לאנשים שנמנעים מאבחון ומטיפול שיכול להועיל להם, כי מפחדים, בורחים מלהגדיר עצמם עם תופעות אחרות שנחשבות שליליות או לא מחמיאות לדעתם.

והאמת שההודעה הזו עושה רע הרבה יותר ממה שהפסיכולוגית ההיא אמרה לי...

האם את/ה אדם רגיש מאוד? או שבאת לפה כדי להטיח דברים לא רגישים בחברי הפורום (ועוד מאנונימי)?...

כתבת מאנונימי כרצונך

וענו לך.

אין איסור לעשות כך.

נא לא להשתמש בדמגוגיה.

כולנו אנשים רגישים, אי אפשר לקחת בלעדיות על זה.

ולשאלתך- אני מסכים עם דברי הפסיכולוגית.

אצא מהאנונימי כדי לשמור על הגינות ושקיפות.

(ממה שאני מכירה בפורומים - כתיבה באנונימי נועדה כדי לכתוב דברים אישיים ורגישים. לא כדי להגיב לאחרים דברים שאין בהם פן אישי.)

באופן אישי אני משתדלת להגיב בפורומים בצורה עדינה ורגישה, פשוט כי אני יודעת על עצמי שאחרת זה עלול להיות פוגע. כנראה שעכשיו לא הצלחתי להיות רגישה מספיק, מחילה.

ולגוף הטענה:

אני ממש לא חושבת שההגדרה של אדם רגיש מאוד נועדה כדי לברוח מהמציאות. כשאני גיליתי את ההגדרה הזו הרגשתי שנפקחו לי העיניים, והבנתי על עצמי דברים שמקודם סתם הרגשתי אשמה בהם.

אמנם אל הפסיכולוגית שהזכרתי כאן הלכנו בשביל אחד הילדים, אבל גם בעצמי לא נמנעתי מטיפולים, דווקא כי אני יודעת שאפשר לעזור לתסמיני הרגישות להתמתן.

אני פשוט מרגישה שההגדרה הזו עוזרת גם בטיפול, כי כך לא מתפזרים לכל מיני כיוונים.

ועכשיו, בעקבות דברי הפסיכולוגית, ההרגשה הזו קצת התערערה לי...

אז חוזרת על בקשתי: אנשים שאבחנו את עצמם לפי השאלון של ד"ר איירון כאנשים רגישים - מה אתם חושבים על כך?

ב"התפזרות"

בסופו של דבר, אם אדם רגיש מסויים לפי ד"ר איירון סובל מדכאון למשל, הוא עדיין יצטרך לטפל בדכאון

כנל בחרדה, וויסות חושי וכד

אין טיפול מיוחד לאנשים רגישים כי הטיפול הוא אותו טיפול בגדול

אם היו מכלילים למשל את כל מה שאני כתבתי ומשליכים את זה כל אדם רגיש - ייתכן וזה יהיה לא מדויק לאדם אחר, כי מה הקשר טיפול בחרדה למי שלא סובל ממנה?

או טיפול רגשי בהימנעות מעימותים כנל?

בעיניי ההגדרה של אדם רגיש היא חלק ממודעות של האדם עצמו לעצמו כדי לא להרגיש אשם, כדי להכיר את עצמו ולעזור לעצמו ולשיים את הקושי, אבל בסוף כמו שכתבתי, בעיניי לפחות זה לא מאוד משנה אם האדם שחווה את הקושי מוגדר כרגיש או לא

מה שמשנה, זה לטפל בשורש שמטרגר את הרגישות להשתלט על החיים או לכל הפחות להיות מודע לה ולשמור על הנפש. כי בסוף, היא מורכבת מאוסף של קריטריונים ששונים מאדם אחד לאחר וכל אחד צריך להתרכז בקושי הספציפי שלו 

חייבת להניח את זה פה, כי זה גם קיים.אני למשל לא הייתי מודעת. עולם נבכי הנפש והמודעות הנפשית והאינטליגנציה הרגשית היה זר לי לחלוטין

לא יודעת לגבי מומצא או לא, אבל כן חושבת שעל הרגישות או בעקבותיה (כל אחד ומה שהוא חושב) יושבים דברים אחרים שאפשר להגדיר 

כלומר, אני מבין איך המנגנון עובד. אני לא אקבע שתי פגישות פרונטאליות באותו יום, אחרי נהיגה ארוכה מפגישה אני אלך לעצום עיניים קצת, אני אלך ברגל כדי לשרוף אנרגיה פיזית וכו'.

החיים לגמרי משתנים כשעושים את זה במקום פשוט לסבול בצורה רנדומלית.

ב"מחשבית" קוראים לזה הודעת שגיאה. כשיש שגיאה ברורה ומבינים את השפה אז אפשר לעבוד.

אני גם משתמשת לפעמים ב"מחשבית" 😅

כשאני בהצפה למשל וצריכה זמן עיבוד אני אומרת שאני בprocessing

או כשאני צריכה זמן לעצמי להתאורר/ לישון אני "הולכת להיטען" או לחילופין "נגמרה לי הסוללה" 

גמני "מכבה/ מרפרשת את המוחין"

מעניין אם יש פה עוד אנשים שמשתמשים במושגים האלה

מאז שהייתי קטנה ממש אמרו לי 'אל תהיי רגישה','תפסיקי לקחת ללב כל דבר', 'תפתחי עוד של פיל', 'למה את כל כך רגישה? אי אפשר לדבר איתך'. בעקבות כל הביקורת והרגישות התפתחו הבעיות המשניות (דיכאון, חרדות וכו'), זה התפתח משני לרגישות שאגב לא רק נפשית אלא גם פיזית אני רגישה וחווה כל מגע קל ככואב, כך שזה כבר משהו שאי אפשר להתווכח איתו.

