לאנשים שנמנעים מאבחון ומטיפול שיכול להועיל להם, כי מפחדים, בורחים מלהגדיר עצמם עם תופעות אחרות שנחשבות שליליות או לא מחמיאות לדעתם.

והאמת שההודעה הזו עושה רע הרבה יותר ממה שהפסיכולוגית ההיא אמרה לי...

האם את/ה אדם רגיש מאוד? או שבאת לפה כדי להטיח דברים לא רגישים בחברי הפורום (ועוד מאנונימי)?...

כתבת מאנונימי כרצונך

וענו לך.

אין איסור לעשות כך.

נא לא להשתמש בדמגוגיה.

כולנו אנשים רגישים, אי אפשר לקחת בלעדיות על זה.

ולשאלתך- אני מסכים עם דברי הפסיכולוגית.

אצא מהאנונימי כדי לשמור על הגינות ושקיפות.

(ממה שאני מכירה בפורומים - כתיבה באנונימי נועדה כדי לכתוב דברים אישיים ורגישים. לא כדי להגיב לאחרים דברים שאין בהם פן אישי.)

באופן אישי אני משתדלת להגיב בפורומים בצורה עדינה ורגישה, פשוט כי אני יודעת על עצמי שאחרת זה עלול להיות פוגע. כנראה שעכשיו לא הצלחתי להיות רגישה מספיק, מחילה.

ולגוף הטענה:

אני ממש לא חושבת שההגדרה של אדם רגיש מאוד נועדה כדי לברוח מהמציאות. כשאני גיליתי את ההגדרה הזו הרגשתי שנפקחו לי העיניים, והבנתי על עצמי דברים שמקודם סתם הרגשתי אשמה בהם.

אמנם אל הפסיכולוגית שהזכרתי כאן הלכנו בשביל אחד הילדים, אבל גם בעצמי לא נמנעתי מטיפולים, דווקא כי אני יודעת שאפשר לעזור לתסמיני הרגישות להתמתן.

אני פשוט מרגישה שההגדרה הזו עוזרת גם בטיפול, כי כך לא מתפזרים לכל מיני כיוונים.

ועכשיו, בעקבות דברי הפסיכולוגית, ההרגשה הזו קצת התערערה לי...

אז חוזרת על בקשתי: אנשים שאבחנו את עצמם לפי השאלון של ד"ר איירון כאנשים רגישים - מה אתם חושבים על כך?

ב"התפזרות"

בסופו של דבר, אם אדם רגיש מסויים לפי ד"ר איירון סובל מדכאון למשל, הוא עדיין יצטרך לטפל בדכאון

כנל בחרדה, וויסות חושי וכד

אין טיפול מיוחד לאנשים רגישים כי הטיפול הוא אותו טיפול בגדול

אם היו מכלילים למשל את כל מה שאני כתבתי ומשליכים את זה כל אדם רגיש - ייתכן וזה יהיה לא מדויק לאדם אחר, כי מה הקשר טיפול בחרדה למי שלא סובל ממנה?

או טיפול רגשי בהימנעות מעימותים כנל?

בעיניי ההגדרה של אדם רגיש היא חלק ממודעות של האדם עצמו לעצמו כדי לא להרגיש אשם, כדי להכיר את עצמו ולעזור לעצמו ולשיים את הקושי, אבל בסוף כמו שכתבתי, בעיניי לפחות זה לא מאוד משנה אם האדם שחווה את הקושי מוגדר כרגיש או לא

מה שמשנה, זה לטפל בשורש שמטרגר את הרגישות להשתלט על החיים או לכל הפחות להיות מודע לה ולשמור על הנפש. כי בסוף, היא מורכבת מאוסף של קריטריונים ששונים מאדם אחד לאחר וכל אחד צריך להתרכז בקושי הספציפי שלו 

חייבת להניח את זה פה, כי זה גם קיים.אני למשל לא הייתי מודעת. עולם נבכי הנפש והמודעות הנפשית והאינטליגנציה הרגשית היה זר לי לחלוטין

לא יודעת לגבי מומצא או לא, אבל כן חושבת שעל הרגישות או בעקבותיה (כל אחד ומה שהוא חושב) יושבים דברים אחרים שאפשר להגדיר 

כלומר, אני מבין איך המנגנון עובד. אני לא אקבע שתי פגישות פרונטאליות באותו יום, אחרי נהיגה ארוכה מפגישה אני אלך לעצום עיניים קצת, אני אלך ברגל כדי לשרוף אנרגיה פיזית וכו'.

