אני מאוד יכולה להבין מאיפה היא מגיעה.

אין ספק שמה שהיה בשנה שעברה בשמיני עצרת היה מטלטל וגרם לכולנו להרגיש הרבה יותר חזק כמה אנחנו באמת בסכנה ונמצאים בין חיות טרף שרוצים רק להשמיד אותנו.

אבל מבחינה מעשית - יש הבדל עצום בין מה שהעם שלנו חווה בשואה, לבין המציאות שלנו היום.

קודם כל - מספר היהודים שנהרגו לאורך כל המלחמה היא פחות ממספר היהודים שנהרגו ביום אחד בשואה. עד כמה שזה בלתי נתפס...

אבל גם מבחינה מהותית - אז באמת לא היה מי שינסה בכלל להציל אותנו. אפילו מי שנלחם נגד הגרמנים, לא ניסה לעצור את השמדת היהודים.

היום, עם כל כמה שהמצב לא מושלם ויש עוד הרבה מה לתקן - בסופו של דבר אנחנו מנצחים בכל קנה מידה. השמדנו המון מהאויבים שלנו, גם בגבול הדרום וגם בגבול הצפון, ובכלל - בניגוד לסבבים הקודמים שהיו לנו, התפיסה היום השתנה לטובה באופן מהותי. עדיין לא מושלם, אבל עושים היום דברים שבמשך שנים לא העיזו לעשות (לתקוף גם בתי חולים, מסגדים, בתי ספר וגני ילדים - אם יש בהם אמל"ח/מחבלים, לפנות את האוכלוסיה ולהרוס להם את הבתים כך שלא יהיה להם לאן לחזור, להתחיל תהליך של הגירה מרצון - שנעשה כרגע בצעדים איטיים ולא מול המצלמות, אבל כן התחיל לקרות, מה שפעם היה אפילו עבור לדבר עליו... ועוד הרבה).

הסיפור של החטופים זה באמת כואב מאוד מאוד, והלוואי שנצליח להחזיר את כולם בקרוב ממש. אבל עצם זה שזה כל כך כואב לנו כבר מראה כמה המציאות שלנו הרבה יותר טובה ממה שהיה פעם - שאז אפילו לא היתה תקווה להחזיר את מי שכבר נלקח (לגטו, או להשמדה ל"ע).

בקיצור, אני חושבת שעם כל הכאב שעדיין קיים, אנחנו לגמרי בתהליך של עליה והתקדמות, וחושבת שממש חשוב להכיר בטוב שהקב"ה נותן לנו ולהודות עליו, כי זה ממש חלק מהתנאי כדי להגיע לגאולה (אצל חזקיהו גם היה כואב וקשה כשהקב"ה עשה את נס ההצלה מיד סנחריב. ממלכת ישראל בדיוק הוגלתה לאשור, וגם ביהודה - ירושלים ניצלה, אבל סביב ירושלים סנחריב פגע ברוב הישובים היהודים. אבל על התקופה הזו נאמר לנו שאם חזקיהו היה אומר שירה על הנס שנעשה לו - הוא היה משיח והיינו זוכים כבר אז לגאולה השלמה. ואני חושבת שחז"ל כתבו לנו את זה לא רק כדי שנתבאס על מה שפספסנו אז, אלא כדי שנלמד ולא נחזור על הטעות שלו - שנדע להודות לקב"ה על הטוב שהוא עושה לנו, גם כשהמציאות לא שלמה, וזה חלק מהדרך להגיע לגאולה השלמה בעז"ה).

איך אפשר להשוות???

מסע רצח שיטטתי של שנים לעומת אירוע שנמשך כמה שעות,אירוע אכזרי מזעזע ורצחני אין ספק

אבל שואה זה לא!

ומה עם תקופת האינתיפאדה? שהתפוצצו אוטובוסים?

זה גם ממש מפחיד...

אני לא מרגישה איום פחד או סכנה אבל האמת היא שכן יש איום...

אבל דווקא להשוות את הטבח לפיגועים נשמע לי ממש מוזר. פיגוע זה דבר נקודתי, הטבח הזה היה נסיון השמדה מוחלטת של היהודים בארץ. זה שלא עבד להם זה ענין אחר, גם באירופה לא עבד 100%, אבל אין ספק שלחמאס היתה הצלחה גדולה, ובדיוק כמו בשואה - לא היתה מדינה, לא היה צבא, לא היתה משטרה.

נכון אנשים באו, חיילים ניסו. אבל כבודדים. המערכת התמוטטה. לא התקיימה.

המדינה כמוסד לא התקיימה ביום הזה ובאופן חלקי יום יומיים אחרי. רק אחרי 3 ימים של אלם(לא טעות כתיב) שמענו את הממשלה.

בעיניי כמו שלשואה קוראים שואת יהדות אירופה (וצפון אפריקה), לטבח שמחת תורה לחלוטין צריך לקרוא שואת דרום הארץ. 

השואה מבחינתי זה משהו שאי אפשר לדבר עליו מרוב שהוא זוועתי ומזעזע, זה היה ניסיון לכלות את כל היהודים בעולם!!! לא בארץ, בעולם!!... נמשך שנים... מליונים נרצחו...

אז אוקי, נמשך כמה ימים, השיא בכל אופן היה עניין של שעות, ואח"כ זה היה יותר ניסיון של לעצור...

זה עדיין לא שנים, ועדיין לא אותה כמות שמתקרבת אפילו למה שהיה בשואה...

הטראומה שונה...

זה היה הפתעה מוחלטת, זה היה גם מאורגן מאוד, (ברור שיש נקודות שאפשר להשוות ), ועד היום לא ברור איך זה היה אפשרי אם יש צבא, משטרה, מודיעין וכו'

ולנסות להשמיד את כל היהודים בארץ עם 3000 מחבלים לא חושבת שזה כל כך ריאלי... בכל אופן תמיד לחמאס יש רצון להשמיד אותנו, לא יודעת אם זה כל הארץ או איזורים מסוימים אבל מה זה משנה, המטרה שלהם תמיד תהיה אותו דבר, הפעם לצערנו הצליח להם קצת יותר...

טבח, לא שואה... 

לחמאס יש גם כן מטרה מוצהרת להשמיד את כל היהודים בעולם, וספציפית התכנון בשביעי באוקטובר היה שחיזבאללה ומחבלים ביוש יעלו עלינו גם מכיוונים שונים בו זמנית, וגם אם מדינת ישראל לא היתה מושמדת - היא כנראה היתה מאד קרובה לזה בתרחיש שהם תכננו.

למזלנו חיזבאללה וערביי יוש לא שיתפו פעולה, זה לא כזה ברור למה. אבל מה שברור שאיפה שהם היו הם הצליחו בגדול.

גם באותה מידה לגרמנים היה יכול להיות פחות מזל ממה שהיה להם, אבל במקרה הם כן הצליחו דווקא. אבל אני לא רואה הבדל מהותי בין שני האירועים.

את אומרת כמה שנים, אבל בסוף רוב האנשים היו שם פחות מ6 שנים. ליהדות הונגריה המלחמה הגיעה רק ב44, אז בגלל שזה היה שנה זה לא שואה? גם מי שהיה חודש במחנה זה שואה... גם מי שהיה ביער והסתתר ולא ראה גרמני אחד.

רק לפרוטוקול יש חטופים היום שנמצאים בשבי כמה חודשים(!) יותר ממה שהיו יהודי הונגריה במחנות הריכוז וההשמדה.

בשביל להשמיד את מדינת ישראל לא דרושות כמה שנים, אבל גם אם זה יקרה בשבוע זאת תהיה (עוד) שואה.

בעיני התקופה של כמה זמן היתה השואה וכמה הטבח זה ענין טכני ודוקא לא מהותי.

הדברים המהותיים שגורמים לזה להיות שואה בעיניי הם אחרים - הכוונה (להשמיד את כל היהודים), האכזריות (שלא נפלה בכלום מזו של הנאצים), חוסר האונים המוחלט של הנטבחים והמעונים (כן גם בשואת אירופה היו לוחמים יהודים, צנחנים, מרד...), ולא פחות מזה - האימה ואי הודאות - האם זה יגמר אי פעם? האם נינצל?

