הבן שלי (5) רוצה לעיתים תשומת לב אינסופית

וגם לפעמים רוצה רק אותי

אני נותנת תשומת לב במידה שאני חושבת שמספיקה ונותנת לו להתמודד עם זה

כנ״ל לגבי שרוצה רק אותי, לא תמיד מתייחסת לזה.

מה שעוזר לסיטואציות לעבור בשלום זה שאני לא נגררת אחריו אלא מובילה אותו

מסבירה לו שכבר שחקנו/ דברנו ביחד/ טיפלתי בו ועכשיו אני נחה/ עסוקה והוא יכול להסתדר/ לשחק לבד או לבקש ממישהו אחר

אם מפחדים/ נמנעים מדיונים, הילד מרגיש את הפחד ומקשה על ההורה להוביל את הסיטואציה.

אני מסבירה, והוא בשלו. זה לא מענין אותו.

בסופו של דבר אם המטרה שלי היא שיהיה לי שקט, וזה יום אחרי יום לא מושג כי זה לא אכפת לו שסיכמנו שמסיימים עם הסיפורים ושיש לי מה לעשות, והוא מנדנד בלי הפסקה - אז הגישה הזאת לא עזרה.

אם הוא בוכה ברצף חצי שעה מהרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי - אז משהו פה לא מספיק.

ברור שאני יכולה לשים אטמי אוזניים, אבל יש פה בעיה והיא אחרת. אם הייתי רוצה להתעלם ממנו הייתי פשוט עושה את זה, לא הייתי צריכה עצות..

יש לו חוסר ביטחון בסיסי מולי בתקופה האחרונה וזה שורש כל הבעיות, להתעלם ממנו יחמיר את המצב יותר משישפר אותו.

אני מנסה להבין איך כן להרגיע את זה ממקום אמיתי ולפתור את השורש ולא את הסימפטום

לא להתעלם

אלא

לעזור לו למצוא חלופות לעשיה ותקשורת

אני חושבת שבכי של חצי שעה נובע או מחוסר יכולת לתקשר את הקושי בדרך אחרת או מדברים שהוא משיג ע״י הבכי

כשלא נותנים יחס לתקשורת דרך בכי ושהבכי לא נותן הישג לילד, הוא כנראה ילמד לתקשר בדרך אחרת.

כנ״ל נדנודים

יחס יכול להיות בטוב או ברע, צריך ללמוד לא לתת את שניהם לבכי/ נדנוד אלא לשוחח ולעשות דיונים רק כשהילד וההורה רגועים

המטרה שלך כרגע היא לא שקט, אלא ללמד את הילד איפה הגבול שלך

כשהמטרה היא שקט - אתתעשי הכל כדי להשיג אותה, כולל לצרוח ולכעוס נורא ואז הלקאה עצמית

כשהמטרה תהיה ללמד את הילד איפה הגבול - תגובות כמו בכי נוראי הן חלק טבעי מההתמודדות ומתייחסים אליהן בהתאם. זו תגובה הגיונית לזה שמזיזים לו את הגבינה וזה תהליך. ובתהליך לא בטוח שיהיה לך שקט בטווח הקצר

עד כאן לגבי המטרה

לגבי התגובה של הילד - לדעתי איכות חשובה יותר מכמות. כשאת כבר איתו, תהיי רק איתו. לא "על הדרך" ולאבערך. הרבה מגע, חיבוקים,מחמאות. אם יש משו שחשוב לילדים, זה לסגור את היום בטוב עם דמות אוהבת. אז ככל שניתן כן הייתי מגייסת כח להשכבה איתו.

וגם, גבול

זה איזון עדין בין הצורך שלו לצורך שלך

ולא להיבהל מהבכי. בגלל שזה נורא מפעיל אותך הוא שתמש בזה, כי הוא רוצה צומי, הוא רק לא יודע שהוא יקבל את זה בדרך שלילית. ולפעמים גם את השלילי הם מוכנים לקבל, העיקר משהו

אז לא לתת צומי בהתנהגות שלילית עד אינסוף

חמודי, שיחקנו עד עכשיו וזה הזמן לישון

אי אפשר עוד סיפור

עכשיו אתה עם אבא

בלי לעשות עסק גדול מהתגובה.באמפטיה, אבל לא להישאב ולתת לו להוביל תסיטואציה

@המקורית @שיפור @oo

זה לא שאני נכנעת לבכי, הוא לא משיג ממנו כלום. פשוט אם הוא בוכה חצי שעה שהלכתי ואז אני חוזרת הוא מפסיק לבכות. מה אני אמורה לעשות? להישאר בחוץ לנצח?