עברתי כמה אבחונים ואף אחד לא אבחן בדיוק, כל אחד אבחן משהו אחד והתעלם משאר הדברים. גם טיפולים לא הועילו לי כי לא מצאתי מישהי שבאמת מבינה ברגישות יתר ויודעת איך לעזור במצב כזה.

כך שלא התחמקתי, ניסיתי ועבדתי קשה לנסות לבדוק מה יש לי ולטפל בזה, הקדשתי המון כסף וזמן ולא התחמקתי מהגדרות לא מחמיאות, ועדין שום דבר לא עזר כי מה לעשות שעדיין לא הבינו בפסיכולוגיה שיש כזה דבר רגישות יתר וצריך להעזר בכלים אחרים כדי לטפל בה.

כך שהפסיכולוגית טועה מאד, וכך גם אתה. לא הכל הפסיכולוגיה הצליחה לחקור ולדעת, ולא צריך להסתכל על זה כצורה משמיים

וצריך לדעת בענווה שלא הכל אנחנו מכירים יודעים.. אם לא מכירים משהו מבפנים עדיף לא לשלול בצורה מובהקת גם אם במקרה שלך זה כן נכון מה שהפסיכולוגית אמרה

מניפולציות כאלה לא עובדות.

את לא יודעת מה אני מכיר ומה חויתי.

כדאי באמת לשמור על ענווה

כתבתי מחוויית חיים אישית, אין פה מניפולציות, חבל שאתה מבין לא נכון

אני באמת לא יודעת מה אתה מכיר ומה חווית, יכול להיות שעברת דברים מאתגרים מאד, כתבתי רק שאם אתה כותב שאין דבר כזה אדם רגיש אתה לא מכיר ספציפית את זה.

אבל אני כן חושבת שלאנשים רגישים מאוד ייתכנו שלל תופעות שכן אפשר לתת להן שם,למשל: חרדה חברתית, חרדה בכללי, וויסות חושי, לעתים חוסר בטחון והלקאה עצמית, נטייה לפרפקציוניזם, דכאון, אפילו פוסט טראומה

רגישות היא לדעתי לגמרי טריגר לכל זה, בגלל עוצמת החוויה של החיים, חוסר היציבות הרגשית והבדידות בתוך זה בעיקר. בגלל חוסר ההבנה של הסביבה גם. למזלנו היום המודעות עלתה והמידע נגיש יותר וגם האופציות לטפל הן רחבות ומגוונות

את כל אלה בערך חוויתי וחווה בעצמי. חלק קשור לרגישות,חלק לנסיבות החיים, חלק לשילוב של שניהם מן הסתם, ומגיל קטן אני רגישה מאוד. זוכרת אפילו שכילדה היה לי ספר זכרונות ואחת הדודות שם כתבה לי שהיא מאחלת לי להיות פחות רגישה 🙄 כאילו היה לי איך להתמודד עם זה כילדה

בכל אופן אני כן חושבת שניתן לעבוד על כל דבר בפני עצמו ולהגיע למצב שהחיים מאוזנים. לא להיפרד מהרגישות, אלא להשתמש בה לטובתנו כעל הניתן ולא לתת לה להשתלט עלינו

הקושי הוא באמת לשים את האצבע על כל קושי בנפרד, אם ישנו, ולהצליח להתפנות לזה באמת

לא יותר קל להכניס את הכול תחת המטרייה של אדם רגיש מאוד, וכך לטפל באדם הזה?

למה הפסיכולוגיה לכאורה מתנגדת להגדרה הזו?

אבל בכל אופן אני מאמינה שטיפול בכל החזיתות יכול נורא להתיש, בטח אנשים רגישים, וגם - ב"ה, לא כל הרגישים סובלים מכל מה שכתבתי.

וזה גם בעיניי, לא באמת משנה הטייטל - רגיש/ לא רגיש. לפעמים זה גם יכול לייאש המטרייה של הרגישות כי כביכול לא משנה מה נעשה, אנחנו כאלה

אבל לא

כשהתמקדתי בזה שאני חווה קושי, לא עניין אותי שאני רגישה בדווקא. עניין אותי לפתור את הקושי ולעבור תהליך. זה שאני רגישה עזר לי לגלות חמלה ולהיות מודעת למה מציף לי קושי, אבל את זה גם אנשים לא רגישים כביכול צריכים לעשות

ומה זה משנה אם זה מוגדר או לא.

מטפל שלא מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים שלך - אל תלך אליו.

זה לא ממש משנה אם תגדיר תצמך אדם רגיש מאוד, או אדם קשיי וויסות+הצפה חברתית+ מופנמות+עוד דברים שנכנסים במטריה של אר"מ.

במבחן התוצאה זה אותו הדבר פה יש לזה כותרת ופה לא ואם המטפל שלך לא מוכן להכיר בכך שהקשיים שלך הם כהנה וכהנה, תגיד לו שלום ולא להתראות.

ואיך יודעים אם המטפל מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים, אם לכאורה אין הגדרה ברורה כזו?

באמת שואלת...

(גם תוהה באיזה תחום נכון יותר לטפל. כי ויסות חושי - עובדים בריפוי בעיסוק. הצפה רגשית - אצל מטפל רגשי. ואולי חבל ללכת לכמה מטפלים, אם הכול בעצם נובע מאותו מקום?)

כלל לא כותבת בפורומים פתוחים...)

ההגדרה לא חשובה. חשוב מה עובר עלייך ואיזה טיפול נותן לך מענה הכי מדויק. הגיוני מאוד שלפעמים יידרשו כמה סוגי טיפולים, ואולי מה שטוב לאחד לא יתאים לאחר, וזה בסדר. אדם הוא יצור מורכב, מעבר לכל ההגדרות, וכנראה אין כללים חד משמעיים, כל מקרה לגופו.