החיים לגמרי משתנים כשעושים את זה במקום פשוט לסבול בצורה רנדומלית.

ב"מחשבית" קוראים לזה הודעת שגיאה. כשיש שגיאה ברורה ומבינים את השפה אז אפשר לעבוד.

אני גם משתמשת לפעמים ב"מחשבית" 😅

כשאני בהצפה למשל וצריכה זמן עיבוד אני אומרת שאני בprocessing

או כשאני צריכה זמן לעצמי להתאורר/ לישון אני "הולכת להיטען" או לחילופין "נגמרה לי הסוללה" 

גמני "מכבה/ מרפרשת את המוחין"

מעניין אם יש פה עוד אנשים שמשתמשים במושגים האלה

מאז שהייתי קטנה ממש אמרו לי 'אל תהיי רגישה','תפסיקי לקחת ללב כל דבר', 'תפתחי עוד של פיל', 'למה את כל כך רגישה? אי אפשר לדבר איתך'. בעקבות כל הביקורת והרגישות התפתחו הבעיות המשניות (דיכאון, חרדות וכו'), זה התפתח משני לרגישות שאגב לא רק נפשית אלא גם פיזית אני רגישה וחווה כל מגע קל ככואב, כך שזה כבר משהו שאי אפשר להתווכח איתו.

עברתי כמה אבחונים ואף אחד לא אבחן בדיוק, כל אחד אבחן משהו אחד והתעלם משאר הדברים. גם טיפולים לא הועילו לי כי לא מצאתי מישהי שבאמת מבינה ברגישות יתר ויודעת איך לעזור במצב כזה.

כך שלא התחמקתי, ניסיתי ועבדתי קשה לנסות לבדוק מה יש לי ולטפל בזה, הקדשתי המון כסף וזמן ולא התחמקתי מהגדרות לא מחמיאות, ועדין שום דבר לא עזר כי מה לעשות שעדיין לא הבינו בפסיכולוגיה שיש כזה דבר רגישות יתר וצריך להעזר בכלים אחרים כדי לטפל בה.

כך שהפסיכולוגית טועה מאד, וכך גם אתה. לא הכל הפסיכולוגיה הצליחה לחקור ולדעת, ולא צריך להסתכל על זה כצורה משמיים

וצריך לדעת בענווה שלא הכל אנחנו מכירים יודעים.. אם לא מכירים משהו מבפנים עדיף לא לשלול בצורה מובהקת גם אם במקרה שלך זה כן נכון מה שהפסיכולוגית אמרה

מניפולציות כאלה לא עובדות.

את לא יודעת מה אני מכיר ומה חויתי.

כדאי באמת לשמור על ענווה

כתבתי מחוויית חיים אישית, אין פה מניפולציות, חבל שאתה מבין לא נכון

אני באמת לא יודעת מה אתה מכיר ומה חווית, יכול להיות שעברת דברים מאתגרים מאד, כתבתי רק שאם אתה כותב שאין דבר כזה אדם רגיש אתה לא מכיר ספציפית את זה.

אבל אני כן חושבת שלאנשים רגישים מאוד ייתכנו שלל תופעות שכן אפשר לתת להן שם,למשל: חרדה חברתית, חרדה בכללי, וויסות חושי, לעתים חוסר בטחון והלקאה עצמית, נטייה לפרפקציוניזם, דכאון, אפילו פוסט טראומה

רגישות היא לדעתי לגמרי טריגר לכל זה, בגלל עוצמת החוויה של החיים, חוסר היציבות הרגשית והבדידות בתוך זה בעיקר. בגלל חוסר ההבנה של הסביבה גם. למזלנו היום המודעות עלתה והמידע נגיש יותר וגם האופציות לטפל הן רחבות ומגוונות

את כל אלה בערך חוויתי וחווה בעצמי. חלק קשור לרגישות,חלק לנסיבות החיים, חלק לשילוב של שניהם מן הסתם, ומגיל קטן אני רגישה מאוד. זוכרת אפילו שכילדה היה לי ספר זכרונות ואחת הדודות שם כתבה לי שהיא מאחלת לי להיות פחות רגישה 🙄 כאילו היה לי איך להתמודד עם זה כילדה

בכל אופן אני כן חושבת שניתן לעבוד על כל דבר בפני עצמו ולהגיע למצב שהחיים מאוזנים. לא להיפרד מהרגישות, אלא להשתמש בה לטובתנו כעל הניתן ולא לתת לה להשתלט עלינו

הקושי הוא באמת לשים את האצבע על כל קושי בנפרד, אם ישנו, ולהצליח להתפנות לזה באמת

לא יותר קל להכניס את הכול תחת המטרייה של אדם רגיש מאוד, וכך לטפל באדם הזה?