אנחנן ממש לא מתקפלים מבכי..

המקורית - את צודקת מאד לגבי המטרה. נקודה חשובה. לא יודעת מה אמרתי שהיה נשמע שאני לא איתו באמת.. אני באמת ממש מתאמצת בשביל להיות איתו - איתו. קוראת לו ואני רק איתו. אבל מה אני אעשה שרוב הזמן אני לבד עם הילדים, אז אם אחותו מחליטה להיות שהידית אני צריכה להציל אותה לפני שיקרה אסון..

וזה לא רק זה, אם אני איתו ולא איתה היא מקנאת ובאה להציק או להרביץ אז כן אני צריכה לתת לזה מענה, וזה לפעמים דורש להפסיק את הסיפור.

אז מה שתיארת בסוף זה אחד לאחד מה שאנחנו עושים. הבעיה שאז הוא מתחיל לצרוח בטירוף, ועם כל הרצון הטוב, אבא שלו ממוטט אחרי 14 שעות מחוץ לבית בעבודה קשה ולא בא לו בטוב להיות חצי שעה שעה עם ילד שצורח כאילו חטפו אותו.

קורה כשהוא בוכה? אתם מדברים איתו/ מנסים להרגיע/ כועסים עליו? ואחרי זה?

בעצם כל יחס טוב/רע שנותנים לבכי/ נדנוד, מפריע לילד ללמוד לתקשר בדרך חדשה וגם הוא מרגיש שהוא משיג תשומת לב באמצעות הבכי.

לפעמים מנסים לעזור, או לדבר, לפעמים מחליפים ביננו וזה לבד יכול לעזור (נגיד היה איתי ובעלי בא וזה כבר מאפס. לא תמיד זה קורה ולא תמיד זה עוזר), לפעמים נותנים לו להירגע עם עצמו כשאנחנו באותו חדר עושים משהו אחר. לפעמים אחרי כמה דקות שזה מרגיש שהוא כבר בוכה מאנרציה פשוט מנסים להסיח את דעתו.

תלוי בהרבה דברים, וגם במי נמצא איתו (אני או בעלי. מגיבים שונה), כמה אנחנו בעצמנו עם כוחות להכיל באותו רגע ולשמוע בכי.

אם זה נמשך ונמשך ומפריע בגלל משהו (עושה לנו כאב ראש/הוא לא מתקדם נגיד ליציאה מהבית וחייבים לצאת/משהו אחר דומה) אז כבר כועסים עליו. 

לשאול לגבי סיבת הבכי (אם לא עונה או לא ברור, לא להמשיך לשאול)

אם אין מענה פשוט לבכי, להציע משהו חילופי (לשתות/ חפץ מרגיע/ חיבוק)

אם לא עוזר, לתת לו לבכות כמה דקות ואז להציע שוב משהו חילופי.

אם זה לא עוזר, להגיד בצורה נעימה אך ברורה, שייגש אליך כשיסיים לבכות.

פעולה עקבית כזו אמורה לצמצם משמעותית את הבכי

בהתחלה זה קשה לא להגיב מהבטן, אח״כ מתרגלים וגם הילד אמור לבכות פחות 

הוא לפעמים בוכה וזה מוציא מהדעת, אבל לא פחות - פשוט מתעקש.

לא בא לא לבוא/ללכת/לחזור/לצאת/להכנס/להתלבש.

מבחינתו הוא יכול לא לאכול יומיים (הוא באמת לא רעב ניזון מהאויר לדעתי), ופשוט להשאר במקום שהוא נמצא.