גם בשנות ה40 של המאה הקודמת היו ילדים יהודים באירופה שהלכו לבית ספר בזהות בדויה וחיו חיים כמעט רגילים, ועדיין הם ניצולי שואה. כי מילה אחת לא במקום והם היו מתים. גם באושוויץ היה אביב ודשא ופרפרים חלק מהזמן, לא הכל היה שלג. אבל זו היתה שואה כי הם קמו כל בוקר ולא ידעו אם יסיימו את היום הזה. אז לא משנה איך תקראי למה שהיה בדרום, אבל בעיניי, בכל הדברים האלה זו לחלוטין היתה שואה (שעדיין מתרחשת, כבר למעלה משנה וחצמ, עבור 24 אנשים לפחות ובני משפחותיהם..) 

אבל אני לא מסתכלת על המטרות של האויבים, ומשם משווה בין האירועים,

ברור שמי שנשלח להזיק לישראל זה משנאה ורצון להשמיד, אין אצלנו משהו באמצע, ככה זה היהודים... 

נתנה רשות למשחית להשחית, לא אכפת לי מי לקח את התפקיד הפעם, ישמעאל או אדום... 

ואני שמעתי על התכנונים, אבל זה לא קרה, אז זה לא שואה, פשוט מאוד... כמו עוד הרבה תכנונים שמאמינה שהיו ולא קרו...

מזה משנה כמה שנים בדיוק היתה השואה, זה הרעיון, יש מקומות שהשואה היתה שם זמן מועט יותר ויש יהודים שספגו את השואה עוד מההתחלה שלה,

אבל זה לא משנה, זאת היתה תקופה קשה לעמ"י, תקופה, לא אירוע של כמה ימים, חייב להסתכל על פרמטר של כמות וזמן אחרת אין לזה סוף, לכל אסון נקרא שואה?

זה מוריד ממה שהשואה באמת הייתה... 

נכון, יש חטופים, שנמצאים כבר המון המון זמן בעזה, זה עדיין לא שואה, לא יודעת יש לזה הרבה שמות מזעזעים, יש לזה המון משמעויות לנו כעם ישראל, כמדינה,

אבל זה לא הגדרה של שואה. 

בעיניי, הזמן והכמות של הנרצחים וכן גם המצב המנטלי המתמשך שבו שהו מליוני יהודים בהחלט משהו שצריך לקחת בחשבון כשאני באה להגדיר אירוע במושג שואה.

יש גם חטופים יהודים בודדים ממבצעים קודמים שעברו אכזריות, עינויים, ותקופת שהות ממושכת בשבי, אז נקרא לזה שואה? הם באופן יחידני עברו שואה, אוקי, אבל זה לא משו לאומי...

השואה זה מושג שהתקבע, והוא כולל המון דברים, לא כולו כולל זוועות, מן הסתם, אבל זה המושג, והוא מוטבע אצלנו בהיסטוריה כמשהו גדול עצום ומזעזע, ולא סתם...

אפשר להשוות, באופן אובייקטיבי, אבל לא הייתי משתמשת באותם מושגים כי זה מקטין בעיניי את המושג שואה.

כשאוקראינים עשו פוגרום הם לא רצו להשמיד את שם ישראל בעולם אלא לפרוק אגרסיות באופן נקודתי. אפילו האינתיפאדות לא מנסות כהצהרה להשמיד אותנו אלא להרע לנו עד שנלך, אבל פה היה אירוע שונה מאד. וכן לכוונה להשמיד את עם ישראל ולהחריב אותו יש משמעות אחרת, לא משנה איך זה נראה בפועל.

חוץ מזה השוויתי הרבה דברים לא רק את המטרה של האויבים. גם בזמן השואה היו מדינות באירופה ששום יהודי לא נפגע שם כי הממשלה/המלך הגנו עליהם. ושלא לדבר על איזורים אחרים כמו אמריקה הצפונית והדרומית או אסיה שלא נפגעו בכלל ויהודים חיו שם ממש בנחת, זה לא הפך את מה שקורה באירופה והמשך בצפון אפריקה לאירוע חמור נקודתי. כמו שבשנות הארבעים אם רק מחנה ריכוז אחד היה נשאר עדיין היינו אומרים שהשואה לא הסתיימה כל עוד זה לא נגמר, אז גם פה, אמנם את לא מרגישה את זה כי את לא בתוך התופת, אבל יש שואה. היא התחיל בשמחת תורה שעבר, והיא מעולם לא הסתיימה. שינתה צורה, שינתה עצימות, אבל היא חיה ובועטת.

גם לא יודעת למה כמות הזמן כזו משמעותית בעינייך. כאילו אם זה היה נגמר בשנת 40 עדיין לא היית קוראת לזה שואה? כי זה לא נמשך "רק" שנה וחצי? המזעזע לעניות דעתי האישית זה השיטתיות, האכזריות, ושוב גם חוסר האונים והידיעה של המעונים שאף אחד שיכול להציל אותם לא מוכן לשלם את המחיר, ואף אחד שמוכן לשלם את המחיר (ואולי אפילו מנסה) לא באמת יכול.

מדינת ישראל פרקטיקלי, גם אם זה לא מוצהר, קיבלה החלטה לא לשלם את המחיר של שיחרור כל השבויים שלה (=סיום המלחמה), והחיילים שהולכים להילחם בעזה עושים דברים מאד חשובים אבל זה לא יציל את האנשים מהשבי. אולי זו החלטה נכונה, לא נכנסת לדיון הזה, אבל זה המצב. מתי זה יהיה שואה? כשהם יהיו שם שנתיים? שלוש?

חטופים יהודים בודדים שעונו זה לא שואה בעיני כי הכוונה היתה נקודתית. אף אחד לא ניסה להחריב את עם ישראל. פה הכוונה היתה להשמיד את הקיום של מדינת ישראל.

אני מבינה את החשש מזילות המושג אבל לפעמים מרוב שאנחנו רוצים לשמור על הערך של משהו קורה הדבר ההפוך - בעיניי לא להיות יכולים להשוות את זה לשום דבר הופך אותנו ללא מסוגלים להבין מול מה אנחנו עומדים. אם שום דבר הוא לא שואה אז גם אם נהיה בהעתק הדבק של שואת יהודי אירופה לא נבין את זה. זה אף פעם לא יורד מהשמיים עטוף באריזת מתנה עם תגית הסבר, זה תמיד אירועים בודדים - פה שריפת ספרים, שם התעללות ביהודי ברחוב, כאן הוצאה להורג של יהודים בכפר אחד, שם דבר אחר.. כשמגיעים לשערי המחנות כבר מאוחר מדי להבין שזה היה זה.

באינתיפאדות או בכל הפיגועים או מבצעים בעבר שנעשו ע"י חמאס, מי קבע שרק עכשיו זה היה השמדה, ולפני זה מה זה היה? לאיים עלינו?

מבחינתי, והתייחסתי לזה בתגובה הקודמת, כל מי שמעז לפגוע בישראל הכוונות שלו הכי גרועות שיש, ואני מאמינה שהחלום הוורוד שלו הוא שנושמד כליל

גם אם בפועל הוא לא הצליח במשימה שלו או הצליח באופן חלקי... 

ואיך את יכולה להגיד שחטופים בודדים בעבר זה כוונה נקודתית לעומת מה שעכשיו? מי אמר? מי קובע?? 

בעיניי ייתכן והיו עוד הרבה מבצעים של חמאס שכוונתם היתה להשמיד את מדינת ישראל טוטאלית והם גם תמיד דואגים להזכיר לנו שאלו הכוונות שלהם,

והרבה פעמים מבצעים שלהם או רעיונות פשוט לא יוצאים לפועל בגלל שהם סוכלו מראש ואפילו לא ידענו, ורק כאן היתה איזשהי הצלחה בתוכנית... 

