הבן שלי (5) רוצה לעיתים תשומת לב אינסופית

וגם לפעמים רוצה רק אותי

אני נותנת תשומת לב במידה שאני חושבת שמספיקה ונותנת לו להתמודד עם זה

כנ״ל לגבי שרוצה רק אותי, לא תמיד מתייחסת לזה.

מה שעוזר לסיטואציות לעבור בשלום זה שאני לא נגררת אחריו אלא מובילה אותו

מסבירה לו שכבר שחקנו/ דברנו ביחד/ טיפלתי בו ועכשיו אני נחה/ עסוקה והוא יכול להסתדר/ לשחק לבד או לבקש ממישהו אחר

אם מפחדים/ נמנעים מדיונים, הילד מרגיש את הפחד ומקשה על ההורה להוביל את הסיטואציה.

אני מסבירה, והוא בשלו. זה לא מענין אותו.

בסופו של דבר אם המטרה שלי היא שיהיה לי שקט, וזה יום אחרי יום לא מושג כי זה לא אכפת לו שסיכמנו שמסיימים עם הסיפורים ושיש לי מה לעשות, והוא מנדנד בלי הפסקה - אז הגישה הזאת לא עזרה.

אם הוא בוכה ברצף חצי שעה מהרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי - אז משהו פה לא מספיק.

ברור שאני יכולה לשים אטמי אוזניים, אבל יש פה בעיה והיא אחרת. אם הייתי רוצה להתעלם ממנו הייתי פשוט עושה את זה, לא הייתי צריכה עצות..

יש לו חוסר ביטחון בסיסי מולי בתקופה האחרונה וזה שורש כל הבעיות, להתעלם ממנו יחמיר את המצב יותר משישפר אותו.

אני מנסה להבין איך כן להרגיע את זה ממקום אמיתי ולפתור את השורש ולא את הסימפטום

לא להתעלם

אלא

לעזור לו למצוא חלופות לעשיה ותקשורת

אני חושבת שבכי של חצי שעה נובע או מחוסר יכולת לתקשר את הקושי בדרך אחרת או מדברים שהוא משיג ע״י הבכי

כשלא נותנים יחס לתקשורת דרך בכי ושהבכי לא נותן הישג לילד, הוא כנראה ילמד לתקשר בדרך אחרת.

כנ״ל נדנודים

יחס יכול להיות בטוב או ברע, צריך ללמוד לא לתת את שניהם לבכי/ נדנוד אלא לשוחח ולעשות דיונים רק כשהילד וההורה רגועים

המטרה שלך כרגע היא לא שקט, אלא ללמד את הילד איפה הגבול שלך

כשהמטרה היא שקט - אתתעשי הכל כדי להשיג אותה, כולל לצרוח ולכעוס נורא ואז הלקאה עצמית

כשהמטרה תהיה ללמד את הילד איפה הגבול - תגובות כמו בכי נוראי הן חלק טבעי מההתמודדות ומתייחסים אליהן בהתאם. זו תגובה הגיונית לזה שמזיזים לו את הגבינה וזה תהליך. ובתהליך לא בטוח שיהיה לך שקט בטווח הקצר

עד כאן לגבי המטרה

לגבי התגובה של הילד - לדעתי איכות חשובה יותר מכמות. כשאת כבר איתו, תהיי רק איתו. לא "על הדרך" ולאבערך. הרבה מגע, חיבוקים,מחמאות. אם יש משו שחשוב לילדים, זה לסגור את היום בטוב עם דמות אוהבת. אז ככל שניתן כן הייתי מגייסת כח להשכבה איתו.

וגם, גבול

זה איזון עדין בין הצורך שלו לצורך שלך

ולא להיבהל מהבכי. בגלל שזה נורא מפעיל אותך הוא שתמש בזה, כי הוא רוצה צומי, הוא רק לא יודע שהוא יקבל את זה בדרך שלילית. ולפעמים גם את השלילי הם מוכנים לקבל, העיקר משהו

אז לא לתת צומי בהתנהגות שלילית עד אינסוף

חמודי, שיחקנו עד עכשיו וזה הזמן לישון

אי אפשר עוד סיפור

עכשיו אתה עם אבא

בלי לעשות עסק גדול מהתגובה.באמפטיה, אבל לא להישאב ולתת לו להוביל תסיטואציה

@המקורית @שיפור @oo

זה לא שאני נכנעת לבכי, הוא לא משיג ממנו כלום. פשוט אם הוא בוכה חצי שעה שהלכתי ואז אני חוזרת הוא מפסיק לבכות. מה אני אמורה לעשות? להישאר בחוץ לנצח?

אנחנן ממש לא מתקפלים מבכי..

המקורית - את צודקת מאד לגבי המטרה. נקודה חשובה. לא יודעת מה אמרתי שהיה נשמע שאני לא איתו באמת.. אני באמת ממש מתאמצת בשביל להיות איתו - איתו. קוראת לו ואני רק איתו. אבל מה אני אעשה שרוב הזמן אני לבד עם הילדים, אז אם אחותו מחליטה להיות שהידית אני צריכה להציל אותה לפני שיקרה אסון..

וזה לא רק זה, אם אני איתו ולא איתה היא מקנאת ובאה להציק או להרביץ אז כן אני צריכה לתת לזה מענה, וזה לפעמים דורש להפסיק את הסיפור.

אז מה שתיארת בסוף זה אחד לאחד מה שאנחנו עושים. הבעיה שאז הוא מתחיל לצרוח בטירוף, ועם כל הרצון הטוב, אבא שלו ממוטט אחרי 14 שעות מחוץ לבית בעבודה קשה ולא בא לו בטוב להיות חצי שעה שעה עם ילד שצורח כאילו חטפו אותו.

קורה כשהוא בוכה? אתם מדברים איתו/ מנסים להרגיע/ כועסים עליו? ואחרי זה?

בעצם כל יחס טוב/רע שנותנים לבכי/ נדנוד, מפריע לילד ללמוד לתקשר בדרך חדשה וגם הוא מרגיש שהוא משיג תשומת לב באמצעות הבכי.

לפעמים מנסים לעזור, או לדבר, לפעמים מחליפים ביננו וזה לבד יכול לעזור (נגיד היה איתי ובעלי בא וזה כבר מאפס. לא תמיד זה קורה ולא תמיד זה עוזר), לפעמים נותנים לו להירגע עם עצמו כשאנחנו באותו חדר עושים משהו אחר. לפעמים אחרי כמה דקות שזה מרגיש שהוא כבר בוכה מאנרציה פשוט מנסים להסיח את דעתו.