למה הפסיכולוגיה לכאורה מתנגדת להגדרה הזו?

אבל בכל אופן אני מאמינה שטיפול בכל החזיתות יכול נורא להתיש, בטח אנשים רגישים, וגם - ב"ה, לא כל הרגישים סובלים מכל מה שכתבתי.

וזה גם בעיניי, לא באמת משנה הטייטל - רגיש/ לא רגיש. לפעמים זה גם יכול לייאש המטרייה של הרגישות כי כביכול לא משנה מה נעשה, אנחנו כאלה

אבל לא

כשהתמקדתי בזה שאני חווה קושי, לא עניין אותי שאני רגישה בדווקא. עניין אותי לפתור את הקושי ולעבור תהליך. זה שאני רגישה עזר לי לגלות חמלה ולהיות מודעת למה מציף לי קושי, אבל את זה גם אנשים לא רגישים כביכול צריכים לעשות

ומה זה משנה אם זה מוגדר או לא.

מטפל שלא מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים שלך - אל תלך אליו.

זה לא ממש משנה אם תגדיר תצמך אדם רגיש מאוד, או אדם קשיי וויסות+הצפה חברתית+ מופנמות+עוד דברים שנכנסים במטריה של אר"מ.

במבחן התוצאה זה אותו הדבר פה יש לזה כותרת ופה לא ואם המטפל שלך לא מוכן להכיר בכך שהקשיים שלך הם כהנה וכהנה, תגיד לו שלום ולא להתראות.

ואיך יודעים אם המטפל מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים, אם לכאורה אין הגדרה ברורה כזו?

באמת שואלת...

(גם תוהה באיזה תחום נכון יותר לטפל. כי ויסות חושי - עובדים בריפוי בעיסוק. הצפה רגשית - אצל מטפל רגשי. ואולי חבל ללכת לכמה מטפלים, אם הכול בעצם נובע מאותו מקום?)

כלל לא כותבת בפורומים פתוחים...)

ההגדרה לא חשובה. חשוב מה עובר עלייך ואיזה טיפול נותן לך מענה הכי מדויק. הגיוני מאוד שלפעמים יידרשו כמה סוגי טיפולים, ואולי מה שטוב לאחד לא יתאים לאחר, וזה בסדר. אדם הוא יצור מורכב, מעבר לכל ההגדרות, וכנראה אין כללים חד משמעיים, כל מקרה לגופו.

עם כל הכבוד לפסיכולוגיה, היא לא תורה מסיני. ובה עצמה יש מחלוקות וכל מיני גישות. מבחינתי לוקחת ממנה את מה שטוב לי ואני מתחברת אליו. אך מאמינה ששורש הדברים עמוק הרבה יותר. אישיותנו ומסלול חיינו אינם במקרה. הקב"ה בחר לאתגר אותנו באופן מסוים, וכנראה זה תואם לשליחותנו בעולם. אז נעשה מה שתלוי בנו להיות הגרסה המשודרגת של עצמנו ולהוסיף אור וטוב בעולם בדרך הייחודית לנו (ורגישים יכולים לתרום תרומה ייחודית, ומי כמוך יודעת...)

פעם קיוויתי שאם אצליח לשים אצבע על החוויה שממנה הכול התחיל בילדות המוקדמת ולטפל בה - אהפוך לאדם אחר. זה לא קרה. גם כשלכאורה מצאתי את הנקודה, חוויה מגיל שלוש. ובדיעבד אני מבינה שכבר אז הייתי רגישה, ולכן החוויה השפיעה עליי כך. על מישהי אחרת היא לא הייתה מותירה רושם כזה...

אז לסיכום, אני חושבת שחבל לשבור את הראש על חיפוש הגדרות ואבחנות. התחברת לתיאוריה על אנשים רגישים מאוד, ואת מוצאת דרכים לעזור לעצמך לחיות טוב יותר ולהיות אדם טוב יותר - בעיניי זה מספיק. 

