אני מאוד יכולה להבין מאיפה היא מגיעה.

אין ספק שמה שהיה בשנה שעברה בשמיני עצרת היה מטלטל וגרם לכולנו להרגיש הרבה יותר חזק כמה אנחנו באמת בסכנה ונמצאים בין חיות טרף שרוצים רק להשמיד אותנו.

אבל מבחינה מעשית - יש הבדל עצום בין מה שהעם שלנו חווה בשואה, לבין המציאות שלנו היום.

קודם כל - מספר היהודים שנהרגו לאורך כל המלחמה היא פחות ממספר היהודים שנהרגו ביום אחד בשואה. עד כמה שזה בלתי נתפס...

אבל גם מבחינה מהותית - אז באמת לא היה מי שינסה בכלל להציל אותנו. אפילו מי שנלחם נגד הגרמנים, לא ניסה לעצור את השמדת היהודים.

היום, עם כל כמה שהמצב לא מושלם ויש עוד הרבה מה לתקן - בסופו של דבר אנחנו מנצחים בכל קנה מידה. השמדנו המון מהאויבים שלנו, גם בגבול הדרום וגם בגבול הצפון, ובכלל - בניגוד לסבבים הקודמים שהיו לנו, התפיסה היום השתנה לטובה באופן מהותי. עדיין לא מושלם, אבל עושים היום דברים שבמשך שנים לא העיזו לעשות (לתקוף גם בתי חולים, מסגדים, בתי ספר וגני ילדים - אם יש בהם אמל"ח/מחבלים, לפנות את האוכלוסיה ולהרוס להם את הבתים כך שלא יהיה להם לאן לחזור, להתחיל תהליך של הגירה מרצון - שנעשה כרגע בצעדים איטיים ולא מול המצלמות, אבל כן התחיל לקרות, מה שפעם היה אפילו עבור לדבר עליו... ועוד הרבה).

הסיפור של החטופים זה באמת כואב מאוד מאוד, והלוואי שנצליח להחזיר את כולם בקרוב ממש. אבל עצם זה שזה כל כך כואב לנו כבר מראה כמה המציאות שלנו הרבה יותר טובה ממה שהיה פעם - שאז אפילו לא היתה תקווה להחזיר את מי שכבר נלקח (לגטו, או להשמדה ל"ע).

בקיצור, אני חושבת שעם כל הכאב שעדיין קיים, אנחנו לגמרי בתהליך של עליה והתקדמות, וחושבת שממש חשוב להכיר בטוב שהקב"ה נותן לנו ולהודות עליו, כי זה ממש חלק מהתנאי כדי להגיע לגאולה (אצל חזקיהו גם היה כואב וקשה כשהקב"ה עשה את נס ההצלה מיד סנחריב. ממלכת ישראל בדיוק הוגלתה לאשור, וגם ביהודה - ירושלים ניצלה, אבל סביב ירושלים סנחריב פגע ברוב הישובים היהודים. אבל על התקופה הזו נאמר לנו שאם חזקיהו היה אומר שירה על הנס שנעשה לו - הוא היה משיח והיינו זוכים כבר אז לגאולה השלמה. ואני חושבת שחז"ל כתבו לנו את זה לא רק כדי שנתבאס על מה שפספסנו אז, אלא כדי שנלמד ולא נחזור על הטעות שלו - שנדע להודות לקב"ה על הטוב שהוא עושה לנו, גם כשהמציאות לא שלמה, וזה חלק מהדרך להגיע לגאולה השלמה בעז"ה).

איך אפשר להשוות???

מסע רצח שיטטתי של שנים לעומת אירוע שנמשך כמה שעות,אירוע אכזרי מזעזע ורצחני אין ספק

אבל שואה זה לא!

ומה עם תקופת האינתיפאדה? שהתפוצצו אוטובוסים?

זה גם ממש מפחיד...

אני לא מרגישה איום פחד או סכנה אבל האמת היא שכן יש איום...

אבל דווקא להשוות את הטבח לפיגועים נשמע לי ממש מוזר. פיגוע זה דבר נקודתי, הטבח הזה היה נסיון השמדה מוחלטת של היהודים בארץ. זה שלא עבד להם זה ענין אחר, גם באירופה לא עבד 100%, אבל אין ספק שלחמאס היתה הצלחה גדולה, ובדיוק כמו בשואה - לא היתה מדינה, לא היה צבא, לא היתה משטרה.

נכון אנשים באו, חיילים ניסו. אבל כבודדים. המערכת התמוטטה. לא התקיימה.

המדינה כמוסד לא התקיימה ביום הזה ובאופן חלקי יום יומיים אחרי. רק אחרי 3 ימים של אלם(לא טעות כתיב) שמענו את הממשלה.

בעיניי כמו שלשואה קוראים שואת יהדות אירופה (וצפון אפריקה), לטבח שמחת תורה לחלוטין צריך לקרוא שואת דרום הארץ. 

השואה מבחינתי זה משהו שאי אפשר לדבר עליו מרוב שהוא זוועתי ומזעזע, זה היה ניסיון לכלות את כל היהודים בעולם!!! לא בארץ, בעולם!!... נמשך שנים... מליונים נרצחו...

אז אוקי, נמשך כמה ימים, השיא בכל אופן היה עניין של שעות, ואח"כ זה היה יותר ניסיון של לעצור...

זה עדיין לא שנים, ועדיין לא אותה כמות שמתקרבת אפילו למה שהיה בשואה...

הטראומה שונה...

זה היה הפתעה מוחלטת, זה היה גם מאורגן מאוד, (ברור שיש נקודות שאפשר להשוות ), ועד היום לא ברור איך זה היה אפשרי אם יש צבא, משטרה, מודיעין וכו'

ולנסות להשמיד את כל היהודים בארץ עם 3000 מחבלים לא חושבת שזה כל כך ריאלי... בכל אופן תמיד לחמאס יש רצון להשמיד אותנו, לא יודעת אם זה כל הארץ או איזורים מסוימים אבל מה זה משנה, המטרה שלהם תמיד תהיה אותו דבר, הפעם לצערנו הצליח להם קצת יותר...

טבח, לא שואה... 

לחמאס יש גם כן מטרה מוצהרת להשמיד את כל היהודים בעולם, וספציפית התכנון בשביעי באוקטובר היה שחיזבאללה ומחבלים ביוש יעלו עלינו גם מכיוונים שונים בו זמנית, וגם אם מדינת ישראל לא היתה מושמדת - היא כנראה היתה מאד קרובה לזה בתרחיש שהם תכננו.

למזלנו חיזבאללה וערביי יוש לא שיתפו פעולה, זה לא כזה ברור למה. אבל מה שברור שאיפה שהם היו הם הצליחו בגדול.

גם באותה מידה לגרמנים היה יכול להיות פחות מזל ממה שהיה להם, אבל במקרה הם כן הצליחו דווקא. אבל אני לא רואה הבדל מהותי בין שני האירועים.

את אומרת כמה שנים, אבל בסוף רוב האנשים היו שם פחות מ6 שנים. ליהדות הונגריה המלחמה הגיעה רק ב44, אז בגלל שזה היה שנה זה לא שואה? גם מי שהיה חודש במחנה זה שואה... גם מי שהיה ביער והסתתר ולא ראה גרמני אחד.

רק לפרוטוקול יש חטופים היום שנמצאים בשבי כמה חודשים(!) יותר ממה שהיו יהודי הונגריה במחנות הריכוז וההשמדה.

בשביל להשמיד את מדינת ישראל לא דרושות כמה שנים, אבל גם אם זה יקרה בשבוע זאת תהיה (עוד) שואה.

בעיני התקופה של כמה זמן היתה השואה וכמה הטבח זה ענין טכני ודוקא לא מהותי.

הדברים המהותיים שגורמים לזה להיות שואה בעיניי הם אחרים - הכוונה (להשמיד את כל היהודים), האכזריות (שלא נפלה בכלום מזו של הנאצים), חוסר האונים המוחלט של הנטבחים והמעונים (כן גם בשואת אירופה היו לוחמים יהודים, צנחנים, מרד...), ולא פחות מזה - האימה ואי הודאות - האם זה יגמר אי פעם? האם נינצל?

