לאנשים שנמנעים מאבחון ומטיפול שיכול להועיל להם, כי מפחדים, בורחים מלהגדיר עצמם עם תופעות אחרות שנחשבות שליליות או לא מחמיאות לדעתם.

והאמת שההודעה הזו עושה רע הרבה יותר ממה שהפסיכולוגית ההיא אמרה לי...

האם את/ה אדם רגיש מאוד? או שבאת לפה כדי להטיח דברים לא רגישים בחברי הפורום (ועוד מאנונימי)?...

כתבת מאנונימי כרצונך

וענו לך.

אין איסור לעשות כך.

נא לא להשתמש בדמגוגיה.

כולנו אנשים רגישים, אי אפשר לקחת בלעדיות על זה.

ולשאלתך- אני מסכים עם דברי הפסיכולוגית.

אצא מהאנונימי כדי לשמור על הגינות ושקיפות.

(ממה שאני מכירה בפורומים - כתיבה באנונימי נועדה כדי לכתוב דברים אישיים ורגישים. לא כדי להגיב לאחרים דברים שאין בהם פן אישי.)

באופן אישי אני משתדלת להגיב בפורומים בצורה עדינה ורגישה, פשוט כי אני יודעת על עצמי שאחרת זה עלול להיות פוגע. כנראה שעכשיו לא הצלחתי להיות רגישה מספיק, מחילה.

ולגוף הטענה:

אני ממש לא חושבת שההגדרה של אדם רגיש מאוד נועדה כדי לברוח מהמציאות. כשאני גיליתי את ההגדרה הזו הרגשתי שנפקחו לי העיניים, והבנתי על עצמי דברים שמקודם סתם הרגשתי אשמה בהם.

אמנם אל הפסיכולוגית שהזכרתי כאן הלכנו בשביל אחד הילדים, אבל גם בעצמי לא נמנעתי מטיפולים, דווקא כי אני יודעת שאפשר לעזור לתסמיני הרגישות להתמתן.

אני פשוט מרגישה שההגדרה הזו עוזרת גם בטיפול, כי כך לא מתפזרים לכל מיני כיוונים.

ועכשיו, בעקבות דברי הפסיכולוגית, ההרגשה הזו קצת התערערה לי...

אז חוזרת על בקשתי: אנשים שאבחנו את עצמם לפי השאלון של ד"ר איירון כאנשים רגישים - מה אתם חושבים על כך?

ב"התפזרות"

בסופו של דבר, אם אדם רגיש מסויים לפי ד"ר איירון סובל מדכאון למשל, הוא עדיין יצטרך לטפל בדכאון

כנל בחרדה, וויסות חושי וכד

אין טיפול מיוחד לאנשים רגישים כי הטיפול הוא אותו טיפול בגדול

אם היו מכלילים למשל את כל מה שאני כתבתי ומשליכים את זה כל אדם רגיש - ייתכן וזה יהיה לא מדויק לאדם אחר, כי מה הקשר טיפול בחרדה למי שלא סובל ממנה?

או טיפול רגשי בהימנעות מעימותים כנל?

בעיניי ההגדרה של אדם רגיש היא חלק ממודעות של האדם עצמו לעצמו כדי לא להרגיש אשם, כדי להכיר את עצמו ולעזור לעצמו ולשיים את הקושי, אבל בסוף כמו שכתבתי, בעיניי לפחות זה לא מאוד משנה אם האדם שחווה את הקושי מוגדר כרגיש או לא

מה שמשנה, זה לטפל בשורש שמטרגר את הרגישות להשתלט על החיים או לכל הפחות להיות מודע לה ולשמור על הנפש. כי בסוף, היא מורכבת מאוסף של קריטריונים ששונים מאדם אחד לאחר וכל אחד צריך להתרכז בקושי הספציפי שלו 

חייבת להניח את זה פה, כי זה גם קיים.אני למשל לא הייתי מודעת. עולם נבכי הנפש והמודעות הנפשית והאינטליגנציה הרגשית היה זר לי לחלוטין

לא יודעת לגבי מומצא או לא, אבל כן חושבת שעל הרגישות או בעקבותיה (כל אחד ומה שהוא חושב) יושבים דברים אחרים שאפשר להגדיר 

כלומר, אני מבין איך המנגנון עובד. אני לא אקבע שתי פגישות פרונטאליות באותו יום, אחרי נהיגה ארוכה מפגישה אני אלך לעצום עיניים קצת, אני אלך ברגל כדי לשרוף אנרגיה פיזית וכו'.