המשפט שלי לא נאמר בתור זה שהם לא מחליטים, אלא בתור זה שזה לא נותן להם זכות וטו שרק מה שהם מחליטים נכון.

זה לא משנה אם ההגדרה קיימת, אלה המאפיינים. אם באים ומבטלים את מה שאת בין אם זה תחת הגדרה כוללת ובין אם לא, תגידי שלום ולא להתראות.

ואולי פשוט במקום להסתבך אם כן ולא קיים בפסיכולוגיה, לחשוב על אופציה אחרת כמו פסיכותרפיה שהציעו פה ששם זה כן מקבל הכרה.

להיות כמו שאת ? או ש - זה יהפוך את הקושי שלך לרשמי ולא "מומצא"?

ואם נניח היית הולכת למגה אבחון, והיו אומרים לך שאת מאובחנת ב x y z וכל האבחנות הן באמת חלק ממה שמגדיר אר"מ אבל בלי הכותרת/ מטרייה של אר"מ, זה היה משנה לך שהכותרת חסרה?

והאמת מזה בא לי לחבק אותך על הפתיחות והכנות ❤️

לא תכננתי לדבר על כך בפתיחות (ועוד בפורום פתוח), אבל אם זה מזכה אותי בחיבוק (וירטואלי כמובן! אני רגישה גם לחיבוקים) ממך אז זה דווקא טוב😊

באמת זה מה שהכי חשוב לדעתי

גם אבחון יכול לעזור כי בסוף נותנים מענה טיפולי גם וזה דבר טוב, אבל גם בלי זה - תקבלי אותך על כל חלקייך בלי לנסות להילחם בעצמך בתור התחלה

זה גוזל מלא מרוחב הפס ואנרגיות שיכולות להיות מופנות להתמודדות וצמיחה.

זאת הכלה, מה שנקרא, ועם זה ננצח בעזרת השם

הרבה שנים הייתי בביקורת כלפי המנגנון שלי ואיך שהוא פועל. היום אני חי איתו בשלום ומדי פעם לוקח נקודה כדי לעבוד איתה. לא בלחץ.

(אני חושב שהפורום פה הוא שיפור אמיתי: לגלות שאני לא משוגע ושיש דבר כזה ושיש גם כלים להתמודד איתו במקום פשוט להיות חסר אונים מול ההצפות והמנגנון הרגשי)

בעזהית

א. כי הdsm נכתב על ידי בני אדם ולא נביאים, והוא מתעדכן ומשתנה כל הזמן. יש הפרעות שיורדות מהרשימה ויש כאלה שמתווספות אליה, יש סימפטומים שמשתנים בהגדרות של הפרעות קיימות וכו'. הכל לפי המחקרים. ההגדרה Hsp היא חדשה מכדי להחקר ולכן ברור לי למה היא לא שם, עוד לפני עדיין האם מקומה שם או לא..

ב. בכל ההפרעות הסימפטומטיות (כאלה שמאובחנות רק על סמך סימפטומים ובלי מצב קליני שניתן לאבחן חד משמעית), נכנסת תמיד שאלת הטמפרמנט. עד כמה זו "הפרעה מוגדרת" כמה זה פשוט "עניין של אופי". ילד שכל הזמן קופץ תזזיתי ורץ, האם זה כי יש לו היפראקטיביות בעייתית, או שזה כי זה הטמפרמנט שלו? ילד שהוא שקט וביישן, האם זה כי הוא Hsp, או שהוא פשוט שקט וביישן באופי?

אופי הוא לא מונח מדעי. אי אפשר "לאבחן" אופי, כמו שאי אפשר לקבע אופי; אופי זה דבר שיכול להשתנות עם החיים, הגיל והביטחון, ומושפע מאוד מגורמים סביבתיים והתפתחותיים.

ג. וכאן נכנסת השאלה מה המשמעות של ההגדרה של ההפרעה באופן רשמי.

אני (בתור קשב וריכוז עם היפראקטיביות וגם רגישות יתר) יוצאת מנקודת הנחה שבשורה התחתונה לכולנו אין ויתורים; אני לא יכולה ללכת למכולת ולהגיד סורי לא קיבלתי משכורת כי לא הצלחתי להחזיק בעבודה בגלל שישלי בעיה בקשב, תנו לי בחינם. וגם לא להגיד הי תחזיקו אותי בעבודה גם אם אני עושה טעויות כי זה לא אשמתי זה הקשב. וגם לא סליחה ששכחתי לארגן את הילדים בזמן זה הקשב.. אחריותי היא למצות את החיים ב100% ולעשות "כמו כולם", גם אם זה קשה לי יותר.

