לאנשים שנמנעים מאבחון ומטיפול שיכול להועיל להם, כי מפחדים, בורחים מלהגדיר עצמם עם תופעות אחרות שנחשבות שליליות או לא מחמיאות לדעתם.

והאמת שההודעה הזו עושה רע הרבה יותר ממה שהפסיכולוגית ההיא אמרה לי...

האם את/ה אדם רגיש מאוד? או שבאת לפה כדי להטיח דברים לא רגישים בחברי הפורום (ועוד מאנונימי)?...

כתבת מאנונימי כרצונך

וענו לך.

אין איסור לעשות כך.

נא לא להשתמש בדמגוגיה.

כולנו אנשים רגישים, אי אפשר לקחת בלעדיות על זה.

ולשאלתך- אני מסכים עם דברי הפסיכולוגית.

אצא מהאנונימי כדי לשמור על הגינות ושקיפות.

(ממה שאני מכירה בפורומים - כתיבה באנונימי נועדה כדי לכתוב דברים אישיים ורגישים. לא כדי להגיב לאחרים דברים שאין בהם פן אישי.)

באופן אישי אני משתדלת להגיב בפורומים בצורה עדינה ורגישה, פשוט כי אני יודעת על עצמי שאחרת זה עלול להיות פוגע. כנראה שעכשיו לא הצלחתי להיות רגישה מספיק, מחילה.

ולגוף הטענה:

אני ממש לא חושבת שההגדרה של אדם רגיש מאוד נועדה כדי לברוח מהמציאות. כשאני גיליתי את ההגדרה הזו הרגשתי שנפקחו לי העיניים, והבנתי על עצמי דברים שמקודם סתם הרגשתי אשמה בהם.

אמנם אל הפסיכולוגית שהזכרתי כאן הלכנו בשביל אחד הילדים, אבל גם בעצמי לא נמנעתי מטיפולים, דווקא כי אני יודעת שאפשר לעזור לתסמיני הרגישות להתמתן.

אני פשוט מרגישה שההגדרה הזו עוזרת גם בטיפול, כי כך לא מתפזרים לכל מיני כיוונים.

ועכשיו, בעקבות דברי הפסיכולוגית, ההרגשה הזו קצת התערערה לי...

אז חוזרת על בקשתי: אנשים שאבחנו את עצמם לפי השאלון של ד"ר איירון כאנשים רגישים - מה אתם חושבים על כך?

ב"התפזרות"

בסופו של דבר, אם אדם רגיש מסויים לפי ד"ר איירון סובל מדכאון למשל, הוא עדיין יצטרך לטפל בדכאון

כנל בחרדה, וויסות חושי וכד

אין טיפול מיוחד לאנשים רגישים כי הטיפול הוא אותו טיפול בגדול

אם היו מכלילים למשל את כל מה שאני כתבתי ומשליכים את זה כל אדם רגיש - ייתכן וזה יהיה לא מדויק לאדם אחר, כי מה הקשר טיפול בחרדה למי שלא סובל ממנה?

או טיפול רגשי בהימנעות מעימותים כנל?

בעיניי ההגדרה של אדם רגיש היא חלק ממודעות של האדם עצמו לעצמו כדי לא להרגיש אשם, כדי להכיר את עצמו ולעזור לעצמו ולשיים את הקושי, אבל בסוף כמו שכתבתי, בעיניי לפחות זה לא מאוד משנה אם האדם שחווה את הקושי מוגדר כרגיש או לא

מה שמשנה, זה לטפל בשורש שמטרגר את הרגישות להשתלט על החיים או לכל הפחות להיות מודע לה ולשמור על הנפש. כי בסוף, היא מורכבת מאוסף של קריטריונים ששונים מאדם אחד לאחר וכל אחד צריך להתרכז בקושי הספציפי שלו 

חייבת להניח את זה פה, כי זה גם קיים.אני למשל לא הייתי מודעת. עולם נבכי הנפש והמודעות הנפשית והאינטליגנציה הרגשית היה זר לי לחלוטין

לא יודעת לגבי מומצא או לא, אבל כן חושבת שעל הרגישות או בעקבותיה (כל אחד ומה שהוא חושב) יושבים דברים אחרים שאפשר להגדיר 

כלומר, אני מבין איך המנגנון עובד. אני לא אקבע שתי פגישות פרונטאליות באותו יום, אחרי נהיגה ארוכה מפגישה אני אלך לעצום עיניים קצת, אני אלך ברגל כדי לשרוף אנרגיה פיזית וכו'.

החיים לגמרי משתנים כשעושים את זה במקום פשוט לסבול בצורה רנדומלית.

ב"מחשבית" קוראים לזה הודעת שגיאה. כשיש שגיאה ברורה ומבינים את השפה אז אפשר לעבוד.

אני גם משתמשת לפעמים ב"מחשבית" 😅

כשאני בהצפה למשל וצריכה זמן עיבוד אני אומרת שאני בprocessing

או כשאני צריכה זמן לעצמי להתאורר/ לישון אני "הולכת להיטען" או לחילופין "נגמרה לי הסוללה" 

גמני "מכבה/ מרפרשת את המוחין"

מעניין אם יש פה עוד אנשים שמשתמשים במושגים האלה

מאז שהייתי קטנה ממש אמרו לי 'אל תהיי רגישה','תפסיקי לקחת ללב כל דבר', 'תפתחי עוד של פיל', 'למה את כל כך רגישה? אי אפשר לדבר איתך'. בעקבות כל הביקורת והרגישות התפתחו הבעיות המשניות (דיכאון, חרדות וכו'), זה התפתח משני לרגישות שאגב לא רק נפשית אלא גם פיזית אני רגישה וחווה כל מגע קל ככואב, כך שזה כבר משהו שאי אפשר להתווכח איתו.

עברתי כמה אבחונים ואף אחד לא אבחן בדיוק, כל אחד אבחן משהו אחד והתעלם משאר הדברים. גם טיפולים לא הועילו לי כי לא מצאתי מישהי שבאמת מבינה ברגישות יתר ויודעת איך לעזור במצב כזה.

כך שלא התחמקתי, ניסיתי ועבדתי קשה לנסות לבדוק מה יש לי ולטפל בזה, הקדשתי המון כסף וזמן ולא התחמקתי מהגדרות לא מחמיאות, ועדין שום דבר לא עזר כי מה לעשות שעדיין לא הבינו בפסיכולוגיה שיש כזה דבר רגישות יתר וצריך להעזר בכלים אחרים כדי לטפל בה.

כך שהפסיכולוגית טועה מאד, וכך גם אתה. לא הכל הפסיכולוגיה הצליחה לחקור ולדעת, ולא צריך להסתכל על זה כצורה משמיים

וצריך לדעת בענווה שלא הכל אנחנו מכירים יודעים.. אם לא מכירים משהו מבפנים עדיף לא לשלול בצורה מובהקת גם אם במקרה שלך זה כן נכון מה שהפסיכולוגית אמרה

מניפולציות כאלה לא עובדות.

את לא יודעת מה אני מכיר ומה חויתי.