עם כל הכבוד לפסיכולוגיה, היא לא תורה מסיני. ובה עצמה יש מחלוקות וכל מיני גישות. מבחינתי לוקחת ממנה את מה שטוב לי ואני מתחברת אליו. אך מאמינה ששורש הדברים עמוק הרבה יותר. אישיותנו ומסלול חיינו אינם במקרה. הקב"ה בחר לאתגר אותנו באופן מסוים, וכנראה זה תואם לשליחותנו בעולם. אז נעשה מה שתלוי בנו להיות הגרסה המשודרגת של עצמנו ולהוסיף אור וטוב בעולם בדרך הייחודית לנו (ורגישים יכולים לתרום תרומה ייחודית, ומי כמוך יודעת...)

פעם קיוויתי שאם אצליח לשים אצבע על החוויה שממנה הכול התחיל בילדות המוקדמת ולטפל בה - אהפוך לאדם אחר. זה לא קרה. גם כשלכאורה מצאתי את הנקודה, חוויה מגיל שלוש. ובדיעבד אני מבינה שכבר אז הייתי רגישה, ולכן החוויה השפיעה עליי כך. על מישהי אחרת היא לא הייתה מותירה רושם כזה...

אז לסיכום, אני חושבת שחבל לשבור את הראש על חיפוש הגדרות ואבחנות. התחברת לתיאוריה על אנשים רגישים מאוד, ואת מוצאת דרכים לעזור לעצמך לחיות טוב יותר ולהיות אדם טוב יותר - בעיניי זה מספיק. 

המשפט שלי לא נאמר בתור זה שהם לא מחליטים, אלא בתור זה שזה לא נותן להם זכות וטו שרק מה שהם מחליטים נכון.

זה לא משנה אם ההגדרה קיימת, אלה המאפיינים. אם באים ומבטלים את מה שאת בין אם זה תחת הגדרה כוללת ובין אם לא, תגידי שלום ולא להתראות.

ואולי פשוט במקום להסתבך אם כן ולא קיים בפסיכולוגיה, לחשוב על אופציה אחרת כמו פסיכותרפיה שהציעו פה ששם זה כן מקבל הכרה.

להיות כמו שאת ? או ש - זה יהפוך את הקושי שלך לרשמי ולא "מומצא"?

ואם נניח היית הולכת למגה אבחון, והיו אומרים לך שאת מאובחנת ב x y z וכל האבחנות הן באמת חלק ממה שמגדיר אר"מ אבל בלי הכותרת/ מטרייה של אר"מ, זה היה משנה לך שהכותרת חסרה?

והאמת מזה בא לי לחבק אותך על הפתיחות והכנות ❤️

לא תכננתי לדבר על כך בפתיחות (ועוד בפורום פתוח), אבל אם זה מזכה אותי בחיבוק (וירטואלי כמובן! אני רגישה גם לחיבוקים) ממך אז זה דווקא טוב😊

באמת זה מה שהכי חשוב לדעתי

גם אבחון יכול לעזור כי בסוף נותנים מענה טיפולי גם וזה דבר טוב, אבל גם בלי זה - תקבלי אותך על כל חלקייך בלי לנסות להילחם בעצמך בתור התחלה

זה גוזל מלא מרוחב הפס ואנרגיות שיכולות להיות מופנות להתמודדות וצמיחה.

זאת הכלה, מה שנקרא, ועם זה ננצח בעזרת השם

הרבה שנים הייתי בביקורת כלפי המנגנון שלי ואיך שהוא פועל. היום אני חי איתו בשלום ומדי פעם לוקח נקודה כדי לעבוד איתה. לא בלחץ.

(אני חושב שהפורום פה הוא שיפור אמיתי: לגלות שאני לא משוגע ושיש דבר כזה ושיש גם כלים להתמודד איתו במקום פשוט להיות חסר אונים מול ההצפות והמנגנון הרגשי)

בעזהית

א. כי הdsm נכתב על ידי בני אדם ולא נביאים, והוא מתעדכן ומשתנה כל הזמן. יש הפרעות שיורדות מהרשימה ויש כאלה שמתווספות אליה, יש סימפטומים שמשתנים בהגדרות של הפרעות קיימות וכו'. הכל לפי המחקרים. ההגדרה Hsp היא חדשה מכדי להחקר ולכן ברור לי למה היא לא שם, עוד לפני עדיין האם מקומה שם או לא..

ב. בכל ההפרעות הסימפטומטיות (כאלה שמאובחנות רק על סמך סימפטומים ובלי מצב קליני שניתן לאבחן חד משמעית), נכנסת תמיד שאלת הטמפרמנט. עד כמה זו "הפרעה מוגדרת" כמה זה פשוט "עניין של אופי". ילד שכל הזמן קופץ תזזיתי ורץ, האם זה כי יש לו היפראקטיביות בעייתית, או שזה כי זה הטמפרמנט שלו? ילד שהוא שקט וביישן, האם זה כי הוא Hsp, או שהוא פשוט שקט וביישן באופי?

אופי הוא לא מונח מדעי. אי אפשר "לאבחן" אופי, כמו שאי אפשר לקבע אופי; אופי זה דבר שיכול להשתנות עם החיים, הגיל והביטחון, ומושפע מאוד מגורמים סביבתיים והתפתחותיים.

ג. וכאן נכנסת השאלה מה המשמעות של ההגדרה של ההפרעה באופן רשמי.

אני (בתור קשב וריכוז עם היפראקטיביות וגם רגישות יתר) יוצאת מנקודת הנחה שבשורה התחתונה לכולנו אין ויתורים; אני לא יכולה ללכת למכולת ולהגיד סורי לא קיבלתי משכורת כי לא הצלחתי להחזיק בעבודה בגלל שישלי בעיה בקשב, תנו לי בחינם. וגם לא להגיד הי תחזיקו אותי בעבודה גם אם אני עושה טעויות כי זה לא אשמתי זה הקשב. וגם לא סליחה ששכחתי לארגן את הילדים בזמן זה הקשב.. אחריותי היא למצות את החיים ב100% ולעשות "כמו כולם", גם אם זה קשה לי יותר.