ההגדרה חשובה!!! בשביל להכיר את עצמי, לזהות את מוקדי הקושי ולפתח אסטרטגיות התמודדות.

אף פעם לא "נתגבר על התסמינים", הם חלק ממנו; אבל כן נצטרך להתמודד איתם ולהגיע לתחנה הסופית למרות הקשיים שהם מוסיפים.

בקשב, יש טיפול תרופתי ודגשים טיפוליים נוספים, ולכן יש משמעות לאבחנה הפורמלית.

לHsp אין היום קו מנחה טיפולי מוכרז. זה לא נחקר מספיק. לכן אין משמעות לאבחנה הרשמית, עד שייחקר אחרת.

ולכן בשלב הזה של העולם, כל אחד צריך לבחון את הכיוונים שמתאימים לו באופן אינדיבידואלי..  

כמובן, אין המטרה של אבחנה רשמית כדי לנפנף אותה מול העולם כדי ש"יוותרו" לי, אלא כדי להכיר את עצמי ולפי זה לדעת באילו כיוונים לטפל.

אולי באמת בעוד עשרים שנה ה-dsm כן יתייחס להגדרה של אדם רגיש מאוד... ואז גם יהיה מתווה טיפולי מוגדר.

(אגב, גם אוטיזם הוא אבחנה שמבוססת על אופי - אם אפשר להגדיר את זה כך - ולא על משהו פיזי מוכח. וזו אבחנה שבהחלט פוטרת אנשים מכל מיני דברים...)

לא מכירה אישית, אבל יש להם באתר התייחסות במאמר ארוך על הנושא

אולי הם גם עוזרים לטפל אם תרצי לבדוק

יעיל לא פחות מפסיכולוג

היו לי 2-3 פגישות פעם של ייעוץ, שחלק מהן היה שימוש בכלי פסיכותרפיסטי וזה מאוד מאוד עזר לי

בשיחה עם פסיכולוגית ב2 פגישות סביר להניח שהייתי יושבת ומדברת שזה גם נחמד, אבל לא בטוח שככ מהר הייתי מקבלת כלים להתמודדות.

אני מעדיפה סשנים ממוקדים וקצרים (זה גם יותר ישים לי מבחינת זמינות רגשית לטיפול) ולא טיפול אחד ארוך

אבל מה שטוב לך כמובן

אבל זה רק אני.

אבל תסתכלי על הרמזים שכן פיזרתי בפורומים -  הרבה כתיבה עצמית. הרבה נסיון להבין את המנגנון ולכבד אותו במקום להילחם בו. ועוד.

אני יכול לקחת כל פעם נושא אחד ולעשות עליו עבודה כדי לשנות את ההשפעה שלו על החיים שלי.

כל השאר עדיין משפיעים. בעוד שבוע נטפל במשהו אחר ואז גם הוא יאבד שליטה עליי.

האם אני רגיש? כן. האם דברים שפעם היו מייצרים אצלי חרדה עדיין מיצרים אותה? לא. האם יש נושא שמייצר חרדה השבוע ושבוע שעבר? כן. אבל זה רק הוא. ובשאר אני מתפקד בסדר למרות שהוא נמצא.

שמתי לב שככל שאני יותר בטוב, אני יותר פתוחה להתמודדות, אבל זה בדרכ ספונטני יותר ולא משהו מוכוון כי המנגנון שלי התרגל להתגונן מפני רעש לא מבוקר למשל וזה כשלעצמו יכול להרוס את ההתמודדות, כי זה מפריע, אבל לפעמים אפשר להטריל את המנגנון ועצם זה שצלחתי את הסיטואציה מוריד קצת את הרגישות לפעם הבאה

עם מרקמים אני פחות מנסה לעבוד האמת. זה לא משו שאני לא מצליחה לעקוף ולחיות איתו עם התאמות

שמתוך זה שהצלחתי לדכא את המנגנון המתגונן בסיטואציות מסוימות (יצא לי צרוף מילים הזיה😅), אוכל להרחיב את זה עוד

כלומר, אני עוד בוחנת איך לנטרל אותו בזמן אמת,ובכלל,  כי בינתיים הוא יותר מפריע לי משומר עליי ונראה לי שזה המפתח. אבל צריכה לחפור קצת לעומק ולהוריד כמה שקי חול כדי להגיע לשם

יש משו שקשור לנינוחות ובטחון שיושב שם, אבל אני לא מצליחה לדקור עדיין את הנקודה. אעדכן ןכשיהיו תובנות

בקיצור, כאן בונים

ואני לא מאמין במלחמות. כלומר, פעם האמנתי. זה לא עובד. זה מכלה את הכוחות במלחמה שהיא בעצם לולאה אין סופית.