אין לו בעיה להתעקש, ואנחנו לפעמים צריכים להגיע לאיפשהו ואז ברור שהוא מקבל יחס עם העקשנות כי אין ברירה אני לא אפסיד אוטובוס או תור לרופא רק כי הוא החליט שהוא רצה את החולצה שבכביסה..ואז כן אני מדברת, משכנעת, מנסה להסיח את דעתו, מאיימת בעונש, צועקת.. 

לעבוד על שיתוף פעולה עם הילד:

1. להקצות מראש לשיח ולדיונים הרבה זמן ולצמצם את הסיטואציות שאין בהם זמן

2. להיות יצירתיים (אפשר להוציא את החולצה מהכביסה ולהציע לו ללבוש אותה, הוא כנראה לא ירצה ויתפשר על חולצה אחרת)

3. לא להגרר לאיומים/ צעקות/ עונשים/ תחנונים

כי הם לוקחים את הלמידה צעד אחורה וגם לא מועילים לאותו רגע

4. להבין שכל שיחה/ סיטואציה היא טריגר למאבקי כוח, לצפות לזה מראש וככה להגיע עם יותר סבלנות. אם מתנהלים נכון, בגיל מסוים זה מתאזן ועובר.

לגבי השאר את מאד צודקת

מה הבעיה בבכי?

בכי זה דרך מעולהההה לשחרר.. להוציא.. לפרוק..

את גם עובדת על עצמך שלא תבכי?

בסוף תסכולים וקושי צריכים לצאת אז מה עדיף? שיתפוצץ? שירביץ?

איזה תגובה צריכה להיות לבכי חוץ מחיבוק והקשבה?

לבכות הרבה

הדרך שלי כמבוגר להתמודד עם תסכולים:

1. להתבונן על הטריגרים שהובילו לתסכול ולטפל בהם

2. לתכנן את הפעם הבאה שעלול להגיע תסכול דומה כדי להגיע מוכנה

3. לדבר/ לכתוב דברים שקשורים לתסכול

מאיזור גיל 3 אני מלמדת את הילד לתקשר (ולהוציא תסכולים) בדרך שונה מבכי:

1. לא מייחסת חשיבות לבכי ממושך

2. מציעה דברים להרגעה עצמית  

3. נותנת לילד זמן להרגע לבד

4. לאחר שהוא רגוע אפשר לדון בפרטי המקרה ולהציע מה אפשר לעשות בפעם הבאה בלי בכי.

ככה הילד יכול לגדול כילד כנער וכמבוגר עם יכולת גבוהה להתמודד עם תסכולים ועם רגשות שליליים 

הבעיה מתחלקת לשתיים:

1. אנחנו כהורים מתמודדים עם הרבה דברים ובכי של חצי שעה זה יותר מדי בשבילנו.

ברור שאידיאלית הייתי שמחה להכיל אותו באופן מושלם לתת מענה מדויק ולעולם לא לטעות, אבל בסוף אני בנאדם עם כוחות מוגבלים וזה יותר מדי בשבילי ולכן מחפשת דרכים להתמודד

2. בסופו של דבר חלק מהתפקיד שלי זה להכין אותו לחיים ומה שסביר בגיל 3 קצת פחות לגיטימי בגיל 10 ומחוץ לתחום בגיל 20. אז ברור שזה ענין של התאמה לגיל לסיטואציה והכל, אבל כן לאט לאט הוא יצטרך ללמוד להתמודד עם זה

פרשנות אחרת- אולי זה לא שהוא צמא לתשומת לב, אלא שהוא פשוט למד איך להפעיל אתכם ואותך במיוחד בתור אמא? שהוא פשוט בודק גבולות?

מה שיכול לעזור זה פשוט לשנות את הגישה שלך מבפנים. להבין שחלק מהחיים זה שיש פחות כוח/סבלנות/ רגישות לילדים וזה בסדר גמור, זה חלק מההתמודדות שלנו בחיים ואי אפשר תמיד להיות ב100% פניות וגם לא תמיד ב50% פניות וזה לגמרי בסדר. אני בטוחה שאת אמא מהממת, כי אמהות לא מהממות לא מוטרדות מהילדים שלהם ככה, וצעקות זה סטנדרט אצלם... אני שומעת במילים שלך המון אשמה, ואני רוצה לשלוח חיבוק גדול ולהגיד שאת בסדר גמור. גם כשאין לך כוח, תעשי רשימה לעצמך של כל הדברים הטובים שאת עושה לו. את יכולה גם להגיד לו את זה בקול, אמא כל כך אוהבת אותך ולכן היא סיפרה לך שלוש סיפורים, ושיחקה איתך, ונתנה לך לצייר וכו' ועכשיו אתה משחק לבד/ קורא ספר לבד/ הולך לישון יפה...  

