל טובבבב

תנוחי הרבה בימים לפני ואחרי

זה מאוד משמעותי

כדי לחשוב טוב איך לשמור עליה

צריך ראש ערני ועובד..

את עושה את ההכי טוב שלך,

דבר שני, אם היא ממש פיצפונת הייתי לוקחת לרופא.

עיסויים עם שמנים בבית, להלביש טוב טוב ולהשאיר שמיכה בשקית במקלט.

של גיסי עם תינוק פיצי בן ארבעה שבועות

תמצאי חדר כמו חדר ייחוד ושיביאו לך הכל לשם ואם חשוב לך לקחת חלק מהאירוע כי זו בכל זאת אחותך אז להביא בייביסיטר איתך שתהיה עם התינוקת בחדר הזה

הרעש של המוזיקה נוראי.הוא לא הפסיק לבכות והייתי עם גודש נוראי עד בכי

כי נתתי בקבוקים. תחשבי קודם על הנוחות שלך ושל התינוקת לפני כולם

לגבי המקלט אין כל כך ברירה. רק לנסות להלביש יותר עם כובע ושמיכה 

כשהבת שלי הייתה בת 3 חודשים

הרעש של המוזיקה היה נורא

אז פשוט נשארתי אתה בלובי של האולם ובעלי שמח עם אח שלו בפנים (בערך.. חתונה בלי הפרדה).

אם את יכולה שבעלך יהיה אתה ואת תהיי בפנים, אולי זה רעיון…