תלוי בהרבה דברים, וגם במי נמצא איתו (אני או בעלי. מגיבים שונה), כמה אנחנו בעצמנו עם כוחות להכיל באותו רגע ולשמוע בכי.

אם זה נמשך ונמשך ומפריע בגלל משהו (עושה לנו כאב ראש/הוא לא מתקדם נגיד ליציאה מהבית וחייבים לצאת/משהו אחר דומה) אז כבר כועסים עליו. 

לשאול לגבי סיבת הבכי (אם לא עונה או לא ברור, לא להמשיך לשאול)

אם אין מענה פשוט לבכי, להציע משהו חילופי (לשתות/ חפץ מרגיע/ חיבוק)

אם לא עוזר, לתת לו לבכות כמה דקות ואז להציע שוב משהו חילופי.

אם זה לא עוזר, להגיד בצורה נעימה אך ברורה, שייגש אליך כשיסיים לבכות.

פעולה עקבית כזו אמורה לצמצם משמעותית את הבכי

בהתחלה זה קשה לא להגיב מהבטן, אח״כ מתרגלים וגם הילד אמור לבכות פחות 

הוא לפעמים בוכה וזה מוציא מהדעת, אבל לא פחות - פשוט מתעקש.

לא בא לא לבוא/ללכת/לחזור/לצאת/להכנס/להתלבש.

מבחינתו הוא יכול לא לאכול יומיים (הוא באמת לא רעב ניזון מהאויר לדעתי), ופשוט להשאר במקום שהוא נמצא.

אין לו בעיה להתעקש, ואנחנו לפעמים צריכים להגיע לאיפשהו ואז ברור שהוא מקבל יחס עם העקשנות כי אין ברירה אני לא אפסיד אוטובוס או תור לרופא רק כי הוא החליט שהוא רצה את החולצה שבכביסה..ואז כן אני מדברת, משכנעת, מנסה להסיח את דעתו, מאיימת בעונש, צועקת.. 

לעבוד על שיתוף פעולה עם הילד:

1. להקצות מראש לשיח ולדיונים הרבה זמן ולצמצם את הסיטואציות שאין בהם זמן

2. להיות יצירתיים (אפשר להוציא את החולצה מהכביסה ולהציע לו ללבוש אותה, הוא כנראה לא ירצה ויתפשר על חולצה אחרת)

3. לא להגרר לאיומים/ צעקות/ עונשים/ תחנונים

כי הם לוקחים את הלמידה צעד אחורה וגם לא מועילים לאותו רגע

4. להבין שכל שיחה/ סיטואציה היא טריגר למאבקי כוח, לצפות לזה מראש וככה להגיע עם יותר סבלנות. אם מתנהלים נכון, בגיל מסוים זה מתאזן ועובר.

לגבי השאר את מאד צודקת

מה הבעיה בבכי?

בכי זה דרך מעולהההה לשחרר.. להוציא.. לפרוק..

את גם עובדת על עצמך שלא תבכי?

בסוף תסכולים וקושי צריכים לצאת אז מה עדיף? שיתפוצץ? שירביץ?

איזה תגובה צריכה להיות לבכי חוץ מחיבוק והקשבה?

לבכות הרבה

הדרך שלי כמבוגר להתמודד עם תסכולים:

1. להתבונן על הטריגרים שהובילו לתסכול ולטפל בהם

2. לתכנן את הפעם הבאה שעלול להגיע תסכול דומה כדי להגיע מוכנה

3. לדבר/ לכתוב דברים שקשורים לתסכול

מאיזור גיל 3 אני מלמדת את הילד לתקשר (ולהוציא תסכולים) בדרך שונה מבכי:

1. לא מייחסת חשיבות לבכי ממושך

2. מציעה דברים להרגעה עצמית  

3. נותנת לילד זמן להרגע לבד

4. לאחר שהוא רגוע אפשר לדון בפרטי המקרה ולהציע מה אפשר לעשות בפעם הבאה בלי בכי.

ככה הילד יכול לגדול כילד כנער וכמבוגר עם יכולת גבוהה להתמודד עם תסכולים ועם רגשות שליליים 

הבעיה מתחלקת לשתיים:

1. אנחנו כהורים מתמודדים עם הרבה דברים ובכי של חצי שעה זה יותר מדי בשבילנו.

ברור שאידיאלית הייתי שמחה להכיל אותו באופן מושלם לתת מענה מדויק ולעולם לא לטעות, אבל בסוף אני בנאדם עם כוחות מוגבלים וזה יותר מדי בשבילי ולכן מחפשת דרכים להתמודד

2. בסופו של דבר חלק מהתפקיד שלי זה להכין אותו לחיים ומה שסביר בגיל 3 קצת פחות לגיטימי בגיל 10 ומחוץ לתחום בגיל 20. אז ברור שזה ענין של התאמה לגיל לסיטואציה והכל, אבל כן לאט לאט הוא יצטרך ללמוד להתמודד עם זה

פרשנות אחרת- אולי זה לא שהוא צמא לתשומת לב, אלא שהוא פשוט למד איך להפעיל אתכם ואותך במיוחד בתור אמא? שהוא פשוט בודק גבולות?

מה שיכול לעזור זה פשוט לשנות את הגישה שלך מבפנים. להבין שחלק מהחיים זה שיש פחות כוח/סבלנות/ רגישות לילדים וזה בסדר גמור, זה חלק מההתמודדות שלנו בחיים ואי אפשר תמיד להיות ב100% פניות וגם לא תמיד ב50% פניות וזה לגמרי בסדר. אני בטוחה שאת אמא מהממת, כי אמהות לא מהממות לא מוטרדות מהילדים שלהם ככה, וצעקות זה סטנדרט אצלם... אני שומעת במילים שלך המון אשמה, ואני רוצה לשלוח חיבוק גדול ולהגיד שאת בסדר גמור. גם כשאין לך כוח, תעשי רשימה לעצמך של כל הדברים הטובים שאת עושה לו. את יכולה גם להגיד לו את זה בקול, אמא כל כך אוהבת אותך ולכן היא סיפרה לך שלוש סיפורים, ושיחקה איתך, ונתנה לך לצייר וכו' ועכשיו אתה משחק לבד/ קורא ספר לבד/ הולך לישון יפה...  

ולא צריך להיבהל מקצת (או הרבה) בכיות. גבולות נותנות לילד ביטחון לא פחות מתשומת לב אינסופית.

ועוד טיפ- לעצור לפני הקצה. תקשיבי לכוחות שלך ותתני כמה שאת מסוגלת.  לא חייב 10 סיפורים, אפשר לשבת על הרצפה ולהסתכל בספרים, לשים לפעמים אודיו/סרט אם מתאים לכם, לא חייב להתעניין כל הזמן ולהיות בשיח, אפשר לשחרר... ובעיקר להזכיר לעצמך שאת האמא המדויקת שה' נתן לילד שלך, עם הכוחות שלך והעומס שלך בחיים ואת עושה כמיטב יכולתך וזה המון. 

נשמע שהוא מחפש שליטה-

2 דברים שמאוד עוזרים לי עם ילד שצריך תחושת שליטה:

1. להכין אותו מראש לכל דבר, שידע בדיוק מה צפוי, אפילו לפעמים כתבתי לו רשימה של סדר היום עם ציורים.

2. כמה שאפשר, לתת בחירה- נגיד לרוב לא בוחר מה יש לארוחת ערב, אבל בוחר באיזו צלחת הוא אוכל, ואם הקטשופ ליד הפסטה או מעורבב עם הפסטה.

בהשכבות אולי- לתת בחירה בין 2 פיג'מות, לבחור סיפור  אחד או שני סיפורים לפני השינה ועם איזה בובה הוא רוצה לישון.

ובכניסה לגן לנו מאוד עזר טקס קבוע. ואז אני הולכת בלי קשר לבכי. כי אם נשארים כשבוכה אז יבכה יותר.

אם הוא רגיל להירדם רק איתך זה יכול להיות תהליך לגמול אותו מזה.

וחוץ מזה ממליצה מאוד על הספר "איך לדבר כך שילדים קטנים יקשיבו"

בהצלחה רבה! שבקרוב תראו שיפור!

אבל אחרי זה הוא פשוט לא עומד בסיכומים שלנו והלופ של החירפון מתחיל.

נגיד נותנת לו לבחור איזה ספר או שניים נקרא ואם בספה או במיטה. יופי. ואז הוא רוצה עוד ספר ומתחילים העצבים. הוא לא מקבל, מה שאמרנו זה מה שיהיה, אבל זה יקח שעה של עצבים (גם אם נתחיל אותה בהצבת גבול רגועה. למרבה הצער אנחנו אנושיים)

הוא לא רגיל להירדם רק איתי, אנחנו אחד איתו אחד איתה, אבל יש ימים שהוא מחליט שהוא רוצה את אחד מאיתנו וזה לא אפשרי מאיזו סיבה - אבל מבחינתו שהעולם יתפוצץ. הוא פשוט יצרח ויבכה. לי פחות אכפת בדכ אבל בעלי לא מסוגל. זה עושה לו מיגרנה ונגמר בעצבים של כולם על כולם.

באמת המליצו לי על הספר. אנסה

אצלי לפחות לילדים קשה חשמוע שספר אחד ודי

כי זה ממש יגרה אותם עוד סיפור אם מתחילים במוד ספרים

א. הייתי קוראת במעטה כדי חהכניס למוד לילה

ב. אפשר שהסיפור השני יהיה בחושך גמור, בעל פה

ג. אפשר אחכחשים לו פודקאסט ספריית פיג׳מה, ממש לגילו וא לנו כולפ נרדמים רק עםפודקאסט...

בכללי אולי אני לא מבינה את הסיטואציה..

אבל הייתי מנסה מראש להתחמק מהפינות ולא לנסות להגיע לסיכומים ולצפות ממנו לעמוד בהם..

הסחות דעת

משחקים

תמיד בצורה של אנרגיות חיוביות- את זה למדתי מבעלי.. ומנסה עדיין ללמוד

ממש לא מצליחה בתמיד..

לברוח מעימותים

ממש להימנע מהם כמה שאפשר

ואם כ"כ קשה וכבד ל זה באמת משפיע!!! יד שרך להקל עלייך???❤️❤️❤️

הפוך על הפוך.

היום אנחנו לא הולכים לישון. אני לא מרשה לישון בכלל. אף אחד כאן לא עייף וכו'

אם הוא אוהב לשלוט אז לתת לו בחירה אבל רק בין שני דברים- אתה רוצה את המכנסיים האלה או אלה? אתה רוצה ללבוש לבד או שאני אלביש לך?

לפרידה מהגן תתאמני איתו בבית על טקס. איזה כיף חיבוק או משהו מגניב (כמו שיש למתבגרים- כיף ואז אגרוף ואז מזיזים את היד אחורה והאצבעות זזות כל אחת בנפרד) ואז כשאבא ווזר את אומרת לו -תראה איזה כיף פרידה מגניב נעשה מחר. ואז מלמדים את אבא והוא עושה איתו וכו'

פרידה - אנחנו מדברים על זה הרבה. ברגע האמת זה לא עוזר וגם לא עוזר להזכיר לו. תופס לי את הרגל ולא מוכן להפרד

תחושת קרבה בלילה יכולה לפצות על חוסרים במהלך היום, ואז הילד פחות דבק.

כמובן רק אם זה לא פוגע לך בשינה, לפעמים אפשר לסדר את זה.

באופו כללי זה תואם גיל, ובתקופה לחוצה הילדים מרגישים את זה ונלחצים בעצמם וככה נוצר הדבק.

תנסי למלא את הצורך שלו יחד עם הורדת מאמץ שלך.

למשל בהקראת סיפורים. ללמד אותו שלא חייבים לקרוא לפי המילים, אפשר לפי התמונות.

בהתחלה מו הסתם את תצטרכי "לספר" לו סיפור לפי התמונות

ובהדרגה גם הוא יוכל לספר, עד שתגיעו למצב שכמעט כל הסיפור הוא מספר ואז המקשיבה,שזה גם מאמץ אבל פחות, ומבחינת הצורך בהרגשה שאמא איתי, היא אותה ההרגשה מבחינת תשומת לב.

או למשל כשילד מבקש מיליון דברים שיעשו לו בצור תשומת לב. אז להציע אלטרנטיבה. נגיד את מביאה מלפפון, הוא רוצה זיתים. את מביאה מים בכוס הכחולה, הוא רוצה באדומה.

אז במקום להתרוצץ כל היום. להגיד לו אני עכשיו יושבת לידך ומדברת איתך, אם אתה רוצה ירק/ כוס אחרת, אתה יכול לקחת בעצמך.

ככה הסירוב להתרוצצות הוא לא סירוב לתשומת לב. את משקיעה בו את הזמן הזה בכל מקרה. פשוט בלי לקום כי זה פשוט מתיש במצטבר.

נגיד כשהבן שלי רוצה רק אותי שאני אוציא מהמקלחת וכבד לי, אני מחכה לו במיטה שלו עם מגבת ופיג'מה מוכנה לטפל בו. אבל לא כולל להרים מהאמבטיה.

או שאחים שלו מרימים או שהוא יוצא בעצמו.

על הפעולה עצמה אני מתעקשת לא לעשות רק כי הוא ביקש, אבל את התשומת לב אני כן נותנת.

בהתחלה הוא כעס ומרד, אבל אז הבין שאני לא מרימה מהמקלחת ולא משנה מה, אז הוא היה חייב לשנות את הבקשה כדי לקבל תשומת לב.

כלומר אני לא מגבילה (משתדלת לפחות) את התשומת לב, אני כן מגבילה ומציעה אלטרנטיבה לדרך שבה הילד רוצה שתשומת לב תתבטא.

טיפ לא קשור, בייביסיטר טלפוני זה נהדר.

זה הולך ככה: את מסכמת עם אנשים במשפחה שהוא אוהב, שכשאת צריכה איזה הפוגה מתודית, את שולחת הודעת ווטסטפ,

והם מתקשרים ומבקשים לדבר עם x.

את בפרצוף פוקר אומרת לו שיש לו טלפון. בד"כ סה מגרה את הסקרנות, ואז מהצד השני מי שמתקשר מוביל את השיחה ומפתח אותה.

כדאי לחשוב מראש על שאלות ספציפיות שיגרמו לו לשרוע בשיחה.

כלומר לא שאלות כמו איך היה לך בגן?

אלא: שיחקת בחול? מי בא עם חולצה אדומה לגן? תגיד, המגלשה שהייתה לכם פעם, עדיין קיימת? כן? כמה שלבים יש בסולם? אהה פשוט חברה שלי גננת והיא שאלה אותי כמה שלבים צריכים להיות בסולם.

אבל רגע תגיד, וככה הוא עסוק בשיחה המוזרה והמפתיעה, ולך יש כמה דקות של איפוס. ואם זה מצליח אחרי השיחה הוא חוזר מאופס.

יכול להיות שזה עובד עם גילאים גדולים יותר, אבל שווה לנסות אין מה להפסיד מלנסות.

וגם ככה הוא ישן מעט ושינה גרועה.. לא יכולה לקחת לו את זה.

אני חושבת שהוא מגיב באופן ממש הגיוני לסיטואציה, את צודקת ממש. אבל זה עדיין קשה מאד בשבילי ואני חייבת להבין איך יוצאים מזה.

לא אכפת לו אם אקריא בצורה מסוימת אבל הוא לא מוכן לספר, רק שאני אקריא. הקטע עם התשומת לב שנתת דוגמא עם ארוחת הערב ממש קלעת פה לנקודה! זה ממש רעיון כי באמת זה מחרפן אותי אבל נראה לי ממש שהרעיון שלך יענה על הצורך. אנסה את זה. תודה!

טלפון זה רעיון, לא בטוחה כמה ישים אצלנו אבל צריכה לחשוב על זה ולבדוק

לדעתי כיוון ששווה לבדוק

בתחושה שלי וממה שאני רואה זה יותר סביב הילדים - זה דו גילאי והוא קטן בשנתון אבל בוגר לגילו ורגיש אז כל פעם ילדים אומרים לו שהוא תינוק (כי הוא בן 3) או ש"מנצחים" אותו במשהו (הצליחו לפניו, עשו יותר טוב) ממש הוא לוקח את זה קשה. דיברתי עם הגננת היא אמרה שזה הגיל שמפנימים את הקונספט של תחרות וניצחון והוא הפנים את זה היטב היטב חחחחח אז זה קשה אבל לדעתה זה יעבור. או שאצא מדעתי, מה שיבוא קודם. 

גם בגן יש הרבה תסכולים וגם בבית אתם מוצפים בדברים אחרים

נשמע ילד רגיש.. יש לי אחד כזה בבית ואני בעצמי רגישה. גם שלי מרגיש אותי לגמרי בדיוק כמו שכתבת. כשאני קורסצ הוא קורס ביחד איתי

ילדים רגישים מרגישים הכל בעוצמות הרבה הרבה יותר גדולות ויש תקופות נפיצות יותר

זה שהוא רוצה להחליט על הכל נשמע שהוא נכנס לשריון של ילד אלפא..

אין לי עצת קסם, הלוואי שהיה משהו כזה של הופ ונגמר

בעיקר תנו לו לבכות, תנו לו לשחרר את כל הדברים האלה בבכי.. ותנסו מראש למלא את המיכל שלו, לא לחכות שהוא יציע אלא מעצמכם..

ממש ממש ממליצה על הפודקאסט של רותי דריאל שנקרא לב ההורות. תחפשי בפרקים מה מתאים לך

איזה ביטוי יפה - השריון של ילד אלפא. זה ממש מה שקורה שם.

יש לך עצות איך "למלא את המיכל"? מרגישים שאנחנו נותנים לו יחסית הרבה בחירה (ממש משתדלים אקטיבית) וגם זמן איתנו כמה שאנחנו מצליחים, אבל זה כנראה לא מספיק.

ותודה על ההמלצה לפודקאסט

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

שגם נלחם על הרבה דברים.

לא פשוט.

הצרחות שלו יכולות להפחיד. ממש אבל.

לפעמים אני גם צועקת. במיוחד כשהוא מתלבש על הקטנצ'יק.

אבל לרוב אני מוצאת שהדבר שהכי טוב זה- שאני אשאר שלווה בתוכי.

שום דבר לא מזיז אותי מהשלווה שלי.

גם אם (למשל כמו היום) הוא בכה כשקילחתי את הקטן ולא הסכים לבןא לחיבוק

ואז בכה כשבאתי לידו ולא הסכים לחיבוק

וכל זה כשהוא עם פיפי מפספוס (אנחנו בגמילה מתישה ומעצבנת)

ואני גם חייבת לקלח אותו בנוסף. וזה דבר שהוא לא אוהב לעשות.

אז באמת קודם כל אמרתי לו שלא נעים לי שהוא ככה בוכה.

כדי לאפס אותו טיםה

ואז הרמתי אותו לחיבוק ארוך מאוד, כשהרגשץי בגוף שלו שהוא רפוי ונענה לי.

וכשהוא בא ללכת מהחיבוק, אמרתי לו שלא יילך.

ממש להיות בתוך החיבוק. להרגיש את היפחות שלו הולכות ונחלשות ואיך הגוף (והנפש) נרגעים לתוך עצמם.

ואז לשאול אם הוא רוצה עוד חיבוק.

ולשאול אם הוא רוצה נשיקה.

ולתת.

אחר כך הוא בא איתי למקלחת בכיף ובקלות.

זה לא תמיד עובד לי. כמובן.

אבל תמיד עובד לי להיות שלווה ורגועה בתוכי.

להבין שהכל טוב.

הכל טוב גם אם הוא יבכה. וגם אם הןא יבכה להרבה זמן.

הכל בסדר. זה חלק מהחיים. הכל טוב.

מה שהבית הזה צריך זה אמא רגועה שלא נבהלת.

מקווה שעזרתי לך.

כתבתי לך שאני גם כועסת וצועקת.

כנראה פספסת...

אבל אני אגיד לך משהו-

אני חוויתי דיכאון נוראי שלקח לי שנים לצאת ממנו.

וזה לימד אותי שיעור אחד מטלטל-

בחיים האלו, שום דבר לא שווה, מלבד תחושת הרווחה הנפשית שלך.

התחושה שאת חיה בכמה שפחות מתח.

וזה בכלל לא קשור לרמת החיים החומרית שלך.

זה קשור בקשר שלך עם הנפש שלך.

להיות בקשר עם הנפש, זה אומר שסדרי העדיפויות משתנה.

קודם כל את והנפש שלך (תחביבים והנאות. זה קריטי)

אחר כך ילדים

בעל

בית

עבודה

כל היתר...

ככה את לא מרגישה שאת באה לילדים מתוחה, עצבנית, עם 15% בסוללה.

לילדים כדאי להגיע אחרי שנהנית ביום שלך מספיק.

טעונה, רגועה מה שיותר...

ככה יש לך כוחות להגיב עם יותר שליטה עצמית, ופחות ממרירות שהצטברה בגלל עומסי החיים.

וילד רגיש מאוד זה מתיש. אני לגמרי מבינה אותך.

במיויד כשזה בן, ואז הוא גם שובב, וגם עצמאי בשטח מידי...

אבל ילד רגיש כזה צריך שיקדימו לו תרופה למכה.

קמת משינה? חיבוק ונשיקה.

אני שמחה שקמת. ישנת טוב מתוק?

וכשהוא הופך את הבית אני מענישה בלי חוכמות.

לא הכלה בלי גבול.

כי הגבול חשוב לי ולו.

גם אם הוא יבכה.

זה חלק מהחינוך ולא צריך להתרגש...

אני לא מכירה אפליקציה שחוסמת קבוצות או פונקציות בוואטסאפ אבל ממליצה על פמילי לינק שמאפשרת לחסום אפליקציות לא רצויות וגם מגבילה שעות.

הנחוצות.

לחברה יש.

טלפון מקשים, בגדול טיפש, אבל יש בו מה שצריך- מוביט, טלפון, ווצאפ, וויז וכו.

טיקטוק אין איך להוריד שם חחח.

יותר קל בעיניי מכל מיני אפליקציות חסימה על מכשירים רגילים. 

לגבי חסימה של וואצאפ

יש סינונים שיכולים לחסום צפייה בסטטוס

יש כאלה שחוסמים גם צפייה בסרטוני ווידאו וגישה לקישורים

ככה שכל עוד לא מצרפים אותו לקבוצה הוא לא יוכל להצטרף. 

יש פלאפונים שאפשר רק להתקשר ולשלוח הודעות, זה פתרון ליצירת קשר עם ההורים.

אבל בעיני בגיל הזה צריך גם להיות ערים לזה שאם לכולם יש ווטצאפ, זה יכול ממש לבודד אם אין.

אם יש ווטצאפ אי אפשר להגביל הצטרפות לקבוצות.

אבל כן אפשר להתנות ווטצאפ בזה שיש לכם גישה לווטצאפ, ואתם פעם בכמה זמן מסתכלים ביחד בקבוצות,

יש פלאפונים חצי טאצ' שיש בהם רק ווטצאפ ואין שום אפשרות להוריד אפליקציות אחרות, בעיני בגיל הזה זה הפתרון הכי מוצלח.

ואפשר סמארטפון עם פמילי לינק ולחסום את כל האפליקציות חוץ מווטאטפ.

והכי חשוב בעיני בגיל הזה, במיוחד כשרוצים להציב גבולות שלא מקובלים בסביבה החברתית שלו, זה לתקשר איתו על זה, להציב גבולות חד משמעית, אבל גם לשמוע אותו.

שיואמי חצי טאץ

רק עם האפליקציות שאנחנו צריכים

בנק, מוביט, פנגו וכו

ואין אפשרות להוריד עוד אפליקציות

לא נראלי שיש דרך לחסום וואצפ חלקית

אבל כשאני חושבת על זה לעומק - אני מעדיפה שאחיותיי וגיסותיי (ובנותיי בבוא העת) יעברו לידות קלילות וטובות, ושאני זו שאקח את כל "הסבל המשפחתי" בנושא הזה...

כי למה שגם אני וגם הן נסבול? אם הן יסבלו גם כן זה לא יעזור לי להרגיש טוב יותר עם הסבל שלי...

(וב"ה שבנושאים אחרים אני לכאורה הרווחתי יותר מהן, ואולי הן מקנאות בי...)

אני פשוט אוהבת את בנות משפחתי, ובעיקר - הן מפרגנות לי ומחבקות אותי על הקשיים שעברתי, וזה מה שהכי חשוב...

יכול להיות שגיסתך לא מספיק מנסה להבין אותך ולפרגן לך, ולכן עוד יותר קשה לך עם "החיים הקלים" שלה?

(אני גם הבכורה במשפחה, וגם התחתנתי מוקדם יותר בפער גדול מכולם, אז אני מרגישה חצי אמא שלהן, ואולי מזה נובע הרצון שלי לגונן עליהן...)

אבל קליל זה לא...

גם לידה מהירה, בלי זירוז או תפרים יכולה להיות קשה מאד, ועם שאריות שליה.

ודיכאון אחרי לידה - גם אני מקנאת במי שאין לה יש הרבה גורמים לזה, ולידה קשה היא רק אחד מהם...

בכלל לא פשוט לי. והיו לנו כל מיני משברים בעקבות זה.

לכל אחד יש את הניסיונות שלו, ולא תמיד רואים מבחוץ...

אוהבת כשמגיעים רגעי קנאה

כי זה שם זרקור על איפה כואב לי בנפש

זה רגע של הארה

הבנה מה מטריד את הנפש

זה חצי הדרך לריפוי ושיפור החיים

לא תמיד אפשר לשנות נתונים

בעבר וודאי שלא

לפעמים גם נתוני הווה ועתיד

לא ניתנים לשליטה

אבל הנתונים לא בהכרח קובעים את איכות החיים

אלא הבחירה מה לעשות איתם

איך לתכנן את החיים

מה ללמוד וליישם בהם

גם כשיש נתונים מורכבים

החיים יכולים להיות מאושרים

ספציפית לעניין לידה

מתוך 4 לידות

חוויתי אחת שדומה למה שתארת (לידת הויבק שלי)

אבל הלידה הטובה שלי היתה הלידה האחרונה

כי הגעתי אליה הכי מוכנה נפשית

(ולמרות שהיו בה קצת סיבוכים)

ספציפית לעניין הלידות בדרך כלל אין בחירה, אבל כן יש בחירה איך להסתכל על זה. והתובנה הזו בהחלט יכולה להועיל בעניינים אחרים.

תודה לך!

של משרד החינוך, בציבור החרדי- חינוך עצמאי/מעיין החינוך התורני

למה לשלם אלפי שקלים בחודש ולא לקבל מענה לילדים מתקשים?

מה אכפת לך כמה בתי ספר נפתחו

תשלחו למה שטוב לכם וקרוב אליכם.

1) זה יוצר מתח קהילתי

2) יוצא המון בתי ספר עם כיתות לא תקניות ובלי תקציב

3) סתם קשיים טכניים. יוצא שכל חבר מהגן עולה לבית ספר אחר. כשמארגנים בת מצווה צריך לסנכרון עם עוד בתי ספר שלא יתנגש

4) יוצר תרבות כזאת שאתה חייב להוציא על חינוך המון כסף כבר בכיתה א' .

5) מוריד רמת לימודים. ילדים לפעמים מגיעים מבית ספר פרטי לציבורי עם פערים ענקיים. 

אני מכירה שהתופעה הזו נשנעת על רמה דתית. הבית ספר התורני בעיר, לא מספיק תורני בעיני הורים מסוימים, אז הם מכירים בית ספר אולטרה תורני, ואז כל הילדים התורניים הולכים לשם, כי הרמה בבית ספר הקודם באמת ירדה. ואז כל הילדים הולכים לשם כי הוא נחשב בית ספר טוב, עד שבית הספר החדש לא מספיק טהרני בעיני הורים מסוימים והם מקימים עוד בית ספר אוטלרה- אולטרה תורני...

מצד אחד זה נראה מגוחך, אבל מצד שני זה לפעמים בלתי נמנע. 

מכירה את זה מקרוב במקום שבו גדלתי וכל כך לא מתחברת.

בשם הרמה הדתית והפחד שהילד יפגוש בבית ספר הלך רוח שלא תואם ב100% את מה שחושבים ההורים, מונעים מהילדים את הרמה הלימודית והרווחה שילד שלומד בבית ספר גדול מקבל

קהל שבוי זה הדבר הכי נורא למערכת החינוך…

הורים שנמצאים עם ילדים שעתיים ביום לא מבינים שרב השיטות ומאמרים יפים בנושא חינוך הם שטויות.

אין שום סקרנות טבעית . לימוד לא יכול להתקיים בלי משמעת בסיסית. אם ילד לא מצליח ללמוד ביסודי , זה לא בגלל שתוכנית לימודים קשה מדי. אז הורים במקום לטפל במה צריך פותחים עוד בית ספר שיגידו להם שילד שלהם סופר מוצלח. אותו דבר לגבי התנהגות.

כל מיני מדריכות הורים משקרות שילד צריך להסתדר עם עניינים שלו כבר בכיתה א. במציאות זה לא קורה.

אז מגיע משבר.

רמה תורנית. זה עובד רק כשזה תואם רמה דתית בבית .

זה לא יכול שהורים רוצים אולפנה אולטרה דוסית ומצד שני ילדים שלהם כל היום ביוטיוב. זה לא יעבוד . 

זה לא סותר את הצורך במשמעת. אבל למידה חווייתית מחוברת לחיים ביחד עם משמעת זה מדהים!!!

היו לי מעט מורות כאלו וזה היה מדהים! וברוך ה' גם הבן שלי זוכה.

אבל ממה שאני רואה זה לרוב לא תלוי ברמה הדתית של ביה"ס, אלא במורה הספציפי. וגם בבי"ס סופר דוסים יש מורים טובים ומורים פחות.

אם ילד לא גאון , בסוף הוא צריך לתרגל ולעבוד.

בן שלי שואל אותי למה שמיים כחולים ועוד כל מיני ואני אישית אף פעם לא התעניינתי בזה. מבחינתי זו עובדה וזהו. אין לי סקרנות טבעית בנושא והסבר בנושא גזים ואטמוספרה משעמם אותי.

העניין של עודף בתי הספר הוא אכן בעייתי בעיניי.

אבל ההודעות שלך פה כבר לא מובנות לי.

הילד סקרן באופן טבעי… לא נראה לי שנתנו לו שיעורי בית לשאול את אמא למה השמים כחולים. הוא הסתכל והתעניין. את לא חייבת לדעת את התשובה לכל דבר, אבל למה שלא ישאל? למה לא להפנות למישהו שיודע לספר על זה?

אם קשה לך החינוך הפורמלי, תסתכלי על ילד בגן חובה למשל. רובם סקרנים מאוד. לא בהכרח סקרנות שתקדם את תעודת הבגרות שלהם, אבל זה מאוד יפה.

תקחי ילד לגן החיות ואת תראי מה זו סקרנות טבעית.

תודה לה' למדתי במקומות שלא פקפקו בסקרנות הטבעית של ילדים. היו אגב דרישות ומשמעת במידה מאוד רגילה ומקובלת. גם למדנו לא מעט שעות ביחס ליסודי (כמעט כל הימים הסתיימו אחרי 15:00). שיעורי בית וכו גם היה.

משמעת, תכנית לימודים מסודרת, שגרה - כל אלו טובים ומבורכים. אבל למה זה חייב לבוא אצלך יחד עם דיכוי הסקרנות הטבעית שלהם?

אולי כי להרבה כאן יש בסביבות עשרה ילדים

וכן, זה נובע מרצון לדייק את החינוך ואת החברה שההורים מבקשים בשביל הילדים שלהם. לא רואה בזה בעיה, כל עוד בית הספר מסודר (גם אם צריך לגבות סכומים בשביל הלימודים שם) ושאין תחושת התנשאות גדולה מדי.

מסכימה איתך שלא תמיד בבתי הספר האלה יודעים לטפל כמו שצריך כשיש קשיים... וכאן ההורה צריך לעשות את הבחירה בין החינוך לבין העזרה המקצועית (שיכולה להינתן מחוץ לבית הספר). ולפעמים בשביל כל ילד הבחירה תהיה אחרת...

למה בעצם זה כל כך מציק לך שנפתחים בתי ספר כאלו? את לא חייבת לשלוח אליהם...

הבעיה העיקרית בעיניי, זה שהמצב מוביל לעומס כלכלי גדול על משפחות עם ילדים במסגרות חינוך.

קראתי גם מעט רעיונות לשיפור של העניין הזה (למשל- ניהול אדמיניסטרטיבי משותף לכמה בתי ספר יחד).

ממה שאני מכירה, מסובך למצוא אולפנה / ישיבה תיכונית שהם אחלה וגם במחיר סביר.

החשיבות הגדולה שמייחסים לחינוך היא מעולה. אבל הרבה פעמים אני מאמינה שאפשר להניע שינוי/דיוק חינוכי גם במוסד קיים, אם היקף גדול מההורים מעוניין בכך ובשיח משותף עם ההנהלה…

ולצערי, הרבה פעמים המסגרות הקטנות הרבה פחות מקפידות על נהלים. אבל זה עניין אחר. 

(ממ"ד)

לדעתי זה פחות טוב, כי כך נוצרת תחושת התנשאות...

בעניין התשלומים לא העמקתי, מודה. אצלנו גם לת"ת ממ"ד צריך לשלם, על השעות הנוספות של לימודי הקודש. מבחינתי אלה ההוצאות הכי נכונות שיש, אבל מודה שהנושא הזה לא מעיק עלינו כמו על אחרים...

זה לא ככ קשור לגודל בית הספר

אבל, וזה נכון באופן כללי על עסקים/חברות, יש הוצאות שתלויות גודל (יש יותר כיתות צריך יותר מורים, נכון? יש יותר תלמידים צריך יותר אוכל, וכו).

אבל בנוסף, יש הוצאות בסיסיות שלא קשורות ישירות לגודל בית הספר. למשל מנהל. למשל הנהלת חשבונות. למשל אבטחה (גדר, שומר). למשל חצר לבית הספר, וכו.

ואז, ככל שבית הספר גדול יותר, כך (בהכללה גסה), העלות הזו נמוכה יותר פר תלמיד.

אם תסתכלי למשל על הגבעה הצהובה בגוש עציון, שם הם עשו (לא יודעת אם במתכוון), משהו יעיל מהבחינה הזו.

שטח שבו יש מספר מוסדות לימוד. מגודר כולו יחד (הגיוני שיש גדרות לכל מוסד בשביל התחימה, אבל הגדרות הללו לא חייבות להיות בסטנדרט ביטחוני גבוה)

זה אומר שאפשר שלפחות ההסעות בבוקר יהיו משותפות (מישוב x למתחם החינוך. גם אם לומדים בבתי ספר שונים)

זה אומר שאפשר להביא קייטרינג בצורה מרוכזת (מצמצם את העלות של השילוח והבירוקרטיה של האוכל. כמובן שיותר מנות = יותר כסף, אבל פר מנה הסכום יורד)

זה אומר שאפשר שיהיו בעלי תפקידים שעובדים בכמה מוסדות (בעיקר תפקידים שעיקרם לא תלוי בתפיסה חינוכית. נניח רכז מתמטיקה שגם בקשר מול משרד החינוך. אותו רכז יכול להיות אחראי על מספר מוסדות מול המורים הרלוונטיים שמלמדים בכיתות.)

ואני לא יודעת כמה גובים אצלכם ואם אתם זכאים לסבסוד כלשהו, אבל הוריי ששילמו תמיד סכום מלא (מכאן את יכולה להניח שהמשכורות אחלה בחלה), הוציאו הון עתק בחלק מהשנים, רק על מסגרות החינוך העיקריות (לפני חוגים וכו).

חלקם אגב גבו מעבר למקסימום האפשרי ע"פ משרד החינוך (כן, יש מקסימום). חוצפה? בהחלט. אבל הם יכלו, והם היו מספיק קטנים בשביל שלא יתעסקו בבעיות שלהם. 

עולות אותו דבר. לפעמים יש הבדל של כמה מאות שקלים בשנה.

אולי במקום גדול יותר קל לקבל הנחה

מה שכן , במקום גדול יש יותר מגמות , יש תוכניות למתקשים , תוכניות המצטיינים , בדרך כלל יועץ יותר נכנס לעניינים. יותר מקפידים על כללים.

מה עוד? יותר קל להם למצוא פתרונות כשחצי מהצוות במילואים.

אבל אני כתבתי על ריבוי בתי ספר יסודיים.

בגיל תיכון זה דווקא טוב שיש מבחר. 

אני מדברת על הפרשים של הרבה אלפים בשנה. על כל תלמיד. ורוב המשפחות הדתיות מעמידות כמה וכמה תלמידים…

כמובן מחשיבה בקטגוריות שונות עם/בלי פנימייה (כי אין מה להשוות את ההוצאות)

הפער בין האח ששילמו עליו הכי מעט לאח ששילמו הכי הרבה עומד על יותר מ10 אלף בשנה. נראה לי שזה משמעותי…

בארבע שנים אחרונות היינו בשלוש ישיבות תיכוניות וזה בערך אותו מחיר.

יכול להיות שזה גם תלוי איזור בארץ

אבל שוני של אלפי שקלים בשנה זה כן משמעותי בעיניי

זה ברמת ה*הפרש חודשי* של אלף ש"ח

ב"ה ההורים שלי יכלו לשלוח אותנו גם למסגרות יקרות (והן הצליחו לעבוד כי כמעט כולם קיבלו סבסוד גבוה), אבל ההפרשים בשם הלפתוח ישיבה בגוון צהוב בננה במקום צהוב לימון… זה מופרז ביותר בעיניי.

וגם עולה שאלה חברתית של האם זה עושה יותר נזק או יותר תועלת, כשיתכן שבגלל זה, הורים רבים לא יוכלו לשלוח לישיבות הקטנות, ויווצר מצב שהישיבות הגדולות יותר הן גם עם צוות חינוכי פחות…

במקום קטן יש פחות צוות. נגיד במלחמה ישיבה שהיא בגודל קטן לא תיפקדה כמעט חצי שנה כי ר"מים הצדיקים היו מגויסים. בישיבה יותר גדולה חיברו כיתות ומצאו פתרונות כי בצוות היו גם מורים יותר מבוגרים שכבר לא משרתים ובכללי היה יותר צוות.

מה שכן, במקום קטן כולם בערך אותו דבר, מי לא מתאים עוזב אחרי שנה , כך שנהיית קבוצה אחידה ומגובשת.

אבל בגיל תיכון זה כן מוצדק. יש הרבה גוונים דתיים , לימודיים , מישהי רוצה אולפנה לאומנויות , מישהו רוצה להתרכז דווקא בלימוד תורה , ילד אחר צריך מסגרת מאווררת יותר , ילדה אחרת רוצה לעשות תואר תוך כדי.

בגיל תיכון גם יכולים ללמוד רחוק מהבית , העיקר שיש ביקוש למוסד לימודים הזה.

ובגיל יסודי זה מוצדק רק במקרה של פערים רציניים ממש. נגיד ממ"ד מעורב חצי מסורתי לא מתאים למשפחה תורנית ולהפיך . אבל לפתוח בית ספר על דקויות דקויות וכשאין מספיק ילדים באזור , סתם מסכסך .

יש כאלו שלא זכאים לשום הנחה כי ההכנסות יחסית גדולות (אבל כשמחברים את הפער בסכומים של כל ילד וילד- מגיעים לסכום שכן משמעותי לתא המשפחתי)

שביסודי טוב שיש מבחר ושיש בתי ספר עם כיתות קטנות ולא מוסד לימודים שמזכיר בית חרושת.

דווקא בתיכון יש יתרון למוסד עם הרבה תלמידים כמו ריבוי מגמות והקבצות וכו'

בגיל תיכון יש פחות משמעות לכיתת האם כמו ביסודי.

מבחינת תוכנית מצטיינים לא ראיתי הבדל בין בתיה"ס היותר מבוססים לחדשים, בין השאר כי יש פחות למידה שכבתית ויותר כיתתית.

אולי מבחינת מגוון חוגים עדיף בית ספר גדול

אבל זה לא שיקול מספיק חשוב בעיני.

מבחינת מורים לא נתקלתי בבעיה כזו.

יש מספיק מורים בבתי ספר החדשים לכיתות עם פחות תלמידים, יש פחות בעיות משמעת וכללים נוקשים וזה מבורך.

יש יותר חדוות למידה ולכן יש גם יותר למידה.

הילדים שלי סקרנים מאוד ופורחים בסביבת למידה קטנה ומותאמת.

אצלנו נבנות שכונות חדשות וקמים המון בתי ספר ויש מגוון, ועדיין שומרים על מוסדות של 2 כיתות בשכבה, כ25 תלמידים בכיתה. (לא כולל כיתות מקדמות)

ואצלנו לא. אם פותחים עוד בית ספר , בית ספר נהיה על גבול סגירה ואז מתחילים להילחם למי לסגור. ומתקשרים כל מיני הורים , מתחילים לשכנע . אם כל בית ספר באזורנו היה שתי כיתות מלאות בשכבה , זה היה מבורך ...

שבת שלום

אישית במקומכם הייתי מביאה דברים אבל לא מנקרי עיניים שהעלות זה הדבר הראשון שעולה לראש אלא יותר צנועים מבחוץ ומושקעים מבפנים. או דברים שהם לא חפצים אלא חוויות - שובר לארוחה זוגית, סדנה נחמדה שההורים יהנו ממנה וכד'

אני חושבת שגם אם זה מביך אותה, חשוב לתת ולהביע הערכה.

אני מביאה בלי חשבון

אמא שלי גם היתה מגיבה כמוך, ב"ה התרגלה ואני נהנית מזה וגם היא והכל טוב

2 המצבים יחד

זה משמח ומרגש

וגם קצת לא נעים ומביך

לא הייתי נמנעת מלהביא בגלל זה

לא צריך להגזים אבל הכרת הטוב זה חשוב מאוד

אם מתחשק לפרגן, חבילת בונבונים זה נחמד.

אם כולן עם כולם אז הייתי מביאה להן משהו קטן סמלי.

וכדאי לשים את מה שקנית לה בתוך אריזה לא שקופה או שקית נייר/ניילון, כשרואים רק שקית ולא רואים את התוכן זה נראה לי פחות מנקר עיניים מאשר כשרואים ממש מה יש בפנים, במיוחד אם זה יקר ומושקע

זכור לי

קודם כל את מהממת

אם שאר המטפלות מטפלות בו גם, נראה לי שאם את כבר מביאה.. אז גם להן משהו קטן ייתכ

אז ממש אין צורך להביא להן. רק להשתדל לא לנקר עיניים.

אפשר גם להביא בסוף היום בתוך שקית לפני שהולכת הביתה, כדי שזה לא יהיה כל היום מול העיניים.

אם זה קבוצות שמתערבבות בינהן, וגם האחרות מטפלות בו, אז ראוי להתייחס גם אליהן. ואם זה גדול עליך, אז להביא לה מחוץ למעון, הביתה למשל.

ויש באותה כיתה עוד שתי מטפלות

לא רואה בזה בעיה

בסופר הקרוב מצאתי בונבונים אבל זה יקרר

אז החלטתי לתת למטפלת שלו בצד שלא יראו.. אני ממש  מקווה שלא יפגעו

אבל באמת מגיע לה הערכה מיוחדת

אז ישוב לא לנסות מידי להסתיר

שלא ייפגעו שחושבים שהן דביליות שלא רואות מה קורה סביבן....

מאמינה שאם המתנה כהוקרה על מאמץ חריג בתקופה הזו, הן יפרגנו למטפלת וישמחו איתה שפרגנו לה

מקסימום תביאי חב' שוקולד שווה עם פתק פורים שמח ביום ראשון לשאר המטפלות בכיתה

או פס עוגה שיהיה להן להתפנק בבוקר.

שירגישו שאת רואה גם אותן

שיתפנקו עם זה במעון 

היו מעונות שכל מטפלת טיפלה רק בילדים שלה. אז הבאתי רק למטפלת האישית שלו.

היו לי מעונות שכולם טיפלו בכולם, ואז נתתי לכולם אותו דבר.

והם יבינו.

אבל כן אומרת שגם אם זה קבוצות נפרדות יש קשר עדיין, ובטח אם כמו שכתבת היתה תקופה מאתגרת הן כנראה עזרו לה מאוד, אז אם באמת יהיה לך אפשרות כמו שכתבו פה להביא גם להן משהו קטן כמו שוקולד או עוגיות זה יהיה נחמד