גם בשנות ה40 של המאה הקודמת היו ילדים יהודים באירופה שהלכו לבית ספר בזהות בדויה וחיו חיים כמעט רגילים, ועדיין הם ניצולי שואה. כי מילה אחת לא במקום והם היו מתים. גם באושוויץ היה אביב ודשא ופרפרים חלק מהזמן, לא הכל היה שלג. אבל זו היתה שואה כי הם קמו כל בוקר ולא ידעו אם יסיימו את היום הזה. אז לא משנה איך תקראי למה שהיה בדרום, אבל בעיניי, בכל הדברים האלה זו לחלוטין היתה שואה (שעדיין מתרחשת, כבר למעלה משנה וחצמ, עבור 24 אנשים לפחות ובני משפחותיהם..) 

אבל אני לא מסתכלת על המטרות של האויבים, ומשם משווה בין האירועים,

ברור שמי שנשלח להזיק לישראל זה משנאה ורצון להשמיד, אין אצלנו משהו באמצע, ככה זה היהודים... 

נתנה רשות למשחית להשחית, לא אכפת לי מי לקח את התפקיד הפעם, ישמעאל או אדום... 

ואני שמעתי על התכנונים, אבל זה לא קרה, אז זה לא שואה, פשוט מאוד... כמו עוד הרבה תכנונים שמאמינה שהיו ולא קרו...

מזה משנה כמה שנים בדיוק היתה השואה, זה הרעיון, יש מקומות שהשואה היתה שם זמן מועט יותר ויש יהודים שספגו את השואה עוד מההתחלה שלה,

אבל זה לא משנה, זאת היתה תקופה קשה לעמ"י, תקופה, לא אירוע של כמה ימים, חייב להסתכל על פרמטר של כמות וזמן אחרת אין לזה סוף, לכל אסון נקרא שואה?

זה מוריד ממה שהשואה באמת הייתה... 

נכון, יש חטופים, שנמצאים כבר המון המון זמן בעזה, זה עדיין לא שואה, לא יודעת יש לזה הרבה שמות מזעזעים, יש לזה המון משמעויות לנו כעם ישראל, כמדינה,

אבל זה לא הגדרה של שואה. 

בעיניי, הזמן והכמות של הנרצחים וכן גם המצב המנטלי המתמשך שבו שהו מליוני יהודים בהחלט משהו שצריך לקחת בחשבון כשאני באה להגדיר אירוע במושג שואה.

יש גם חטופים יהודים בודדים ממבצעים קודמים שעברו אכזריות, עינויים, ותקופת שהות ממושכת בשבי, אז נקרא לזה שואה? הם באופן יחידני עברו שואה, אוקי, אבל זה לא משו לאומי...

השואה זה מושג שהתקבע, והוא כולל המון דברים, לא כולו כולל זוועות, מן הסתם, אבל זה המושג, והוא מוטבע אצלנו בהיסטוריה כמשהו גדול עצום ומזעזע, ולא סתם...

אפשר להשוות, באופן אובייקטיבי, אבל לא הייתי משתמשת באותם מושגים כי זה מקטין בעיניי את המושג שואה.

כשאוקראינים עשו פוגרום הם לא רצו להשמיד את שם ישראל בעולם אלא לפרוק אגרסיות באופן נקודתי. אפילו האינתיפאדות לא מנסות כהצהרה להשמיד אותנו אלא להרע לנו עד שנלך, אבל פה היה אירוע שונה מאד. וכן לכוונה להשמיד את עם ישראל ולהחריב אותו יש משמעות אחרת, לא משנה איך זה נראה בפועל.

חוץ מזה השוויתי הרבה דברים לא רק את המטרה של האויבים. גם בזמן השואה היו מדינות באירופה ששום יהודי לא נפגע שם כי הממשלה/המלך הגנו עליהם. ושלא לדבר על איזורים אחרים כמו אמריקה הצפונית והדרומית או אסיה שלא נפגעו בכלל ויהודים חיו שם ממש בנחת, זה לא הפך את מה שקורה באירופה והמשך בצפון אפריקה לאירוע חמור נקודתי. כמו שבשנות הארבעים אם רק מחנה ריכוז אחד היה נשאר עדיין היינו אומרים שהשואה לא הסתיימה כל עוד זה לא נגמר, אז גם פה, אמנם את לא מרגישה את זה כי את לא בתוך התופת, אבל יש שואה. היא התחיל בשמחת תורה שעבר, והיא מעולם לא הסתיימה. שינתה צורה, שינתה עצימות, אבל היא חיה ובועטת.

גם לא יודעת למה כמות הזמן כזו משמעותית בעינייך. כאילו אם זה היה נגמר בשנת 40 עדיין לא היית קוראת לזה שואה? כי זה לא נמשך "רק" שנה וחצי? המזעזע לעניות דעתי האישית זה השיטתיות, האכזריות, ושוב גם חוסר האונים והידיעה של המעונים שאף אחד שיכול להציל אותם לא מוכן לשלם את המחיר, ואף אחד שמוכן לשלם את המחיר (ואולי אפילו מנסה) לא באמת יכול.

מדינת ישראל פרקטיקלי, גם אם זה לא מוצהר, קיבלה החלטה לא לשלם את המחיר של שיחרור כל השבויים שלה (=סיום המלחמה), והחיילים שהולכים להילחם בעזה עושים דברים מאד חשובים אבל זה לא יציל את האנשים מהשבי. אולי זו החלטה נכונה, לא נכנסת לדיון הזה, אבל זה המצב. מתי זה יהיה שואה? כשהם יהיו שם שנתיים? שלוש?

חטופים יהודים בודדים שעונו זה לא שואה בעיני כי הכוונה היתה נקודתית. אף אחד לא ניסה להחריב את עם ישראל. פה הכוונה היתה להשמיד את הקיום של מדינת ישראל.

אני מבינה את החשש מזילות המושג אבל לפעמים מרוב שאנחנו רוצים לשמור על הערך של משהו קורה הדבר ההפוך - בעיניי לא להיות יכולים להשוות את זה לשום דבר הופך אותנו ללא מסוגלים להבין מול מה אנחנו עומדים. אם שום דבר הוא לא שואה אז גם אם נהיה בהעתק הדבק של שואת יהודי אירופה לא נבין את זה. זה אף פעם לא יורד מהשמיים עטוף באריזת מתנה עם תגית הסבר, זה תמיד אירועים בודדים - פה שריפת ספרים, שם התעללות ביהודי ברחוב, כאן הוצאה להורג של יהודים בכפר אחד, שם דבר אחר.. כשמגיעים לשערי המחנות כבר מאוחר מדי להבין שזה היה זה.

באינתיפאדות או בכל הפיגועים או מבצעים בעבר שנעשו ע"י חמאס, מי קבע שרק עכשיו זה היה השמדה, ולפני זה מה זה היה? לאיים עלינו?

מבחינתי, והתייחסתי לזה בתגובה הקודמת, כל מי שמעז לפגוע בישראל הכוונות שלו הכי גרועות שיש, ואני מאמינה שהחלום הוורוד שלו הוא שנושמד כליל

גם אם בפועל הוא לא הצליח במשימה שלו או הצליח באופן חלקי... 

ואיך את יכולה להגיד שחטופים בודדים בעבר זה כוונה נקודתית לעומת מה שעכשיו? מי אמר? מי קובע?? 

בעיניי ייתכן והיו עוד הרבה מבצעים של חמאס שכוונתם היתה להשמיד את מדינת ישראל טוטאלית והם גם תמיד דואגים להזכיר לנו שאלו הכוונות שלהם,

והרבה פעמים מבצעים שלהם או רעיונות פשוט לא יוצאים לפועל בגלל שהם סוכלו מראש ואפילו לא ידענו, ורק כאן היתה איזשהי הצלחה בתוכנית... 