טילים שיורו לדרום, למרכז וכו' במבצעים שקדמו, את חושבת שזה לא במטרה להשמיד? בטח שהמטרה הסופית זה להשמיד, אז אם ככה אנחנו חיים בשואה אין סופית...

כי גם בשואה היו מקומות בעולם שהיתה רווחה ליהודים ורק חלק מהיהודים סבלו, אז אולי אפשר להגיד את זה גם כאן...

אין לזה סוף, אני חושבת .

כל אירוע אנטישמי, מטרתו לפגוע באופן עמוק בעם היהודי, ובעיניי ואני אכניס כאן גם כוונה רוחנית, יש הבדל מה המטרה הרוחנית עד כמה זה נועד לזעזע אותנו

איזה קבוצות בעם זה אמור לעורר, המסר הוא בד"כ תמיד לכולם, אבל היו פוגרומים בעבר לקהילות מסוימות וזאת היתה גזירה נקודתית לאותו אזור, לא סותר שכל עמ"י צריך לעזור בחזרה בתשובה ולהתעורר...

יש הבדל בין גזירת שמד על כל היהודים, לבין גזירה על קהילה או קבוצה מסוימת, יש הבדל בין רצון וכוונה לבין שניתן משמיים רשות להצליח בתוכנית השמד, זה הבדל עצום ממש!!!

יש כמויות של מזימות ותכנונים להרוג ולהשמיד אותנו, והרבה מהם בכלל לא יוצאים לפועל... 

מה שכבר יצא לפועל, בגודל, בכמות, כן זה יגדיר בסופו של דבר את סוג האירוע, לאחר מעשה, לא בשעת מעשה...

כמו שיש חשיבות לפורים שהגזירה היתה על כל היהודים, לעומת אירועים אחרים בעמ"י שההתייחסות היא שונה,

ונכון יש חשיבות לכוונה, אבל שואה זאת מילה ענקית ולא הייתי ממהרת להשתמש בה. 

מצד שני, לא הייתי ממעיטה כמובן ממה שקרה עכשיו ועדיין קורה שעדיין יש חטופים, ואני לא נכנסת להחלטות הממשלה או הצבא בנוגע לזה, כי אין לי בזה שום הבנה כמעט.

אבל אני כן רוצה להגיד שהניסוח שלך במשפט "מדינת ישראל פרקטיקלי, גם אם זה לא מוצהר, קיבלה החלטה לא לשלם את המחיר של שיחרור כל השבויים שלה (=סיום המלחמה), והחיילים שהולכים להילחם בעזה עושים דברים מאד חשובים אבל זה לא יציל את האנשים מהשבי" הוא ניסוח שמגיע מתוך הסתכלות מסויימת (שהתקשורת הכללית מאוד דוחפת אליה), שאני (ונראה לי שעוד רבות מהפורום) לא רואות כך את הדברים.

כשמחבלי חמאס החליטו לבצע את הטבח, הם ידעו שיש לנו צבא. הם ידעו שאנחנו חזקים יותר מהם. הם ידעו שאנחנו נילחם בהם.

והם גם ידעו מה נקודת התורפה שלנו (שהיא גם נקודת חוזק גדולה, אבל הם ניצלו את זה כנקודת תורפה) - עמ"י מקדש את החיים, ולעמ"י אכפת באמת מכל יהודי.

אז במקום לרצוח את כולם כמו שהם מצידם היו רוצים, הם חטפו חלק, גם חיים וגם חלק ממי שהם רצחו - כדי שיהיה להם קלף חזק מולנו ללחוץ עלינו להפסיק את המלחמה, וכדי לפרק את החברה הישראלית מבפנים.

ולצערנו הקלף הזה באמת פגע מאוד בהתמודדות שלנו במלחמה. כי באמת באמת אכפת לנו מכל חטוף, ובאמת היינו רוצים להחזיר את כולם - לשחרר את החיים, ולהביא את הנרצחים לקבר ישראל.

אבל ב"ה מדינת ישראל החליטה לא להיכנע בפני המחבלים. לא ללמד אותם שברגע שהם חוטפים כמה יהודים - הם מנצחים.

אז כן שילמנו מחירים כבדים כדי לשחרר חלק מהחטופים, והלוואי שנצליח להחזיר את כולם בלי עוד מחירים.

אבל להגדיר את זה שאנחנו ממשיכים להילחם בהם במקום להיכנע להם כדי לשחרר את החטופים, בתור 'המשך שואה' - בעיני זו הסתכלות מאוד מצומצמת, ומאוד לא משקפת את המציאות.

בתנאים שהיא מביאה בכליאה שלהם, ביחס שהיא נותנת להם, במשכורות שהם מקבלים, בשחרור בכל מיני עסקאות, במתן כספים לחמאס ושיקום עזה לאחר מבצעים

ועוד ועוד ועוד....

אבל זה באמת פחות קשור לשרשור, פשוט קראתי וישר קפץ לי, סליחה... 

אבל קרו פה בשנה וחצי האחרונות המון שינויים לטובה, וגם המון קלקולים שלא היינו מודעים אליהם התגלו ועלו לשיח, וגם אם לא הכל תוקן - עצם זה שהדברים עולים זה כבר חלק מתהליך.

וצריך עוד הרבה תפילות כדי שנמשיך להתקדם והטוב ימשיך להתגלות.

וזה נמחק...

אז רק אענה בקצרה, לגבי חלק החלק של העובדות:

@בארץ אהבתי סמוטריץ, בן גביר ונתניהו אמרו שהם לא מוכנים לשלם את המחירים שחמאס כרגע דורש עבור שחרור כל החטופים. לא הבעתי את דעתי לגבי זה, ולא אמרתי אם זה בסדר או לא. רק אמרתי שכרגע הממשלה החליטה שהיא לא מוכנה לשלם את המחיר. אם היא לא מוכנה לשלם את המחיר היא לא תקבל את התמורה. צריך להודות בזה גם אם מסכימים עם ההסתכלות שלהם.

@לב אוהב אני יודעת כי אני עוקבת אחרי מה שהם אומרים וכותבים ורואה למה הם מתייחסים כפעילות נקודתית ולמה באופן רחב יותר.

@אמאשוני אני לא בטוחה אבל לדעי בשואה היו הכי הרבה אירועי מרד של יהודים שלחמו בהשוואה לאירועי טבח אחרים ביהודים בגלות. כמובן לא הרבה ולא מספיק אבל זה התקיים, יותר בקטע של "להילחם בטחנות הרוח עד החייל האחרון" גם שם היו אנשים שלחמו ולא היססו וחלקם ניצלו אולי, אבל זה לא הנקודה כי האירוע הרחב יותר הוא החלק החשוב.

בשביעי באקטובר הלוחמים פעלו וזה מדהים, אבל לא היתה להם הנהגה. להילחם כמו פרטיזנים יכולנו גם בלי מדינה, הקמנו אותה בשביל שזה יהיה משהו לא נקודתי.

בכל מקרה אני חושבת שרוב מה שאתן ואני כתבנו זה ענין יותר של תפיסת עולם מאשר של עובדות, ואין לי ענין לשכנע בשום דבר. יש לי תפיסה והבעתי אותה, שמחתי לקרוא גם את דעתכן, גם אם אני לא רואה ככה את הדברים..

שיהיה לכולנו שבוע טוב של בשורות טובות 🙏

מה שניסיתי להגיד, זה שההחלטה של מדינת ישראל לא להיכנע למחבלים תמורת שחרור החטופים, זו החלטה שמבטאת בעיני עוצמה, ולא 'המשך שואה'.

וכואב גם לי על החטופים. מאוד מאוד כואב. ואני מתפללת ומייחלת לשחרור שלהם במהרה.

אבל אני חושבת שלהגדיר שאנחנו עדיין ב'שואה' בגלל עשרות יהודים שנחטפו ונמצאים עדיין בשבי בתנאים קשים - זה ממש טעות.

התחלת בזה שהדימיון של מה שקרה לנו בשמחת תורה לשואה, הוא בגלל הכוונה של הערבים להשמיד אותנו.