ההגדרה חשובה!!! בשביל להכיר את עצמי, לזהות את מוקדי הקושי ולפתח אסטרטגיות התמודדות.

אף פעם לא "נתגבר על התסמינים", הם חלק ממנו; אבל כן נצטרך להתמודד איתם ולהגיע לתחנה הסופית למרות הקשיים שהם מוסיפים.

בקשב, יש טיפול תרופתי ודגשים טיפוליים נוספים, ולכן יש משמעות לאבחנה הפורמלית.

לHsp אין היום קו מנחה טיפולי מוכרז. זה לא נחקר מספיק. לכן אין משמעות לאבחנה הרשמית, עד שייחקר אחרת.

ולכן בשלב הזה של העולם, כל אחד צריך לבחון את הכיוונים שמתאימים לו באופן אינדיבידואלי..  

כמובן, אין המטרה של אבחנה רשמית כדי לנפנף אותה מול העולם כדי ש"יוותרו" לי, אלא כדי להכיר את עצמי ולפי זה לדעת באילו כיוונים לטפל.

אולי באמת בעוד עשרים שנה ה-dsm כן יתייחס להגדרה של אדם רגיש מאוד... ואז גם יהיה מתווה טיפולי מוגדר.

(אגב, גם אוטיזם הוא אבחנה שמבוססת על אופי - אם אפשר להגדיר את זה כך - ולא על משהו פיזי מוכח. וזו אבחנה שבהחלט פוטרת אנשים מכל מיני דברים...)

לא מכירה אישית, אבל יש להם באתר התייחסות במאמר ארוך על הנושא

אולי הם גם עוזרים לטפל אם תרצי לבדוק

יעיל לא פחות מפסיכולוג

היו לי 2-3 פגישות פעם של ייעוץ, שחלק מהן היה שימוש בכלי פסיכותרפיסטי וזה מאוד מאוד עזר לי

בשיחה עם פסיכולוגית ב2 פגישות סביר להניח שהייתי יושבת ומדברת שזה גם נחמד, אבל לא בטוח שככ מהר הייתי מקבלת כלים להתמודדות.

אני מעדיפה סשנים ממוקדים וקצרים (זה גם יותר ישים לי מבחינת זמינות רגשית לטיפול) ולא טיפול אחד ארוך

אבל מה שטוב לך כמובן

אבל זה רק אני.

אבל תסתכלי על הרמזים שכן פיזרתי בפורומים -  הרבה כתיבה עצמית. הרבה נסיון להבין את המנגנון ולכבד אותו במקום להילחם בו. ועוד.

אני יכול לקחת כל פעם נושא אחד ולעשות עליו עבודה כדי לשנות את ההשפעה שלו על החיים שלי.

כל השאר עדיין משפיעים. בעוד שבוע נטפל במשהו אחר ואז גם הוא יאבד שליטה עליי.

האם אני רגיש? כן. האם דברים שפעם היו מייצרים אצלי חרדה עדיין מיצרים אותה? לא. האם יש נושא שמייצר חרדה השבוע ושבוע שעבר? כן. אבל זה רק הוא. ובשאר אני מתפקד בסדר למרות שהוא נמצא.

שמתי לב שככל שאני יותר בטוב, אני יותר פתוחה להתמודדות, אבל זה בדרכ ספונטני יותר ולא משהו מוכוון כי המנגנון שלי התרגל להתגונן מפני רעש לא מבוקר למשל וזה כשלעצמו יכול להרוס את ההתמודדות, כי זה מפריע, אבל לפעמים אפשר להטריל את המנגנון ועצם זה שצלחתי את הסיטואציה מוריד קצת את הרגישות לפעם הבאה

עם מרקמים אני פחות מנסה לעבוד האמת. זה לא משו שאני לא מצליחה לעקוף ולחיות איתו עם התאמות

שמתוך זה שהצלחתי לדכא את המנגנון המתגונן בסיטואציות מסוימות (יצא לי צרוף מילים הזיה😅), אוכל להרחיב את זה עוד

כלומר, אני עוד בוחנת איך לנטרל אותו בזמן אמת,ובכלל,  כי בינתיים הוא יותר מפריע לי משומר עליי ונראה לי שזה המפתח. אבל צריכה לחפור קצת לעומק ולהוריד כמה שקי חול כדי להגיע לשם

יש משו שקשור לנינוחות ובטחון שיושב שם, אבל אני לא מצליחה לדקור עדיין את הנקודה. אעדכן ןכשיהיו תובנות

בקיצור, כאן בונים

ואני לא מאמין במלחמות. כלומר, פעם האמנתי. זה לא עובד. זה מכלה את הכוחות במלחמה שהיא בעצם לולאה אין סופית.

בזמן אמת בדרך כלל קשה לנו לתפקד כי אנחנו מודלקים מדי, אבל אפשר לעשות שיעורי בית אחרי. או לפני - להתכונן.

שקדמה לזו?

זה קרה ספונטנית, בלי טיפת מאמץ..שום מלחמה

אולי המילה 'לדכא' במשמעותה היא פעולה אקטיבית, אבל זה קרה מעצמו פשוט

מה שקורה מעצמו זה טוב.  בסוף יש לנו קיבולת מסויימת להכיל דברים "לא נעימים" וכשהיא נגמרת היא נגמרת. צריך לכבד אותה

רגישות פיזית יושבת על "שורש". אם מנקים אותו אז פלאים יכולים לקרות (למרות שבדרך כלל פשוט מגלים עוד קומה של אותו עניין, אבל גם אותה אפשר לנקות).

לגבי רעשים - היה פחות אתגר אצלי. כן היה לי בעבר צורך לפעמים ברעשים מונוטוניים והיום לא.