טילים שיורו לדרום, למרכז וכו' במבצעים שקדמו, את חושבת שזה לא במטרה להשמיד? בטח שהמטרה הסופית זה להשמיד, אז אם ככה אנחנו חיים בשואה אין סופית...

כי גם בשואה היו מקומות בעולם שהיתה רווחה ליהודים ורק חלק מהיהודים סבלו, אז אולי אפשר להגיד את זה גם כאן...

אין לזה סוף, אני חושבת .

כל אירוע אנטישמי, מטרתו לפגוע באופן עמוק בעם היהודי, ובעיניי ואני אכניס כאן גם כוונה רוחנית, יש הבדל מה המטרה הרוחנית עד כמה זה נועד לזעזע אותנו

איזה קבוצות בעם זה אמור לעורר, המסר הוא בד"כ תמיד לכולם, אבל היו פוגרומים בעבר לקהילות מסוימות וזאת היתה גזירה נקודתית לאותו אזור, לא סותר שכל עמ"י צריך לעזור בחזרה בתשובה ולהתעורר...

יש הבדל בין גזירת שמד על כל היהודים, לבין גזירה על קהילה או קבוצה מסוימת, יש הבדל בין רצון וכוונה לבין שניתן משמיים רשות להצליח בתוכנית השמד, זה הבדל עצום ממש!!!

יש כמויות של מזימות ותכנונים להרוג ולהשמיד אותנו, והרבה מהם בכלל לא יוצאים לפועל... 

מה שכבר יצא לפועל, בגודל, בכמות, כן זה יגדיר בסופו של דבר את סוג האירוע, לאחר מעשה, לא בשעת מעשה...

כמו שיש חשיבות לפורים שהגזירה היתה על כל היהודים, לעומת אירועים אחרים בעמ"י שההתייחסות היא שונה,

ונכון יש חשיבות לכוונה, אבל שואה זאת מילה ענקית ולא הייתי ממהרת להשתמש בה. 

מצד שני, לא הייתי ממעיטה כמובן ממה שקרה עכשיו ועדיין קורה שעדיין יש חטופים, ואני לא נכנסת להחלטות הממשלה או הצבא בנוגע לזה, כי אין לי בזה שום הבנה כמעט.

אבל אני כן רוצה להגיד שהניסוח שלך במשפט "מדינת ישראל פרקטיקלי, גם אם זה לא מוצהר, קיבלה החלטה לא לשלם את המחיר של שיחרור כל השבויים שלה (=סיום המלחמה), והחיילים שהולכים להילחם בעזה עושים דברים מאד חשובים אבל זה לא יציל את האנשים מהשבי" הוא ניסוח שמגיע מתוך הסתכלות מסויימת (שהתקשורת הכללית מאוד דוחפת אליה), שאני (ונראה לי שעוד רבות מהפורום) לא רואות כך את הדברים.

כשמחבלי חמאס החליטו לבצע את הטבח, הם ידעו שיש לנו צבא. הם ידעו שאנחנו חזקים יותר מהם. הם ידעו שאנחנו נילחם בהם.

והם גם ידעו מה נקודת התורפה שלנו (שהיא גם נקודת חוזק גדולה, אבל הם ניצלו את זה כנקודת תורפה) - עמ"י מקדש את החיים, ולעמ"י אכפת באמת מכל יהודי.

אז במקום לרצוח את כולם כמו שהם מצידם היו רוצים, הם חטפו חלק, גם חיים וגם חלק ממי שהם רצחו - כדי שיהיה להם קלף חזק מולנו ללחוץ עלינו להפסיק את המלחמה, וכדי לפרק את החברה הישראלית מבפנים.

ולצערנו הקלף הזה באמת פגע מאוד בהתמודדות שלנו במלחמה. כי באמת באמת אכפת לנו מכל חטוף, ובאמת היינו רוצים להחזיר את כולם - לשחרר את החיים, ולהביא את הנרצחים לקבר ישראל.

אבל ב"ה מדינת ישראל החליטה לא להיכנע בפני המחבלים. לא ללמד אותם שברגע שהם חוטפים כמה יהודים - הם מנצחים.

אז כן שילמנו מחירים כבדים כדי לשחרר חלק מהחטופים, והלוואי שנצליח להחזיר את כולם בלי עוד מחירים.

אבל להגדיר את זה שאנחנו ממשיכים להילחם בהם במקום להיכנע להם כדי לשחרר את החטופים, בתור 'המשך שואה' - בעיני זו הסתכלות מאוד מצומצמת, ומאוד לא משקפת את המציאות.

בתנאים שהיא מביאה בכליאה שלהם, ביחס שהיא נותנת להם, במשכורות שהם מקבלים, בשחרור בכל מיני עסקאות, במתן כספים לחמאס ושיקום עזה לאחר מבצעים

ועוד ועוד ועוד....

אבל זה באמת פחות קשור לשרשור, פשוט קראתי וישר קפץ לי, סליחה... 

אבל קרו פה בשנה וחצי האחרונות המון שינויים לטובה, וגם המון קלקולים שלא היינו מודעים אליהם התגלו ועלו לשיח, וגם אם לא הכל תוקן - עצם זה שהדברים עולים זה כבר חלק מתהליך.

וצריך עוד הרבה תפילות כדי שנמשיך להתקדם והטוב ימשיך להתגלות.

וזה נמחק...

אז רק אענה בקצרה, לגבי חלק החלק של העובדות:

@בארץ אהבתי סמוטריץ, בן גביר ונתניהו אמרו שהם לא מוכנים לשלם את המחירים שחמאס כרגע דורש עבור שחרור כל החטופים. לא הבעתי את דעתי לגבי זה, ולא אמרתי אם זה בסדר או לא. רק אמרתי שכרגע הממשלה החליטה שהיא לא מוכנה לשלם את המחיר. אם היא לא מוכנה לשלם את המחיר היא לא תקבל את התמורה. צריך להודות בזה גם אם מסכימים עם ההסתכלות שלהם.

@לב אוהב אני יודעת כי אני עוקבת אחרי מה שהם אומרים וכותבים ורואה למה הם מתייחסים כפעילות נקודתית ולמה באופן רחב יותר.

@אמאשוני אני לא בטוחה אבל לדעי בשואה היו הכי הרבה אירועי מרד של יהודים שלחמו בהשוואה לאירועי טבח אחרים ביהודים בגלות. כמובן לא הרבה ולא מספיק אבל זה התקיים, יותר בקטע של "להילחם בטחנות הרוח עד החייל האחרון" גם שם היו אנשים שלחמו ולא היססו וחלקם ניצלו אולי, אבל זה לא הנקודה כי האירוע הרחב יותר הוא החלק החשוב.

בשביעי באקטובר הלוחמים פעלו וזה מדהים, אבל לא היתה להם הנהגה. להילחם כמו פרטיזנים יכולנו גם בלי מדינה, הקמנו אותה בשביל שזה יהיה משהו לא נקודתי.

בכל מקרה אני חושבת שרוב מה שאתן ואני כתבנו זה ענין יותר של תפיסת עולם מאשר של עובדות, ואין לי ענין לשכנע בשום דבר. יש לי תפיסה והבעתי אותה, שמחתי לקרוא גם את דעתכן, גם אם אני לא רואה ככה את הדברים..

שיהיה לכולנו שבוע טוב של בשורות טובות 🙏

מה שניסיתי להגיד, זה שההחלטה של מדינת ישראל לא להיכנע למחבלים תמורת שחרור החטופים, זו החלטה שמבטאת בעיני עוצמה, ולא 'המשך שואה'.

וכואב גם לי על החטופים. מאוד מאוד כואב. ואני מתפללת ומייחלת לשחרור שלהם במהרה.

אבל אני חושבת שלהגדיר שאנחנו עדיין ב'שואה' בגלל עשרות יהודים שנחטפו ונמצאים עדיין בשבי בתנאים קשים - זה ממש טעות.

התחלת בזה שהדימיון של מה שקרה לנו בשמחת תורה לשואה, הוא בגלל הכוונה של הערבים להשמיד אותנו.

נניח שזה באמת מה שמגדיר שואה (אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההגדרה, אבל זו לא הנקודה, בינתיים נצא מתוך הנחה שזה באמת מה שמגדיר שואה, וזה מה שדומה בין מה שעברנו לבין השואה).

בכל מקרה - אם זו ההגדרה, אז אני לא מבינה למה כמה עשרות חטופים שעדיין בשבי חמאס, מגדירים את זה שאנחנו עד עכשיו עדיין ב'שואה'? הם לא מוותרים על מה שהם הצליחו ונמצא עדיין בידיים שלהם. זה נכון. אבל זו כבר מזמן לא השמדה שלנו, ואפילו לא ניסיון השמדה שלנו. אנחנו כבר מזמן מנצחים אותם בכל קנה מידה, משמידים את הרצועה באופן שהם לא יוכלו לחזור לגור בבתים שלהם, מחסלים את המנהיגים שלהם, ועוד. זה רחוק מאוד מלהיות 'שואה'...

האם זו עוצמה או חולשה זה פרשנות שנובעת מתפיסת עולם, זה לא דיון שאני רוצה להכנס אליו כי הוא לא רלוונטי לעניות דעתי. לכל אחד זכות לראות את המציאות לפי תחושותיו.

בפועל אגב נחטפו מאות, רק מי שנשארו כרגע הם עשרות.

אמאשוני כתבה שזה שלא עבד להם כי יש צבא שנלחם, אבל מה שהתכוונתי בלא עבד להם וזה מתקשר לשאלה אם כן מדובר בנסיון השמדה שלנו או לא זה שחיזבאללה, זירת יוש וערביי ישראל לא הצטרפו לעזתים ולכן התכנית לא הלכה כמתוכנן. זה לא עבד להם פעמיים - מעבר לעובדה ששאר חלקי הארץ לא הותקפו כמו שחמאס תכננו, האנשים שלא חיים בדרום היו "פנויים" לרדת לשם להילחם. בתרחיש שהם רצו לא היתה אפשרות כזו כי כל ישוב כמעט היה צריך להגן על עצמו וזה נס ברמה תנכית שהזירות האחרות לא הצטרפו.

בואי נעזוב שניה את המילה שואה. כי זה דיון אחר איך לקרוא לזה.

אשתמש רגע במילה אירוע. אז למה זה בעיניי לא הסתיים? כי גם אם רק מחנה בוכנוולד היה נשאר פעיל היינו אומרים שההשואה לא הסתיימה, אלא אנחנו בשיפור מאד גדול אבל יש עוד דרך. אז כמובן שלא כולם סובלים היום כמו ב7.10 אבל זה עדיין שם. אנשים עדיין שם, המלחמה עדיין עצימה (לא עוקבת אחרי מי אשת מילואימניק אבל סטטיסטית סיכוי סביר שגם את מרגישה את זה בבית), אז בעיניי עד שלא האחרון יחזור הביתה לא נוכל לומר - האירוע הסתיים. וזה בכלל בכלל לא אומר שבהכרח חייבים לשלם כל מחיר עבור הדבר הזה. אוקיי? זו לא הבעת דעה בנושא המחיר שמדינת ישראל צריכה או לא צריכה לשלם. אלא אמירה שאם 250 איש נחטפו, ומעל 20 אחוז עדיין חטופים אז האירוע לא הסתיים. אני לא מפרידה את החטיפה מהטבח מהפלישה מהמחדל המודיעיני. זה ענין אחד בעיניי.

וזה לא רק ענין החטופים. כתבת שאנחנו מנצחים בכל קנה מידה - יש לנו המון המון הישגים טקטיים שזה דבר חשוב, מבורך וקריטי! אבל הישג שהוא לא אסטרטגי לא פותר את הבעיה. הישג אסטרטגי בעיני זה למשל מה שרק התחלנו לעשות - עזיבה מרצון של אחוז משמעותי מהפלסטינים, או חיסול של רוב מוחלט של הפעילים הצבאיים -ברמה שישארו מאות בודדות ואנחנו רחוקים מזה מאד מאד. גם מבצע הביפרים המדהים(!!!) היה אסטרטגי ברמה ההרתעתית, אבל טקטי ברמה הטכני.

אני לא אומרת את זה כדי לרפות את ידינו ומתנצלת אם זה גורם למישהי להרגיש ככה. רק אומרת, יש סיבה (בעיניי טובה) להרגיש שהמלחמה הזו בשום שלב לא הסתיימה והיא רחוקה מלהיות מאחורינו. אנחנו מתקנים הרבה מהצרות ועוד נתקן, אבל יש עוד דרך ארוכה לעבור.

מסכימה איתך לגמרי שאנחנו עדיין בתוך האירוע. ויש לזה הרבה ביטויים כמו שכתבת.

אבל כל הדיון התחיל מהחיבור (או ההשוואה) בין מה שקרה לנו פה, לבין השואה. מהאמירה ש'לעולם לא עוד' זה כבר משפט שיש עליו סימן שאלה ולא סימן קריאה.

ועל זה אני ואחרות פה כתבנו שאי אפשר באמת להשוות.

את כתבת קודם 'יש שואה. היא התחילה בשמחת תורה שעבר, והיא מעולם לא הסתיימה. שינתה צורה, שינתה עצימות, אבל היא חיה ובועטת.'

אז אם אנחנו עוזבים את הביטוי 'שואה' ורק שואלים אם האירוע נגמר או לא, אז נראה לי שכולנו נסכים שלא. אח שלי עכשיו בעזה, וגם בעלים של חברות, וכן - גם החטופים שם ועוד סובלים.

אבל אח שלי וגם שאר החיילים שלנו נלחמים שם, ופוגעים באויבים שלנו, ובפסח הוא סיפר לנו איך לאט לאט לא נשאר זכר מרפיח - הורסים שם את כל הבתים ברמה שבאמת לא יהיה לערבים שם לאן לחזור.

אז עם כל הכאב שעדיין קיים, אני עדיין חושבת שהטוב שקורה פה הוא גדול. ולקרוא לזה 'שואה' זה ממשש צורם.

אני אוסיף עוד משהו (ממש אאוטינג, אבל לא נורא. נראה לי שמי שמכירה אותי כבר זיהתה אותי בכל מקרה...).

לפני שבוע חגגנו את הברית של הבן שלי, ב"ה. אחד השמות שנתנן לבן שלנו הוא עמיחי, גם בגלל המשמעות של השם, וגם ע"ש עמיחי ויצן הי"ד, שנהרג בקרב ההגנה על הישוב כרם שלום.

בברית השתתף הרב ויצן (רב הישוב שלנו), אבא של עמיחי הי"ד.

בסעודה הוא דיבר על כך שבפסוק 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' הגמרא במגילה אומרת ש'ששון - זו מילה (ברית מילה)', והוא הסביר שששון זו שמחה שמגיעה מתוך עצב, מתוך כאב.

והוא דיבר על זה שגם התקופה שלנו היא תקופה של ששון - יש בה הרבה כאב (והוא אמר את זה כאב שכול, שבוודאי מרגיש את הכאב על בשרו), אבל זה כאב שיש מתוכו גם הרבה טוב (וזה מתחבר גם למה שכתבת על יום הטבח עצמו, שעם כל הכאב העצום על מה שקרה אז, עדיין צריך להכיר בזה שגם היה באותו יום נס 'ברמה תנ"כית' כדברייך - שהערבים בזירות האחרות לא הצטרפו).

ומתוך הששון שאנחנו חווים, וההודאה לקב"ה על הטוב, אנחנו מתפללים לשמחה אמיתית, לשמחה שלא מהולה בעצב ובכאב, אלא של טוב גמור וגאולה שלמה בעז"ה.

(לא הבאתי את כל הדברים שלו, ומקווה שדייקתי במה שכתבתי מהזיכרון, אבל הדברים שהוא אמר היו מאוד חזקים בעיני, ומאוד מבטאים את מה שניסיתי לכתוב פה).