החיים לגמרי משתנים כשעושים את זה במקום פשוט לסבול בצורה רנדומלית.

ב"מחשבית" קוראים לזה הודעת שגיאה. כשיש שגיאה ברורה ומבינים את השפה אז אפשר לעבוד.

אני גם משתמשת לפעמים ב"מחשבית" 😅

כשאני בהצפה למשל וצריכה זמן עיבוד אני אומרת שאני בprocessing

או כשאני צריכה זמן לעצמי להתאורר/ לישון אני "הולכת להיטען" או לחילופין "נגמרה לי הסוללה" 

גמני "מכבה/ מרפרשת את המוחין"

מעניין אם יש פה עוד אנשים שמשתמשים במושגים האלה

מאז שהייתי קטנה ממש אמרו לי 'אל תהיי רגישה','תפסיקי לקחת ללב כל דבר', 'תפתחי עוד של פיל', 'למה את כל כך רגישה? אי אפשר לדבר איתך'. בעקבות כל הביקורת והרגישות התפתחו הבעיות המשניות (דיכאון, חרדות וכו'), זה התפתח משני לרגישות שאגב לא רק נפשית אלא גם פיזית אני רגישה וחווה כל מגע קל ככואב, כך שזה כבר משהו שאי אפשר להתווכח איתו.

עברתי כמה אבחונים ואף אחד לא אבחן בדיוק, כל אחד אבחן משהו אחד והתעלם משאר הדברים. גם טיפולים לא הועילו לי כי לא מצאתי מישהי שבאמת מבינה ברגישות יתר ויודעת איך לעזור במצב כזה.

כך שלא התחמקתי, ניסיתי ועבדתי קשה לנסות לבדוק מה יש לי ולטפל בזה, הקדשתי המון כסף וזמן ולא התחמקתי מהגדרות לא מחמיאות, ועדין שום דבר לא עזר כי מה לעשות שעדיין לא הבינו בפסיכולוגיה שיש כזה דבר רגישות יתר וצריך להעזר בכלים אחרים כדי לטפל בה.

כך שהפסיכולוגית טועה מאד, וכך גם אתה. לא הכל הפסיכולוגיה הצליחה לחקור ולדעת, ולא צריך להסתכל על זה כצורה משמיים

וצריך לדעת בענווה שלא הכל אנחנו מכירים יודעים.. אם לא מכירים משהו מבפנים עדיף לא לשלול בצורה מובהקת גם אם במקרה שלך זה כן נכון מה שהפסיכולוגית אמרה

מניפולציות כאלה לא עובדות.

את לא יודעת מה אני מכיר ומה חויתי.

כדאי באמת לשמור על ענווה

כתבתי מחוויית חיים אישית, אין פה מניפולציות, חבל שאתה מבין לא נכון

אני באמת לא יודעת מה אתה מכיר ומה חווית, יכול להיות שעברת דברים מאתגרים מאד, כתבתי רק שאם אתה כותב שאין דבר כזה אדם רגיש אתה לא מכיר ספציפית את זה.

אבל אני כן חושבת שלאנשים רגישים מאוד ייתכנו שלל תופעות שכן אפשר לתת להן שם,למשל: חרדה חברתית, חרדה בכללי, וויסות חושי, לעתים חוסר בטחון והלקאה עצמית, נטייה לפרפקציוניזם, דכאון, אפילו פוסט טראומה

רגישות היא לדעתי לגמרי טריגר לכל זה, בגלל עוצמת החוויה של החיים, חוסר היציבות הרגשית והבדידות בתוך זה בעיקר. בגלל חוסר ההבנה של הסביבה גם. למזלנו היום המודעות עלתה והמידע נגיש יותר וגם האופציות לטפל הן רחבות ומגוונות

את כל אלה בערך חוויתי וחווה בעצמי. חלק קשור לרגישות,חלק לנסיבות החיים, חלק לשילוב של שניהם מן הסתם, ומגיל קטן אני רגישה מאוד. זוכרת אפילו שכילדה היה לי ספר זכרונות ואחת הדודות שם כתבה לי שהיא מאחלת לי להיות פחות רגישה 🙄 כאילו היה לי איך להתמודד עם זה כילדה

בכל אופן אני כן חושבת שניתן לעבוד על כל דבר בפני עצמו ולהגיע למצב שהחיים מאוזנים. לא להיפרד מהרגישות, אלא להשתמש בה לטובתנו כעל הניתן ולא לתת לה להשתלט עלינו

הקושי הוא באמת לשים את האצבע על כל קושי בנפרד, אם ישנו, ולהצליח להתפנות לזה באמת

לא יותר קל להכניס את הכול תחת המטרייה של אדם רגיש מאוד, וכך לטפל באדם הזה?