כדאי באמת לשמור על ענווה

כתבתי מחוויית חיים אישית, אין פה מניפולציות, חבל שאתה מבין לא נכון

אני באמת לא יודעת מה אתה מכיר ומה חווית, יכול להיות שעברת דברים מאתגרים מאד, כתבתי רק שאם אתה כותב שאין דבר כזה אדם רגיש אתה לא מכיר ספציפית את זה.

אבל אני כן חושבת שלאנשים רגישים מאוד ייתכנו שלל תופעות שכן אפשר לתת להן שם,למשל: חרדה חברתית, חרדה בכללי, וויסות חושי, לעתים חוסר בטחון והלקאה עצמית, נטייה לפרפקציוניזם, דכאון, אפילו פוסט טראומה

רגישות היא לדעתי לגמרי טריגר לכל זה, בגלל עוצמת החוויה של החיים, חוסר היציבות הרגשית והבדידות בתוך זה בעיקר. בגלל חוסר ההבנה של הסביבה גם. למזלנו היום המודעות עלתה והמידע נגיש יותר וגם האופציות לטפל הן רחבות ומגוונות

את כל אלה בערך חוויתי וחווה בעצמי. חלק קשור לרגישות,חלק לנסיבות החיים, חלק לשילוב של שניהם מן הסתם, ומגיל קטן אני רגישה מאוד. זוכרת אפילו שכילדה היה לי ספר זכרונות ואחת הדודות שם כתבה לי שהיא מאחלת לי להיות פחות רגישה 🙄 כאילו היה לי איך להתמודד עם זה כילדה

בכל אופן אני כן חושבת שניתן לעבוד על כל דבר בפני עצמו ולהגיע למצב שהחיים מאוזנים. לא להיפרד מהרגישות, אלא להשתמש בה לטובתנו כעל הניתן ולא לתת לה להשתלט עלינו

הקושי הוא באמת לשים את האצבע על כל קושי בנפרד, אם ישנו, ולהצליח להתפנות לזה באמת

לא יותר קל להכניס את הכול תחת המטרייה של אדם רגיש מאוד, וכך לטפל באדם הזה?

למה הפסיכולוגיה לכאורה מתנגדת להגדרה הזו?

אבל בכל אופן אני מאמינה שטיפול בכל החזיתות יכול נורא להתיש, בטח אנשים רגישים, וגם - ב"ה, לא כל הרגישים סובלים מכל מה שכתבתי.

וזה גם בעיניי, לא באמת משנה הטייטל - רגיש/ לא רגיש. לפעמים זה גם יכול לייאש המטרייה של הרגישות כי כביכול לא משנה מה נעשה, אנחנו כאלה

אבל לא

כשהתמקדתי בזה שאני חווה קושי, לא עניין אותי שאני רגישה בדווקא. עניין אותי לפתור את הקושי ולעבור תהליך. זה שאני רגישה עזר לי לגלות חמלה ולהיות מודעת למה מציף לי קושי, אבל את זה גם אנשים לא רגישים כביכול צריכים לעשות

ומה זה משנה אם זה מוגדר או לא.

מטפל שלא מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים שלך - אל תלך אליו.

זה לא ממש משנה אם תגדיר תצמך אדם רגיש מאוד, או אדם קשיי וויסות+הצפה חברתית+ מופנמות+עוד דברים שנכנסים במטריה של אר"מ.

במבחן התוצאה זה אותו הדבר פה יש לזה כותרת ופה לא ואם המטפל שלך לא מוכן להכיר בכך שהקשיים שלך הם כהנה וכהנה, תגיד לו שלום ולא להתראות.

ואיך יודעים אם המטפל מוכן להכיר בקשיים ובאתגרים, אם לכאורה אין הגדרה ברורה כזו?

באמת שואלת...

(גם תוהה באיזה תחום נכון יותר לטפל. כי ויסות חושי - עובדים בריפוי בעיסוק. הצפה רגשית - אצל מטפל רגשי. ואולי חבל ללכת לכמה מטפלים, אם הכול בעצם נובע מאותו מקום?)

כלל לא כותבת בפורומים פתוחים...)

ההגדרה לא חשובה. חשוב מה עובר עלייך ואיזה טיפול נותן לך מענה הכי מדויק. הגיוני מאוד שלפעמים יידרשו כמה סוגי טיפולים, ואולי מה שטוב לאחד לא יתאים לאחר, וזה בסדר. אדם הוא יצור מורכב, מעבר לכל ההגדרות, וכנראה אין כללים חד משמעיים, כל מקרה לגופו.

עם כל הכבוד לפסיכולוגיה, היא לא תורה מסיני. ובה עצמה יש מחלוקות וכל מיני גישות. מבחינתי לוקחת ממנה את מה שטוב לי ואני מתחברת אליו. אך מאמינה ששורש הדברים עמוק הרבה יותר. אישיותנו ומסלול חיינו אינם במקרה. הקב"ה בחר לאתגר אותנו באופן מסוים, וכנראה זה תואם לשליחותנו בעולם. אז נעשה מה שתלוי בנו להיות הגרסה המשודרגת של עצמנו ולהוסיף אור וטוב בעולם בדרך הייחודית לנו (ורגישים יכולים לתרום תרומה ייחודית, ומי כמוך יודעת...)

פעם קיוויתי שאם אצליח לשים אצבע על החוויה שממנה הכול התחיל בילדות המוקדמת ולטפל בה - אהפוך לאדם אחר. זה לא קרה. גם כשלכאורה מצאתי את הנקודה, חוויה מגיל שלוש. ובדיעבד אני מבינה שכבר אז הייתי רגישה, ולכן החוויה השפיעה עליי כך. על מישהי אחרת היא לא הייתה מותירה רושם כזה...

אז לסיכום, אני חושבת שחבל לשבור את הראש על חיפוש הגדרות ואבחנות. התחברת לתיאוריה על אנשים רגישים מאוד, ואת מוצאת דרכים לעזור לעצמך לחיות טוב יותר ולהיות אדם טוב יותר - בעיניי זה מספיק. 

המשפט שלי לא נאמר בתור זה שהם לא מחליטים, אלא בתור זה שזה לא נותן להם זכות וטו שרק מה שהם מחליטים נכון.

זה לא משנה אם ההגדרה קיימת, אלה המאפיינים. אם באים ומבטלים את מה שאת בין אם זה תחת הגדרה כוללת ובין אם לא, תגידי שלום ולא להתראות.

ואולי פשוט במקום להסתבך אם כן ולא קיים בפסיכולוגיה, לחשוב על אופציה אחרת כמו פסיכותרפיה שהציעו פה ששם זה כן מקבל הכרה.

להיות כמו שאת ? או ש - זה יהפוך את הקושי שלך לרשמי ולא "מומצא"?

ואם נניח היית הולכת למגה אבחון, והיו אומרים לך שאת מאובחנת ב x y z וכל האבחנות הן באמת חלק ממה שמגדיר אר"מ אבל בלי הכותרת/ מטרייה של אר"מ, זה היה משנה לך שהכותרת חסרה?

והאמת מזה בא לי לחבק אותך על הפתיחות והכנות ❤️

לא תכננתי לדבר על כך בפתיחות (ועוד בפורום פתוח), אבל אם זה מזכה אותי בחיבוק (וירטואלי כמובן! אני רגישה גם לחיבוקים) ממך אז זה דווקא טוב😊

באמת זה מה שהכי חשוב לדעתי

גם אבחון יכול לעזור כי בסוף נותנים מענה טיפולי גם וזה דבר טוב, אבל גם בלי זה - תקבלי אותך על כל חלקייך בלי לנסות להילחם בעצמך בתור התחלה

זה גוזל מלא מרוחב הפס ואנרגיות שיכולות להיות מופנות להתמודדות וצמיחה.

זאת הכלה, מה שנקרא, ועם זה ננצח בעזרת השם

הרבה שנים הייתי בביקורת כלפי המנגנון שלי ואיך שהוא פועל. היום אני חי איתו בשלום ומדי פעם לוקח נקודה כדי לעבוד איתה. לא בלחץ.

(אני חושב שהפורום פה הוא שיפור אמיתי: לגלות שאני לא משוגע ושיש דבר כזה ושיש גם כלים להתמודד איתו במקום פשוט להיות חסר אונים מול ההצפות והמנגנון הרגשי)

בעזהית

א. כי הdsm נכתב על ידי בני אדם ולא נביאים, והוא מתעדכן ומשתנה כל הזמן. יש הפרעות שיורדות מהרשימה ויש כאלה שמתווספות אליה, יש סימפטומים שמשתנים בהגדרות של הפרעות קיימות וכו'. הכל לפי המחקרים. ההגדרה Hsp היא חדשה מכדי להחקר ולכן ברור לי למה היא לא שם, עוד לפני עדיין האם מקומה שם או לא..

ב. בכל ההפרעות הסימפטומטיות (כאלה שמאובחנות רק על סמך סימפטומים ובלי מצב קליני שניתן לאבחן חד משמעית), נכנסת תמיד שאלת הטמפרמנט. עד כמה זו "הפרעה מוגדרת" כמה זה פשוט "עניין של אופי". ילד שכל הזמן קופץ תזזיתי ורץ, האם זה כי יש לו היפראקטיביות בעייתית, או שזה כי זה הטמפרמנט שלו? ילד שהוא שקט וביישן, האם זה כי הוא Hsp, או שהוא פשוט שקט וביישן באופי?

אופי הוא לא מונח מדעי. אי אפשר "לאבחן" אופי, כמו שאי אפשר לקבע אופי; אופי זה דבר שיכול להשתנות עם החיים, הגיל והביטחון, ומושפע מאוד מגורמים סביבתיים והתפתחותיים.

ג. וכאן נכנסת השאלה מה המשמעות של ההגדרה של ההפרעה באופן רשמי.

אני (בתור קשב וריכוז עם היפראקטיביות וגם רגישות יתר) יוצאת מנקודת הנחה שבשורה התחתונה לכולנו אין ויתורים; אני לא יכולה ללכת למכולת ולהגיד סורי לא קיבלתי משכורת כי לא הצלחתי להחזיק בעבודה בגלל שישלי בעיה בקשב, תנו לי בחינם. וגם לא להגיד הי תחזיקו אותי בעבודה גם אם אני עושה טעויות כי זה לא אשמתי זה הקשב. וגם לא סליחה ששכחתי לארגן את הילדים בזמן זה הקשב.. אחריותי היא למצות את החיים ב100% ולעשות "כמו כולם", גם אם זה קשה לי יותר.

ההגדרה חשובה!!! בשביל להכיר את עצמי, לזהות את מוקדי הקושי ולפתח אסטרטגיות התמודדות.

אף פעם לא "נתגבר על התסמינים", הם חלק ממנו; אבל כן נצטרך להתמודד איתם ולהגיע לתחנה הסופית למרות הקשיים שהם מוסיפים.

בקשב, יש טיפול תרופתי ודגשים טיפוליים נוספים, ולכן יש משמעות לאבחנה הפורמלית.

לHsp אין היום קו מנחה טיפולי מוכרז. זה לא נחקר מספיק. לכן אין משמעות לאבחנה הרשמית, עד שייחקר אחרת.

ולכן בשלב הזה של העולם, כל אחד צריך לבחון את הכיוונים שמתאימים לו באופן אינדיבידואלי..  

כמובן, אין המטרה של אבחנה רשמית כדי לנפנף אותה מול העולם כדי ש"יוותרו" לי, אלא כדי להכיר את עצמי ולפי זה לדעת באילו כיוונים לטפל.

אולי באמת בעוד עשרים שנה ה-dsm כן יתייחס להגדרה של אדם רגיש מאוד... ואז גם יהיה מתווה טיפולי מוגדר.

(אגב, גם אוטיזם הוא אבחנה שמבוססת על אופי - אם אפשר להגדיר את זה כך - ולא על משהו פיזי מוכח. וזו אבחנה שבהחלט פוטרת אנשים מכל מיני דברים...)

לא מכירה אישית, אבל יש להם באתר התייחסות במאמר ארוך על הנושא

אולי הם גם עוזרים לטפל אם תרצי לבדוק

יעיל לא פחות מפסיכולוג

היו לי 2-3 פגישות פעם של ייעוץ, שחלק מהן היה שימוש בכלי פסיכותרפיסטי וזה מאוד מאוד עזר לי

בשיחה עם פסיכולוגית ב2 פגישות סביר להניח שהייתי יושבת ומדברת שזה גם נחמד, אבל לא בטוח שככ מהר הייתי מקבלת כלים להתמודדות.

אני מעדיפה סשנים ממוקדים וקצרים (זה גם יותר ישים לי מבחינת זמינות רגשית לטיפול) ולא טיפול אחד ארוך

אבל מה שטוב לך כמובן

אבל זה רק אני.

אבל תסתכלי על הרמזים שכן פיזרתי בפורומים -  הרבה כתיבה עצמית. הרבה נסיון להבין את המנגנון ולכבד אותו במקום להילחם בו. ועוד.

אני יכול לקחת כל פעם נושא אחד ולעשות עליו עבודה כדי לשנות את ההשפעה שלו על החיים שלי.

כל השאר עדיין משפיעים. בעוד שבוע נטפל במשהו אחר ואז גם הוא יאבד שליטה עליי.

האם אני רגיש? כן. האם דברים שפעם היו מייצרים אצלי חרדה עדיין מיצרים אותה? לא. האם יש נושא שמייצר חרדה השבוע ושבוע שעבר? כן. אבל זה רק הוא. ובשאר אני מתפקד בסדר למרות שהוא נמצא.

שמתי לב שככל שאני יותר בטוב, אני יותר פתוחה להתמודדות, אבל זה בדרכ ספונטני יותר ולא משהו מוכוון כי המנגנון שלי התרגל להתגונן מפני רעש לא מבוקר למשל וזה כשלעצמו יכול להרוס את ההתמודדות, כי זה מפריע, אבל לפעמים אפשר להטריל את המנגנון ועצם זה שצלחתי את הסיטואציה מוריד קצת את הרגישות לפעם הבאה

עם מרקמים אני פחות מנסה לעבוד האמת. זה לא משו שאני לא מצליחה לעקוף ולחיות איתו עם התאמות

שמתוך זה שהצלחתי לדכא את המנגנון המתגונן בסיטואציות מסוימות (יצא לי צרוף מילים הזיה😅), אוכל להרחיב את זה עוד

כלומר, אני עוד בוחנת איך לנטרל אותו בזמן אמת,ובכלל,  כי בינתיים הוא יותר מפריע לי משומר עליי ונראה לי שזה המפתח. אבל צריכה לחפור קצת לעומק ולהוריד כמה שקי חול כדי להגיע לשם

יש משו שקשור לנינוחות ובטחון שיושב שם, אבל אני לא מצליחה לדקור עדיין את הנקודה. אעדכן ןכשיהיו תובנות

בקיצור, כאן בונים

ואני לא מאמין במלחמות. כלומר, פעם האמנתי. זה לא עובד. זה מכלה את הכוחות במלחמה שהיא בעצם לולאה אין סופית.

בזמן אמת בדרך כלל קשה לנו לתפקד כי אנחנו מודלקים מדי, אבל אפשר לעשות שיעורי בית אחרי. או לפני - להתכונן.

שקדמה לזו?

זה קרה ספונטנית, בלי טיפת מאמץ..שום מלחמה

אולי המילה 'לדכא' במשמעותה היא פעולה אקטיבית, אבל זה קרה מעצמו פשוט

מה שקורה מעצמו זה טוב.  בסוף יש לנו קיבולת מסויימת להכיל דברים "לא נעימים" וכשהיא נגמרת היא נגמרת. צריך לכבד אותה

רגישות פיזית יושבת על "שורש". אם מנקים אותו אז פלאים יכולים לקרות (למרות שבדרך כלל פשוט מגלים עוד קומה של אותו עניין, אבל גם אותה אפשר לנקות).

לגבי רעשים - היה פחות אתגר אצלי. כן היה לי בעבר צורך לפעמים ברעשים מונוטוניים והיום לא.

תחושה ומרקמים - לגמרי. היום אני מסוגל הרבה יותר (עזבו מסוגל, קל לי יותר). הקיבולת שלי למגע פיזי עלתה פלאים. קריטי עם ילדים וכו'.

כי באמת זה קריטי כשיש ילדים (הקושי השמיעתי מאתגר עוד יותר כשיש ילדים).

מניחה שזה אישי מכדי לפרט על גבי הפורום...

אם אנסה כל פעם לפתור את מה שמעלה בי חרדה, זה לא ייגמר😑.. אני מעדיפה להתייחס כחרדה קודם כל כמפגע פיזי. היא מפריעה לי לתפקד, אז אני מזיזה אותה הצידה. אחרת, היא מנהלת אותי.

אחרי שהגוף שלי פנוי ממנה,רפוי, לא דרוך, המחשבות לא רצות, הראש  מתחיל לעבוד ולעבד.

(ספר של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) -

כך אמרה לי לאחרונה פסיכולוגית קלינית.

אז מה היא כן?

אולי אנחנו רק ממציאים שאנחנו שונאים כוסברה?

או שאולי אם נתאמץ מאוד נצליח להתגבר על השנאה?

או שאולי בכלל תסמיני השנאה מצביעים שיש לנו הפרעה אחרת בכלל, כזו שכן מוגדרת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה?...

מה דעתכם על זה?

יצא לכם לדבר על כך עם פסיכולוג?

ובמילים אחרות:

זה שמשהו לא שם, לא אומר שהוא לא קיים. זה פשוט אומר שלדעת אלה שכתבו את הספר (ספוילר: הם לא אלוהים) לא מדובר בהפרעה או מחלה נפשית, אלא במשהו תקין או בתחום הסביר וכו'. וגם אם זה לא תקין, עולה השאלה כמה זה מפריע לתפקוד השוטף, כמה הפרט או הסביבה שלו סובלים מכך. 

גם ביישנות למשל לא מופיעה בספר הזה, למרות שהיא בהחלט יכולה להפריע לתפקוד השוטף. למה? כי לא מדובר בהפרעה נפשית אלא בתכונה נורמטיבית שאינה מוגדרת כמחלה או הפרעה.

1. ממש מקווה שלא יהפכו את ההגדרה אדם רגיש מאוד להפרעה (מה כן אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים רגישים שמתקשים חוץ מטיפול זה כבר סיפור מורכב יותר ולהזדמנות אחרת).

2. לצערי הרבה מהפסיכולוגים ומטפלים בכללי לא מאמינים שזה משהו אמיתי וזה נובע משני דברים. גם שהם לא למדו על זה וגם שלמרבה הצער עדיין אין מספיק מחקר בנוגע לאנשים רגישים מאוד וגם לא נראה שיש הרבה עבודה בכיוון (אולי זה נובע באמת מהנקודה שד''ר ארון כותבת בספר שאנשים לא רגישים לא מבינים את זה עד הסוף כי מבחוץ יכול להראות כמו דברים אחרים)

3.לגבי זה שאולי אנחנו עובדים על עצמנו...

אני יודעת שבהרבה פורומים של אר''ם יש אנשים שהם לא רגישים מאוד וכן עם דיכאון או קושי אחר ומנצלם את הפלטפורמה, החברה האמפטית וההקשבה וזה שלא יסלקו אותם ברגע שהם אומרים שהם אר''ם וזה הופך את האווירה ללא נעימה בכלל בעיני ומגדיל את השאלה אולי אנחנו עובדים על עצמנו הרי אין מבחן רשמי. 

אבל נעשו אומנם מעט ולא בהיקף מספיק מחקרים ויש הבדל בין אנשים רגילים לאנשים עם רגישות גבוהה. רגישות גבוהה זה דבר שקיים!

הרבה פעמים רגישות יכולה להראות מבחוץ כמו פחד או ביישנות או מופנמות וכו ,  ולאנשים רגישים שחיים באופן שלא טוב להם /שגדלו בסביבה בלי מספיק תחושת ביטחון ולא טיפלו בזה אחכ יש יותר נטיה להיות חולים , בחרדה, בדיכאון...

בעיני ממש ממש חשוב ללכת למטפל/ת שמכיר את ההגדרה השקיע זמן בללמוד אותה והוא לא מזלזל באנשים רגישים מאוד כי זה יכול להיות הבדל של שמים וארץ

לי זה היה ממש משמעותי וגם טיפול גופנפש ולא רק פסיכולוג כי אצלנו הרבה יותר קרוב ומחובר בין החלקים השונים שלנו וזה צריך יחס.

אני הייתי נורא נורא רגישה באולפנה.

וגם חברות רגישות שלי אמרו שאני רגישה בטירוף. הייתי מוטשת וסחוטה רגשית אחרי כל דבר כמו יום לימודים סטנדרטי או חמש דקות -רבע שעה בהרקדה. הייתי נמנעת מדברים כמו קניות או המצאות במקומות שלא ממש מכירה ולא יכולתי להיות במפגשים חברתיים אחר הצהרים, גם אם רציתי לא הצלחתי שלא לברוח משם. הייתי עם כמה חברות קבועות שכמעט כולן רגישות מאוד. הייתי בסטרס כל הזמן וזה החמיר לאורך התיכון. לא היה לי איבחון רשמי בעינין אבל כנראה גם היה שלב שהייתי בדיכאון. היו בנות בכיתה שחשבו שאני אוטיסטית וצריכה טיפול והלכו למחנכת שתעזור לי ...  

והיום אחרי הרבה לימוד ועבודה החיים שלי נראים לגמרי אחרת אני לא מסתובבת עם בערכת ''עזרה ראשונה'' להצפות /התקפי חרדה ובטח לא תלויה בה, אני יוצאת כשיש לי אופציה וזמן למפגשים חברתיים וחוזרת עם אנרגיה מחודשת משם, ממצב של להיות מוצפת רוב היום אני אולי מוצפת פעם בשבוע -חודש תלוי בעומס גם לא לזמנים ממושכים (וזה כשאני בתקופות עמוסות והורמונליות ועם פחות מדי שינה) והרגישות היא עדיין מהדברים היותר בולטים בי אבל לא בצורה שמנהלת לי את החיים אלא בצורה שאני יכולה להיות מאוד קשובה לבן שלי וללמד אותו להקשיב לרגשות שלו(זה ממש מדהים הוא בן שנה וקצת וממש יודע מתי קשובים ופנויים אליו ומתי לא והוא צריך להתעקש על שלו, הוא יודע לזהות איזה אוכל טוב לו ואיזה לא ...)

כל זה התאפשר בגדע שידעתי לשים את הדברים בפרופורציות נכונות אחרי שידעתי שאני רגישה והקשבתי למה שאני צריכה וטיפלתי בחרדה ובגבולות שלי וכדו. בלי ההבנה שאני רגישה לא היה לי את היכולת לדייק את הדברים שלי זה כמו לנסות לעבוד כמו ברכבת שנוסעת ישר כשאת ברכבת הרים (לא בגלל שזה קשה פשוט כי זה לא מותאם)

"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.

יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?

אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.

אבל היא לא תוצאה של הפרעת קשב וריכוז.

רוצה לומר, הבעיה היא רגישות יתר שיוצרת בעית קשב, אבל זה לא זהה להפרעת קשב וריכוז. להפרעת קשב יש פיתרון פשוט בשם תרופות-כמו-ריטלין. לבעית קשב יש פיתרון מסובך בשם טיפול רגשי, כנראה.

הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו

זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל

לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.

הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.

עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.

אבל אני רוצה להציע כיוון נוסף

יש אתגר ידוע אצל אנשי קשב וריכוז

שהם לא מסוגלים/קשה להם מאד לחשוב ולתכנן מעברלמשימה הבאה הגדולה שיש.

נניח, יש ארוע גדול כלשהו עבורם ביום שני הבא ומישהו יבקש מהם לקבוע פגישה ליום רביעי הבא, הם יתקשו מאד לעשות את זה כי מבחינתם יש את יום שני הבא וזהו.

האם זה משהו דומה לזה?

בנוסף אם זה ארוע שמביא איתו הרבה רגשות וחששות, אז נשמע הגיוני שכל הפוקוס הוא על: רק שזה יעבור כבר..

על משימות עבודה. גם אם הן פשוטות. קשה לי לחכות איתן למחר ומעדיף שהן תקרינה עכשיו.

משתדלת לעבוד על זה

כי אי אפשר (אצלי לפחות) שהכל יקרה מיד

בגלל אופי העבודה שלי הרבה פעמים אני מגיע בבוקר למשרד ו "אין לי עבודה" (חדשה) עד סביב 11 בבוקר. כלומר אין לי שום עניין לסיים משימות בשעה 19:30 כשיש בוקר למחרת. ובכל זאת זה קורה.

שמתי לב לזה. משתדל לכתוב כדי לבצע למחרת. אבל לא תמיד מצליח.

בבוקר שאין משימות?

לפעמים סתם מדיה חברתית (שזה מועיל עד רמה מסויימת כי אני עוקב אחרי אנשים חכמים). לפעמים יש דברים שאני רוצה לקדם ולא בהכרח משימה שמישהו נתן לי. בגדול זה מייצר זמן שבמידה מסויימת הוא מבוזבז.

אני מג'נגלת מיליון במהלך היום ומתכננת ועושה. ב'ה.

תודה על הכיוון♥️

אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.

אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.

לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".

הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.

אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.

כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.

וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.

לא מומלץ.

אם יש פיתרון שתפו.

וזה קורה לי בעיקר בערב שבת

מה שצריך עוד לעשות לכתוב ברשימה ולשכנע את עצמך שכל מה שתצטרכי לזכור ולדעת כבר מופיע שם.

כשתרצי שוב להריץ את הדברים בראש הרשימה תזכיר לך הכל... ואז אפשר להרשות לעצמנו לשקוע בדברים אחרים

עד הרגע האחרוןןןן

האמת שהצלחתי קצת להתקדם ולעשות גם לפני שישי. לפחות.

אבל הראש שלי עדיין תפוס. ובא לי לשחרר אותו

אנחנו אלו שצריכים לקבוע מה חשוב לעשות ומה לא.

להחליף את הפילטר מאחורי המקרר זה חשוב אבל לא קריטי לפני שבת.

אבל זה שטאנץ קבוע. והחלק שהכי קשה לשנות זה את מריחת הזמן בין לבין

פשוט נכון להכין מראש משימות כדי לבצע בזמן הזה. גם אם הן בעדיפות שניה. גם אם הן עבודה ועוד שעה שבת וזה לא קשור. זה לא אידיאלי אבל המתנה ריקה זה גם דבר שאני לפחות לא מסוגל להכיל.

ובמתרגש אני מתכוונת לרגש שהוא לטוב או לרע.

אני ראיתי שבזמן כזה טוב לי להרגיע את הלב בעזרת דברים חיצוניים שלא קשורים לרגש, כמו נשימות שמעטות דופק. שזו נשימה עמוקה לבטן, להחזיק את האויר בפנים כמה שניות ואז לשחרר לאט לאט, שוב ושוב, לעשות דברים שמרגיעים את הגוף, כל אחד ומה שמרגיע אותו (יש לי רשימה מוכנה לשעה כזאת)

ואם בא לך לשתף יותר במה מדובר, אולי יהיו עוד תובנות

אבל עדיין זה עוזר רק זמני

בגלל התמונה של טוסלס! מתוק!

היא לא רשימה כללית, היא הרשימה של הדברים שעושים לי טוב, שמרגיעים אותי. אני חושבת שלכל אחד כדאי להכין רשימה כזאת לזמנים כאלה

אותי זה מרפא.. זה שקט ויופי ושלווה כזו

שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם (מוריד את מפלס הלחץ) אישה נאה, דירה נאה, ומריחו אנה... אולי תנסה

העצה היא להסיח את הדעת לא לחשוב פשוט לא לחשוב על מושא ההכלה. לשבת בים ולהינות ממה שיש.. לראות סרט שיגרום לך להתנתק וכדו'

כולם בורחים מעצמם כל החיים

לכולם יש מסכות ואנשים פיתחו לעצמם תדמית מסוימת וכבר לא בטוח שהם בעצמם יודעים מי הם

נמאס לי לברוח

נמאס לברוח.( בלי קשר לכל השאר)

הרבה אנשים שבורחים

אבל לא כולם

התמודדות עם הצפה מתחילה מההפך מבריחה

מהתבוננות עמוקה בנפש

זיהוי טריגרים ואופן ההשפעה שלהם

ואז אפשר לנסות לצמצם טריגרים/ השפעה שלהם

להתרחק מדברים / אנשים שמטרגרים

להתאמן על הפחתת ההשפעה שלהם על הגוף

(לשבת בים זה לא בהכרח בריחה

זה יכול להיות זמן רגוע

לניקוי הנפש

להנות מהטבע

לעצור רגע מהשגרה ולחשוב/ לנקות מחשבות)

עבודה מעמד ווצאפ טלווזיה חד"כ תארים יחסים מזדמנים ולא רציניים והרשימה עוד אינסופית..