נניח שזה באמת מה שמגדיר שואה (אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההגדרה, אבל זו לא הנקודה, בינתיים נצא מתוך הנחה שזה באמת מה שמגדיר שואה, וזה מה שדומה בין מה שעברנו לבין השואה).

בכל מקרה - אם זו ההגדרה, אז אני לא מבינה למה כמה עשרות חטופים שעדיין בשבי חמאס, מגדירים את זה שאנחנו עד עכשיו עדיין ב'שואה'? הם לא מוותרים על מה שהם הצליחו ונמצא עדיין בידיים שלהם. זה נכון. אבל זו כבר מזמן לא השמדה שלנו, ואפילו לא ניסיון השמדה שלנו. אנחנו כבר מזמן מנצחים אותם בכל קנה מידה, משמידים את הרצועה באופן שהם לא יוכלו לחזור לגור בבתים שלהם, מחסלים את המנהיגים שלהם, ועוד. זה רחוק מאוד מלהיות 'שואה'...

האם זו עוצמה או חולשה זה פרשנות שנובעת מתפיסת עולם, זה לא דיון שאני רוצה להכנס אליו כי הוא לא רלוונטי לעניות דעתי. לכל אחד זכות לראות את המציאות לפי תחושותיו.

בפועל אגב נחטפו מאות, רק מי שנשארו כרגע הם עשרות.

אמאשוני כתבה שזה שלא עבד להם כי יש צבא שנלחם, אבל מה שהתכוונתי בלא עבד להם וזה מתקשר לשאלה אם כן מדובר בנסיון השמדה שלנו או לא זה שחיזבאללה, זירת יוש וערביי ישראל לא הצטרפו לעזתים ולכן התכנית לא הלכה כמתוכנן. זה לא עבד להם פעמיים - מעבר לעובדה ששאר חלקי הארץ לא הותקפו כמו שחמאס תכננו, האנשים שלא חיים בדרום היו "פנויים" לרדת לשם להילחם. בתרחיש שהם רצו לא היתה אפשרות כזו כי כל ישוב כמעט היה צריך להגן על עצמו וזה נס ברמה תנכית שהזירות האחרות לא הצטרפו.

בואי נעזוב שניה את המילה שואה. כי זה דיון אחר איך לקרוא לזה.

אשתמש רגע במילה אירוע. אז למה זה בעיניי לא הסתיים? כי גם אם רק מחנה בוכנוולד היה נשאר פעיל היינו אומרים שההשואה לא הסתיימה, אלא אנחנו בשיפור מאד גדול אבל יש עוד דרך. אז כמובן שלא כולם סובלים היום כמו ב7.10 אבל זה עדיין שם. אנשים עדיין שם, המלחמה עדיין עצימה (לא עוקבת אחרי מי אשת מילואימניק אבל סטטיסטית סיכוי סביר שגם את מרגישה את זה בבית), אז בעיניי עד שלא האחרון יחזור הביתה לא נוכל לומר - האירוע הסתיים. וזה בכלל בכלל לא אומר שבהכרח חייבים לשלם כל מחיר עבור הדבר הזה. אוקיי? זו לא הבעת דעה בנושא המחיר שמדינת ישראל צריכה או לא צריכה לשלם. אלא אמירה שאם 250 איש נחטפו, ומעל 20 אחוז עדיין חטופים אז האירוע לא הסתיים. אני לא מפרידה את החטיפה מהטבח מהפלישה מהמחדל המודיעיני. זה ענין אחד בעיניי.

וזה לא רק ענין החטופים. כתבת שאנחנו מנצחים בכל קנה מידה - יש לנו המון המון הישגים טקטיים שזה דבר חשוב, מבורך וקריטי! אבל הישג שהוא לא אסטרטגי לא פותר את הבעיה. הישג אסטרטגי בעיני זה למשל מה שרק התחלנו לעשות - עזיבה מרצון של אחוז משמעותי מהפלסטינים, או חיסול של רוב מוחלט של הפעילים הצבאיים -ברמה שישארו מאות בודדות ואנחנו רחוקים מזה מאד מאד. גם מבצע הביפרים המדהים(!!!) היה אסטרטגי ברמה ההרתעתית, אבל טקטי ברמה הטכני.

אני לא אומרת את זה כדי לרפות את ידינו ומתנצלת אם זה גורם למישהי להרגיש ככה. רק אומרת, יש סיבה (בעיניי טובה) להרגיש שהמלחמה הזו בשום שלב לא הסתיימה והיא רחוקה מלהיות מאחורינו. אנחנו מתקנים הרבה מהצרות ועוד נתקן, אבל יש עוד דרך ארוכה לעבור.

מסכימה איתך לגמרי שאנחנו עדיין בתוך האירוע. ויש לזה הרבה ביטויים כמו שכתבת.

אבל כל הדיון התחיל מהחיבור (או ההשוואה) בין מה שקרה לנו פה, לבין השואה. מהאמירה ש'לעולם לא עוד' זה כבר משפט שיש עליו סימן שאלה ולא סימן קריאה.

ועל זה אני ואחרות פה כתבנו שאי אפשר באמת להשוות.

את כתבת קודם 'יש שואה. היא התחילה בשמחת תורה שעבר, והיא מעולם לא הסתיימה. שינתה צורה, שינתה עצימות, אבל היא חיה ובועטת.'

אז אם אנחנו עוזבים את הביטוי 'שואה' ורק שואלים אם האירוע נגמר או לא, אז נראה לי שכולנו נסכים שלא. אח שלי עכשיו בעזה, וגם בעלים של חברות, וכן - גם החטופים שם ועוד סובלים.

אבל אח שלי וגם שאר החיילים שלנו נלחמים שם, ופוגעים באויבים שלנו, ובפסח הוא סיפר לנו איך לאט לאט לא נשאר זכר מרפיח - הורסים שם את כל הבתים ברמה שבאמת לא יהיה לערבים שם לאן לחזור.

אז עם כל הכאב שעדיין קיים, אני עדיין חושבת שהטוב שקורה פה הוא גדול. ולקרוא לזה 'שואה' זה ממשש צורם.

אני אוסיף עוד משהו (ממש אאוטינג, אבל לא נורא. נראה לי שמי שמכירה אותי כבר זיהתה אותי בכל מקרה...).

לפני שבוע חגגנו את הברית של הבן שלי, ב"ה. אחד השמות שנתנן לבן שלנו הוא עמיחי, גם בגלל המשמעות של השם, וגם ע"ש עמיחי ויצן הי"ד, שנהרג בקרב ההגנה על הישוב כרם שלום.

בברית השתתף הרב ויצן (רב הישוב שלנו), אבא של עמיחי הי"ד.

בסעודה הוא דיבר על כך שבפסוק 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' הגמרא במגילה אומרת ש'ששון - זו מילה (ברית מילה)', והוא הסביר שששון זו שמחה שמגיעה מתוך עצב, מתוך כאב.

והוא דיבר על זה שגם התקופה שלנו היא תקופה של ששון - יש בה הרבה כאב (והוא אמר את זה כאב שכול, שבוודאי מרגיש את הכאב על בשרו), אבל זה כאב שיש מתוכו גם הרבה טוב (וזה מתחבר גם למה שכתבת על יום הטבח עצמו, שעם כל הכאב העצום על מה שקרה אז, עדיין צריך להכיר בזה שגם היה באותו יום נס 'ברמה תנ"כית' כדברייך - שהערבים בזירות האחרות לא הצטרפו).

ומתוך הששון שאנחנו חווים, וההודאה לקב"ה על הטוב, אנחנו מתפללים לשמחה אמיתית, לשמחה שלא מהולה בעצב ובכאב, אלא של טוב גמור וגאולה שלמה בעז"ה.

(לא הבאתי את כל הדברים שלו, ומקווה שדייקתי במה שכתבתי מהזיכרון, אבל הדברים שהוא אמר היו מאוד חזקים בעיני, ומאוד מבטאים את מה שניסיתי לכתוב פה).