למה הפסיכולוגיה לכאורה מתנגדת להגדרה הזו?

אבל בכל אופן אני מאמינה שטיפול בכל החזיתות יכול נורא להתיש, בטח אנשים רגישים, וגם - ב"ה, לא כל הרגישים סובלים מכל מה שכתבתי.

וזה גם בעיניי, לא באמת משנה הטייטל - רגיש/ לא רגיש. לפעמים זה גם יכול לייאש המטרייה של הרגישות כי כביכול לא משנה מה נעשה, אנחנו כאלה

אבל לא

כשהתמקדתי בזה שאני חווה קושי, לא עניין אותי שאני רגישה בדווקא. עניין אותי לפתור את הקושי ולעבור תהליך. זה שאני רגישה עזר לי לגלות חמלה ולהיות מודעת למה מציף לי קושי, אבל את זה גם אנשים לא רגישים כביכול צריכים לעשות

ומה זה משנה אם זה מוגדר או לא.

מטפל שלא מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים שלך - אל תלך אליו.

זה לא ממש משנה אם תגדיר תצמך אדם רגיש מאוד, או אדם קשיי וויסות+הצפה חברתית+ מופנמות+עוד דברים שנכנסים במטריה של אר"מ.

במבחן התוצאה זה אותו הדבר פה יש לזה כותרת ופה לא ואם המטפל שלך לא מוכן להכיר בכך שהקשיים שלך הם כהנה וכהנה, תגיד לו שלום ולא להתראות.

ואיך יודעים אם המטפל מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים, אם לכאורה אין הגדרה ברורה כזו?

באמת שואלת...

(גם תוהה באיזה תחום נכון יותר לטפל. כי ויסות חושי - עובדים בריפוי בעיסוק. הצפה רגשית - אצל מטפל רגשי. ואולי חבל ללכת לכמה מטפלים, אם הכול בעצם נובע מאותו מקום?)

כלל לא כותבת בפורומים פתוחים...)

ההגדרה לא חשובה. חשוב מה עובר עלייך ואיזה טיפול נותן לך מענה הכי מדויק. הגיוני מאוד שלפעמים יידרשו כמה סוגי טיפולים, ואולי מה שטוב לאחד לא יתאים לאחר, וזה בסדר. אדם הוא יצור מורכב, מעבר לכל ההגדרות, וכנראה אין כללים חד משמעיים, כל מקרה לגופו.

עם כל הכבוד לפסיכולוגיה, היא לא תורה מסיני. ובה עצמה יש מחלוקות וכל מיני גישות. מבחינתי לוקחת ממנה את מה שטוב לי ואני מתחברת אליו. אך מאמינה ששורש הדברים עמוק הרבה יותר. אישיותנו ומסלול חיינו אינם במקרה. הקב"ה בחר לאתגר אותנו באופן מסוים, וכנראה זה תואם לשליחותנו בעולם. אז נעשה מה שתלוי בנו להיות הגרסה המשודרגת של עצמנו ולהוסיף אור וטוב בעולם בדרך הייחודית לנו (ורגישים יכולים לתרום תרומה ייחודית, ומי כמוך יודעת...)

פעם קיוויתי שאם אצליח לשים אצבע על החוויה שממנה הכול התחיל בילדות המוקדמת ולטפל בה - אהפוך לאדם אחר. זה לא קרה. גם כשלכאורה מצאתי את הנקודה, חוויה מגיל שלוש. ובדיעבד אני מבינה שכבר אז הייתי רגישה, ולכן החוויה השפיעה עליי כך. על מישהי אחרת היא לא הייתה מותירה רושם כזה...

אז לסיכום, אני חושבת שחבל לשבור את הראש על חיפוש הגדרות ואבחנות. התחברת לתיאוריה על אנשים רגישים מאוד, ואת מוצאת דרכים לעזור לעצמך לחיות טוב יותר ולהיות אדם טוב יותר - בעיניי זה מספיק. 

המשפט שלי לא נאמר בתור זה שהם לא מחליטים, אלא בתור זה שזה לא נותן להם זכות וטו שרק מה שהם מחליטים נכון.

זה לא משנה אם ההגדרה קיימת, אלה המאפיינים. אם באים ומבטלים את מה שאת בין אם זה תחת הגדרה כוללת ובין אם לא, תגידי שלום ולא להתראות.