תחושה ומרקמים - לגמרי. היום אני מסוגל הרבה יותר (עזבו מסוגל, קל לי יותר). הקיבולת שלי למגע פיזי עלתה פלאים. קריטי עם ילדים וכו'.

כי באמת זה קריטי כשיש ילדים (הקושי השמיעתי מאתגר עוד יותר כשיש ילדים).

מניחה שזה אישי מכדי לפרט על גבי הפורום...

אם אנסה כל פעם לפתור את מה שמעלה בי חרדה, זה לא ייגמר😑.. אני מעדיפה להתייחס כחרדה קודם כל כמפגע פיזי. היא מפריעה לי לתפקד, אז אני מזיזה אותה הצידה. אחרת, היא מנהלת אותי.

אחרי שהגוף שלי פנוי ממנה,רפוי, לא דרוך, המחשבות לא רצות, הראש  מתחיל לעבוד ולעבד.

(ספר של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) -

כך אמרה לי לאחרונה פסיכולוגית קלינית.

אז מה היא כן?

אולי אנחנו רק ממציאים שאנחנו שונאים כוסברה?

או שאולי אם נתאמץ מאוד נצליח להתגבר על השנאה?

או שאולי בכלל תסמיני השנאה מצביעים שיש לנו הפרעה אחרת בכלל, כזו שכן מוגדרת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה?...

מה דעתכם על זה?

יצא לכם לדבר על כך עם פסיכולוג?

ובמילים אחרות:

זה שמשהו לא שם, לא אומר שהוא לא קיים. זה פשוט אומר שלדעת אלה שכתבו את הספר (ספוילר: הם לא אלוהים) לא מדובר בהפרעה או מחלה נפשית, אלא במשהו תקין או בתחום הסביר וכו'. וגם אם זה לא תקין, עולה השאלה כמה זה מפריע לתפקוד השוטף, כמה הפרט או הסביבה שלו סובלים מכך. 

גם ביישנות למשל לא מופיעה בספר הזה, למרות שהיא בהחלט יכולה להפריע לתפקוד השוטף. למה? כי לא מדובר בהפרעה נפשית אלא בתכונה נורמטיבית שאינה מוגדרת כמחלה או הפרעה.

1. ממש מקווה שלא יהפכו את ההגדרה אדם רגיש מאוד להפרעה (מה כן אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים רגישים שמתקשים חוץ מטיפול זה כבר סיפור מורכב יותר ולהזדמנות אחרת).

2. לצערי הרבה מהפסיכולוגים ומטפלים בכללי לא מאמינים שזה משהו אמיתי וזה נובע משני דברים. גם שהם לא למדו על זה וגם שלמרבה הצער עדיין אין מספיק מחקר בנוגע לאנשים רגישים מאוד וגם לא נראה שיש הרבה עבודה בכיוון (אולי זה נובע באמת מהנקודה שד''ר ארון כותבת בספר שאנשים לא רגישים לא מבינים את זה עד הסוף כי מבחוץ יכול להראות כמו דברים אחרים)

3.לגבי זה שאולי אנחנו עובדים על עצמנו...

אני יודעת שבהרבה פורומים של אר''ם יש אנשים שהם לא רגישים מאוד וכן עם דיכאון או קושי אחר ומנצלם את הפלטפורמה, החברה האמפטית וההקשבה וזה שלא יסלקו אותם ברגע שהם אומרים שהם אר''ם וזה הופך את האווירה ללא נעימה בכלל בעיני ומגדיל את השאלה אולי אנחנו עובדים על עצמנו הרי אין מבחן רשמי. 

אבל נעשו אומנם מעט ולא בהיקף מספיק מחקרים ויש הבדל בין אנשים רגילים לאנשים עם רגישות גבוהה. רגישות גבוהה זה דבר שקיים!

הרבה פעמים רגישות יכולה להראות מבחוץ כמו פחד או ביישנות או מופנמות וכו ,  ולאנשים רגישים שחיים באופן שלא טוב להם /שגדלו בסביבה בלי מספיק תחושת ביטחון ולא טיפלו בזה אחכ יש יותר נטיה להיות חולים , בחרדה, בדיכאון...

בעיני ממש ממש חשוב ללכת למטפל/ת שמכיר את ההגדרה השקיע זמן בללמוד אותה והוא לא מזלזל באנשים רגישים מאוד כי זה יכול להיות הבדל של שמים וארץ

לי זה היה ממש משמעותי וגם טיפול גופנפש ולא רק פסיכולוג כי אצלנו הרבה יותר קרוב ומחובר בין החלקים השונים שלנו וזה צריך יחס.

אני הייתי נורא נורא רגישה באולפנה.

וגם חברות רגישות שלי אמרו שאני רגישה בטירוף. הייתי מוטשת וסחוטה רגשית אחרי כל דבר כמו יום לימודים סטנדרטי או חמש דקות -רבע שעה בהרקדה. הייתי נמנעת מדברים כמו קניות או המצאות במקומות שלא ממש מכירה ולא יכולתי להיות במפגשים חברתיים אחר הצהרים, גם אם רציתי לא הצלחתי שלא לברוח משם. הייתי עם כמה חברות קבועות שכמעט כולן רגישות מאוד. הייתי בסטרס כל הזמן וזה החמיר לאורך התיכון. לא היה לי איבחון רשמי בעינין אבל כנראה גם היה שלב שהייתי בדיכאון. היו בנות בכיתה שחשבו שאני אוטיסטית וצריכה טיפול והלכו למחנכת שתעזור לי ...  