לגבי השם שניתן לאירוע הזה - שוב מדובר בתפיסת עולם.

בעיניי ליכולת ולפוטנציאל יש משמעות ונשארת בעמדתי לגבי הנושא הזה.

אפשר לדון בזה הרבה ולהביא הרבה טענות לכל כיוון אבל בסוף זה ענין של ראיית העולם.

העיקר שכולנו מתפללים לישועה ❤

ומזל טוב גדול לכם! שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים 3>

ואני גם שותפה לתחושות של הפותחת

איזה אירוני זה לומר לעולם לא עוד, כשזה קרה פה לפני שנה וחצי, גם אם בקנה מידה קטן יותר בהרבה ב״ה

לא אומר שאין לנו אויבים שמסוגלים לרצוח אותנו בהיקפים גדולים.

לעולם לא עוד, אומר שלעולם לא נעמוד עוד כחסרי ישע ללא שום יכולת הגנה.

בשביעי באוקטובר החיילים, אזרחים וכיתות הכוננות נלחמו כמו אריות.

הבלימה של המתקפה התרחשה בזכות כוחות הביטחון ונחישות העם היהודי.

בניגוד לאירועי טבח אחרים שהתרחשו בגלות ללא שום יכולת לעצור טבח בכל שלב שהוא מתחילתו ועד סופו.

זו המשמעות של לעולם לא עוד.

עם ישראל עבר המון אירועי טבח מצמררים באכזריותם לפני השואה, רק שאז הגישה הייתה לעבור כל גל בנפרד ולחכות לשקט יחסי.

משמידים את יהדות מזרח אירופה, השורדים עוברים לספרד, טובחים ומגרשים את ספרד, השורדים עוברים לצפון אפריקה.

המדינות המוסלמיות עורכות טבח ביהודים, השורדים עוברים ומחפשים את המקום הבא לשרוד בו.

עד שהגיע אירוע השואה האיומה.

ועם ישראל בסיעתא דשמיא אדירה, הבין סוף סוף שלשרוד טבח זו לא אסטרטגיה.

לעומת זאת להתאגד ולארגן צבא יהודי עצמי ולקבל הכרה וזכות לעמוד ולהיקהל על נפשו, זו אסטרטגיה.

בכל תולדות העם היהודי מאז החורבן ועד הקמת המדינה לא היה בכלל הפוטנציאל להגנה.

לעולם לא עוד טבח ביהודים המכופפים את ראשם בקבלת הגזירה.

מהיום היהודים נלחמים על נפשם ומחזירים מלחמה שערה ומכים באויביהם שוק על ירך.

אף אחד לא הבטיח שלא יהיו מחירים למלחמות, אף אחד לא הבטיח שלא יהיה תקלות והפתעות.

לא זו המשמעות של לעולם לא עוד.

ולא דיברתי על התקלות

התגובה שלי מתייחסת למחדל המתמשך ולקונספציה השגויה. לעולם לא עוד מבחינתי אומר, לעולם לא נהיה תמימים לחשוב שאויב לא ישחר לטרף ונשב שאננים, כי ברור לנו שעוד רוצים להשמיד אותנו. התוצאה לא בידינו, זה רק הקב״ה מחליט, אבל את ההשתדלות שלנו ברמת מוכנות צבאית וכוננות צריך לומר ביושר שהמדינה לא עשתה (בהתייחס לדרך הטבע. כי לעולם לא עוד זה משפט של בני אדם כמובן)

זה לא סותר את זה שקמו אנשים קדושים גיבורים להגן בידיים חשופות והצילו חיים ושמרו לנו על הגאווה הלאומית

לא עבד להם כי היה צבא שנלחם.

התוצאות מדברות בעד עצמן.

השמדה של שליש מיהדות אירופה מול רצח של פחות ממאית האחוז של כלל האוכלוסייה.

זה לא בגלל טעויות של האויב או איזה "אירוע אחר"

זה בדיוק בזכות שיש לנו צבא ומדינה ורשיון לשאת נשק.

המדינה היא אוסף האזרחים שבה.

כל אזרח שעלה על מדים וטס לדרום עשה זאת בשם המדינה,

שלא לדבר על הצבא המאורגן, שנכון שגוף גדול ומסורבל לקח לו כמה שעות לפעול,

אבל משעות הצהריים ברוב הגזרות היה צבא מתפקד ונלחם.

בבארי למשל הצבא כגוף מאורגן נלחם כבר ב13:00 בצהריים,

לקח עוד כמה שעות עד שהושגה שליטה, אבל זה לא אומר שלא היה תפקוד.

ללב שטח מסיבת הנובה הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות.

פאשלות נקודתיות היו בקיבוץ ניר עוז, אולי בעוד מקומות נקודתיים בגלל כמה אירועים מצטברים טראגיים,

אבל גם לשם הגיעו בסוף ב15:30.

המשטרה וחיל הים ומדא תפקדו כבר מהבוקר כגוף יעיל ומאורגן.

אז המדינה כגוף לא תפקדה רק חצי יום,

שזה המון במונחים של הנזק שנעשה, אבל זה כלום במונחים שאם לא הייתה מדינה.

מסוג האירועים שיכולים לקרות לכל מדינה.

כמו אירועי מגדלי התאומים של ארה"ב החזקה.

זה לא נכון שחיילים הגיעו כבודדים.

חיילים הגיעו כיחידות מאורגנות ונלחמו משעות הצהריים של שבת, תקראי תחקירים.

התמונה הכללית מושפעת מאוד ממה שאנחנו מספרים לעצמנו.

גם @בארץ אהבתי

לא כתבתי בכלל על עובדות היסטוריות אלא על רגשות ותחושות.

אז מבחינת זוועות יש דברים ששמעתי או ראיתי שלעולם כנראה ייחרטו אצלי כמו זוועות שקראתי מהשואה... מהבחינה הזאת כן...

אבל לא יצא לי להרגיש משו דומה מצד הרגש שלי כלפי השואה לבין הרגש כלפי 7 באוקטובר... 

השואה ראינו כוונה מעשית לבצע שואה נוספת,

אם היה ביכלתם הם היו מבצעים בדיוק מה שהנאצים עשו או יותר גרוע...

מלחמת ששת הימים? יום הכיפורים?.. מה היו כל המלחמות האלו?... 

אולי את מתכוונת שלראשונה מאז השואה נהרגו כל כך הרבה יהודים ביום אחד באכזריות ובקלות רבה יחסית 

עם זה אני מסכימה. 

כי זה היה מול הצבא

פה זה מראות שפשוט ראינו בשואה

מרצחים באים מול אנשים, לא חיילים נלחמים ..

את צודקת רעיונית, זה יותר בתחושה ובחוויה הלאומית

לי תהיה לגבי השואה

איך חיים נורמלים הופכים לשואה

כשפרצה המלחמה הבנתי את התשובה, דברים נוראיים פשוט מתרחשים, בין אם הם נתפסים בהגיון ובין אם לא.

לגבי ההשוואה, השואה היתה דבר הרבה יותר גדול ונוראי

אבל הגיוני שנושא החטופים והדברים הנוראיים שהתרחשו ביום הראשון של המלחמה, מושווה לדבר הנוראי היחיד שאנחנו מכירים.

לגבי הסכנה הקיומית

המלחמה הזו ממחישה לנו שתמיד היינו בסכנה ותמיד נצטרך לעמוד על המשמר

זה לא מביא אותי לחרדות, רק להבנה אחרת, למודעות למצבנו האמיתי.

אי אפשר להשוות בכלל.

לצערי השוואה בפעמים רבות היא קרדום לצרכים פוליטיים.

לא בהיקף של הנרצחים .לא בהשפעה על העם היהודי.

על כל העולם וכו'.

אני כותבת בקיצור..

אני מדברת כבת הדור השני,שיחסית המשפחה שלי נפגעה מעט..

חוותה את השואה בלי מחנות ריכוז.

כמו שאנחנו אמורים לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים ועמדנו ליד הר סיני, אז כך אנחנו צריכים גם לזכור שואה. ולא כמו שעושים את זה בארץ, משווים את השואה לכל שטות , מספרים על שואה בעזרת סיפורי פרווה, חיים בהכחשה למציאות סביבנו .