ולא צריך להיבהל מקצת (או הרבה) בכיות. גבולות נותנות לילד ביטחון לא פחות מתשומת לב אינסופית.

ועוד טיפ- לעצור לפני הקצה. תקשיבי לכוחות שלך ותתני כמה שאת מסוגלת.  לא חייב 10 סיפורים, אפשר לשבת על הרצפה ולהסתכל בספרים, לשים לפעמים אודיו/סרט אם מתאים לכם, לא חייב להתעניין כל הזמן ולהיות בשיח, אפשר לשחרר... ובעיקר להזכיר לעצמך שאת האמא המדויקת שה' נתן לילד שלך, עם הכוחות שלך והעומס שלך בחיים ואת עושה כמיטב יכולתך וזה המון. 

נשמע שהוא מחפש שליטה-

2 דברים שמאוד עוזרים לי עם ילד שצריך תחושת שליטה:

1. להכין אותו מראש לכל דבר, שידע בדיוק מה צפוי, אפילו לפעמים כתבתי לו רשימה של סדר היום עם ציורים.

2. כמה שאפשר, לתת בחירה- נגיד לרוב לא בוחר מה יש לארוחת ערב, אבל בוחר באיזו צלחת הוא אוכל, ואם הקטשופ ליד הפסטה או מעורבב עם הפסטה.

בהשכבות אולי- לתת בחירה בין 2 פיג'מות, לבחור סיפור  אחד או שני סיפורים לפני השינה ועם איזה בובה הוא רוצה לישון.

ובכניסה לגן לנו מאוד עזר טקס קבוע. ואז אני הולכת בלי קשר לבכי. כי אם נשארים כשבוכה אז יבכה יותר.

אם הוא רגיל להירדם רק איתך זה יכול להיות תהליך לגמול אותו מזה.

וחוץ מזה ממליצה מאוד על הספר "איך לדבר כך שילדים קטנים יקשיבו"

בהצלחה רבה! שבקרוב תראו שיפור!

אבל אחרי זה הוא פשוט לא עומד בסיכומים שלנו והלופ של החירפון מתחיל.

נגיד נותנת לו לבחור איזה ספר או שניים נקרא ואם בספה או במיטה. יופי. ואז הוא רוצה עוד ספר ומתחילים העצבים. הוא לא מקבל, מה שאמרנו זה מה שיהיה, אבל זה יקח שעה של עצבים (גם אם נתחיל אותה בהצבת גבול רגועה. למרבה הצער אנחנו אנושיים)

הוא לא רגיל להירדם רק איתי, אנחנו אחד איתו אחד איתה, אבל יש ימים שהוא מחליט שהוא רוצה את אחד מאיתנו וזה לא אפשרי מאיזו סיבה - אבל מבחינתו שהעולם יתפוצץ. הוא פשוט יצרח ויבכה. לי פחות אכפת בדכ אבל בעלי לא מסוגל. זה עושה לו מיגרנה ונגמר בעצבים של כולם על כולם.

באמת המליצו לי על הספר. אנסה

אצלי לפחות לילדים קשה חשמוע שספר אחד ודי

כי זה ממש יגרה אותם עוד סיפור אם מתחילים במוד ספרים

א. הייתי קוראת במעטה כדי חהכניס למוד לילה

ב. אפשר שהסיפור השני יהיה בחושך גמור, בעל פה

ג. אפשר אחכחשים לו פודקאסט ספריית פיג׳מה, ממש לגילו וא לנו כולפ נרדמים רק עםפודקאסט...

בכללי אולי אני לא מבינה את הסיטואציה..