והיום אחרי הרבה לימוד ועבודה החיים שלי נראים לגמרי אחרת אני לא מסתובבת עם בערכת ''עזרה ראשונה'' להצפות /התקפי חרדה ובטח לא תלויה בה, אני יוצאת כשיש לי אופציה וזמן למפגשים חברתיים וחוזרת עם אנרגיה מחודשת משם, ממצב של להיות מוצפת רוב היום אני אולי מוצפת פעם בשבוע -חודש תלוי בעומס גם לא לזמנים ממושכים (וזה כשאני בתקופות עמוסות והורמונליות ועם פחות מדי שינה) והרגישות היא עדיין מהדברים היותר בולטים בי אבל לא בצורה שמנהלת לי את החיים אלא בצורה שאני יכולה להיות מאוד קשובה לבן שלי וללמד אותו להקשיב לרגשות שלו(זה ממש מדהים הוא בן שנה וקצת וממש יודע מתי קשובים ופנויים אליו ומתי לא והוא צריך להתעקש על שלו, הוא יודע לזהות איזה אוכל טוב לו ואיזה לא ...)

כל זה התאפשר בגדע שידעתי לשים את הדברים בפרופורציות נכונות אחרי שידעתי שאני רגישה והקשבתי למה שאני צריכה וטיפלתי בחרדה ובגבולות שלי וכדו. בלי ההבנה שאני רגישה לא היה לי את היכולת לדייק את הדברים שלי זה כמו לנסות לעבוד כמו ברכבת שנוסעת ישר כשאת ברכבת הרים (לא בגלל שזה קשה פשוט כי זה לא מותאם)

זה הכל בראש

יש ימים ככה ויש ימים ככה

יש ימים שאני מתגברת ומה שחייבת חייבת ויש ימים שאני נמנעת כי זה ה כי נכון לי ההתכנסות באותו הרגע.

אבל משתדלת שזה לא יעצור לי את החיים

מלראות את הצוות בגן אי אפשר לברוח למשל

דווקא כשאני עובדת אני יותר תופסת ביטחון גם הלאה…

תהיה עם ביטחון אל תתני לזה להשתלט עלייך

תשנני לך בראש שאת מושלמת ותהיה נינוחה נשימות גם עוזר בסיטואציה  

ויודעת מה אז חושבים שאת הזויה אז מה ?

לכולנו יש שריטות אף אחד לא מושלם

אותי חושבים סנובית או מתנשאת למשל וזה ממש לא נכון

אבל משתדלת לעשות עבודה עצמית להתגבר ולא להתייחס למה שאנשים אחרים חושבים 🙂

אחרי כל מיני דרכים ונסיונות גיליתי שלפחות לי מה שעזר הרבה זה לדבר עם מישהו שעזר לי להבין יותר טוב את המקום הזה בנפש ונתן לי גם כלים איך להתגבר על זה לאט לאט ולבנות שרירים בנפש של שלווה וביטחון

הרב יובל מיטלמן / להקשיב ללב החיים, שיעור 2 - חברים

הרב מדבר שם על הערך והביטחון העצמי של האדם, אני חושבת שבתור אנשים רגישים מאוד- העניין הזה הרבה פעמים מתבטא אצלנו..

בעיקר בשידוכים (יכולה אפילו להגיד על עצמי שאחרי פגישה לא כ"כ מוצלחת, או תקופה שנפגשת ולא מתקדם מרגישה את החלישות הזאת).

ובאמת באמת צריך גבורה עצומה.. אשריך!

שמעתי ולא הצלחתי לקחת עצה מעשית מהשיעור אלא רק אבחנות טובות.

איך הוא עזר לך?

שבעיקר ההמלצות המעשיות זה להתחזק במי שאנחנו, שזה נעשה ע"י מפגש עם האנשים החיצוניים (כפי שהוא מדבר שם על הסוגי חברים).

הרבה פעמים בפגישות, אם יצאנו מקשר ארוך ונפגשנו אחר כך לאיזה פגישה אחת- קורה שאנחנו קצת 'נשברים'..

כי הרגישות באמת באה לשמור עלינו (לענ"ד), לכן בתחושה של הלופ שאמרת.. להציג את זה שוב מחדש,

זה בוודאי מגיע עם אישיות מאוד מיוחדת ולכן כביטוי לזה הרגישות קצת מנסה להתגבר ולסגור אותנו..

הטיפ אולי הכי גדול משיעור הזה, זאת הגידה של החבר האוהב.

להגיד לעצמך שאתה טוב, לחזק את הביטחון, הערך והאהבה העצמית. ואז בוודאי מי שנמצא מולנו רואה את זה- ואולי זה קצת יותר מקל על התהליך.

מקווה שזה עוזר..

אפשר לפתח את הרעיון מהשיעור יותר במסרים. (:

אני חושב אחורה ומבין כמה שהמנגנון הזה ניהל אותי ואולי מותר להגיד גם דפק אותי. היום יש לי הרבה יותר כלים להבין מה עבר עליי אז.

אולי יכול לתת משהו:

כלומר, עם ילדים (וגם עם בני זוג, אל דאגה) כמה שאוהבים אותם והכל לפעמים פשוט נגמר ורוצים שיעזבו את הגוף שלנו. זה לא דבר שצריך להתנצל עליו כמו שצריך להכיר אותו.

ומוסיפה, שאם קראת את יודעת שחלק מהעניין של להיות אדם רגיש מאוד, נוגע גם לרגישות תחושיתית ולחוויה שמגע/גירוי שמגיע מבחוץ ולא בשליטתנו יעורר את מערכת העצבים יותר. פתחתי את הספר אדם רגיש מאוד, ורואה שהיא מדברת על זה קצת בעמ' 32-34, את מוזמנת לקרוא שם.

אז אם זה קשור? יש סבירות גבוהה שכן.

בכללי חושבת שלאר''מ יש עבודה משמעותית עם הצבת גבולות, ולאור מה שקראתי בספר בעמודים הנ''ל יש מצב שחלק מהריפוי והתיקון שם עוברים דרך הצבת גבול לצד בחירה מותאמת ליכולת שלך.

שולחת לך את ההמשך באישי @Avigailh1

זה דורש עבודה איך להתמודד עם זה.