לגבי השם שניתן לאירוע הזה - שוב מדובר בתפיסת עולם.

בעיניי ליכולת ולפוטנציאל יש משמעות ונשארת בעמדתי לגבי הנושא הזה.

אפשר לדון בזה הרבה ולהביא הרבה טענות לכל כיוון אבל בסוף זה ענין של ראיית העולם.

העיקר שכולנו מתפללים לישועה ❤

ומזל טוב גדול לכם! שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים 3>

ואני גם שותפה לתחושות של הפותחת

איזה אירוני זה לומר לעולם לא עוד, כשזה קרה פה לפני שנה וחצי, גם אם בקנה מידה קטן יותר בהרבה ב״ה

לא אומר שאין לנו אויבים שמסוגלים לרצוח אותנו בהיקפים גדולים.

לעולם לא עוד, אומר שלעולם לא נעמוד עוד כחסרי ישע ללא שום יכולת הגנה.

בשביעי באוקטובר החיילים, אזרחים וכיתות הכוננות נלחמו כמו אריות.

הבלימה של המתקפה התרחשה בזכות כוחות הביטחון ונחישות העם היהודי.

בניגוד לאירועי טבח אחרים שהתרחשו בגלות ללא שום יכולת לעצור טבח בכל שלב שהוא מתחילתו ועד סופו.

זו המשמעות של לעולם לא עוד.

עם ישראל עבר המון אירועי טבח מצמררים באכזריותם לפני השואה, רק שאז הגישה הייתה לעבור כל גל בנפרד ולחכות לשקט יחסי.

משמידים את יהדות מזרח אירופה, השורדים עוברים לספרד, טובחים ומגרשים את ספרד, השורדים עוברים לצפון אפריקה.

המדינות המוסלמיות עורכות טבח ביהודים, השורדים עוברים ומחפשים את המקום הבא לשרוד בו.

עד שהגיע אירוע השואה האיומה.

ועם ישראל בסיעתא דשמיא אדירה, הבין סוף סוף שלשרוד טבח זו לא אסטרטגיה.

לעומת זאת להתאגד ולארגן צבא יהודי עצמי ולקבל הכרה וזכות לעמוד ולהיקהל על נפשו, זו אסטרטגיה.

בכל תולדות העם היהודי מאז החורבן ועד הקמת המדינה לא היה בכלל הפוטנציאל להגנה.

לעולם לא עוד טבח ביהודים המכופפים את ראשם בקבלת הגזירה.

מהיום היהודים נלחמים על נפשם ומחזירים מלחמה שערה ומכים באויביהם שוק על ירך.

אף אחד לא הבטיח שלא יהיו מחירים למלחמות, אף אחד לא הבטיח שלא יהיה תקלות והפתעות.

לא זו המשמעות של לעולם לא עוד.

ולא דיברתי על התקלות

התגובה שלי מתייחסת למחדל המתמשך ולקונספציה השגויה. לעולם לא עוד מבחינתי אומר, לעולם לא נהיה תמימים לחשוב שאויב לא ישחר לטרף ונשב שאננים, כי ברור לנו שעוד רוצים להשמיד אותנו. התוצאה לא בידינו, זה רק הקב״ה מחליט, אבל את ההשתדלות שלנו ברמת מוכנות צבאית וכוננות צריך לומר ביושר שהמדינה לא עשתה (בהתייחס לדרך הטבע. כי לעולם לא עוד זה משפט של בני אדם כמובן)

זה לא סותר את זה שקמו אנשים קדושים גיבורים להגן בידיים חשופות והצילו חיים ושמרו לנו על הגאווה הלאומית

לא עבד להם כי היה צבא שנלחם.

התוצאות מדברות בעד עצמן.

השמדה של שליש מיהדות אירופה מול רצח של פחות ממאית האחוז של כלל האוכלוסייה.

זה לא בגלל טעויות של האויב או איזה "אירוע אחר"

זה בדיוק בזכות שיש לנו צבא ומדינה ורשיון לשאת נשק.

המדינה היא אוסף האזרחים שבה.

כל אזרח שעלה על מדים וטס לדרום עשה זאת בשם המדינה,

שלא לדבר על הצבא המאורגן, שנכון שגוף גדול ומסורבל לקח לו כמה שעות לפעול,

אבל משעות הצהריים ברוב הגזרות היה צבא מתפקד ונלחם.

בבארי למשל הצבא כגוף מאורגן נלחם כבר ב13:00 בצהריים,

לקח עוד כמה שעות עד שהושגה שליטה, אבל זה לא אומר שלא היה תפקוד.

ללב שטח מסיבת הנובה הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות.

פאשלות נקודתיות היו בקיבוץ ניר עוז, אולי בעוד מקומות נקודתיים בגלל כמה אירועים מצטברים טראגיים,

אבל גם לשם הגיעו בסוף ב15:30.

המשטרה וחיל הים ומדא תפקדו כבר מהבוקר כגוף יעיל ומאורגן.

אז המדינה כגוף לא תפקדה רק חצי יום,

שזה המון במונחים של הנזק שנעשה, אבל זה כלום במונחים שאם לא הייתה מדינה.

מסוג האירועים שיכולים לקרות לכל מדינה.

כמו אירועי מגדלי התאומים של ארה"ב החזקה.

זה לא נכון שחיילים הגיעו כבודדים.

חיילים הגיעו כיחידות מאורגנות ונלחמו משעות הצהריים של שבת, תקראי תחקירים.

התמונה הכללית מושפעת מאוד ממה שאנחנו מספרים לעצמנו.

גם @בארץ אהבתי

לא כתבתי בכלל על עובדות היסטוריות אלא על רגשות ותחושות.

אז מבחינת זוועות יש דברים ששמעתי או ראיתי שלעולם כנראה ייחרטו אצלי כמו זוועות שקראתי מהשואה... מהבחינה הזאת כן...

אבל לא יצא לי להרגיש משו דומה מצד הרגש שלי כלפי השואה לבין הרגש כלפי 7 באוקטובר... 

השואה ראינו כוונה מעשית לבצע שואה נוספת,

אם היה ביכלתם הם היו מבצעים בדיוק מה שהנאצים עשו או יותר גרוע...

מלחמת ששת הימים? יום הכיפורים?.. מה היו כל המלחמות האלו?... 

אולי את מתכוונת שלראשונה מאז השואה נהרגו כל כך הרבה יהודים ביום אחד באכזריות ובקלות רבה יחסית 

עם זה אני מסכימה. 

כי זה היה מול הצבא

פה זה מראות שפשוט ראינו בשואה

מרצחים באים מול אנשים, לא חיילים נלחמים ..

את צודקת רעיונית, זה יותר בתחושה ובחוויה הלאומית

לי תהיה לגבי השואה

איך חיים נורמלים הופכים לשואה

כשפרצה המלחמה הבנתי את התשובה, דברים נוראיים פשוט מתרחשים, בין אם הם נתפסים בהגיון ובין אם לא.

לגבי ההשוואה, השואה היתה דבר הרבה יותר גדול ונוראי

אבל הגיוני שנושא החטופים והדברים הנוראיים שהתרחשו ביום הראשון של המלחמה, מושווה לדבר הנוראי היחיד שאנחנו מכירים.

לגבי הסכנה הקיומית

המלחמה הזו ממחישה לנו שתמיד היינו בסכנה ותמיד נצטרך לעמוד על המשמר

זה לא מביא אותי לחרדות, רק להבנה אחרת, למודעות למצבנו האמיתי.

אי אפשר להשוות בכלל.

לצערי השוואה בפעמים רבות היא קרדום לצרכים פוליטיים.

לא בהיקף של הנרצחים .לא בהשפעה על העם היהודי.

על כל העולם וכו'.

אני כותבת בקיצור..

אני מדברת כבת הדור השני,שיחסית המשפחה שלי נפגעה מעט..

חוותה את השואה בלי מחנות ריכוז.

כמו שאנחנו אמורים לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים ועמדנו ליד הר סיני, אז כך אנחנו צריכים גם לזכור שואה. ולא כמו שעושים את זה בארץ, משווים את השואה לכל שטות , מספרים על שואה בעזרת סיפורי פרווה, חיים בהכחשה למציאות סביבנו .

מרגישה עוד יותר במוחשי כמה המציאות של מדינת ישראל היא נס.

לפני השביעי הסתכלתי על המציאות שיש מדינה כמאורע היסטורי.

הייתה מלכות יהודה, הייתה גלות, הייתה הקמת המדינה ועכשיו אנחנו חיים בעידן אחר.

מאז התחדדה ההבנה שכל יום שלעם היהודי יש מדינה, זה נס.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו לא הייתה מדינה,

ואז להבין שזה פלא, נס עצום, שאפילו השביעי באוקטובר וליל המתקפה האיראנית לא מתקרב ללבטל אותו.

עם כל הכשלים והתחקירים, העובדה שבפוטנציאל יש לעם היהודי צבא להגן עליו,

העובדה התיאורטית שאולי יש מצב לחלץ חטופים במבצע צבאי, ואפילו לנהל משא ומתן עליהם,

העובדה שצהל יכול לטוס ולהפציץ בכל יעד בעולם שבו מתבצעת פעילות השמדה (מתקני גרעין או מחנות השמדה המוניות)

היא מעבר לכל חלום עבור היהודים בשואה.

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

הילדים שלי עם זמן מסך בלתי מוגבל

גדלים היטב ובטוב

היא עוזרת לך ועוזרת בדרך שלה.

ובכללי החשיבה שלי זה הרוב קובע.

לא כל חיייהם הם מול מסך אלא כמה ימים הם יהיו בתקופה הזו עם הרבה מסך. ישרדו את זה.

כולנו נשרוד בעז"ה.

שיהיה בהצלחה!

ובתכלס חלק מהסיבה שהם כ"כ אוהבים ללכת לחמותי זה בגלל זה חחח

יאללה סבתות מפנקות קצת יותר

ויש כאן יתרון עצום מבחינת הרגלים שלהם, שהיא לא שומרת עליהם בבית שלכם אלא שלהם,

ואז לדעתי לילדים קל מאוד להתרגל ולדעת, שבבית עושים כך ואצל סבא וסבתא אחרת.

ובאמת נקודתית כמה ימים מלאים מול המסכים זאת לא הבעיה, הבעיה היא ההרגל שזה נשאר ליום יום (וגם לזה יש מקום בימים כאלה, לראות בבית, ולהרגיל חזרה לשגרה בריאה יותר בהמשך) וכאן את באמת במצב טוב

אני בשגרה לא מאפשרת יותר מחצי שעה מסך ביום אבל עכשיו נותנת בכיף שעתיים- שלוש... גם ילדים מבינים שזה מצב חריג כי הם בבית כל היום ועם החזרה לשגרה מאמינה שזה יעלם בטבעיות.

ככל שאני מורידה ממני מצפון בימים האלו אני הרבה יותר נינוחה וזה בטוח עובר לילדים! כן מקפידה שתהיה לי שעה-שעתיים ביום זמן איכות איתם כדי לחזק את הקשר והחיבור בתקופה הזו

בטח כשזה תקופתי.

שמעתי גם את עינת נתן מנחת ילדים שאמרה שזה ממש בסדר לשחרר את ההגבלות של המסכים בתקופה הזאת.

הבריאות הנפשית והרוגע הכי חשובים.

תבקשי שישימו להם תכנים יותר מלמדים...

בכל אופן גם שלי מול המסך רוב הזמן. השבו עשיתי להם יום אחד בלי מסכים שהיו ממש בסדר יחסית. בד"כ בשבתות אני רק מחכה למוצאי שבת שיהיה קצת שקט.

מסכים זה לא בריא, גם במלחמה...
אבל
אבל גדול
אין מה לעשות כל- כך, וגם הילדים שלי יותר מול מסכים מימים שגרתיים, וככה אצל כולם
אין מה לעשות... 
זמן מלחמה לא הופך את המסך ללא נורא, זה עדיין נורא
אבל אין כל כך ברירה לפעמים.

וגם הילדים שלי מול מסך הרבה הרבה מהרגיל.
זה לא הופך את המסך ללא נורא...
אבל אין מה לעשות
זה דור שיגדל על מסכים

המסך לא הופך להיות בריא לנו בזמן מלחמה, בטח לא לילדים. חידדתי את זה, המסך שלעצמו לא בריא לנו נקודה
מלחמה לא הופכת אותו לבריא
אבל שוב, אין ברירה...וכפי שציינתי גם ילדיי מול מסכים וכפי הנראה פה גם אני...
 

אנחנו גם אוכלים הרבה מתוק בתקופה הזו, וחוגגים על המשלוחים שקיבלנו
וזה הכי בסדר, מצב לא פשוט, קשה לכולנו, הצורך במתוק גובר
הכל טוב
ועדיין זה לא הופך את המתוק שלנו לבריא כי זו מלחמה...
המתוק במינונים מוגזמים לא בריא לנו (כמו המסך)
אבל בגלל התקופה- זורמים, ואוכלים ונהנים- מהמסך ומהמתוק.

מקווה שהבנת את הנקודה.
 

נורא זה לא לאכול ולא לשתות לאורך זמן מכל סביה שהיא

נורא זה לגעת בחומרים מסוכנים

נורא זה כשיש אלימות וכו'

דברים שמשאירים צלקות חרוטות בנפש /בגוף

גם הילד שיהיה מול המסך במשך שבוע רצוף(כמובן בתכנים מותאמים גיל לפי החלטת ההורה) לא יהיה לו מזה נזק בלתי הפיך .

גם בחןפש הגדול שמדובר כמה נזק נוראי ותגבילו ופה ושם

בפועל כשמתחילת שנת הלימודים, הילדים חוזרים לשגרה הרגילה וברוך ה' מתקדמים וחיים.

אז זמן מסך יותר גדול בזמן במלחמה זה לא נורא. לא נורא בכלל..  לא קרוב לנורא (לדעתי) ...

המילה הזו חמורה מידי וכבודה במקומה במונח לדברים חמורים באמת של לשכת הרווחה.

אוי אלוקים סתכל עלינו כמה דואגות לילדים

תחזיר לנו את השגרה תודה

אפשר להשתמש גם במילים אחרות..
"פחות טוב לנו"
וכו

ואני בוחרת אם לשלוח או לא כי יודעת מה צפוי

אני אגב גם גדלתי ככה, הטלוויזיה דלקה כל כל הזמן ואני ממש בסדר. האם זה טוב בעיני? בשגרה לא.. עכשיו אני גם משחררת.

לדעתי פשוט להודות להם ששומרים לכם על הילדים כי זה ממש לא מובן מאליו יום שלם. 

סבא וסבתא שלי

זה היה רק אצלם

וזה לא עשה נזקים;)

מצב מלחמה זאת בעיני סיטואציה שבה המסך הוא כלי עזר

אלא חושבת שזה אפילו בסדר גמור וטוב במציאות הזו של מתח תמידי וחוסר יכולת להחזיק שגרה, לתת למוח של הילדים זמנים של מסך שבהם הוא יכול להיות "מנוון" ולא להחזיק בסטרס התמידי.

וזה משהו שבריא לעשות לפעמים באופן מלאכותי גם אם ביומיום אנחנו מתרחקים מזה.

אני גם חושבת שאין שום חשש שהמציאות של המלחמה תהפוך להרגלים אם לא נמשיך אותם כשנחזור ללוז נורמטיבי. אי אפשר להקיש אחד מהשני

דוקא בזמנים של סטרס הילדים זקוקים ליותר פעילות פיזית ומשחק אגרסיבי כדי לפרוק את המתח.

מבינה את הבעייתיות ומסכימה שזה פתרון לא אידיאלי במציאות לא אידאלית.