אבל הייתי מנסה מראש להתחמק מהפינות ולא לנסות להגיע לסיכומים ולצפות ממנו לעמוד בהם..

הסחות דעת

משחקים

תמיד בצורה של אנרגיות חיוביות- את זה למדתי מבעלי.. ומנסה עדיין ללמוד

ממש לא מצליחה בתמיד..

לברוח מעימותים

ממש להימנע מהם כמה שאפשר

ואם כ"כ קשה וכבד ל זה באמת משפיע!!! יד שרך להקל עלייך???❤️❤️❤️

הפוך על הפוך.

היום אנחנו לא הולכים לישון. אני לא מרשה לישון בכלל. אף אחד כאן לא עייף וכו'

אם הוא אוהב לשלוט אז לתת לו בחירה אבל רק בין שני דברים- אתה רוצה את המכנסיים האלה או אלה? אתה רוצה ללבוש לבד או שאני אלביש לך?

לפרידה מהגן תתאמני איתו בבית על טקס. איזה כיף חיבוק או משהו מגניב (כמו שיש למתבגרים- כיף ואז אגרוף ואז מזיזים את היד אחורה והאצבעות זזות כל אחת בנפרד) ואז כשאבא ווזר את אומרת לו -תראה איזה כיף פרידה מגניב נעשה מחר. ואז מלמדים את אבא והוא עושה איתו וכו'

פרידה - אנחנו מדברים על זה הרבה. ברגע האמת זה לא עוזר וגם לא עוזר להזכיר לו. תופס לי את הרגל ולא מוכן להפרד

תחושת קרבה בלילה יכולה לפצות על חוסרים במהלך היום, ואז הילד פחות דבק.

כמובן רק אם זה לא פוגע לך בשינה, לפעמים אפשר לסדר את זה.

באופו כללי זה תואם גיל, ובתקופה לחוצה הילדים מרגישים את זה ונלחצים בעצמם וככה נוצר הדבק.

תנסי למלא את הצורך שלו יחד עם הורדת מאמץ שלך.

למשל בהקראת סיפורים. ללמד אותו שלא חייבים לקרוא לפי המילים, אפשר לפי התמונות.

בהתחלה מו הסתם את תצטרכי "לספר" לו סיפור לפי התמונות

ובהדרגה גם הוא יוכל לספר, עד שתגיעו למצב שכמעט כל הסיפור הוא מספר ואז המקשיבה,שזה גם מאמץ אבל פחות, ומבחינת הצורך בהרגשה שאמא איתי, היא אותה ההרגשה מבחינת תשומת לב.

או למשל כשילד מבקש מיליון דברים שיעשו לו בצור תשומת לב. אז להציע אלטרנטיבה. נגיד את מביאה מלפפון, הוא רוצה זיתים. את מביאה מים בכוס הכחולה, הוא רוצה באדומה.

אז במקום להתרוצץ כל היום. להגיד לו אני עכשיו יושבת לידך ומדברת איתך, אם אתה רוצה ירק/ כוס אחרת, אתה יכול לקחת בעצמך.

ככה הסירוב להתרוצצות הוא לא סירוב לתשומת לב. את משקיעה בו את הזמן הזה בכל מקרה. פשוט בלי לקום כי זה פשוט מתיש במצטבר.

נגיד כשהבן שלי רוצה רק אותי שאני אוציא מהמקלחת וכבד לי, אני מחכה לו במיטה שלו עם מגבת ופיג'מה מוכנה לטפל בו. אבל לא כולל להרים מהאמבטיה.

או שאחים שלו מרימים או שהוא יוצא בעצמו.

על הפעולה עצמה אני מתעקשת לא לעשות רק כי הוא ביקש, אבל את התשומת לב אני כן נותנת.

בהתחלה הוא כעס ומרד, אבל אז הבין שאני לא מרימה מהמקלחת ולא משנה מה, אז הוא היה חייב לשנות את הבקשה כדי לקבל תשומת לב.

כלומר אני לא מגבילה (משתדלת לפחות) את התשומת לב, אני כן מגבילה ומציעה אלטרנטיבה לדרך שבה הילד רוצה שתשומת לב תתבטא.