אנשים פוחדים להישאר רגע אחד עם עצמם

מי מכתיב לך את החיים

התרבות

או בחירה עצמית

וכל דבר למַה הוא משמש

עבודה יכולה להיות מקום להתפתחות והגשמה

ספורט טוב בכל מקרה לגוף ולנפש

קשרים גם לא רציניים יכולים לתרום ולתת מה שקשרים רציניים לא נותנים

ווצאפ יכול להיות כלי נהדר לתקשורת מקצועית/ אישית

כן יש אנשים שמפחדים להישאר לבד

זו יכולת בפני עצמה שיכולה לתרום לפיתוח יכולות אחרות

זאת התרבות, זאת החברה.

אבל אל תתעסק בכולם, תחשוב על עצמך, תסתכל בתוך עצמך. אתה יכול לחיות אחרת.

תבחר לא לברוח.

הלב כואב, ואולי גם האגו. המפגש עם הכאב חשוב.

כל כאב שבורחים ממנו הופך לכלא.

הנפש שלנו עדינה והיא רגישה, היא מרגישה את מי שעומד מולנו, וכשהוא לא כנה, או לא אמיתי הנפש שלנו מיד מרגישה את זה

וזה מפריע, ומציק לה, ודוקר

וקשה לה שהוא לא אמר אמת

והיא לא רוצה להיות שם.

(אממ, הנפש שלי לפחות)

למה זה כל כך משגע אותי.

אותי זה בעיקר משגע כשזה אנשים שקרובים אלי ושאני מצפה מהם ליותר. ששאר העולם עושה את זה, כבר התרגלתי.

(וברור שגם אני עושה את זה במצבים מסויימים בלי להיות מודעת 🙄 אבל אני משתדלת תמיד לרדת לחקר האמת)

אא"כ הוא בן 25 ומעלה...

ככה זה - אברך או ילדון.

עלי פעם אחת צעק אחיין בן 2 שאני מנדנד את הרגל שלי (דהיינו זה מפריע לו להתרכז במשחק או מה שהוא לא עשה שם)... חטפתי הלם, ואחר כך הבנתי שוואלה הוא צודק. אז תינוק נזף בי, נכון, זה היה לא נעים והעיקר מוזר. אבל מאז כבר עבר לי 🙂

וכמובן בלי שום ספק אני מסכים עם התגובה פה של רוכב שמיים

שגם ככה כואבת לך.

הוא רק הזכיר לך אותה

התכוונתי ש*הוא* דרך על יבלת וזה מה שאתה התכוונת... הכל בסדר...

עד כמה אני בסדר עכשיו? שופי בהודעה האחרונה ששלחתי בשטו"ל...

ואני חדשה פה לא מכירה למה הכוונה בשטו"ל

אבל אתה נשמע צוהל דייך ושאותו הילד בן ה13 כבר רחוק מתודעתך

בסוף זה שני אנשים בוגרים שהם יודעים מה הם עושים.

הוא התנהל ככה ליד אשתו ככה שכנראה הוא לא ראה בזה משהו בעייתי

ואולי היא בעצמה (אותה אישה) הרגישה טוב עם אותו יחס בהתאם לאותו ערב כשהיתה לבד.

כמוך, עד כאן ניסיתי ללמד זכות.

ואולי, בהתאם לפורום הזה של רגישים, יכול להיות שהרגשת ככה בגלל רגישות גבוהה שלך ולאו דווקא בגלל החשש שלך? 

נכון, הוא התנהל ככה ליד אשתו ונכון גם אני חושבת שהוא לא ראה בזה משהו בעייתי, הוא לא היה מודע.

וכן כנראה ששמתי לב לזה בגלל רגישות יתר/שימת לב לפרטים.

שמדובר בבעלך אז הרגישות הגבוהה מובנת עוד יותר.

אותה אחת לא הרגישה מוזר להיות איתו בכזאת תקשורת שאת שם לידם?

אמרת לו אחרי אותו ערב מה שהרגשת? שיקפת לו שזה לא בא לך בטוב? 

לפעמים לנו צורם משהו בגלל התחושות שלנו, ולפעמים הוא צורם כי הוא באמת צורם.

'עברו המפואר' זה בהקשר גברי/צבאי?

 טוב עם זה, זה עשה לה טוב.

עברו המפואר בכמה הקשרים.

אתה מכיר את זה שלכל גבר יש את רשימת הדברים שהוא אוהב לספר על עצמו כשהוא רוצה להרשים? 

בגדול הסביבה החברתית שלי מורכבת מקבוצות אנשים יותר מעורבות שהדברים האלה פחות דומיננטיים בהם.

אם היה לה טוב, אז שתהנה. אולי זה מה שהייתה זקוקה לו.

יכול להיות שמה שמפריע לך לא מפריע לה ולהפך...

הוא ליד אשתו נראה לי מוזר לחשוב שקצת התאווררות של זוגות חברים תפריע לי.

זה בטח קשור לחברה ולמה שנהוג בחיים של כל אחת ואחד יכול להיות שאת מחמירה והיא פחות יכול להיות מלא דברים למה לחשוב על כל זה כשהיה נחמד סך הכל?

היא יכלה לא להגיע והגיעה והשתמשה בזה בשביל להתאוורר

גם אליו אין לי מה להתייחס

אם לאשתו הפריע הם בטח דיברו כבר...

למה שאתייחס לדברים שקשורים למישהי אחרת או למישהו אחר בזוגיות לא שלי?

לא ראיתי את עצמי בה

ולמעשה אני אדם די חופשי בשיח.

אבל אני יודעת להבדיל בין שיח רגיל, ידידותי לבין שיח קצת פלרטטני שמנסה להרשים.

בהחלט לא הייתי מתייחסת למשהו שקורה בזוגיות לא שלי, אבל הוא, בעלי.

זה שלהם.

יש כאלה מגזרים ששיחה על גבול הפלרטוט זה לא ביג דיל

ויש חברים קרובים שמדברים שפה שלך נראית כמו פלרטוט ולהם לא.

מכיוון שכבר חשפת שמדובר בבעלך, אז הסיפור קצת משתנה.

בתור רווק אני יכול לומר שקרה לי מקרה שבו למפרע שמתי לב שקצת עברתי גבול באיזה שיח שהיה לי עם קולגה (שהייתה מאורסת כבר ואחר כך התחתנה). בזמן אמת זה היה נראה לי בסדר ואפילו מכובד כי באמת הרגשתי נוח איתה, אבל בדיעבד פתאום הבנתי איפה היו הטעויות שלי. והסקתי מסקנותיי (מקווה בעז"ה).

אני לא יודע איך בדיוק אמורים לדבר על דברים כאלה בהקשר של נישואים וזוגיות, אבל רק רציתי להניח כאן את הזווית הזו שבה ייתכן שבאמת היה מדובר בטעות בתום לב. אני מניח שזה דבר שאמורים להסתכל עליו במכלול של תמונה שלמה של ההתנהגות שלו.

