הגיג לצפירות ובכללי היוםפרח-אש

לפני שלוש שנים (אולי ארבע) עבדתי במעון, ואני זוכרת את חווית הצפירה עם הילדים (תינוקות סביב גיל שנה ).

אני זוכרת שהרגשתי שאני בורחת מהצפירה בהתעסקות איתם, בהקשבה איפה הם אם הם נבהלים או לא ופשוט השגחה שהם לא פוגעים בעצמם ובחברים… לעמוד בדומיה ורק קצת חושבת על היום והמצפון אוכל אותי עם רעימת הצפירה .

הייתי רגילה ממש להקשיב לצפירה להזדעזע ולטבוע בכאב והשקט הרועם שעולה… הייתי יוצאת מהצפירה כואבת ומוטשת ועל סף הצפה, ופתאום אני עוסקת בדברים שלא קשורים ליום השואה (והזיכרון) בחלק מרכזי מהיום ואפילו לא לגמרי נוכחת בצפירה! הרגשתי כל כך לא בסדר ולא במקום שהודעתי למנהלת באותו יום שאני לוקחת חופש ביום הזכרון.


והשנה יש לי פה משפחתון ממש עם אותם גילאים וזה היה ממש אחרת.

חשבתי עליהם, אם יבהלו מהצפירה והכנתי אותם בבוקר שעוד מעט יהיה רעש חזק אוווווו ותרגלנו אווו משותף (הגדולים מבניהם נהנו והקטנים הקשיבו)

הדלקתי לי נר ובזמן הצפירה ישבתי איתם על הרצפה ועלי ילד שיודעת (90 אחוז) שהוא רגיש מאוד, הגדולים התלהבו והקטנים התעניינו קצת והוסחו.

ואז עוד בישיבה על הרצפה עם ילד עלי וילדונים מסביב התחברתי לכאב השואה ולדבר המדהים הזה של המשך הקיום שלנו ממש מסביבי ממקום אחר.  לא טבעתי בכאב אבל כן צללתי לתוך העם שלנו . וסיפרתי לילדים קצת שלא רק לנו היה ככה אלא לכולם גם להורים בעבודה ולסבא וסבתא ולכולם …

הייתי מחוברת אבל יצאתי שלמה ולא מפורקת.

ואז עלה בי ההבנה שעם כל הכאב שבהם הימים האלה לא נועדו לפרק אותנו. נכון הכאב גדול ואילו ימים שהוא הכי נוכח איתנו, אבל הוא לא מבקש שנתפרק, הוא מבקש שנזכור אותו כעם שניהיה ביחד לדקה שתיים, ליום.


ואני מזמינה אתכם להקשיב לעצמכם ולהיות חלק אבל לא להתערבב להישאר אתם ולא לטבוע בכאב…


הדבר שלי עזר הוא להיות אמא ועסוקה בילדים

ולפעמים עזר לי להתמקד בדבר אחד כאב יחיד (עדיף לא טרי מדי)


ואם אתם מוכנים לשתף פה מה עוזר לכם לעשות את זה לטובת אחרים אתם יותר ממוזמנים …

וואו מהמםהרמוניה

תודה! נכון ממש

תודה על השיתוף!המקורית

אני גם ככה, בוחרת מינונים של כאב

כילדה ונערה, הצפירה הייתה מפחידה אותי כי היא נשמעה לי כמו יללה/ זעקה של כל הנשמות הללו


אני בוחרת אם בא לי להיחשף לתוכן, ולאיזה תוכן.

האמת שיותר קל לי להיחשף אליו דווקא לא בימי הזכרון, משו באווירה של היום מוסיף לי כבדות על הנפש

יותר תכנים דוקומנטריים או כתובים על המאורעות ופחות תכנים אישיים על הנופלים והחללים והחורים בלב של המשפחות כי זה באמת לטבוע ביגון שאיננו נגמר

בצוק איתן הייתי בת 23, אז הרבה מהחללים היו קרובים לגילי והיה לי מאוד קשה, עד היום זוכרת חלק משמותיהם

הפעם, כנראה בגלל שאני כבר אמא ב״ה, מאוד קשה לי להיחשף על תכנים עם ילדים (לא רק בהקשר של ימי זכרון) אז נמנעת ככל הניתן

השנה נמנעתי מסרטים וטקסים כמעט לגמרימשה
עשה טוב לנשמה. היו שנים שהתוכן הזה היה מפרק אותי.
מהמם, מה שטוב לך המקורית

גמני לא ראיתי ולא רואה שום טקס, הקדיש וקריאת ״אל מלא רחמים״ מרגיש לי קצת כמו להיות בהלוויה של כולם

לפעמים מה שצריך זה לא להיות נוכח באירוע

וזה בעיניי לא מעיד כלל וכלל על החיבור והצער לכאב של עמ״י

מותר לנו לכאוב במינונים שלנו

כן. זה גם לא מקדםמשה

במיוחד שהיו שנים שממש הייתי נשאב לשם.  אהבתי את הטקסים עם השירים וכו' אבל זה היה שואב לי את המערכת בצורה שפשוט לא מקדמת שום דבר. הייתי נשאר ריק.

אז לא. לא צריך. הספיק הטיול ערב שלי שכלל טקס שנאלצתי לשמוע כי כל הסביבה רעשה ממנו.

 

איזה כיף שזה מה שעשית. שמרת על עצמך מתפקדת.

יום הזיכרון ואוכלפרח-אש

הזמנה לעצמי ולכם מה הצורך של הגוף


לפעמים כשכואב הצורך של הגוף משתנה.

לאכול דבר מסויים לאכול פחות או יותר

ואולי לאכול דברים קלים יותר לעיכול פשוט כי גם ככה יש לגוף הרבה לעכל (לדוגמה: פירות חיים , ירקות חיים או פחמימות פשוטות כמו אורז לבן)

^ אני גיליתי היוםמשה

שהיה השפעה רעה מאוד לאוכל שאכלתי מחוץ לבית (בעיקר לחם לבן/ פיתות) על איך שאני מרגיש.

גם אצלי לחם לבן זה ביג נו נו!המקורית
מעניין, איך גילית את זה ?משה
האמת ששנים אכלתי קמח לבן ולחםהמקורית

לא ברמה היומיומית, אבל מדי פעם ובשבת כזה

אבל אחרי כמעט שלוש שנים שלא עבדתי, נכנסתי לעבודה הנוכחית שלי, ואני אחת שקולטת מהר ומבינה דברים (לא מסובכים, כן? כאילו אין לי בעיית הבנה בגדול, לא גאונה) התקשיתי עם הבנה ויישום והרגשתי ערפול מוחי כזה, חוסר בהירות במחשבות שלא הכרתי.  ואכלתי שם לחם כל יום כי לא הייתי מתורגלת עדיין בסדר יום, קופסאות לעבודה וכו

סביר להניח שהייתה שם גם חרדה. כלומר בדיעבד אני יודעת לומר


 

בנוסף לעבודה שעשיתי עם חיבור לעצמי, הבנתי שהלחם גם עושה נפיחות מעצבנת כזאת, ומן לאות, כבדות.. בכללי קמח לבן, כן? גם פסטות וכד

ומאז אני עובדת קשה על להפסיק לצרוך אותו, אבל זה ממש עוזר לי. בעיקר ברמת האנרגיות והקלילות

בדיקת צליאק שעשיתי אגב יצא לא ברורה,  כנראה בגלל שאני לא אוכלת מספיק לחם. ב״ה. אבל לא הייתי צריכה ממש הוכחה לזה כדי להפסיק

מעניין ממשמשה

בעצם גילית קורלציה בין לחם לבין זה שאת "לא מתפקדת" בעבודה?

 

את יודעת, זה לא חייב להיות צליאק (כלומר קושי בעיכול). זה יכול להיות פשוט עומס על המערכת שלוקח אנרגיה, או אולי סוג של תגובה אחרת. גם אם מערכת העיכול סבבה עם זה.

 

אני גיליתי קורלציה בין אדמימות מציקה כזו בעור הפנים (בעיקר סביב האף, אבל לא רק) לבין אכילת כמות גדולה מדי של לחם לבן, כולל פסטות וכו'. בתקופות שאני בלי - כל הסיפור הזה אינו.

היום למשל (אילוצי החג) זה התפרץ חזק ממש. נעשה כמה ימים הפסקה עם לחם לבן  ופסטות וכו' ויהיה בסדר. בדיוק מה שאת מתארת.

 

אגב- באותה קטגוריה - חלב ומוצריו. אני יכול לעכל אותו (אין לי בעיה עם זה) אבל לא נעים לי בבטן. אז עדיף בלי.

בין האוכל לבין הפניות המוחית אם ניתןהמקורית

לקרוא לזה ככה. וגם נינוחות וקלילות כאמור.

אגב, קראתי שה״מח השני״ שלנו נמצא במעיים. אם אמצא את ההסבר אשתדל להעלות פה בלי נדר


גם עומס על המערכת יכול להיות, בהחלט, כאילו גם זה היה, אבל ככל שהזמן עבר, חזרתי לאכול קמח לבן ועדיין לא עשה לי טוב.

לפני כ4 חודשים החלטתי להפסיק לאכול בכלל (מלבד ערב שבת) ואני כמעט עומדת בזה לגמרי, ומאז הרבה יותר טוב

פעם למדתימשה

שיש דבר כזה (בתורות ריפוי מהמזרח) שנקרא "מוח הבטן" שיושב בערך איפה שהמעיים יושבים. וכן. זה לגמרי נכון.

 

אני חושב שחלק מהתכונות שלנו כרגישים זה להיות יותר רגישים למה שהגוף מדבר.  אם הגוף אומר על אוכל שהוא לא טוב לנו, אז הוא לא טוב לנו. איזה יופי שאת עומדת בזה.

נכון. הקושי הכי גדול שליהמקורית

היה להגיע למצב שאני באמת מקשיבה לגוף

גם ברמת המודעות וגם ברמה הפרקטית

פעם פעםמשה

ממש הרגשתי שאני יושב על מכסה ביוב (של הגוף) וצריך לשמור חזק חזק כדי שכל הדבר הזה (הגוף, בהכללה, אבל לא רק) לא יתפרץ.  כי אם הוא יתפרץ - הוא יהרוס הכל.

 

היום אני לא שם. אם מציף אותי משהו אז אני אסיים את המשימה שאני עושה עכשיו (חשוב! אני לא עבד שלו), ואחר כך אפנה לו זמן ואשב איתו עד שהוא ילך. בגדול מאז שאני עושה את זה אין לי אתגרי קשב וריכוז.

יש תחומים שאני מצליחה ויש תחומיםהמקורית
שפחות כנראה
כאן השאלה צריכה להיות איפה ואיפהמשה
לשיקולך,.אם בא לך בפורום גלוי.
אין לי בעיה לשתףהמקורית

זה צף בכל מיני סיטואציות בחיים

גם בבית ובעבודה

בעיקר כשיש לי תחושת עומס על המערכת, אבל גם מדברים שהם טובים . אני ממצה די מהר בקיצור ונגמרת לי הסוללה לסיטואציה

"טוב" זה מילה חמקמקה שאני לא תמיד אוהבמשהאחרונה

אני יכול לספר אצלי. לקח לי הרבה זמן להבין שבעצם אף אחד לא "נגדי". הם פשוט רוצים שיהיה לי "טוב". כמה "טוב"? טוב בצד שלהם.

ה"טוב" הזה לא התאים לי. והגוף שלי התמרד מולו בדיוק בצורה שאת מתארת: נגמרה הסוללה לסיטואציה (או "אי אפשר", או פתאום דחוף יש מלא עבודה).

 

זה "טוב" לצאת עם הילדה לגן שעשועים. אבל לפעמים אין לי סבלנות. זה סבבה אם  היא משחקת עם חברים ואני שוקע במחשבות שלי או אני בסלולרי. זה פחות נחמד אם זה ילד-דבק כשאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. אז מה טוב לי עכשיו?

מתלבט אם ללכת דווקא למטפל דתיאנונימי (פותח)

ניסיתי בעבר ללכת לדתיים דווקא, אבל אני לא בטוח עד כמה זה באמת קריטי (בתנאי כמובן שהמטפל מסוגל להכיל את העולם הדתי שלי).

 

לא מתוך ניסיוןשלג דאשתקד

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

מה העניין ללכת למישהו לא דתי?אנונימי (3)

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

זו שאלה טובהאנונימי (פותח)
הייתי רוצה לומר מיד "כן", אבל בגלל שניסיתי בעבר מטפל שהוא ד"ר לפסיכולוגיה אז לכאורה קשה לומר שהוא לא מקצועי.


מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.


אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

לענ"דאנונימי (3)אחרונה

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

 

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

הנעלם הגדול זהמשה

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

 

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

הבעיה היא שיש כל מיני סוגים של "לא דתי"אנונימי (4)

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

עזרה בלצאת מהבוץ0IQ4U

בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני שוקע למקומות שלא חלמתי לרדת ככ רדוד, אני רוצה לצאת מזה.

אני קצת מדןכא, לא מצליח להתקדם בחיים , ללמוד , ובקושי מצליח להתפלל. 

אם מישהו יצא מהבוץ הזה אשמח שיתן לי טיפים =) 
 
 

..אנונימי (2)

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבתנחלת

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

שאלה קצת קשהמשה
מה אתה מרוויח מהמצב הקיים? מה מפחיד אותה אם ישתנה?
זורק כיוון שאולי קשור ואולי בכלל לאאנונימי (3)

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...


אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".


יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...


לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.


בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ


תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו


בהצלחה רבה!

לא לבדנחלת

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

 

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

 

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

לבדוק דכאון ולטפלהמקורית
אין לי עצה חכמהשלג דאשתקדאחרונה

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.


יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

ריפוי הלב והתקדמות מגירושין שהמלחמה לא נגמרתאנונימי (פותח)

הייתי נשוי לאישה שחשבתי שהיא אדם טוב בבסיסו, לדעתי היו לנו אפילו זמנים של אהבה עמוקה ועדינה.


קרה מה שקרה ודברים הסתבכו, ובסוף התגרשנו.

קשה לי מאוד עם המלחמה הבלתי נגמרת, הערכאות המשפטיות קבעו כמעט הכול *באופן עקרוני* ושלחו אותנו משם להסתדר ו*לשחרר אותם*.


התנהגות הצד השני מתישה אותי יותר מדי, שם לב שכבר כמעט שנתיים ב"לופ" שלא נגמר (וזה לא שיש דברים אמתיים לריב עליהם, סתם מריחות בלתי נגמרות על דברים שהיו אמורים להסתדר מזמן).

בסוף החיים קצרים, רוצה להשתחרר ולהתקדם, דברים תקועים ונמרחים, ואני קרוב לנקודת שבירה.


כן, טיפול זה חובה, אבל בשל ההתעללות הכלכלית והמריחות של הצד השני, אין לי אפשרות לממן טיפול (וגם כמעט שום דבר אחר).

אוליטויוטה

זה גם אומר שאין לו את הכלים להתמודד עם זה לבד.

 

ולכן לדעתי שנה סדר עדיפויות ולך לטיפול ולייעוץ.

 

אין חבוש מתיר עצמו.

 

עוד נקודה,

על כל נקודה שסיפרת כאן יש אלף נקודות שאנחנו לא יודעים עליך,

אז קשה עד בלתי אפשרי לייעץ....

שיתפתי את אמא שלי כדרך אגב במשהו קשה מתקופת התיכוןאנונימי (פותח)

שלא סיפרתי מעולם לאף אחד. מוזר איך איכשהו גם הסיפור הקטן הזה התגלגל להישמע או להתנצל כביקורת עליי : "אז חבל מאוד שלא דיברת על זה בזמן אמת, חבל מאוד" אני, מטגרגר מלחזור לחשוב או לדון על אותה תקופה : "מה זה משנה עכשיו, לא חושב שזה חשוב". - "כי איך היינו יכולים לעזור לך ככה? ועכשיו אתה סוחב את זה, שנים, חבל מאוד". אני: עוזב ועוצר את הדיון.

אמא, אני מבין את הכאב שלך, גם לי צר בצערך, אבל הנה, הדבר הספציפי הזה כבר ב"ה מאחוריי. העליתי אותו ממקום של הקשר, ואני יודע שהיה לך קשה לשמוע, אבל לא, לא היית יכולה לעזור לי, לא את ולא כל באי כוחך. אני לא מי שהייתי לפני כמה שנים, לטוב ולרע, אבל גם את לא, ידעת הרבה הרבה פחות, ובטח שלא איך להתמודד עם זה, היית גורמת נזק, סליחה שאני מציב את המראה. חשבת אולי שזאת התחושה שאני חי בה? וחייתי בה גם אז, ולא סתם, אלא כי "נכוותי ברותחין" מה שגרם לי להיסגר ולא לשתף כלום "להיזהר בצוננין"?

היום אני לא נכווה מפליטת פה שלי, והיחס שלך לתוכן מאיר העיניים בשבילך שלך אליה, או אליי בעקבותיה. אבל עדיין לא נעים לי שזאת התגובה. זה עדיין מדליק לי נורית אדומה שאומרת: סתום ת'פה, אל תדבר על מה שעבר עליך, ובטח ובטח שלא על מה שעובר עליך עכשיו. אם אין לה את הכלים להתמודד עם זה אתה עובר על "לפני עיוור".

אז אמא יקרה, לפחות אל תקחי את זה אישית, שאני לא מדבר, לא משתף. אני בוחר ברע במיעוטו, וחושב על שנינו, על טובת יחסינו המשותפים, בטווח הקצר והארוך.

....אילת השחר

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.


כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.


ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.


מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  


הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.


תגובה מקסימה ממש!!ייתי ואחמיניה

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

ב''ה, תודה רבהאילת השחר

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממשנחלת

ממש כך. 

 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

 

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

 

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

לא תמיד אנשים יודעים איך להגיב ברגישותזיויק
גם אם הם מאד אוהבים אותנו
קשה פתית שלג

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

 

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצםנחלת

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

 

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

 

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

 

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא?נחלת

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

 

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

מוזרנחלתאחרונה

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

רגישות ואוטיזם?אנונימי (פותח)

מישהו יכול לפרט על הקשר בין אנשים רגישים מאוד (אגב זו לא אבחנה רשמית נכון?), לבין הספקטרום האוטיסטי אספרגר וכו'? והאם אחד מחייב את השני?

האם דרכי ההתמודדות והטיפול שונים?

שמעתי פעם איז משהו על זה שיש איזה קשר...

נא פרטו.....

עונה כאמא לילד אוטיסט שמכירה אנשים רגישיםאנונימי (3)

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

 

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

 

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

נדמה ליאנונימי (4)

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

המנוי אינו זמיןעזריאל ברגר

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

העניין הואאנונימי (פותח)

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

קשה לי להאמין שיאבחנו אותם על הרצףאנונימי (3)

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

יש הסבר מסויים בתגובה הזו-אנונימי (5)אחרונה
היי לכםמחפש שם

מישהו עבד פעם בעבודה עם אוטיסטים? אני עובד עכשו כמדריך בדיור מוגן לאוטיסטים וואו אני מותש.

לא מרגיש שמצליח לתקשר איתם איך שהייתי רוצה שזה יראה, תחלס רוב הזמן שאני איתם אני סובל ורק רוצה שיגיע הלילה והם ילכו לישון...

אני מתמודד עם הצורך בלרצות בכללי ואיתם הוא מתגבר אני מרגיש שאני צריך להיות מישהו מסויים ונורא מותש מהלחץ הזה.

קיצר וואו קשה לי אז פורק, ואשמח לשמוע אתכם

האם אתה מקבל הדרכה כלשהי?מתואמתאחרונה

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

s.o.sנחלת

בס"ד

 

האם למישהו יש רעיון איך למנוע מתוכונים לכרסם כל דבר העשוי מעץ, בסלון? (מסגרות תמונות, בתוך המזגן מלמעלה, כסאות, פינות בארון הספרים,

כריכות ספרי קודש וכו)?

 

זו תקווה קלושה, שכן איננו גוזרים להם את הכנפיים ואנו מוציאים אותם לשעות ספורות כדי שיהנו מהכנפיים שלהם...

אבל אולי יש איזה רעיון (אנו מכסים, אבל אי אפשר לכסות הכל!) - בטבע מן הסתם הם יורדים לאדמה רק כדי לאכול,

כך שהעצה להניח על הרצפה צעצועים מעץ וכד' , לא עוזרת.

 

גם הצעקות: "לרדת מהר!", לא עושה עליהם רושם רב; הם חוזרים מייד וסוקרים אותנו בתמהון.....

 

תודה.

 

אולי לשים לכהאנונימי (2)

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

רעיון טובנחלת

אבל זה לא ירעיל אותם?

 

תודה רבה!

אל תתני להם לעוף עד שזה יתייבשאנונימי (2)

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

תודה רבה!נחלת
לדעתי לאהמקורית

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

תודה רבה!נחלתאחרונה

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

חברים רגישים יקריםייתי ואחמיניה

הקשיבו מה כתב לכם הרב קוק זצ"ל:

(אין לי מקור מדויק, כי אני מעתיקה את זה מספר של דוד בן יוסף ז"ל והוא לא מביא מקורות)

"האנשים הרגישים המרגישים את הנשמה שלהם, חיים הם במעיין שלהם דווקא.

אלה אנשי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוף עצמותיהם הרוחניים,

רק בשטף החידוש, הנולד וזורם לעיני רוחם.

מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד....."

וואוווו

יפה🙂 יחד עם זאת צריך להזהר מלערב פנימיות תורהקעלעברימבאר

ופסיכולוגיה.

 

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.


 

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.


 

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

אני דווקא מאמינהייתי ואחמיניה
עבר עריכה על ידי ייתי ואחמיניה בתאריך ח' בחשוון תשפ"ו 2:20

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

הכל בסדר🙂 לוקח בקלות. רקקעלעברימבאר
מביא דברים על כל צרה שלא תבוא, יש אנשים שיכולים לקחת את הדברים הנפלאים שהבאת למקומות לא בריאים.


בכל מקרה יישר כוח🙂

לא חולק על הרב. רק מזהיר ממקומות שיכוליםקעלעברימבאר
להגיע אם אנשים במשברים מסוימים יבינו אותו לא נכון ויקחו זאת למקומות לא נכונים
אין סתירה בין שני המגיבים. זה היינו הך.נחלתאחרונה
נכון נכוןנחלת

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....

אולי יעניין אותך