מרגישה עוד יותר במוחשי כמה המציאות של מדינת ישראל היא נס.

לפני השביעי הסתכלתי על המציאות שיש מדינה כמאורע היסטורי.

הייתה מלכות יהודה, הייתה גלות, הייתה הקמת המדינה ועכשיו אנחנו חיים בעידן אחר.

מאז התחדדה ההבנה שכל יום שלעם היהודי יש מדינה, זה נס.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו לא הייתה מדינה,

ואז להבין שזה פלא, נס עצום, שאפילו השביעי באוקטובר וליל המתקפה האיראנית לא מתקרב ללבטל אותו.

עם כל הכשלים והתחקירים, העובדה שבפוטנציאל יש לעם היהודי צבא להגן עליו,

העובדה התיאורטית שאולי יש מצב לחלץ חטופים במבצע צבאי, ואפילו לנהל משא ומתן עליהם,

העובדה שצהל יכול לטוס ולהפציץ בכל יעד בעולם שבו מתבצעת פעילות השמדה (מתקני גרעין או מחנות השמדה המוניות)

היא מעבר לכל חלום עבור היהודים בשואה.

(Ovestin).

זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.

כדאי לנסות לדייק מה הכאב.

האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים

האם שורף או לוחץ

האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?

פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.

ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)

לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:

-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה

-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח

-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.

מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.

שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים

זה ממש כואב כל חיכוך בפנים

לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק

לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא

באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה

בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)

ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'

זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה

ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.

את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?

תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם

זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.

זה היה לי והשתמשתי באובסטין

הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי

כן היה עדיין רגיש שם הכל

בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.

ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.

-פטריה

-דלקת בדרכי השתן

-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!

תודה לך

יש רשימה של רופאות מומחיות

לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב

יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן

אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי

תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע

אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן

מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד

לא ידעתי שיש לה אתר

ממש תודה לך!

ננסה כמה כיוונים במקביל באמת

גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור

אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה

החמאה הזאת?

יש לך קישור?

בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה

הגוף לא מתנהג כרגיל

יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב

נראה לי כדאי קודם כל להרפות

לעשות רק מה שמתאים

ולא כרגיל

לקחת את הזמן

לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו

(מפתיע שזה לא מובן מאליו)

וזה מה שעשינו

אבל כמה אפשר

כל סוף ההריון ויתרנו על זה

אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה

וזה קורה פעמים מידי בודדות

וחסר לשנינו

מנסים להחזיר את הגוף בכוח

זה יכול לפגוע הרבה קדימה

כמה אפשר? כמה שהגוף צריך

אין דרך באמת טובה לזרז את זה

ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון

לפעם הבאה

צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש

או שיש בעיה שאפשר לפתור

חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר

וארצה גם עוד ילדים בהמשך

אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה

אני מחפשת פתרונות אחרים

אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....

בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.

אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.

מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.

מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים

אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים

אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….

ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו

שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.

לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.

אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.

ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.

מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.

מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,

לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.

לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.

אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).

וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...

אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.

ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.

יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.

זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.

להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.

גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...

אחרי קיסרי

ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא

לא זכרתי מדויק...

או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.

אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.

אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.

בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..

מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר

1. האם לשים בתינוקיה

2. האם לחזור לאותו בי"ח

3. האם להביא עזרה ליממה הראשונה.

התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.

אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.

ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.

כמה שאלות:

1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?

2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?

לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..

התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.

אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.

יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.

אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.

גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.

אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.

הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.

היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.

אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)

ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..

אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה

זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)

מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.

אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.

באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?

אבל זה על בסיס מקום פנוי...

בכמה חדרים בודדים

חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.

לא בטוחה

ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים

ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)

ולשים חלק מהילדים באוהל בסלון/ מרפסת

לטייל ביום לפני ואחרי

אפשר לתכנן לבשל יחד ארוחת ערב, זה החוויה

והיה לי ממש קשה לישון באוהל

מתישהו התייאשתי והלכתי לישון ברכב בחניון.

אנחנו לוקחים דירה פשוטה בצפת (לא בעיר העתיקה). לקחנו אותה גם שנה שעברה והיינו ממש מרוצים.

הם לוקחים לפי מיטה/מרווח, אנחנו שמים את הילדים הקטנים על מזרנים ויצא לנו ל4 מבוגרים ו8 ילדים כ1000ש"ח ללילה.

אם מעניין אותך פרטים, בשמחה אתן לך באישי.

לא יודעת איפה אתם גרים אבל לפעמים זה מיקום שיכול להיות אטרקטיבי לאנשים אחרים.

נניח ההורים שלי השנה מצאו דירה פשוטה בצפון ונסעו ל3 ימים ובימים האלה המשפחה שגרה שם מתארחת בבית שלהם...

וגם סיכמו משאירים אחד לשני מצעים ומגבות אז נחסך המון סחיבה

החלפת דירות אני לא רוצה.

לגבי דירה- האמת ש1000 שח זה הרבה בשבילנו כרגע, למרות שזה זול

יש סיכוי למצוא באיזור 500? אם הילדים ישנו בחצר? נראה לי שזה לא מציאותי בצפון בעונה הזאת.

מזרון רק בשבילי זה אפשרי, איפה יש קמפינג שאתן ממליצות? נורמלי ולא יקר?

לישון ברכב גם לא נשמע לי תענוג גדול

מבינה שהחלפת דירות לא רלוונטית לך, אבל אולי אם תכתבי הודעה כזאת גנרית לכולם שאתם מחפשים דירה לישון בה לילה או שניים בתקופת הקיץ, ואם מישהו יוצא לנופש ויתאים שתתארחו אצלם בתשלום סמלי תשמחו לדבר.

בגלל שאתם הרבה הייתי מוסיפה גם שלא חייב מיטות לכולם ואתם תדאגו לעצמכם. וכמובם שתשאירו נקי אחריכם

גם קמפינג באתר מוסדר בתשלום מגיעים בכיף ל500₪. במקומות הזולים מגיעים לסדר גודל של 40-50 לאדם.

אפשר בחוף כינר. יש שירותים ומקלחות, משלמים רק על החנייה. יש גם שטיבלך לתפילות בבין הזמנים

ומומלץ ביותר, אבל בלי מקלחות - פארק גורן. מקום ענק, חינם לגמרי שגם כשעמוס אפשר למצוא את הפינה השקטה שלך. יש מים זורמים, יש שירותים, יש מסלול מהמם שמתחיל ישר מהחניון. אין מקלחות, אין חשמל. מגיעים פקחים, אז כדאי לדאוג לישון רק במקומות שמאושרים ללינה בתוך הפארק.

חוויה מובטחת.

יצא לי לישון על אחד כזה והיה לא רע

אומנם לא בצפון אבל מקום מסודר.

אני אחת שחייבת לישון על מזרן נוח לגמרי, אחרת סובלת מכאבי גב, ומזרן מתנפח (איכותי) היה לי ממש נוח.

אנחנו מתכננים לעשות קמפינג בשמורת עוז וגאו"ן בגוש עציון, זה בחינם בעיקרון. כן היינו צריכים לקנות אוהלים (שניים, יש עוד שניים שהתאומים קיבלו מתנה לבר מצווה) ויש לנו את המזרן המתנפח ממעין קמפינג שבעלי ואני עשינו פעם (השאר יישנו בשק"שים ושמיכות), כך שזה אמור להיות נוח וזול יחסית. והאוהלים יישארו לנו גם לעתיד.

בכל אופן, אפשר גם לברר על החלפת דירות, אם יש לכם דירה במקום יחסית שווה...

גנים לאומיים.

