1. ממש מקווה שלא יהפכו את ההגדרה אדם רגיש מאוד להפרעה (מה כן אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים רגישים שמתקשים חוץ מטיפול זה כבר סיפור מורכב יותר ולהזדמנות אחרת).
2. לצערי הרבה מהפסיכולוגים ומטפלים בכללי לא מאמינים שזה משהו אמיתי וזה נובע משני דברים. גם שהם לא למדו על זה וגם שלמרבה הצער עדיין אין מספיק מחקר בנוגע לאנשים רגישים מאוד וגם לא נראה שיש הרבה עבודה בכיוון (אולי זה נובע באמת מהנקודה שד''ר ארון כותבת בספר שאנשים לא רגישים לא מבינים את זה עד הסוף כי מבחוץ יכול להראות כמו דברים אחרים)
3.לגבי זה שאולי אנחנו עובדים על עצמנו...
אני יודעת שבהרבה פורומים של אר''ם יש אנשים שהם לא רגישים מאוד וכן עם דיכאון או קושי אחר ומנצלם את הפלטפורמה, החברה האמפטית וההקשבה וזה שלא יסלקו אותם ברגע שהם אומרים שהם אר''ם וזה הופך את האווירה ללא נעימה בכלל בעיני ומגדיל את השאלה אולי אנחנו עובדים על עצמנו הרי אין מבחן רשמי.
אבל נעשו אומנם מעט ולא בהיקף מספיק מחקרים ויש הבדל בין אנשים רגילים לאנשים עם רגישות גבוהה. רגישות גבוהה זה דבר שקיים!
הרבה פעמים רגישות יכולה להראות מבחוץ כמו פחד או ביישנות או מופנמות וכו , ולאנשים רגישים שחיים באופן שלא טוב להם /שגדלו בסביבה בלי מספיק תחושת ביטחון ולא טיפלו בזה אחכ יש יותר נטיה להיות חולים , בחרדה, בדיכאון...
בעיני ממש ממש חשוב ללכת למטפל/ת שמכיר את ההגדרה השקיע זמן בללמוד אותה והוא לא מזלזל באנשים רגישים מאוד כי זה יכול להיות הבדל של שמים וארץ
לי זה היה ממש משמעותי וגם טיפול גופנפש ולא רק פסיכולוג כי אצלנו הרבה יותר קרוב ומחובר בין החלקים השונים שלנו וזה צריך יחס.
אני הייתי נורא נורא רגישה באולפנה.
וגם חברות רגישות שלי אמרו שאני רגישה בטירוף. הייתי מוטשת וסחוטה רגשית אחרי כל דבר כמו יום לימודים סטנדרטי או חמש דקות -רבע שעה בהרקדה. הייתי נמנעת מדברים כמו קניות או המצאות במקומות שלא ממש מכירה ולא יכולתי להיות במפגשים חברתיים אחר הצהרים, גם אם רציתי לא הצלחתי שלא לברוח משם. הייתי עם כמה חברות קבועות שכמעט כולן רגישות מאוד. הייתי בסטרס כל הזמן וזה החמיר לאורך התיכון. לא היה לי איבחון רשמי בעינין אבל כנראה גם היה שלב שהייתי בדיכאון. היו בנות בכיתה שחשבו שאני אוטיסטית וצריכה טיפול והלכו למחנכת שתעזור לי
...
והיום אחרי הרבה לימוד ועבודה החיים שלי נראים לגמרי אחרת אני לא מסתובבת עם בערכת ''עזרה ראשונה'' להצפות /התקפי חרדה ובטח לא תלויה בה, אני יוצאת כשיש לי אופציה וזמן למפגשים חברתיים וחוזרת עם אנרגיה מחודשת משם, ממצב של להיות מוצפת רוב היום אני אולי מוצפת פעם בשבוע -חודש תלוי בעומס גם לא לזמנים ממושכים (וזה כשאני בתקופות עמוסות והורמונליות ועם פחות מדי שינה) והרגישות היא עדיין מהדברים היותר בולטים בי אבל לא בצורה שמנהלת לי את החיים אלא בצורה שאני יכולה להיות מאוד קשובה לבן שלי וללמד אותו להקשיב לרגשות שלו(זה ממש מדהים הוא בן שנה וקצת וממש יודע מתי קשובים ופנויים אליו ומתי לא והוא צריך להתעקש על שלו, הוא יודע לזהות איזה אוכל טוב לו ואיזה לא ...)
כל זה התאפשר בגדע שידעתי לשים את הדברים בפרופורציות נכונות אחרי שידעתי שאני רגישה והקשבתי למה שאני צריכה וטיפלתי בחרדה ובגבולות שלי וכדו. בלי ההבנה שאני רגישה לא היה לי את היכולת לדייק את הדברים שלי זה כמו לנסות לעבוד כמו ברכבת שנוסעת ישר כשאת ברכבת הרים (לא בגלל שזה קשה פשוט כי זה לא מותאם)