בזמן אמת בדרך כלל קשה לנו לתפקד כי אנחנו מודלקים מדי, אבל אפשר לעשות שיעורי בית אחרי. או לפני - להתכונן.

שקדמה לזו?

זה קרה ספונטנית, בלי טיפת מאמץ..שום מלחמה

אולי המילה 'לדכא' במשמעותה היא פעולה אקטיבית, אבל זה קרה מעצמו פשוט

מה שקורה מעצמו זה טוב.  בסוף יש לנו קיבולת מסויימת להכיל דברים "לא נעימים" וכשהיא נגמרת היא נגמרת. צריך לכבד אותה

רגישות פיזית יושבת על "שורש". אם מנקים אותו אז פלאים יכולים לקרות (למרות שבדרך כלל פשוט מגלים עוד קומה של אותו עניין, אבל גם אותה אפשר לנקות).

לגבי רעשים - היה פחות אתגר אצלי. כן היה לי בעבר צורך לפעמים ברעשים מונוטוניים והיום לא.

תחושה ומרקמים - לגמרי. היום אני מסוגל הרבה יותר (עזבו מסוגל, קל לי יותר). הקיבולת שלי למגע פיזי עלתה פלאים. קריטי עם ילדים וכו'.

כי באמת זה קריטי כשיש ילדים (הקושי השמיעתי מאתגר עוד יותר כשיש ילדים).

מניחה שזה אישי מכדי לפרט על גבי הפורום...

אם אנסה כל פעם לפתור את מה שמעלה בי חרדה, זה לא ייגמר😑.. אני מעדיפה להתייחס כחרדה קודם כל כמפגע פיזי. היא מפריעה לי לתפקד, אז אני מזיזה אותה הצידה. אחרת, היא מנהלת אותי.

אחרי שהגוף שלי פנוי ממנה,רפוי, לא דרוך, המחשבות לא רצות, הראש  מתחיל לעבוד ולעבד.

(ספר של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) -

כך אמרה לי לאחרונה פסיכולוגית קלינית.

אז מה היא כן?

אולי אנחנו רק ממציאים שאנחנו שונאים כוסברה?

או שאולי אם נתאמץ מאוד נצליח להתגבר על השנאה?

או שאולי בכלל תסמיני השנאה מצביעים שיש לנו הפרעה אחרת בכלל, כזו שכן מוגדרת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה?...

מה דעתכם על זה?

יצא לכם לדבר על כך עם פסיכולוג?

ובמילים אחרות:

זה שמשהו לא שם, לא אומר שהוא לא קיים. זה פשוט אומר שלדעת אלה שכתבו את הספר (ספוילר: הם לא אלוהים) לא מדובר בהפרעה או מחלה נפשית, אלא במשהו תקין או בתחום הסביר וכו'. וגם אם זה לא תקין, עולה השאלה כמה זה מפריע לתפקוד השוטף, כמה הפרט או הסביבה שלו סובלים מכך. 

גם ביישנות למשל לא מופיעה בספר הזה, למרות שהיא בהחלט יכולה להפריע לתפקוד השוטף. למה? כי לא מדובר בהפרעה נפשית אלא בתכונה נורמטיבית שאינה מוגדרת כמחלה או הפרעה.

1. ממש מקווה שלא יהפכו את ההגדרה אדם רגיש מאוד להפרעה (מה כן אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים רגישים שמתקשים חוץ מטיפול זה כבר סיפור מורכב יותר ולהזדמנות אחרת).

2. לצערי הרבה מהפסיכולוגים ומטפלים בכללי לא מאמינים שזה משהו אמיתי וזה נובע משני דברים. גם שהם לא למדו על זה וגם שלמרבה הצער עדיין אין מספיק מחקר בנוגע לאנשים רגישים מאוד וגם לא נראה שיש הרבה עבודה בכיוון (אולי זה נובע באמת מהנקודה שד''ר ארון כותבת בספר שאנשים לא רגישים לא מבינים את זה עד הסוף כי מבחוץ יכול להראות כמו דברים אחרים)

3.לגבי זה שאולי אנחנו עובדים על עצמנו...