עצה קונקרטית טובה לצערי אין לי. האם נכון לדבר על זה? האם נכון להמתין? האם נכון להעביר? הלוואי והיתה לי גם עצה טובה, חוץ מהסיפור שסיפרתי.

אם יש קשר פתוח, אולי כן להעלות את זה? לא בכעס. בכאב.

מה דעתך?

אם זה לא דבר החוזר על עצמו.

ממקום בוגר ובטוח בעצמך. אולי הוא קצת חסר בטחון והיה

זקוק למישהי שתתפעל ממנו? את מכירה אותו הכי טוב -

אולי חסר לו משהו בדימוי העצמי שלו? (אחרת לשם

מה הוא צריך להביא את ה"עבר המפואר" שלו?)

זה לחלוטין לא אומר שהוא לא אוהב אותך!

גברים הם עם משונה לפעמים. את כאשה חזקה יותר,

בשלה יותר...אולי תתייחסי לזה כמו שמתייחסים לילד

שעושה איזה מעשה שובבות. נו, מילא. לא נורא.

לא קרה שום דבר נורא.

כלומר, חזרי אל עצמך הבוגר, הבשל. גברים -

יש הם משהו מן הילד. אין ספק שהוא אוהב אותך

וזקוק לך! חשבי על זה ותרגישי את זה בתוכך.

זה ישנה אולי את המבט. אז רצה להשוויץ

קצת, להתאוור קצת....ככה זה גבר. 

ואולי לכן כל כך מקפידים לא להתקרב

לנשים אחרות, לא להתערבב....

זה לא יושב על זה.

אבל דווקא משהו אחר שכתבת נוגע בי יותר.

אולי הוא היה חסר בטחון והיא זקוק למשהי שתתפעל ממנו?

אולי חסר לו משהו בדימוי בעצמי שלו?

ונראה לי שכן וזה כואב לי מהרבה כיוונים ואני לא ממש יודעת מה לעשות בנידון או האם בכלל אני אמורה לעשות משהו בעניין הזה.

עניין של חוסר ביטחון עצמי, כאשתו את בהחלט יכולה לחזק את זה. להרים לו.

לטפח את הדברים הטובים והחזקים שלו.

זה לגמרי חלק מהזוגיות

אם יש לכם תקשורת טובה, אם הזוגיות חזקה, זה בסיס מצויין לזה

אמרת שזה כואב לך, למה? 

אבל זה לא שאני עושה את זה כל היום. וגם בסוף זה מרגיש לי ממש דפוק שאני זו שצריכה לחזק לו את הבטחון העצמי.

זה לא אמור להיות ההפך?

בטח אמור לחזק את הביטחון העצמי שלך.

הוא לא מחזק בכלל?  

אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לחזק את שלו.

למה מרגישה דפוק עם זה? 

פה נמנעתי מלפתוח את זה

כי אני די בטוחה שהוא לא מודע לזה

ואם יהיה מודע הוא יבהל מעצמו ואז אולי יחשוש להפגש. ויש לנו קשר טוב איתם ואנו משתדלים לעזור לה כעת שהיא בתקופה מאתגרת.

אז החלטתי לא להעלות את זה ורק לשתף פה, עוזר לי קצת "לדבר" על זה.

וגם, זה לא אומר שעכשיו את צריכה לעבוד קשה כדי לחזק את הבטחון שלו.

זה יכול להיות משהו שמפעם פעם  ולא קשור אלייך בכלל.

ואולי טעיתי; אני רק העליתי השערה.

את כבר מכירה את ה"עבר המפואר" שלו, אז עכשיו היתה לו

הזדמנות, אולי, להעלות אותו בפני מתרשמת טרייה....

וגם, אולי, אם הוא עדיין מדבר על עברו המפואר

(אני לא צינית, פשוט יותר נכון לי להגיד את זה כך)

איתך, את לא מגיבה, לטעמו, מספיק בהתלהבות

הראויה (לדעתו). זה כנראה מאוד חשוב לו

העניין הזה.

ואולי אני טועה, וסתם עשה לו טוב להשוויץ

קצת.

אל תסתבכי ותחפרי עמוק מדי. אם את רוצה,

פשוט תשימי קצת יותר לב לזה. לא להסתבך

עם כאבים . אני בטוחה שאת אשה אוהבת

וטובה. לא עשית לו שום דבר רע. אולי

זה בכלל בכלל לא תלוי בך בשום צורה.

מה שכן הייתי אולי מציעה, לשים קצת

גבולות עם החברה הזו. טיפה.

תשתמשי בחכמה הנשית שלך

כדי לדעת איך  לעשות זאת, כך

שזה לא יהיה ברור מדי.

נדמה לי. כי אם זה יחזור על

עצמו שוב, זה אולי יפריע

לך עכשיו יותר.

צריך לשים גבולות בין

איש ואשה. לשמור מרחק

סביר. אדם הוא אדם.

א  ת   יכולה לעזור לה וכו'

אבל בעלך, פחות צריך להיות

בקשר, אפילו לשם עזרה.

לא סתם חז"ל הורו לנו

איך להתנהג; איסור היחוד

וכו'.  אדם הוא אדם,

גבר הוא גבר .

איך אמר לנו פעם

הרב בשיעור:

תמים תהיה עם השם

לא עם בני אדם.

זה לא נשמע טוב,

זה לא נשמע רומנטי,

אבל זו המציאות שלנו,

בני האדם.

סתם נתפסתי לנקודה אחת שכתבת

לפני החתונה כדאי לבקש מהארוסה שתראה לך את ההינומה או שתסביר לך.

בדרך כלל זה שתי שכבות וצריך לקחת רק את העליונה ולכסות איתה את הפנים.

אם היית יודע שאנשים אחרים לא רואים ומרגישים כמוך כל דבר, זה היה משפר לך את התחושה?

לדוגמה בדרך לכסות את הכלה, אתה חושב שיסתכלו עליך מאד ולמרות שזה יתכן שיסתכלו, כנראה לא יסתכלו באופן שאתה חושב וכנראה לא יראו אותך בצורה שאתה רואה דברים.

ובתכלס, נראה לי שיותר מסתכלים על הכלה או מתרגשים מהמעמד ולא באמת בוחנים אף אחד.

שוואלה, אני לא מעניין אף אחד באמת, אבל בכל זאת משהו עדיין יושב שם

סביר שאתה מעניין אי אלו אנשים.

אבל רוב רובם של האנשים מתרכזים בעצמם.

כשאתה תחשוב אם אתה הולך יציב וישר לכסות את הכלה, כל אחת שתעמוד שם תחשוב מחשבות על עצמה: אחת, רק שלא יראו אותי ככה בוכה, אחרת, מתי כבר יגיע הזמן שלי השלישיתס הבגד הזה משמין אותי הרביעית, השמלה של הכלה מזעזעת ועוד כהנה וכהנה.

ואם מישהו כן יתבונן בך, הסיכוי שהוא יסתכל על מה שמפריע דווקא לך, נמוך.

 מההצפה - היא איך אנחנו מגיבים להצפה.