טיפ לא קשור, בייביסיטר טלפוני זה נהדר.

זה הולך ככה: את מסכמת עם אנשים במשפחה שהוא אוהב, שכשאת צריכה איזה הפוגה מתודית, את שולחת הודעת ווטסטפ,

והם מתקשרים ומבקשים לדבר עם x.

את בפרצוף פוקר אומרת לו שיש לו טלפון. בד"כ סה מגרה את הסקרנות, ואז מהצד השני מי שמתקשר מוביל את השיחה ומפתח אותה.

כדאי לחשוב מראש על שאלות ספציפיות שיגרמו לו לשרוע בשיחה.

כלומר לא שאלות כמו איך היה לך בגן?

אלא: שיחקת בחול? מי בא עם חולצה אדומה לגן? תגיד, המגלשה שהייתה לכם פעם, עדיין קיימת? כן? כמה שלבים יש בסולם? אהה פשוט חברה שלי גננת והיא שאלה אותי כמה שלבים צריכים להיות בסולם.

אבל רגע תגיד, וככה הוא עסוק בשיחה המוזרה והמפתיעה, ולך יש כמה דקות של איפוס. ואם זה מצליח אחרי השיחה הוא חוזר מאופס.

יכול להיות שזה עובד עם גילאים גדולים יותר, אבל שווה לנסות אין מה להפסיד מלנסות.

וגם ככה הוא ישן מעט ושינה גרועה.. לא יכולה לקחת לו את זה.

אני חושבת שהוא מגיב באופן ממש הגיוני לסיטואציה, את צודקת ממש. אבל זה עדיין קשה מאד בשבילי ואני חייבת להבין איך יוצאים מזה.

לא אכפת לו אם אקריא בצורה מסוימת אבל הוא לא מוכן לספר, רק שאני אקריא. הקטע עם התשומת לב שנתת דוגמא עם ארוחת הערב ממש קלעת פה לנקודה! זה ממש רעיון כי באמת זה מחרפן אותי אבל נראה לי ממש שהרעיון שלך יענה על הצורך. אנסה את זה. תודה!

טלפון זה רעיון, לא בטוחה כמה ישים אצלנו אבל צריכה לחשוב על זה ולבדוק

לדעתי כיוון ששווה לבדוק

בתחושה שלי וממה שאני רואה זה יותר סביב הילדים - זה דו גילאי והוא קטן בשנתון אבל בוגר לגילו ורגיש אז כל פעם ילדים אומרים לו שהוא תינוק (כי הוא בן 3) או ש"מנצחים" אותו במשהו (הצליחו לפניו, עשו יותר טוב) ממש הוא לוקח את זה קשה. דיברתי עם הגננת היא אמרה שזה הגיל שמפנימים את הקונספט של תחרות וניצחון והוא הפנים את זה היטב היטב חחחחח אז זה קשה אבל לדעתה זה יעבור. או שאצא מדעתי, מה שיבוא קודם. 

גם בגן יש הרבה תסכולים וגם בבית אתם מוצפים בדברים אחרים

נשמע ילד רגיש.. יש לי אחד כזה בבית ואני בעצמי רגישה. גם שלי מרגיש אותי לגמרי בדיוק כמו שכתבת. כשאני קורסצ הוא קורס ביחד איתי

ילדים רגישים מרגישים הכל בעוצמות הרבה הרבה יותר גדולות ויש תקופות נפיצות יותר

זה שהוא רוצה להחליט על הכל נשמע שהוא נכנס לשריון של ילד אלפא..

אין לי עצת קסם, הלוואי שהיה משהו כזה של הופ ונגמר

בעיקר תנו לו לבכות, תנו לו לשחרר את כל הדברים האלה בבכי.. ותנסו מראש למלא את המיכל שלו, לא לחכות שהוא יציע אלא מעצמכם..

ממש ממש ממליצה על הפודקאסט של רותי דריאל שנקרא לב ההורות. תחפשי בפרקים מה מתאים לך

איזה ביטוי יפה - השריון של ילד אלפא. זה ממש מה שקורה שם.