ואולי פשוט במקום להסתבך אם כן ולא קיים בפסיכולוגיה, לחשוב על אופציה אחרת כמו פסיכותרפיה שהציעו פה ששם זה כן מקבל הכרה.

להיות כמו שאת ? או ש - זה יהפוך את הקושי שלך לרשמי ולא "מומצא"?

ואם נניח היית הולכת למגה אבחון, והיו אומרים לך שאת מאובחנת ב x y z וכל האבחנות הן באמת חלק ממה שמגדיר אר"מ אבל בלי הכותרת/ מטרייה של אר"מ, זה היה משנה לך שהכותרת חסרה?

והאמת מזה בא לי לחבק אותך על הפתיחות והכנות ❤️

לא תכננתי לדבר על כך בפתיחות (ועוד בפורום פתוח), אבל אם זה מזכה אותי בחיבוק (וירטואלי כמובן! אני רגישה גם לחיבוקים) ממך אז זה דווקא טוב😊

באמת זה מה שהכי חשוב לדעתי

גם אבחון יכול לעזור כי בסוף נותנים מענה טיפולי גם וזה דבר טוב, אבל גם בלי זה - תקבלי אותך על כל חלקייך בלי לנסות להילחם בעצמך בתור התחלה

זה גוזל מלא מרוחב הפס ואנרגיות שיכולות להיות מופנות להתמודדות וצמיחה.

זאת הכלה, מה שנקרא, ועם זה ננצח בעזרת השם

הרבה שנים הייתי בביקורת כלפי המנגנון שלי ואיך שהוא פועל. היום אני חי איתו בשלום ומדי פעם לוקח נקודה כדי לעבוד איתה. לא בלחץ.

(אני חושב שהפורום פה הוא שיפור אמיתי: לגלות שאני לא משוגע ושיש דבר כזה ושיש גם כלים להתמודד איתו במקום פשוט להיות חסר אונים מול ההצפות והמנגנון הרגשי)

בעזהית

א. כי הdsm נכתב על ידי בני אדם ולא נביאים, והוא מתעדכן ומשתנה כל הזמן. יש הפרעות שיורדות מהרשימה ויש כאלה שמתווספות אליה, יש סימפטומים שמשתנים בהגדרות של הפרעות קיימות וכו'. הכל לפי המחקרים. ההגדרה Hsp היא חדשה מכדי להחקר ולכן ברור לי למה היא לא שם, עוד לפני עדיין האם מקומה שם או לא..

ב. בכל ההפרעות הסימפטומטיות (כאלה שמאובחנות רק על סמך סימפטומים ובלי מצב קליני שניתן לאבחן חד משמעית), נכנסת תמיד שאלת הטמפרמנט. עד כמה זו "הפרעה מוגדרת" כמה זה פשוט "עניין של אופי". ילד שכל הזמן קופץ תזזיתי ורץ, האם זה כי יש לו היפראקטיביות בעייתית, או שזה כי זה הטמפרמנט שלו? ילד שהוא שקט וביישן, האם זה כי הוא Hsp, או שהוא פשוט שקט וביישן באופי?

אופי הוא לא מונח מדעי. אי אפשר "לאבחן" אופי, כמו שאי אפשר לקבע אופי; אופי זה דבר שיכול להשתנות עם החיים, הגיל והביטחון, ומושפע מאוד מגורמים סביבתיים והתפתחותיים.

ג. וכאן נכנסת השאלה מה המשמעות של ההגדרה של ההפרעה באופן רשמי.

אני (בתור קשב וריכוז עם היפראקטיביות וגם רגישות יתר) יוצאת מנקודת הנחה שבשורה התחתונה לכולנו אין ויתורים; אני לא יכולה ללכת למכולת ולהגיד סורי לא קיבלתי משכורת כי לא הצלחתי להחזיק בעבודה בגלל שישלי בעיה בקשב, תנו לי בחינם. וגם לא להגיד הי תחזיקו אותי בעבודה גם אם אני עושה טעויות כי זה לא אשמתי זה הקשב. וגם לא סליחה ששכחתי לארגן את הילדים בזמן זה הקשב.. אחריותי היא למצות את החיים ב100% ולעשות "כמו כולם", גם אם זה קשה לי יותר.

ההגדרה חשובה!!! בשביל להכיר את עצמי, לזהות את מוקדי הקושי ולפתח אסטרטגיות התמודדות.

אף פעם לא "נתגבר על התסמינים", הם חלק ממנו; אבל כן נצטרך להתמודד איתם ולהגיע לתחנה הסופית למרות הקשיים שהם מוסיפים.

בקשב, יש טיפול תרופתי ודגשים טיפוליים נוספים, ולכן יש משמעות לאבחנה הפורמלית.

לHsp אין היום קו מנחה טיפולי מוכרז. זה לא נחקר מספיק. לכן אין משמעות לאבחנה הרשמית, עד שייחקר אחרת.

ולכן בשלב הזה של העולם, כל אחד צריך לבחון את הכיוונים שמתאימים לו באופן אינדיבידואלי..  

כמובן, אין המטרה של אבחנה רשמית כדי לנפנף אותה מול העולם כדי ש"יוותרו" לי, אלא כדי להכיר את עצמי ולפי זה לדעת באילו כיוונים לטפל.

אולי באמת בעוד עשרים שנה ה-dsm כן יתייחס להגדרה של אדם רגיש מאוד... ואז גם יהיה מתווה טיפולי מוגדר.

(אגב, גם אוטיזם הוא אבחנה שמבוססת על אופי - אם אפשר להגדיר את זה כך - ולא על משהו פיזי מוכח. וזו אבחנה שבהחלט פוטרת אנשים מכל מיני דברים...)

לא מכירה אישית, אבל יש להם באתר התייחסות במאמר ארוך על הנושא

אולי הם גם עוזרים לטפל אם תרצי לבדוק

יעיל לא פחות מפסיכולוג

היו לי 2-3 פגישות פעם של ייעוץ, שחלק מהן היה שימוש בכלי פסיכותרפיסטי וזה מאוד מאוד עזר לי

בשיחה עם פסיכולוגית ב2 פגישות סביר להניח שהייתי יושבת ומדברת שזה גם נחמד, אבל לא בטוח שככ מהר הייתי מקבלת כלים להתמודדות.

אני מעדיפה סשנים ממוקדים וקצרים (זה גם יותר ישים לי מבחינת זמינות רגשית לטיפול) ולא טיפול אחד ארוך

אבל מה שטוב לך כמובן

אבל זה רק אני.

אבל תסתכלי על הרמזים שכן פיזרתי בפורומים -  הרבה כתיבה עצמית. הרבה נסיון להבין את המנגנון ולכבד אותו במקום להילחם בו. ועוד.

אני יכול לקחת כל פעם נושא אחד ולעשות עליו עבודה כדי לשנות את ההשפעה שלו על החיים שלי.

כל השאר עדיין משפיעים. בעוד שבוע נטפל במשהו אחר ואז גם הוא יאבד שליטה עליי.

האם אני רגיש? כן. האם דברים שפעם היו מייצרים אצלי חרדה עדיין מיצרים אותה? לא. האם יש נושא שמייצר חרדה השבוע ושבוע שעבר? כן. אבל זה רק הוא. ובשאר אני מתפקד בסדר למרות שהוא נמצא.

שמתי לב שככל שאני יותר בטוב, אני יותר פתוחה להתמודדות, אבל זה בדרכ ספונטני יותר ולא משהו מוכוון כי המנגנון שלי התרגל להתגונן מפני רעש לא מבוקר למשל וזה כשלעצמו יכול להרוס את ההתמודדות, כי זה מפריע, אבל לפעמים אפשר להטריל את המנגנון ועצם זה שצלחתי את הסיטואציה מוריד קצת את הרגישות לפעם הבאה

עם מרקמים אני פחות מנסה לעבוד האמת. זה לא משו שאני לא מצליחה לעקוף ולחיות איתו עם התאמות

שמתוך זה שהצלחתי לדכא את המנגנון המתגונן בסיטואציות מסוימות (יצא לי צרוף מילים הזיה😅), אוכל להרחיב את זה עוד

כלומר, אני עוד בוחנת איך לנטרל אותו בזמן אמת,ובכלל,  כי בינתיים הוא יותר מפריע לי משומר עליי ונראה לי שזה המפתח. אבל צריכה לחפור קצת לעומק ולהוריד כמה שקי חול כדי להגיע לשם

יש משו שקשור לנינוחות ובטחון שיושב שם, אבל אני לא מצליחה לדקור עדיין את הנקודה. אעדכן ןכשיהיו תובנות

בקיצור, כאן בונים

ואני לא מאמין במלחמות. כלומר, פעם האמנתי. זה לא עובד. זה מכלה את הכוחות במלחמה שהיא בעצם לולאה אין סופית.

בזמן אמת בדרך כלל קשה לנו לתפקד כי אנחנו מודלקים מדי, אבל אפשר לעשות שיעורי בית אחרי. או לפני - להתכונן.

שקדמה לזו?

זה קרה ספונטנית, בלי טיפת מאמץ..שום מלחמה

אולי המילה 'לדכא' במשמעותה היא פעולה אקטיבית, אבל זה קרה מעצמו פשוט

מה שקורה מעצמו זה טוב.  בסוף יש לנו קיבולת מסויימת להכיל דברים "לא נעימים" וכשהיא נגמרת היא נגמרת. צריך לכבד אותה

רגישות פיזית יושבת על "שורש". אם מנקים אותו אז פלאים יכולים לקרות (למרות שבדרך כלל פשוט מגלים עוד קומה של אותו עניין, אבל גם אותה אפשר לנקות).

לגבי רעשים - היה פחות אתגר אצלי. כן היה לי בעבר צורך לפעמים ברעשים מונוטוניים והיום לא.

תחושה ומרקמים - לגמרי. היום אני מסוגל הרבה יותר (עזבו מסוגל, קל לי יותר). הקיבולת שלי למגע פיזי עלתה פלאים. קריטי עם ילדים וכו'.

כי באמת זה קריטי כשיש ילדים (הקושי השמיעתי מאתגר עוד יותר כשיש ילדים).

מניחה שזה אישי מכדי לפרט על גבי הפורום...

אם אנסה כל פעם לפתור את מה שמעלה בי חרדה, זה לא ייגמר😑.. אני מעדיפה להתייחס כחרדה קודם כל כמפגע פיזי. היא מפריעה לי לתפקד, אז אני מזיזה אותה הצידה. אחרת, היא מנהלת אותי.

אחרי שהגוף שלי פנוי ממנה,רפוי, לא דרוך, המחשבות לא רצות, הראש  מתחיל לעבוד ולעבד.

(ספר של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) -

כך אמרה לי לאחרונה פסיכולוגית קלינית.

אז מה היא כן?

אולי אנחנו רק ממציאים שאנחנו שונאים כוסברה?

או שאולי אם נתאמץ מאוד נצליח להתגבר על השנאה?

או שאולי בכלל תסמיני השנאה מצביעים שיש לנו הפרעה אחרת בכלל, כזו שכן מוגדרת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה?...

מה דעתכם על זה?

יצא לכם לדבר על כך עם פסיכולוג?

ובמילים אחרות:

זה שמשהו לא שם, לא אומר שהוא לא קיים. זה פשוט אומר שלדעת אלה שכתבו את הספר (ספוילר: הם לא אלוהים) לא מדובר בהפרעה או מחלה נפשית, אלא במשהו תקין או בתחום הסביר וכו'. וגם אם זה לא תקין, עולה השאלה כמה זה מפריע לתפקוד השוטף, כמה הפרט או הסביבה שלו סובלים מכך. 

גם ביישנות למשל לא מופיעה בספר הזה, למרות שהיא בהחלט יכולה להפריע לתפקוד השוטף. למה? כי לא מדובר בהפרעה נפשית אלא בתכונה נורמטיבית שאינה מוגדרת כמחלה או הפרעה.

1. ממש מקווה שלא יהפכו את ההגדרה אדם רגיש מאוד להפרעה (מה כן אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים רגישים שמתקשים חוץ מטיפול זה כבר סיפור מורכב יותר ולהזדמנות אחרת).

2. לצערי הרבה מהפסיכולוגים ומטפלים בכללי לא מאמינים שזה משהו אמיתי וזה נובע משני דברים. גם שהם לא למדו על זה וגם שלמרבה הצער עדיין אין מספיק מחקר בנוגע לאנשים רגישים מאוד וגם לא נראה שיש הרבה עבודה בכיוון (אולי זה נובע באמת מהנקודה שד''ר ארון כותבת בספר שאנשים לא רגישים לא מבינים את זה עד הסוף כי מבחוץ יכול להראות כמו דברים אחרים)

3.לגבי זה שאולי אנחנו עובדים על עצמנו...

אני יודעת שבהרבה פורומים של אר''ם יש אנשים שהם לא רגישים מאוד וכן עם דיכאון או קושי אחר ומנצלם את הפלטפורמה, החברה האמפטית וההקשבה וזה שלא יסלקו אותם ברגע שהם אומרים שהם אר''ם וזה הופך את האווירה ללא נעימה בכלל בעיני ומגדיל את השאלה אולי אנחנו עובדים על עצמנו הרי אין מבחן רשמי. 

אבל נעשו אומנם מעט ולא בהיקף מספיק מחקרים ויש הבדל בין אנשים רגילים לאנשים עם רגישות גבוהה. רגישות גבוהה זה דבר שקיים!

הרבה פעמים רגישות יכולה להראות מבחוץ כמו פחד או ביישנות או מופנמות וכו ,  ולאנשים רגישים שחיים באופן שלא טוב להם /שגדלו בסביבה בלי מספיק תחושת ביטחון ולא טיפלו בזה אחכ יש יותר נטיה להיות חולים , בחרדה, בדיכאון...

בעיני ממש ממש חשוב ללכת למטפל/ת שמכיר את ההגדרה השקיע זמן בללמוד אותה והוא לא מזלזל באנשים רגישים מאוד כי זה יכול להיות הבדל של שמים וארץ

לי זה היה ממש משמעותי וגם טיפול גופנפש ולא רק פסיכולוג כי אצלנו הרבה יותר קרוב ומחובר בין החלקים השונים שלנו וזה צריך יחס.

אני הייתי נורא נורא רגישה באולפנה.

וגם חברות רגישות שלי אמרו שאני רגישה בטירוף. הייתי מוטשת וסחוטה רגשית אחרי כל דבר כמו יום לימודים סטנדרטי או חמש דקות -רבע שעה בהרקדה. הייתי נמנעת מדברים כמו קניות או המצאות במקומות שלא ממש מכירה ולא יכולתי להיות במפגשים חברתיים אחר הצהרים, גם אם רציתי לא הצלחתי שלא לברוח משם. הייתי עם כמה חברות קבועות שכמעט כולן רגישות מאוד. הייתי בסטרס כל הזמן וזה החמיר לאורך התיכון. לא היה לי איבחון רשמי בעינין אבל כנראה גם היה שלב שהייתי בדיכאון. היו בנות בכיתה שחשבו שאני אוטיסטית וצריכה טיפול והלכו למחנכת שתעזור לי ...  

והיום אחרי הרבה לימוד ועבודה החיים שלי נראים לגמרי אחרת אני לא מסתובבת עם בערכת ''עזרה ראשונה'' להצפות /התקפי חרדה ובטח לא תלויה בה, אני יוצאת כשיש לי אופציה וזמן למפגשים חברתיים וחוזרת עם אנרגיה מחודשת משם, ממצב של להיות מוצפת רוב היום אני אולי מוצפת פעם בשבוע -חודש תלוי בעומס גם לא לזמנים ממושכים (וזה כשאני בתקופות עמוסות והורמונליות ועם פחות מדי שינה) והרגישות היא עדיין מהדברים היותר בולטים בי אבל לא בצורה שמנהלת לי את החיים אלא בצורה שאני יכולה להיות מאוד קשובה לבן שלי וללמד אותו להקשיב לרגשות שלו(זה ממש מדהים הוא בן שנה וקצת וממש יודע מתי קשובים ופנויים אליו ומתי לא והוא צריך להתעקש על שלו, הוא יודע לזהות איזה אוכל טוב לו ואיזה לא ...)

כל זה התאפשר בגדע שידעתי לשים את הדברים בפרופורציות נכונות אחרי שידעתי שאני רגישה והקשבתי למה שאני צריכה וטיפלתי בחרדה ובגבולות שלי וכדו. בלי ההבנה שאני רגישה לא היה לי את היכולת לדייק את הדברים שלי זה כמו לנסות לעבוד כמו ברכבת שנוסעת ישר כשאת ברכבת הרים (לא בגלל שזה קשה פשוט כי זה לא מותאם)

ידיהם ובכל משאלותם לשטובה!       ה' היטביב ברצונו חומו תציון

באמת אף פעם לא שמעת על זה?

זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.

היה על זה כתבה ברגע של חוכמה לא מזמן.

משעשע והפעם זה משלנו...

שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו

ממש שימחת

נעתקה נשימתי

ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!

אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?

חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...

אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!

אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר  כך אגלה לך איך הבאתי...

שבת שלום!

אוי באסה שלא היה ברור.

נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע

זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.

שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......

את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!

כסרטון ולא קישור

אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:

מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום

הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.

אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?

אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות

משלו...

אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

מאוד שנהנית!

המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו  - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,

אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך  מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים

קונטרול V. וזהו!

קישור ברור שאני יודעת להעתיק.

ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי

הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים. 

איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.

הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".

התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.

רק מדבר את השפה שלו (:

סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני

ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת

להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗

ציניות זה דבר פוגע ממש

🫂

כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?

אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד

על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.

אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?

אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...

כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,

בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא

שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר

לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....

מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת

את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן

נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)

ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...

וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....

יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו  (או לאחרים) לפקפק באי קיו

שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....

מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...

אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם

היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את

זה, אני חושבת.

ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!

אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.

אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון

שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה

כשנפגעתי, וכאלה....

עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך

בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,

להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה

המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה

עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.

ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו

אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.

שבת שלום!!

לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...

באמת פוגע.

זה קורה הרבה?

אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.

מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.

זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים

וקשה לי לנהל אותו.

היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....

שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).

הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).

למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?

למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?

אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...

שימי לזה גבולות, אני חושבת.  זה גם לא

לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.

סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.

וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.

(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה 

על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה

קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)

ומזל טוב! ובלי עין הרע,  תאומים! איזו מתנה!

וכן. זה מאוד קשה. 

סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם

מטרנה או משהו כזה?

השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!

מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.

יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית

למשך הלילה?  אם זה מתאפשר לכם כלכלית...

שווה הכל.

באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים

ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם

חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!

תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!

עוד שני יהודים. כיף!

בס"ד

בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...

אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?

אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?

אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת

עול עם חברו....

זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך

לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....

אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...

שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל

לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי

אפשר להכיל ולטפל בהם כך.

העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,

ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.

שבת שלום!

אולי תפני את הקושי שלך לפורום של

לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו

לתת עצה טובה. 

לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..

ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות

אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...

לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅

על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.

תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.

יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.

אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?

ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?

תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.

מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול  שלך

זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.

יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.

תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.

זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .

השם יעזור.

התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?

תמיד היתה כזאת?

יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.

בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.

אולי העלית פה משהו

אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .

אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.

היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון

היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!

שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.

בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.

צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.

המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.

וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.

זה טוב מאוד שאת מודעת

וחשוב לשים גבולות

האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי

לעבור לגור רחוק יותר

יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.

ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?

היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..

שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר

את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:

"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..

כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,

על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...

שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני  צריכה ללמוד את זה....)

השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.

אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי

(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף

לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך

טוב. זה כל כך משמח..

או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך

טעם מעולה! 

על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו

אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!

היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל

תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד

כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה

וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה

מעצמה; 

איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?

מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו

אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...

זה קלאסי. לצערי.

זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות

את זה. אבל טיפין טיפין...

נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,

שירחמו עליה...

כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין

שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב

שלילית.

אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?

אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה

שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה

שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל

אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.

בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.

האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק

כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר

ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!

כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,

אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו

בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו

דפוס. 

חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת

הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -

הביקורת תפחת, אני חושבת.

כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.

כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:

היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת

ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון

(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה

גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל

כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב

ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)

כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.

למרות ההערות הלא נעימות

הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות

שאת עומדת בשעת קיפול כביסה

כי האי קיו שלך לא משהו...

ברור שהיא עושה השלכה

ומשפריצה את המרירות שלה.

בא נהיה חומלים ונדייק:

את הכאב שלה.

זה יהיה חסד עצום איתה

אם תוכלי להחמיא לה טיפה.

קצת. קצת.

תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן

למשהו שאתן אוהבות? לפחות

את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא

אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא

כן יכולה להינות ממשהו)

בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)

גלידה ביחד?

מוזיאון?

קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,

איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)

בלי הילדים. רק היא ואת.

אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,

אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה

או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא

אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות

רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...

ולקחת את הזמן שלכן , מספיק

זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..

כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.

כי אי אפשר להוריד את החומות

שלה בבום!

וגם מן הסתם אי אפשר לאמר

לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד

פתוח לזה.

היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו

אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת

את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת

לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.

אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה

הפך לה לטבע שני?

להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!

על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות

אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה.  תודה רבה על הדברים ❤️

שההשכלה לפעמים,  אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,

הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.

השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם

הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....

להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.

היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..

הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.

מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת,  גם כך  אני גרה במקום נורא יקר

אז אולי זאת הזדמנות .

קודם כל חיבוק,

מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,

זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.

מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.

ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.

ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬

העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.

יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?

ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .

האזעקות?

הלחץ במקלט/בממד? אנשים סביבך?