מגיע הרגע ואת מוצף, זאת עובדה.

למה? או שזה מולד או חוויות ילדות, כנראה שילוב בין השניים.

עכשיו הנקודה החשובה - התגובה שלך.

תשאל את עצמך האם באמת קיבלת את עצמך בלב שלם

או שאתה מרגיש שחושבים שאתה מוזר, אתה לא בנוח מול אנשים כשאתה בהצפה, אתה מפתח חרדה חברתית נוספת על הקושי החברתי הקיים רק כדי לא להיתפס חלש ומוזר.

אתה משקיע המון מאמצים להסתיר את החולשה הזאת שלך, אתה בטוח שעיניים חיצוניות שופטות אותך לרעה,

אפשר לנסות לטפל ב"למה אתה כזה", ולהבין על מה זה יושב.

אבל חשוב הרבה יותר לקבל באמת את זה שאתה כזה.

להרשות לעצמך להרגיש בנוח כשאתה מתכנס ויושב בשקט כשחברים נהנים ומדברים, להרגיש בנוח לנפנף מישהו בכבוד (למה אדם עסוק רשאי לעשות את זה בלי ייסורי מצפון ואדם מוצף לא?)

לתת לעצמך להרגיש בסדר גם כשאתה לא בנוח בהתקהלות חברתית -  ממש להגיד לעצמך אני מוצף עכשיו, זאת ההצפה, עוד מעט היא תעבור, להסתכל על עצמך בעיניים פנימיות חומלות ולא מעיניים חיצוניות של אנשים ולפרש איך הם תופסים אותך (ברוב המוחלט של המקרים אף אחד לא שם לב בכלל)

מה יקרה אם משהו יתפקשש עם ההינומה? אם לא תשבור את הכוס כמו שצריך? כנראה רק תעלה חיוך ותקליל את האווירה. אף אחד לא יחשוב שאתה דפוק או מוזר.

מה יקרה אם תלך מוזר? אנשים כנראה יגידו "איזה חמוד הוא מתרגש".

אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך והגיעו לשמח אותך, הם יסתכלו עליך בעיניים טובות לא משנה מה.

לפעמים אנחנו מחליטים בעצמנו איך אנשים תופסים אותנו ושופטים את עצמנו הכי בחומרה מהעיניים שלהם.

(אולי גדלת בסביבה מאוד מבקרת?)

מי שלא סובל מזה, זה כי המוח שלו מתוכנת נכון וההתנהלות האפקטיבית באה לו בטבעיות.

מי שלא, בעיקר תמיד שואל שוב ושוב: איך?

איך עושים את זה? איך מטמיעים את זה? מה זה בדיוק? מה זה הדבר שקורה בחוויה הפנימית של אחרים שאנחנו לא מצליחים להפעיל? איך לרכוש את זה בעצמנו?

אבל אפשרי בהחלט גם כמבוגר.

כנראה שלא מספיק רק לקרוא תאוריות, אבל זה כן אפשרי.

היתה לי חרדה חברתית ברמה מאוד גבוהה

היום עדיין יש לי אבל היא מזערית לעומת מה שהיה פעם.

גם הזמן עוזר, מתבגרים ופחות שמים פס על אנשים.

אבל הכלי שהכי שינה את זה - הוא מודעות.

בפעם הבאה שאתה בהצפה נסה להגיד לעצמך "אני בהצפה"

עצם ההכרה הזאת , הזיהוי, הוא חלק ענק מההתמודדות, בעצם יש כאן קול שהוא בוגר יותר, גבוה יותר מההצפה עצמה והוא מתבונן על הסיטואציה מלמעלה. אתה לא שבוי של ההצפה.

וזה ממש ממש עניין של תרגול.

השאלה הבאה שתשאל את עצמך זה "למה אני זקוק"-

זה לא קסם, שבוע שעבר היה לי מקרה כזה ולא הצלחתי להתמודד, סבלתי כל האירוע, אבל לרוב אני מצליחה לאפס את עצמי

וזה לא אומר שאני חוזרת להיות הכי חברותית, זה אומר לקבל את זה שאני לא בשיא שלי, אולי קצת מוזרה ומכונסת, אבל אני סבבה עם זה

הלכתי מכל מיני סיבות, לא רק חרדה חברתית.

פסיכולוגיה קלינית, התמקדנו הרבה בחזרה לילדות.

שאני משתדל לגשת לזה ממקום שמח, ממקום של קבלה עצמית ואהבת מבנה הנפש הזה. ועדיין, אני שופט את עצמי לחומרה לפעמים כי אני רואה איך אנשים אחרים מתנהלים וההבדל הזה ביני לבינם מאוד נוכח אצלי

האם זה בר עבודה? יש אומרים שכן. כנראה שכן. אבל (!) זה לא קורה ברגע. זה למעשה שיקום של המוח כך שכמו כל שיקום זה דבר שלוקח זמן. אולי cbt או dbt או act או mbsr או mbct וכל המשפחה הזו. אני בדיוק בוחן את הדברים האלה.

מה בדבר (טיפ) לראות את עצמך חושב ומביט על האנשים, במקום לחשוב שאתה הוא המושא למבטים?

חברה אחת - היה לה פחד מצמית מכך שתצטרך ללכת לשירותים בדיוק ברגע הקריטי בחופה;

(כשהיתה מתרגשת הרגישה שהיא חייבת ללכת להתפנות). וראו זה פלא, שום דבר לא קרה, היא לא רצה,

הכל עבר בשלום.

במקום להזין את הפחד, תרפה, תקבל אותו, תשלים איתו. הוא כנראה יסתלק מאוכזב; לא קיבל שום מזון ותשומת לב...

הם לבטח יודעים.

בהצלחה!

באיזו שיטה הם עובדים, אבל פגישה אחת לפחות, שווה. להתחיל להרגיש היכן קצת החוט

שצריך למשוך (בעדינות), כדי להתיר את הפקעת.

מלבב - בירושלים, רח' חירם, ליד רח' ירמיהו. כרטיס קופ"ח.

הצפה בגדול זה דבר שמייצג כל מיני דברים וכשאנחנו לא מתורגלים קשה להבין מה באמת קורה.

הצפה יכולה לקרות בגלל שמשהו מרגש אותנו ואנחנו מתרגשים לקראתו.

הצפה יכולה לקרות כשאנחנו מפחדים ממנו.

הצפה יכולה לבוא כשיש לנו יותר מדי דברים לעבד ואז נהיה "תור" של רגשות לעיבוד, כמו למשל ארוע מרובה משתתפים שאנחנו נמצאים בו ויש לנו (כרגישים) יותר מדי דברים לשים לב אליהם עד שאנחנו נהיים מוצפים ונהיה לנו לא נעים.

הצפה יכולה להיות מזה שאנחנו מרגישים דפוקים וצריכים לשים "מסכה" ולוודא שהיא במקום שלה ושאף אחד לא רואה באמת את  האנחנו הנוראי שאנחנו מדמיינים שהוא (מתחבר גם לפותחת).

הצפה יכולה להיות בגלל משהו שבכלל לא במודע שלנו, אבל אנחנו מפחדים ממנו ולכן מציפים את עצמנו במשהו אחר לא קשור כדי שלא נתעסק בנושא שבאמת מפריע לנו.