אני יודעת שבהרבה פורומים של אר''ם יש אנשים שהם לא רגישים מאוד וכן עם דיכאון או קושי אחר ומנצלם את הפלטפורמה, החברה האמפטית וההקשבה וזה שלא יסלקו אותם ברגע שהם אומרים שהם אר''ם וזה הופך את האווירה ללא נעימה בכלל בעיני ומגדיל את השאלה אולי אנחנו עובדים על עצמנו הרי אין מבחן רשמי. 

אבל נעשו אומנם מעט ולא בהיקף מספיק מחקרים ויש הבדל בין אנשים רגילים לאנשים עם רגישות גבוהה. רגישות גבוהה זה דבר שקיים!

הרבה פעמים רגישות יכולה להראות מבחוץ כמו פחד או ביישנות או מופנמות וכו ,  ולאנשים רגישים שחיים באופן שלא טוב להם /שגדלו בסביבה בלי מספיק תחושת ביטחון ולא טיפלו בזה אחכ יש יותר נטיה להיות חולים , בחרדה, בדיכאון...

בעיני ממש ממש חשוב ללכת למטפל/ת שמכיר את ההגדרה השקיע זמן בללמוד אותה והוא לא מזלזל באנשים רגישים מאוד כי זה יכול להיות הבדל של שמים וארץ

לי זה היה ממש משמעותי וגם טיפול גופנפש ולא רק פסיכולוג כי אצלנו הרבה יותר קרוב ומחובר בין החלקים השונים שלנו וזה צריך יחס.

אני הייתי נורא נורא רגישה באולפנה.

וגם חברות רגישות שלי אמרו שאני רגישה בטירוף. הייתי מוטשת וסחוטה רגשית אחרי כל דבר כמו יום לימודים סטנדרטי או חמש דקות -רבע שעה בהרקדה. הייתי נמנעת מדברים כמו קניות או המצאות במקומות שלא ממש מכירה ולא יכולתי להיות במפגשים חברתיים אחר הצהרים, גם אם רציתי לא הצלחתי שלא לברוח משם. הייתי עם כמה חברות קבועות שכמעט כולן רגישות מאוד. הייתי בסטרס כל הזמן וזה החמיר לאורך התיכון. לא היה לי איבחון רשמי בעינין אבל כנראה גם היה שלב שהייתי בדיכאון. היו בנות בכיתה שחשבו שאני אוטיסטית וצריכה טיפול והלכו למחנכת שתעזור לי ...  

והיום אחרי הרבה לימוד ועבודה החיים שלי נראים לגמרי אחרת אני לא מסתובבת עם בערכת ''עזרה ראשונה'' להצפות /התקפי חרדה ובטח לא תלויה בה, אני יוצאת כשיש לי אופציה וזמן למפגשים חברתיים וחוזרת עם אנרגיה מחודשת משם, ממצב של להיות מוצפת רוב היום אני אולי מוצפת פעם בשבוע -חודש תלוי בעומס גם לא לזמנים ממושכים (וזה כשאני בתקופות עמוסות והורמונליות ועם פחות מדי שינה) והרגישות היא עדיין מהדברים היותר בולטים בי אבל לא בצורה שמנהלת לי את החיים אלא בצורה שאני יכולה להיות מאוד קשובה לבן שלי וללמד אותו להקשיב לרגשות שלו(זה ממש מדהים הוא בן שנה וקצת וממש יודע מתי קשובים ופנויים אליו ומתי לא והוא צריך להתעקש על שלו, הוא יודע לזהות איזה אוכל טוב לו ואיזה לא ...)

כל זה התאפשר בגדע שידעתי לשים את הדברים בפרופורציות נכונות אחרי שידעתי שאני רגישה והקשבתי למה שאני צריכה וטיפלתי בחרדה ובגבולות שלי וכדו. בלי ההבנה שאני רגישה לא היה לי את היכולת לדייק את הדברים שלי זה כמו לנסות לעבוד כמו ברכבת שנוסעת ישר כשאת ברכבת הרים (לא בגלל שזה קשה פשוט כי זה לא מותאם)

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

יצא לי אבל לא על משהו רציני...

זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...

בהצלחה!!!

מה זה אומר, לא להלחץ?

להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב

להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)

זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.

זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.

הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז

אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?

והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.

(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).

העניין זה שאתה לא צריך להיות  "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.

ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?

קטונתי.

הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.

המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.

כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.

באותו הקשר, פוד על רגשות

(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)

דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו

אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור

ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...

מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?

עד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.

ולכבד אותה.

(ואפילו לאהוב אותה)

"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"

זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?

בהצלחה !

בקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.

ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.

יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,

ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.

ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה". 

ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.

כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט, 

זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים. 

ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:

אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.

בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.

גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי. 

ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.

כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,

ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.

ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.

ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.

מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!

נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.

ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!

שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה. 

אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .

כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

לברר עם עצמך מאיפה מגיעות התחושות האלה שלך.

מאוד משונה לחשוב שפסיכולוג דתי ינצל אותך למען מזימתו להפוך אותך לדוס. 

אבל מבינה אותך.

גם לי יש ניסיון עם מטפלים דתיים שהכניסו יותר מידי אמונה בטיפול ברמה לא מקצועית שהפריעה לי, אבל יש כאלה שדווקא אוהבים שיטת טיפול כזאת.

מטפל טוב אמור להפריד בין האמונות שלו לבין הטיפול.

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

ברגע שהוא מטפל. זה חלק מהמקצועיות. 

זה יכול להיות עולם ערכים שקשור לדת ושלא.

יש יתרון למטפל דתי שהוא יכול להבין הרבה יותר טוב ומהר את העולם שממנו אתה מגיע. כמו כן, לעיתים, קל יותר לתת במטפל דתי אמון. נתינת אמון זה הכי חשוב.

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

תתקשר לדרור ותבקש את עצתו למישהו שבאזורך

+972506859447

שתיהן היו מעולות

בדרך עברתי כל מיני, אף פעם לא הרגשתי שהנושא של דתי/חילוני קשור.

מטפלת דוסית אחת נתנה לי אבחנה טיפולית אחרי טיפול ראשון כי אני בת של רב והיא מיד הבינה הכל וכבר לא היתה צריכה לשמוע ממני כלום. עפתי משם כמובן. אחריה הגעתי למישהי חילונית לחלוטין, שדיברה *איתי*, ולא עם מי שהיא חושבת שאני, בלי טיפת דעה מוקדמת. למרות שהיה לה מאד קל להניח עליי הנחות.

מטפל צריך להניח שהוא *לא* מכיר ויודע הכל עוד לפני שהמטופל פתח את הפה. וזה מה שמשנה.

כל מטופל מגיע עם עולם ערכים, תפיסות, הנחות יסוד ששונה בהכרח מזה של המטפל. לפעמים שונה קצת ולפעמים שונה מאד. אבל זה לא רק על רקע דתי חילוני.

הייתי אצל פסיכולוג דתי (די בטוחה שהוא גם רב. מאוד בקטע של חסידות ואני ממש לא. אבל פסיכולוג קליני.)

היה טוב, עברתי בגלל שיטת הטיפול (משיטה מאוד נפוצה אחת לשיטה מאוד נפוצה אחרת) לא בגלל העניין הדתי.

עברתי לפסיכולוגית סופר חילונית. גם אצלה טוב.

מה שחשוב בעיניי זה שכל פסיכולוג שתגיע אליו, יתן לך מקום לשתף גם דברים מזעזעים (לכאורה). כלומר כל עוד זה לא בתוך החובת דיווח שלו. רגשות או מחשבות קשים, מעשים שלא הולכים 100% עם ההלכה/חוק…

לא מדברת על דברים סופר קיצוניים.

בסוף גם הפסיכולוג הדתי נתן לי מקום לשתף בדברים שלא ברוח ההלכה, וגם הפסיכולוגית החילונית נותנת מקום וכבוד לדברים הדתיים.

ודווקא יש משהו מעניין בללכת ללא דתי.

נגיד לא מזמן הסברתי לה על הנחת של שבת. והיא מן הסתם לא חוותה את זה. אבל הייתי צריכה לדייק לה, מה מכל הדברים של שבת נותנים לי נחת וכו'.

מאמינה שגם הפסיכולוג הדתי שלי היה עוזר לי לדייק. אבל יש בזה משהו.

בכל מקרה, חשוב שתלך למישהו שיקבל אותך על מצוותיך ועל עוונותיך.

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.

יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

בעצם התכוונתי לענות לך....

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.