אבל את יכולה להביא איתם משחק (עדיף חדש כמובן) או חומרי יצירה ספציפיים כדי שתהיה להם אטרקציה כלשהי מעבר למסך בלי שחמותך העייפה תצטרך להמציא שום דבר.

וגם אם מסך

אז עדיף לשים להם סרטונים של פעילות גופנית,

יש דברים ממש נחמדים ועדיפים עשרת מונים מצפיה פסיבית.

אבל מאוד קשה לאפשר לילדים את הפריקה הפיזית הזו כשיש לך ילדים במגוון גילאים שכל אחד מהם צריך משהו אחר , כשיש זומים על הראש ומשימות הבית וגם לעבוד .. ולהרבה מאיתנו גם בעל במילואים!

זה פשוט מטורף ומקריס גם בלי להוסיף על הלב את המצפון

חוברות עבודה מהבית שהם אוהבים, ומדבקות, ויש אצל חמותי גם הרבה ספרים מעניינים ומשחקים. ובכל זאת, אם מישהו לא שם כדי לתחזק אותם, באופן טבעי הם יפסיקו עם החוברות והמשחקים תוך כמה דקות/ חצי שעה. ואז צריך שמישהו יגיד להם לאסוף ולהוציא משחק אחר, או להחליף חוברת, וכזה. וחמותי פחות מתפעלת אותם, וזה מובן לי לגמרי, אז ברגע שהם משתעממים מהחוברת/ משחק הראשון הם עוברים לטלוויזיה.
 

אבל זהו הגעתי לעבודה הבוקר כמה מוקדם שיכולתי בהינתן העובדה שלא ישנו בלילה, ויצאתי מוקדם בהתאמה כדי לאסוף אותם כמה שיותר מהר

לצאת לפעילות פיזית באופן יזום

גם להנות מאוויר צח ושמש

וגם לעשות ספורט לגוף ולנפש

(לא יודעת מה הילד עשה פה שהייתי בעבודה

אבל עכשיו היינו בחוץ

קורקינט

גינה מתקנים וקיר טיפוס

הוא חזר רענן

וגם אני)

נותנת להם לשחרר מתח בנסיעות על הקורקינט

קנינו משו מתוק בחוץ

כולנו צריכים את זה האמת

חמותי לא מוכנה לקבל אצלה את הילדים שלי.

אין לה ממד והיא צריכה לרדת למקלט

אומרת שקשה לה לקחת אפילו ילד אחד לא מוכנה

אני עם שישה ילדים מתוכם תאומים בני חודשיים וחצי ובעלי בצבא

יש יותר גרוע תמיד 😄

לי אין בעיה עם הילדים (בעלי)

יש פה אמהות שבאות חלקית ועושות רוטציה עם הבעל/ עזרה מהמשפחה

לגבי נסיעה

אני לא מפחדת להיות בדרכים

יש כאלה שמפחדים ועוקבים אחרי התראות/ עוצרים בכל מני מקומות 

לא יודעת במה את עוסקת...
אבל שיתנו לך לעבוד מהבית או הארכת חופשת מלחמה
משערת שבייביסיטרית קבועה קשה למצוא, אם כי יש הרבה נערות בחופת מלחמה אז אולי מישהיתסכים לבוא?

אם אין מי שימור עליהם את לא חייבת להגיע לעבודה

אבל זה לא אומר שתקבלי על הימים האלה שכר 

בהרבה מקומות פתחו שמרטפיות

רשמי או לא רשמי

כדי לא להצטרך לשלם חל"ת לאנשים

אין בי האשמה

כי המניע הוא ערכי אצלינו לא אינטרסנטי.

רק באמת מרגישה שזה מצב לא הגיוני

מכל כך הרבה בחינות

םיזית ונפשית

והנסיעות הלא קצרות

ותת שינה ולתמרן בין העבודות של שנינו

הבנתי כמה לא הזיז לי ילדים בבית ומלחמה אםילו

רק שלא ידרשו במקביל גם לעבוד

אין לי כוחות לזה

שאם הבעל לא בבית ואת לא מצליחה להתארגן בשעות הערב,

במצב כזה אני טבלתי בבוקר אחרי. זה קל פי כמה.

לא היה לי קושי הלכתי והבלנית עשתה זאת בשמחה.

במצב כזה גם הייתי לוקחת את התינוק.

סה"כ אם את באה מאורגנת זה תיק תק וסיימת.

אני לא מקפידה על צניעות בפני תינוק, אפשר לשים אותו בעגלה עם משחק/ חטיף, שגב העגלה אליך בשביל ההרגשה ושישמע את הקול שלך

אבל גם אם בוכה מתעטפים שניה בחלוק מגבת ומרימים אותו.

כשניסיתי לטבול בערבים זה נדחה שוב ושוב והלחץ והמצפון והמתח אולי הוא יפתיע פתאום. לי זה היה פתרון אידיאלי במצב שלא הצלחתי לצאת בערב במצב כזה.

שהוא מגיע בלילה

משגיחה בשמחה על תינוקות.

ובזמן הטבילה עצמה- 2 דקות גג. הילד עם עצמו וממתק בלובי 

בייביסיטר מעולם לא לקחתי, מפחדת.

אבל באמת שקלתי להגיד לגדולים לשמור על הקטן כשאטבול.. יצא להם לשמור עליו כשישנתי אבל מעולם לא השארתי אותם לבד לגמרי שאני בחוץ.

ועכשיו מלחמה אז הפחד שתהיה אזעקה והם יצטרכו לחוות את הרגע הזה בלי אדם בוגר איתם.

יש ממד בבית ב"ה וחשבתי אולי שישחקו בפנים עד שאבוא,  אבל בספק כמה זה אחראי עדיין..

ויודעים מה לעשות עם התינוק ואיך לטפל בו -

אז לדעתי זה בסדר גמור שתצאי.

בהצלחה❤️

וידעו להתכונן מראש , כי הממד קטן

והייתי עם טלפון נוסף אצלי אם יצטרכו

התארגנתי כבר בבית, וב"ה המקווה קרוב, טבלתי זריז ובאתי.

ותודה לה' מיליון פעם לא היו אזעקות

שאם תהיה אזעקה לא יהיו לבד..

אפילו שאף פעם לא הבאת, זאת סיטואציה יוצאת מן הכלל..

ואז לבקש משכנה לשמור עליהם ולהגיד לה שיש לך תור לרופא/סידורים דחופים וכו'

לחזור לטיפול יכול להיות רלוונטי?

הוא מתחמק... כאילו לא מבין את המצב

תודה על התגובה והחיזוק!

אולי תצליחו להזכר במה שעזר בתקופה שהיה יותר טוב? איזה כלים למדתם?

אולי שייך טיפול אישי של כל אחד לבד (אנחנו עשינו כמה פגישות אישיות של כל אחד עם המטפלת הזוגית וזה קידם הרבה, יצא ככה מאילוץ שאחד לא יכל ואח"כ השני וראינו שזה ממש הועיל. אולי זה התאים ספציפית לדינמיקה אצלנו, אבל אולי יוכל להועיל גם אצלכם?)

הוא לא מבין אותי

הוא כאילו חי עם עצמו.

הוא לא בדכאון זה פשוט ההרגל שלו ככה הוא.

ואני לא מסוגלת יותר אני סובלת 

בכל זאת, אשמח לחיזוקים

מרגישה שאין לי עם מי לדבר על זה 

ואין לי ממש אוזן קשבת סביבי 

ההרגשה של לחיות בזוגיות אבל לבד  היא לא פשוטה בכלל.

במיוחד שיש גם ילדים.

מציעה לך למצוא מטפלת אישית / רגשית עבורך. שתשמע אותך, תבין ותדע גם לכוון אותך במורכבות הזאת.

מהצד המקצועי אומר, שגירושין זה לא דבר קל..

זה דורש המון משאבים נפשיים הכלכליים.

ולפני שהולכים לכיוון הזה צריך לחשוב טוב טוב אם זה הדבר שנכון ומתאים עבורך לעשות.