אני יכולה להמליץ על אשקלון. אומנם לא בצפון, אבל מקום נחמד מאוד. ישנים על דשא, אפשר להשכיר מזרונים או להביא מהבית. אוהלים משלכם. יש שרותים מסודרים ונקיים. מקלחות גם אחלה. מקררים, כיורים לשטוף כלים. ואפשר לטייל במקום נחמד ויפה שם. וגם לרדת לים בבוקר חוף מוכרז, כשירדנו אליו בבוקר היו שם מלא משפחות דוסיות בלבוש מלא (ילדות עם חולצות 3/4 וחצאיות...).

זה נקרא נטורה בישוב נטור בגולן. מתחמים פרטיים לאוהלים, משכירים מזרונים, יש מטבח עם גז מקררים, שירותים מקלחת, שחשוחיות מים, פינת חי, מחצלת עם משחקים לילדים.. ממש נחמד. מאמינה שיעלה יותר מסתם מקום אבל שווה לברר..תסתכלי באינטרנט מספרים

ושמעתי גם שיש אירוח זול במדרשת נוב.

ובאזור אחרי לגמרי שמעתי שיש אירוח זול בישיבה באלון מורה.

לא זוכרת את הפרטים ששמעתי על שניהם... בטח אפשר למצוא אנשי קשר דרך גוגל...

בהצלחה!

לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

שנפגעת

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

ומבחינתי זה סבבה לגמרי.. מעדיפה שנעשה קידוש ובציעה עשר דקות אחרי כולם ונצטרף בנחת לפי הקצב של הילד, מאשר שכולם יחכו לנו. כל עוד משאירים יין ולחם לבציעה הכל טוב.

כל אחת ומה שנח לה

במקרה הנל זה חלק ממה שמפריע לפותחת אז זה אחרת בעיניי

פשות כתבת שזו התנהלות מוזרה, אז רציתי להגיד שלא לכולם זה מוזר, אצל חלק זה לגיטימי לגמרי

לק"י

אבל הבנתי שאצל פותחת השרשור זה חלק ממכלול שלם של חוסר יחס.

אצלכם זה מקובל על כולם להזדרז

אצל הפותחת זה בלחץ של האח. וזה עדיין מוזר בעיניי. לא כי ממהרים או מתעכבים זה כל אחד שיעשה מה שנח לו.

ברגע שמארחים והמתארחים מבקשים לחכות ולא מתחשבים בהם זה אחרת

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

לא מפריע לי לעזור

פשוט צורם לי שדווקא אנחנו מקבלים את החוסר יחס

הזדמנות לפתוח את זה.

בשבת הבאה שתגיעי, תגיעי לשבת עצמה ולא מוקדם, תעזרי רגיל כזה ולא אקסטרה. אל תצאי מגדרך. וכנראה שאמא שלך תפתח את זה וזה יתן לך פתח להתחיל שיחה..

זה באמת מבאס ומעצבן.אבל האם בגלל זה לא לעזור? האם העזרה שלנו להורים תלויה בדבר? את בעצמך אומרת שאת מרחמת על אמא שעושה הכל לבד ורוצה לעזור לה..אז את עושה את זה בשביל לקבל הערכה ותשומת לב לילד או כי את רוצה לכבד את אמא? שני הדברים לא קשורים אחד לשני.עוזרים כי זה אנושי ונכון.ואת האפליות מבחינת היחס צריך לפתור בצורה אחרת.

אבל כואב לי היחס לילד

אם זה היחס למה את מתאמצת כ"כ?

תפסיקי לעבוד כ"כ קשה, לא מגיע לך.

במקביל הייתי פשוט פותחת את זה מול ההורים, ומסבירה את התחושות שלי.

לא עובדים קשה בשביל לקבל יח יחס.הלואי והמשוואה הזו היתה תמיד עובדת. לא עושים מצוות בשביל לקבל שכר.עובדים ועוזרים כי זה ערכי, מוסרי מכבד וכו....ובאמת חשוב ונכון לפתוח בעדינות מול ההורים.

כואב לי שלהם פחות אכפת מהילד שלי

זה שכתבת בזהירות על עניין הריצוי. ויכול להיות ששם הנקודה (אומרת בתור ילדה מרצה שלומדת לאט לאט להציב את הגבולות שלי🙈).

יש הבדל בין לעזור כי את רוצה לעזור, נותנת בשמחה ויודעת איפה להגיד סטופ כשזה יותר מדי בשבילך, לבין לעזור כדי לרצות, כי זה מה שמצופה, כי אני לא יכולה להגיד לא. תנסי למקם איפה את עומדת, מאיזה מקום העזרה מגיעה?

זה ממש בלט לי בסיפור של הסעודה- צרם לך שהתחילו בלי בעלך, אבל לא מחית. יכול להיות שזה שוב בגלל הריצוי? (לי באופן אישי תקופה ארוכה היה קשה להנכיח את עצמי כשזה אומר להגיד לא להורים או למשפחה שלי. ועדיין עובדת על זה).

מלבד העניין שלדעתי עזרה צריכה להגיע ממקום שרוצה לעזור ולא ממקום מרצה, לדעתי כשאנחנו מגיעות ממקום מרצה הסביבה מרגישה את זה והיחס בהתאם. אני מרגישה שכשאני מרצה, הרבה פחות ''סופרים אותי'', לעומת כשאני מביאה ומנכיחה את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי. זה גם הגיוני- כשאני מנכיחה את עצמי ואת הרצונות שלי במרחב, אנשים ישימו לב אלי ולרצונות שלי.

יכול להיות שזה ממש לא הסיפור אצלך🤭 אבל אם כן, קחי הנקודה למחשבה.

אם לא אכפת לך, אשמח לשמוע כיצד את עובדת על עניין הריצוי

זה להבין מה בכלל הרצון שלי.

אחרי שאני מבינה מה הרצון האמיתי שלי, ויודעת לזהות שאני בכיוון של לרצות, כבר יותר קל לי להנכיח את עצמי (זה עדיין לפעמים קשה מאוד, כן... אבל הרצון לא לרצות כבר חזק. יש סיטואציות יותר קשות ויש יותר קלות).

האמת שאצלי זה הגיע יחסית מאילוץ. היו כמה חיכוכים במהלך השנים של בעלי מול אבא שלי, שני אנשים שאני נוטה לרצות. ובעצם הייתי חייבת לומר לאחד לא ולמצוא איפה אני עומדת בזה.

גם טיפול זוגי עזר לי לשים את הרצון שלי לפני הריצוי.

כל ההתעסקות בזה הובילה אותי לשים לב למקומות שאני נוטה לרצות אנשים. בבחירת מסגרות ומקומות עבודה, מול אנשים מסוימים וכד'. לכן כשאני עומדת לקראת החלטה מסוימת שקשורה למקומות כאלו, אני חושבת כמה פעמים לפני קבלת ההחלטה, ומשתדלת לדייק מה אני רוצה. (גם בעלי מאוד עוזר לי בזה- דוחף אותי למצוא את הרצון האמיתי שלי בלי להתחשב בכלום. לפעמים אני צריכה לשים לב שאני לא מרצה אותו בזה שאני דואגת לא לרצות אחרים😂).

לדוגמא, לאחרונה הייתי צריכה לקבל החלטה על הקטנה שלי, אם היא נשארת שנה הבאה אצל אותה מטפלת או עוברת למטפלת אחרת. כמעט אמרתי שאשאיר אותה בגלל חוסר הנעימות מול המטפלת הנוכחית, אבל זיהיתי את ההרגשה הזו בזמן, ניקיתי את הנתון הזה מהשיקולים ואחרי מליון התלבטויות החלטתי להעביר, החלטה שהיא שלי ואני מרגישה שלמה איתה. (אגב, אחרי שהתגברתי על עצמי ואמרתי למטפלת שאני מעבירה, היא הגיבה יפה וירדה לי אבן מהלב).