קצת פחות מתאים לפרט בפורום פתוח.

בכל אופן, אני חושבת שכל אחד מפתח לעצמו אסטרטגיות משלו.

לא להתייאש מטיפול פשוט צריך טיפול שיתאים לטראומה וגם כאן יש כמה שיטות אני אכתוב לך מה מכירה אולי זה ייתן לך כיוונים חדשים ❤️

Emdr יכול לאפשר שחרור ללא דיבור

דמיון מודרך- צריך חיבור, ריכוז והדרכה טובה

S.e - נועד לריפוי טראומות. מצריך חיבור לתחושות הגוף ורמה גבוהה יחסית של מודעות.

See far c.b.t- פיתוח של s.e ריפוי באמצעות שילוב של שיטות: קלפים טיפוליים, דמיון מודרך קצת, s.e וc.bt

שיטה מעניינת

פרחי באך- אנרגטי. בשילוב עם טיפול רגשי לא מומלץ לבד כשלוקחים תמצית לשחרור מטראומות...

ריפוי באנרגיה- ריפוי באמצעות אנרגיה שאדם שולח... לא קונבנציונלי אך לפעמים יכול לעזור במקום שטיפול רגשי לא הצליח...

בהצלחה יקרה...

אם תרצי להתייעץ עוד בפרטי בשמחה 

אם זה עייפות מהחיים בכללי

אני מאמין שבמצבים מסויימים זה מתבקש

בפרט זמן קצר אחרי מה שתיארת..

אני בגישה שמותר להתחתן מתוך תקווה

שהביחד יסתדר משהו

בפרט אם שני הצדדים מודעים

דווקא אין לי את הצד הזה של עייפות מהחיים.. אני מאוד מודעת למה שקורה איתי.

מבחינת מצב רוח, מאוד סובלת. כרגע בגדר "נכה רגשית", לא מצליחה לבכות או לבטא את עצמי.. וגם מאוד צריכה 'להחזיק את עצמי' בשביל לתפקד בדברים שאני עושה.

אני בעיקר עצבנית, בא לי כבר להיות נורמאלית.

לגבי להתחתן.. בחור רוצה מישהי 'שמחה'- ובפועל אני בן אדם מאוד שמח.

אז מרגישה הרבה פעמים שבקשר זוגי אני מאוד צריכה להסתיר את הצד הטראומטי בשביל שירצו אותי בכלל.

כי זה חתיכת תיק.

הייתי שוקלת אם לצאת עכשיו עם גברים. חבל לצאת ולאכול את הלב ולחיות כל רגע על הסיכוי לטריגר.

אם מה שקשה לך זה החסם בלב, שלא מסוגלת להיפתח ולבכות. קחי זמן עם אנשים רגועים, תטיילי בטבע, תחיי בשאנטי ולאט לאט זה ייפתח (ברור שבהתחלה גם כשיושבים בשיא הרוגע של הטבע, עדיין לחוצים. אבל כשנמצאים שם 3 ימים כבר נהיים שאנטי...).

זו דעתי, מקווה שהעצה הזו נכונה לך.

אולי כדאי לך לנסות את שיטת ימימה-או כל דרך שנועדה לתת לך תהליך של ריפוי ובניין רוחני פנימי שיתן לך יציבות וחוסן כלליים... בהצלחה ממש אחותי

יש מקום הנקרא "למרחב". גם במרכז וגם בירושלים. מקום דתי.

רק כרטיס של קופ"ח. מכירה אנשים שנעזרו אצלם. מאוד מרוצים.

מלבד זו - נסי לעשות דברים המשמחים אותך. חוגים למיניהם

(דברים שאת אוהבת/אהבת בדרך כלל גם אם עכשיו לא).

לספר לחברה טובה טובה ודיסקרטית, אם יש לך כזו.

הליכה רגלית מהירה, או סתם טיול בטבע (יש קבוצות כאלה של נשים)

מאוד יכולים, לענ"ד לעזור.

מוסיקה. ריקוד (ריקודי עם? סלסה?), התעמלות (אירובי?)

כדאי לעשות לעשות ולעשות ולהסיח את הדעת.

רב אושר פרוינד זצ"ל, שעסק עם כל סוגי הבעיות

ולא נבהל מדבר, אמר:

אין חבל. אין אולי. כאן ועכשיו!

.

מה שהיה, היה. הנשמה שלך גדולה מזה! 

חשבי עליה. איך היא טהורה וענקית ולמעלה

מן הנפש הפגועה שלך.

בירושלים, "למרחב" ברח' חירם. ליד רח' ירמיהו

ליד שמגר. אם את ירושלמית.

במרכז הארץ - צריך לשאול אותם.

יש תורים ארוכים. רבים הם המתייעצים....

אבל הכל סד"ש.

חבל שזה תמיד מגיע בסוף:

תבקשי מהשם שיראה לך את השליחים שלך. 

שליחים - יכול להיות כל דבר. לא רק יועצים.

עוד משהו, נורא חשוב:

התנדבות במשהו שקרוב לליבך. אנ י משערת שתגידי

מה לי ולהתנדבות עכשיו. אבל ברגע שאת מעניקה

משהו מעצמך, ולא הדבר הקטן ביותר, את מרגישה

טוב יותר. זה מחזק את הדימוי העצמי שלך. זה

מסיח את הדעת.

את יכולה לעשות המון ולהיות מאוד מאוד מאושרת!

שמעת על לואיס היי?  היא היתה מעין מדריכה

רוחנית נפשית, ומה שהיא עברה (בגיל 5) -

נורא.

בינתיים, לדעתי כן כדאי ליטול תרופות לזמן מה,

אני בעד. סך הכל, אנחנו בשר ודם. רק גוף.

כמו תרנגולת למשל...... אז להתייחס אליו

בהתאם.

וגם - תקני לך (אם אפשר) דברים יפים

ו...תתגנדרי. כל יום, אחרי הקימה בבוקר.