ואם יש עוד סיכוי לשינוי, לשלום בית, למקום שלך לעצמך בתוך הזוגיות הזאת. כדאי להמשיך לנסות

ולקבל סיוע מקצועי וריגשי.

אולי מטפלת אישית תעזור?

לנו זה עזר יותר ממטפלת זוגית.

כי בסוף בעיות זוגיות = פצעים אישיים אחד של השני שמתנגשים + חוסר בתקשורת.

לא פירטת מה בדיוק הבעיה, והאם מדובר בצורך טכני או רגשי.

לדעתי טיפול אישי, גם יתן לך גם מענה לאוזן קשבת ואם הבעל הוא לא האדם להישען עליו, זה יחזק אותך להיות חזקה בשביל עצמך, ליצור יותר נפרדות, למתן את הצורך בו.

(יש צורך בריא ויש הזדקקות וצורך תלותי, זה בסדר גם להזדקק לפעמים, השאלה כמה, וכמה ההתנהגות שלו משפיעה על המצב רוח שלך)

אם הבעל לא שם בפן הטכני, כמו עזרה בבית וכו' לפעמים כדאי להרפות ולקחת עוזרת, ולתת לו להתמודד עם המחיר הכלכלי.

זה צורך משפחתי

לא מגיעים להחלטות  משותפות

מדבר רק על מה שהוא רוצה שזה דברים שטחיים בלי להגיע לעומק הדברים.

מרגישה שזה משפיע גם על החיים שלי ושל הילדים ואי אפשר להמשיך ככה

אני לא רואה את עצמי חוזרת לטיפול לבד כרגע. הטיפול הזוגי היה לי מאוד קשה.. הייתי ממש צריכה תעצומות נפש בשביל להביא אותו לשם.. שלא נדבר על הקושי האישי שלי בטיפול עצמו 

תחושת ביטחון?

שהוא יוביל את ההחלטות בבית? במשהו ספציפי או בכלל?

שיחות עומק?

וקבלת החלטות, זה כשמישהו אחד לוקח אחריות, השני מרפה.

וגם אם את לא עושה את זה בפועל אבל את "על זה" זה תמיד בראש שלך ומזכירה לו שוב ושוב - הצד השני לוקח את זה כ"יש מישהו אחר אחראי, אני מרפה".

לא יודעת לגמרי מה הדינמיקה אצלכם, לי באופן אישי זה קרה ועדין קורה עם בעלי  במיוחד בפן הכלכלי.

כשאני לקחתי אחריות, הוא הרפה וזה הפריע לי מאוד.

רק כששחררתי שליטה הוא לקח את המושכות.

ובקשר לשיחות עומק, זה היה פעם ונעלם?

אם זה לא היה מעולם,  יכול להיות שהוא לא כזה, ואולי חברה טובה תמלא לך את הצורך.

וגם שיחות עומק זה דבר חשוף ופגיע, אם המצב מאוד נפיץ, יכול להיות שהוא לא רוצה להגיע לשם.

ונשמע קשוח הכל יחד❤️

הזוגיות מאוד משפיעה על חווית החיים, כשהיא טובה העולם טוב יותר,

וכשהיא לא, זה מושך למטה.

כשהכרתם זה היה שונה?

יש אנשים שפחות צריכים שיחות עומק והם יותר מתבודדים מטבעם, אי אפשר לשנות את זה.

אבל כן, אפשר להיזכר איך זה הלך בהתחלה או בתקופות טובות יותר, ולנסות לשחזר ולחשוב מה גרם לזה להצליח..

ולנסות לבנות לך מערך חברתי חיצוני לו שייתן לך מענה לצרכים הנפשיים שלך, לא פשוט אבל מאמינה שאפשרי.

חיבוק גדול

עם השנים זה החמיר..

כבר דיברנו על זה בטיפול, הרגרסיה הזאת פשוט קשה

קשה לי ברמה שאני מרימה ידיים אין לי כח

אנחנו צריכים לשנות משהו בזוית ראיה שלנו ואז ממילא הסביבה תגיב בהתאם...  

תנסי את להיות הכי טוב שלך, למרות שזה קשההה כשאין פידבק חיובי ..

זה סבלנות...מהמילה סבל

ונישואים זה משא ... עבודה עבודה עבודה

מילים חמות, אוכל טעים ויחס עושה המון.

גם לי היו הרבה משברים בחיי הנישואים

ועם השנים הבנתי הרבה דברים .  ..

להיות גרושה זה לא פתרון קסם

ומי מבטיח לך שיהיה לך יותר טוב כך ?

תנסי לדמיין מה קורה אם בעלך הולך לשבוע ואת נשארת לבד ,מתגעגעת אליו?

מה גרם לך לרצות להתחתן בתחילה..?

ומדברת מראש עם הבלנית של היישוב ליד, שאולי תגיעי קצת מאוחר, אפילו בתשלום.

גםהבנאדם העיקרי שיחשוד זה חמותך והיא במילא עובדת במקווה בשעות האלה, לא? 

כמה הגיוני לעשות הנסיעות הלוך חזור?

אם עד חצי שעה נסיעה לא הייתי מתלבטת, ברור שחוזרת הביתה.

תנצלי כמה שאפשר להיות עם בעלך בלי עוד אנשים מהמשפחה, כשהוא במילואים הגיוני שתרצי להיות אצלם.

לגבי הילדים שישנים במקלט תגידי למתבגרים שהם אחראיים עליהם ושיש לכם שיחת זום/ דייט/ הרצאה תחרטטי משהו, הם לא צריכים לקבל פרטים מלאים. רק מתי הם שומרים על הקטנים. לצורך העניין מ20:00 עד 23:00

תשאירי להם פלאפון אחד למקרה חירום ותסתגרו בחדר.

לגבי חמותך את יכולה לומר שאתם רוצים גם להיות בבית וכל עוד אתם שניים זה יותר קל, מעבר לזה לא צריכה להסביר.

מי שאין לו שכל להבין שזוג רוצה פרטיות בתוך טירוף ושהייה ממושכת של הבעל במילואים, לא מבין את החיים.

וזה בלי קשר לטבילה, גם אם הייתם אסורים זה נכון.

אם את מכירה מישהי אחרת שעובדת במקווה- הייתי יוצרת איתה קשר מראש ומבקשת שתפתח לי אישית בחצות או משהו..
או מקווה ביישוב ליד. תעייפו את הילדים בשבת בלי שנ"צ שירדמו מוקדם במוצ"ש ואז תיסעו ליישוב ליד או תדברי עם בלנית אחרת מראש לקבוע

לכתחילה הייתי מבקשת להשאר כמה שיותר היכן שיש ממד.

אני מניחה שבמציאות הזאת קשה להרבה להגיע לזמן זוגי.

רק שאלה, במקלט הציבורי שאתם ישנים, רק אתם שם? 

 בכל אופן במקלט ציבורי יהיה לכם פחות פרטיות.

נשמע שהאפשרות לקפוץ ליישוב ליד מעשית, ואם יש לכם חדר שקט אצל ההורים זה כבר התחלה טובה (ברור שאין כמו בבית, והמיטות פחות נוחות זה קצת מבאס אבל אפשר להתפשר).

ונשמע שהעזרה אח"כ תהיה מאד משמעותית.

אולי יהיה לכם זמן ביום ראשון לחזור קצת הבייתה לבד בשקט? כשהילדים נשארים שם?

מנסה לסדר את זה.

מאמינה שעכשיו עם המצב בלניות מבינות שיש סיטואציות מורכבות ומוכנות לבוא לקראת

אומרת לימותי שאני צריכה שהיא תשמור על הילדים

וגם את המפתח למקווה

הולכת עם בעלי

וחוזרת

אני בגישה שסודות צורכים אנרגיה שהיא משאב מאוד מוגבל כרגע

ואין לי בעיה שידעו שאני טובלת

אבל מבין האופציות שהעלת

ללכת למקוה בישוב השכן נשמע כמו רעיון טוב

ומנסה לטבול במקווה בישוב ליד

תסעי את לבד

בעלך ישאר עם הילדים