או בנושא של המשפחה, לבעלי היה ממש חשוב משהו שקשור לאבא שלי אך מנוגד לדעתו. הייתי צריכה ממש לחשוב מה אני רוצה, ובסוף החלטתי כן לתמוך בדעה של בעלי, אבל שאני אקיים את השיחה מול אבא שלי. זאת היתה החלטה ממש קשה- כי גם הייתי צריכה להבין שאני חושבת שיותר נכון שאני אעשה את השיחה (מבחינה אובייקטיבית), וגם בסוף הייתי צריכה אשכרה לקיים את השיחה (וואו זה היה לי קשה). אבל הנה- הבעתי את דעתי בכבוד, אבא שלי קיבל (גם אם לא הסכים), ביצע את חלקו ושלום על ישראל.

וכמובן שזה גם בדברים קטנים יותר. אני היחידה במשפחה עם כמות ילדים ב"ה. זה דרש ממני המון כוחות לקום משולחן השבת, להודיע שניתן להשאיר לי לסדר אחר כך, וללכת להתעסק בילדים (שהיו צריכים אותי) בזמן שהאחרים מפנים. היום זה קורה גם יותר בקלות כי ראיתי שכולם ממש מבינים (ועדיין לפעמים אני צריכה לשים לב לעצמי ולצרכים שלי בתוך הסיטואציה הזאת כדי להצליח לעשות את זה). בכללי אני מרגישה במשפחה שכשאני שמה את עצמי במרכז, מתייחסת לעצמי כאל מישהי שווה, אני מרגישה שגם האחרים רואים אותי באותה צורה (ודרך אגב- אני לא יודעת אם זה משנה משהו בתפיסה שלהם אותי או בתפיסה שלי איך הם רואים אותי...).

חחחח נשמע מקסים אבל אני עדיין עמוק בהתמודדות הזו, בהרבה פרטים קטנים ביומיום. לאחרונה מילאתי שאלון בנושא ריצוי, והוא העלה לי מחשבות על עוד המון תחומים שהמחשבות שלי בהם אולי מגיעות מתוך ריצוי. יש עוד עבודה... ב''ה.

עבודה לא קלה בכלל

כאדם מרצה ונוח לבריות, אצלי זו עבודה מאוד עדינה להבין מתי אני עוזרת "על אוטומט" או מתוך ריצוי, ומתי זה מתוך רצון אמיתי שלי.

ועבודה קשה יותר להגיד לא כשלא מתאים לי, ולא רק במקרי קצה. (הסביבה מנחחה שכשאת עוזרת ונענית זה כי את יכולה, ולא מבינה איך יש פיצוץ או ריחוק או פגיעה בשלב של נתינת יתר, פשוט כי הם יגידו לא כשלא יתחשק או לא יתאחם)

ככה יותר מתעלקים עליו ודורשים ממנו, כי זה מה שהוא ישדר

וואו איזה לימוד זה לדעת מה הרצון שלי

ככל שאת נחמדה /טובה/אדיבה/ מנומסת מידי

את מוערכת פחות.

לצערי אני ממש מזדהה על מה שרשמת.

אני תמיד הייתי המפרגנת, המארגנת, המפיקה והטובה במשפחה וגם אני הרגשתי שדורכים עליי ולא סופרים אותי

עד שהחלטתי לשים קאט!

החלטתי להתחשב רק בעצמי ובמשפחה הגרעינית ולא להמשיך להיות טובה מידי או מובנת מאליה

זה גרם כמובן לריחוק משפחתי אבל לפחות אני לא מתוסכלת ולא מרגישה סמרטוט שמרשים לעצמם לדרוך עלי.

זה כמובן לא מתאים לכל אחת, ודורש ביטחון עצמי וגב חזק

אבל יק לי היום שקט פנימי והערכה עצמית!

❤️❤️❤️

לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,

אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.

אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.

למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?

יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?

שוב בקרוב)

אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה

(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)

כן? לזמןש הוא בכביסה

האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.

בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...

הבלניות.

אני באופן אישי מסתכלת על זה בצורה כזו שזאת המצווה שלי ואני לא אמורה להתבייש בקיומה. בסוף אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא עוסקת בזה בתור שליחות ולא כי היא סקרנית וכו

אבל אני לגמרי יכולה להביא מי שמתביישת או מרגישה לא בנוח עם ההיכרות המקדימה, מה שכן אני בטוחה שזה מורכב לצאת ליישוב אחר

לא נבוכה.. בסך הכל זה לא מבייש.

לפעמים גם יצא לי להגיע עם חברה או אחות במקום סבלנית אם לא הסתדר לה (היה מקובל אצלנו)

כלומר אם לא התפקיד שלהן לא היה לי איתן כלום

אז זה פחות מביך אותי

האמת לא חשבתי בכיוון בכלל

אבל כמו שכתבתיאין היכרות קרובה בכלל

שכמו שהיא מכירה אותך, כך היא גם מכירה את כולן, זה לא משהו מיוחד.

גם אצלנו זה ישוב וכולם מכירים את כולם, פגשתי את הבלנית עם המשפחה שלי בטיול רחוק מהישוב וצחקתי לעצמי בלב שעוד כמה ימים ניפגש במקווה (היא לא ידעה את זה עדיין), ובאמת נפגשנו במקווה ורק צחקנו שנפגשנו בטיול, וזהו . זה חלק מהחיים , לא גילית לה איזה סוד מיוחד, כל נשות הישוב טובלות בדיוק כמוך ואת לא מיוחדת (זאת אומרת ברור שאת מיוחדת אבל לא בטבילה 😉. )

א. אני יודעת שיש נשים שנוסעות לישוב ליד. 5 דק' נסיעה כי פחות נעים להן. לגיטימי בעיני. לא שווה בעיהי את ההשקעה יותר מכמה דק' נסיעה כי באמת רק מוסיף עוד משימה ולחץ ליום אחר.

ב. אני באמת לא זוכרת מי טובלת. ממש רגילה לזה ושוכחת דברים שנשים מספרות לי במקוה. כבלנית- גם אני מבינה את הרגישות שעשויה להיות ואת הפדיחה שיכולה להיות ובעיקר מנסה לנרמל. שכמו שכתבו לך את כמו כולן. וזה לא כזה מעסיק אותי.

ואני גם עובדת יחד עם הבלנית. לי ממש לא מפריע, הרבה פעמים אנחנו מדברות לפני \אחרי.

דווקא כשטבלתי בליל שבת זה היה נוח כי אמרתי לקטנים שאני הולכת אליה לקצת זמן, וזה היה להם מאוד טבעי.

ואצלינו היא ממש לא סופרת ולא זוכרת...

אצלנו כשהגעתי לישוב לא הכרתי את הבלנית בהקשרים אחרים (לא אותה שכבת גיל).

פעם אחת הגעתי לטבול והיתה בלנית מחליפה, שאני מכירה טוב. זה כן היה מביך לי קצת ברגע הראשון שראיתי אותה, אבל פשוט הנחתי את המבוכה בצד, הזכרתי לעצמי שאין לי במה להתבייש, וגם היא התנהגה בצורה ממש טבעית ונעימה שזה באמת היה בסדר גמור.

קרה לי בדיוק אותו דבר וגם היתי בהלם איך אני לא אתפדח ורציתי ללכת למקווה בישוב ליד ואז אמרתי לעצמי די זה מספיק קשוח אני לא מוסיפה ואני אתגבר. מכניסה לעצמי לראש שלבניות שה משו יחסית טכני והן לא עפות בדמיון על כל אישה שטובלת, הן פוגשות מלא נשים שטובלות...

אני טבלתי פעם אחת שבאותו בוקר התארחנו אני ובעלי בבית של הבלנית לאיזשהו אירוע(בעלי חבר של בעלה) אמנם הם מבוגרים ממנו ב 2 עשורים אבל אנחנו בקשר טוב.. בסוף האירוע דיברנו שנךגש בערב ובהמשך היות נתאם שעה סופית וכו.. ואשכרה בערב נפגשנו שוב במקווה.. אבל באמת היא לא עושה מזה עניין ואני מנתקת את השכל וכל הנשים בישוב עושות את זה אז הכל טוב...

אבל שוב, ממש ממש מבינה שזה באמת לא פשוטטט