באמת!

בהצלחה רבה, מתוקה. השם יעזור. עוד תראי.

רק תרצי.

קודם כל, אם אני מבינה נכון יצאת עם בחור והוא חצה את הגבולות שלך בידיעה שהם הגבולות שלך? או ששניכם הייתם שם ואת מתחרטת בדיעבד?

התקפי חרדה זה חוויה נוראית. חיבוק.

זה סופר חשוב לתקשר כלפי עצמי וכלפיו את הגבולות שלי. אבל למה את באה אליו בטענות שמבחינתו הוא מדמיין וחושב שהסכמת/רצית?

ואחרי שכתבתי את זה, מותר לך להרגיש שזה היה טוב. מותר לך להרגיש שאת לא רוצה. מותר לך להרגיש פגועה ונפגעת.  והכי חשוב זה לדעת לתקשר לעצמי את  מה אני מרגישה עכשיו.

גם אם "צריך" להרגיש אחרת. אני מרגישה עכשיו פגועה. אני מפחדת לצאת לדייט עכשיו כי הוא שוב יפגע בי (או ליתר דיוק: אני ארגיש לא בנוח ולא אדע לתקשר לו את זה, ואז הוא יפגע בי פשוט כי ככה זה).

צאי להפסקה מדייטים. צאי לעשות את העבודה הרגשית שלך. תחזרי להיפגש עם בנים כשאת מסוגלת בלב שלם ונפש חפצה להגיד להם לא והם ישארו בקשר. אה - ואם הוא גבר שאת לא יכולה להגיד לו לא ואת מרצה אותו, גם אם הוא הבחור הכי מקסים בעולם והוא בסדר - ביי. את צריכה להיות אישה, לא סמרטוט.

לא מעניין אותי מה הצד השני חושב. או מרגיש. או מדמיין.

יש הבנת סיטואציה בסיסית.

וגם כל התגובה שלך חסרת הבנה אחותי.

לא מנסה לחפש רחמים על האנשים האלה, כי יכולה להבטיח לך שהם חיים את החיים שלהם *כרגיל*- ספויילר.. אני לא

האנשים האלה ב"ה כבר לא חלק מהחיים שלי, אז אין שום דבר לתקשר לאף אחד.

מקווה שהעצבים שלי עוברים.. כי הצלחת לעצבן אותי.

שיחשוב מה שהוא רוצה. למי אכפת.

(יש מצב שהוא באמת פוגע, שוב, אני לא מכירה אותו או את הקשר שהיה לכם).

העניין זה שאת צריכה לדעת לתקשר את הגבולות שלך כדי לשמור על עצמך. קודם כל כלפי פנים ואחר כך כלפי חוץ.

בקשר הבא שבעז"ה יהיה לך טוב ומיטיב יש סיכוי סביר שבחור טוב ונחמד ירצה משהו שלא מתאים לך. והכי חשוב זה שאת תדעי את הגבולות שלך כדי להגיד לו לא. אם הגבולות נשארים "בתוך הראש שלך", אז את שוב תיכנסי למקום של פגיעה כואבת ואת זה אני רוצה למנוע.

לא יודעת מה היה הסיפור שם באופן ספציפי

אבל צריך להיזהר עם רמיזות לכיוון האשמת הנפגע

יש התנהגות חברתית סביבתית נורמטיבית שלא אמורים להגיד אותם בגלוי, זה פשוט אמור להיות ידוע לכולם

משל לאדם שנגנב לו הארנק וישאלו אותו אם הוא לא תלה שלט לא לקחת את הארנק שלי 

יש קווים אדומים ואני חושבת שכולנו אמורים להכיר אותם 

מה אכפת לנו מידת האשמה שלו?

היא חווה כאב גדול וסבל של שנים, ואנחנו דואגים/ות לה. מצידי שההוא יהיה צדיק יסוד בניין.

העיסוק בשאלה כמה אותן בחור אשם, סתם הורס את הנושא עצמו. לא לטוב ולא לרע.

הריפוי שלה לא עובר בשום צורה דרך החשיבה כמה ההוא לא בסדר, וגם לא ממש רלןןנטי המליר החברתי או העונש שהוא יקבל (אם וכאשר).

הערתי הערת אגב בלי קשר לנושא הריפוי של הפותחת... 

בנוגע לכניסה לסוגיה של האם זאת שנפגעה באמת נפגעה או באיזה חומרה היתה הפגיעה, אולי הוא עבר גבול שבסדר לעבור ומצידה אם רק היא היתה אומרת לו מראש שזה הגבול שלה אז הדברים היו נראים אחרת...

שככה היה נשמע שנרמז ועל זה הגבתי (אולי גמאני לא הבנתי נכון 😅)

בתכלס, לא כזה קריטי באמת ההערה הזו כי זה לא משנה לפותחת 

גם לי אין כוח להיכנס לזה.

רק רציתי להגיד שאם השיח על בחורה שחיה בחרדות ופלשבקים, יהפוך לכתב אישום לאיזה איש גשם לא רלוונטי, זה הפסד לכל הצדדים.

יתרה מזו, במקרים רבים הבחורה רק תרגיש שהוא לא האשם היחיד והמוחלט, ואז רק נגביר חה את הסבל וההלקאה העצמית.

עדיף לנתק את הסיפור משאלת האשמה, ולהתמקד בכך שיש כאן חברה כאובה ואנחנו דואגים לה!

עצם זה שיש לי כוח לכתוב ולהביע, ובעיקר להעמיד את עצמי מול מראה ולהבין את המצב שלי - זה כבר חצי מהפתרון.

כל התהליכים הנפשיים הם מאוד עניין של תודעה. מקווה שאת במקום שהתודעה מתחילה להשתנות והכל יתחיל לזרום לכיוון טוב.

מלא הצלחה נשמה מתוקה ♡