יש לך עצות איך "למלא את המיכל"? מרגישים שאנחנו נותנים לו יחסית הרבה בחירה (ממש משתדלים אקטיבית) וגם זמן איתנו כמה שאנחנו מצליחים, אבל זה כנראה לא מספיק.

ותודה על ההמלצה לפודקאסט

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

שגם נלחם על הרבה דברים.

לא פשוט.

הצרחות שלו יכולות להפחיד. ממש אבל.

לפעמים אני גם צועקת. במיוחד כשהוא מתלבש על הקטנצ'יק.

אבל לרוב אני מוצאת שהדבר שהכי טוב זה- שאני אשאר שלווה בתוכי.

שום דבר לא מזיז אותי מהשלווה שלי.

גם אם (למשל כמו היום) הוא בכה כשקילחתי את הקטן ולא הסכים לבןא לחיבוק

ואז בכה כשבאתי לידו ולא הסכים לחיבוק

וכל זה כשהוא עם פיפי מפספוס (אנחנו בגמילה מתישה ומעצבנת)

ואני גם חייבת לקלח אותו בנוסף. וזה דבר שהוא לא אוהב לעשות.

אז באמת קודם כל אמרתי לו שלא נעים לי שהוא ככה בוכה.

כדי לאפס אותו טיםה

ואז הרמתי אותו לחיבוק ארוך מאוד, כשהרגשץי בגוף שלו שהוא רפוי ונענה לי.

וכשהוא בא ללכת מהחיבוק, אמרתי לו שלא יילך.

ממש להיות בתוך החיבוק. להרגיש את היפחות שלו הולכות ונחלשות ואיך הגוף (והנפש) נרגעים לתוך עצמם.

ואז לשאול אם הוא רוצה עוד חיבוק.

ולשאול אם הוא רוצה נשיקה.

ולתת.

אחר כך הוא בא איתי למקלחת בכיף ובקלות.

זה לא תמיד עובד לי. כמובן.

אבל תמיד עובד לי להיות שלווה ורגועה בתוכי.

להבין שהכל טוב.

הכל טוב גם אם הוא יבכה. וגם אם הןא יבכה להרבה זמן.

הכל בסדר. זה חלק מהחיים. הכל טוב.

מה שהבית הזה צריך זה אמא רגועה שלא נבהלת.

מקווה שעזרתי לך.

כתבתי לך שאני גם כועסת וצועקת.

כנראה פספסת...

אבל אני אגיד לך משהו-

אני חוויתי דיכאון נוראי שלקח לי שנים לצאת ממנו.

וזה לימד אותי שיעור אחד מטלטל-

בחיים האלו, שום דבר לא שווה, מלבד תחושת הרווחה הנפשית שלך.

התחושה שאת חיה בכמה שפחות מתח.

וזה בכלל לא קשור לרמת החיים החומרית שלך.

זה קשור בקשר שלך עם הנפש שלך.

להיות בקשר עם הנפש, זה אומר שסדרי העדיפויות משתנה.

קודם כל את והנפש שלך (תחביבים והנאות. זה קריטי)

אחר כך ילדים

בעל

בית

עבודה

כל היתר...

ככה את לא מרגישה שאת באה לילדים מתוחה, עצבנית, עם 15% בסוללה.

לילדים כדאי להגיע אחרי שנהנית ביום שלך מספיק.

טעונה, רגועה מה שיותר...

ככה יש לך כוחות להגיב עם יותר שליטה עצמית, ופחות ממרירות שהצטברה בגלל עומסי החיים.

וילד רגיש מאוד זה מתיש. אני לגמרי מבינה אותך.

במיויד כשזה בן, ואז הוא גם שובב, וגם עצמאי בשטח מידי...

אבל ילד רגיש כזה צריך שיקדימו לו תרופה למכה.

קמת משינה? חיבוק ונשיקה.

אני שמחה שקמת. ישנת טוב מתוק?

וכשהוא הופך את הבית אני מענישה בלי חוכמות.

לא הכלה בלי גבול.

כי הגבול חשוב לי ולו.

גם אם הוא יבכה.

זה חלק מהחינוך ולא צריך להתרגש...

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה