הבן שלי (5) רוצה לעיתים תשומת לב אינסופית

וגם לפעמים רוצה רק אותי

אני נותנת תשומת לב במידה שאני חושבת שמספיקה ונותנת לו להתמודד עם זה

כנ״ל לגבי שרוצה רק אותי, לא תמיד מתייחסת לזה.

מה שעוזר לסיטואציות לעבור בשלום זה שאני לא נגררת אחריו אלא מובילה אותו

מסבירה לו שכבר שחקנו/ דברנו ביחד/ טיפלתי בו ועכשיו אני נחה/ עסוקה והוא יכול להסתדר/ לשחק לבד או לבקש ממישהו אחר

אם מפחדים/ נמנעים מדיונים, הילד מרגיש את הפחד ומקשה על ההורה להוביל את הסיטואציה.

אני מסבירה, והוא בשלו. זה לא מענין אותו.

בסופו של דבר אם המטרה שלי היא שיהיה לי שקט, וזה יום אחרי יום לא מושג כי זה לא אכפת לו שסיכמנו שמסיימים עם הסיפורים ושיש לי מה לעשות, והוא מנדנד בלי הפסקה - אז הגישה הזאת לא עזרה.

אם הוא בוכה ברצף חצי שעה מהרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי - אז משהו פה לא מספיק.

ברור שאני יכולה לשים אטמי אוזניים, אבל יש פה בעיה והיא אחרת. אם הייתי רוצה להתעלם ממנו הייתי פשוט עושה את זה, לא הייתי צריכה עצות..

יש לו חוסר ביטחון בסיסי מולי בתקופה האחרונה וזה שורש כל הבעיות, להתעלם ממנו יחמיר את המצב יותר משישפר אותו.

אני מנסה להבין איך כן להרגיע את זה ממקום אמיתי ולפתור את השורש ולא את הסימפטום

לא להתעלם

אלא

לעזור לו למצוא חלופות לעשיה ותקשורת

אני חושבת שבכי של חצי שעה נובע או מחוסר יכולת לתקשר את הקושי בדרך אחרת או מדברים שהוא משיג ע״י הבכי

כשלא נותנים יחס לתקשורת דרך בכי ושהבכי לא נותן הישג לילד, הוא כנראה ילמד לתקשר בדרך אחרת.

כנ״ל נדנודים

יחס יכול להיות בטוב או ברע, צריך ללמוד לא לתת את שניהם לבכי/ נדנוד אלא לשוחח ולעשות דיונים רק כשהילד וההורה רגועים

המטרה שלך כרגע היא לא שקט, אלא ללמד את הילד איפה הגבול שלך

כשהמטרה היא שקט - אתתעשי הכל כדי להשיג אותה, כולל לצרוח ולכעוס נורא ואז הלקאה עצמית

כשהמטרה תהיה ללמד את הילד איפה הגבול - תגובות כמו בכי נוראי הן חלק טבעי מההתמודדות ומתייחסים אליהן בהתאם. זו תגובה הגיונית לזה שמזיזים לו את הגבינה וזה תהליך. ובתהליך לא בטוח שיהיה לך שקט בטווח הקצר

עד כאן לגבי המטרה

לגבי התגובה של הילד - לדעתי איכות חשובה יותר מכמות. כשאת כבר איתו, תהיי רק איתו. לא "על הדרך" ולאבערך. הרבה מגע, חיבוקים,מחמאות. אם יש משו שחשוב לילדים, זה לסגור את היום בטוב עם דמות אוהבת. אז ככל שניתן כן הייתי מגייסת כח להשכבה איתו.

וגם, גבול

זה איזון עדין בין הצורך שלו לצורך שלך

ולא להיבהל מהבכי. בגלל שזה נורא מפעיל אותך הוא שתמש בזה, כי הוא רוצה צומי, הוא רק לא יודע שהוא יקבל את זה בדרך שלילית. ולפעמים גם את השלילי הם מוכנים לקבל, העיקר משהו

אז לא לתת צומי בהתנהגות שלילית עד אינסוף

חמודי, שיחקנו עד עכשיו וזה הזמן לישון

אי אפשר עוד סיפור

עכשיו אתה עם אבא

בלי לעשות עסק גדול מהתגובה.באמפטיה, אבל לא להישאב ולתת לו להוביל תסיטואציה

@המקורית @שיפור @oo

זה לא שאני נכנעת לבכי, הוא לא משיג ממנו כלום. פשוט אם הוא בוכה חצי שעה שהלכתי ואז אני חוזרת הוא מפסיק לבכות. מה אני אמורה לעשות? להישאר בחוץ לנצח?

אנחנן ממש לא מתקפלים מבכי..

המקורית - את צודקת מאד לגבי המטרה. נקודה חשובה. לא יודעת מה אמרתי שהיה נשמע שאני לא איתו באמת.. אני באמת ממש מתאמצת בשביל להיות איתו - איתו. קוראת לו ואני רק איתו. אבל מה אני אעשה שרוב הזמן אני לבד עם הילדים, אז אם אחותו מחליטה להיות שהידית אני צריכה להציל אותה לפני שיקרה אסון..

וזה לא רק זה, אם אני איתו ולא איתה היא מקנאת ובאה להציק או להרביץ אז כן אני צריכה לתת לזה מענה, וזה לפעמים דורש להפסיק את הסיפור.

אז מה שתיארת בסוף זה אחד לאחד מה שאנחנו עושים. הבעיה שאז הוא מתחיל לצרוח בטירוף, ועם כל הרצון הטוב, אבא שלו ממוטט אחרי 14 שעות מחוץ לבית בעבודה קשה ולא בא לו בטוב להיות חצי שעה שעה עם ילד שצורח כאילו חטפו אותו.

קורה כשהוא בוכה? אתם מדברים איתו/ מנסים להרגיע/ כועסים עליו? ואחרי זה?

בעצם כל יחס טוב/רע שנותנים לבכי/ נדנוד, מפריע לילד ללמוד לתקשר בדרך חדשה וגם הוא מרגיש שהוא משיג תשומת לב באמצעות הבכי.

לפעמים מנסים לעזור, או לדבר, לפעמים מחליפים ביננו וזה לבד יכול לעזור (נגיד היה איתי ובעלי בא וזה כבר מאפס. לא תמיד זה קורה ולא תמיד זה עוזר), לפעמים נותנים לו להירגע עם עצמו כשאנחנו באותו חדר עושים משהו אחר. לפעמים אחרי כמה דקות שזה מרגיש שהוא כבר בוכה מאנרציה פשוט מנסים להסיח את דעתו.

תלוי בהרבה דברים, וגם במי נמצא איתו (אני או בעלי. מגיבים שונה), כמה אנחנו בעצמנו עם כוחות להכיל באותו רגע ולשמוע בכי.

אם זה נמשך ונמשך ומפריע בגלל משהו (עושה לנו כאב ראש/הוא לא מתקדם נגיד ליציאה מהבית וחייבים לצאת/משהו אחר דומה) אז כבר כועסים עליו. 

לשאול לגבי סיבת הבכי (אם לא עונה או לא ברור, לא להמשיך לשאול)

אם אין מענה פשוט לבכי, להציע משהו חילופי (לשתות/ חפץ מרגיע/ חיבוק)

אם לא עוזר, לתת לו לבכות כמה דקות ואז להציע שוב משהו חילופי.

אם זה לא עוזר, להגיד בצורה נעימה אך ברורה, שייגש אליך כשיסיים לבכות.

פעולה עקבית כזו אמורה לצמצם משמעותית את הבכי

בהתחלה זה קשה לא להגיב מהבטן, אח״כ מתרגלים וגם הילד אמור לבכות פחות 

הוא לפעמים בוכה וזה מוציא מהדעת, אבל לא פחות - פשוט מתעקש.

לא בא לא לבוא/ללכת/לחזור/לצאת/להכנס/להתלבש.

מבחינתו הוא יכול לא לאכול יומיים (הוא באמת לא רעב ניזון מהאויר לדעתי), ופשוט להשאר במקום שהוא נמצא.

אין לו בעיה להתעקש, ואנחנו לפעמים צריכים להגיע לאיפשהו ואז ברור שהוא מקבל יחס עם העקשנות כי אין ברירה אני לא אפסיד אוטובוס או תור לרופא רק כי הוא החליט שהוא רצה את החולצה שבכביסה..ואז כן אני מדברת, משכנעת, מנסה להסיח את דעתו, מאיימת בעונש, צועקת.. 

לעבוד על שיתוף פעולה עם הילד:

1. להקצות מראש לשיח ולדיונים הרבה זמן ולצמצם את הסיטואציות שאין בהם זמן

2. להיות יצירתיים (אפשר להוציא את החולצה מהכביסה ולהציע לו ללבוש אותה, הוא כנראה לא ירצה ויתפשר על חולצה אחרת)

3. לא להגרר לאיומים/ צעקות/ עונשים/ תחנונים

כי הם לוקחים את הלמידה צעד אחורה וגם לא מועילים לאותו רגע

4. להבין שכל שיחה/ סיטואציה היא טריגר למאבקי כוח, לצפות לזה מראש וככה להגיע עם יותר סבלנות. אם מתנהלים נכון, בגיל מסוים זה מתאזן ועובר.

לגבי השאר את מאד צודקת

מה הבעיה בבכי?

בכי זה דרך מעולהההה לשחרר.. להוציא.. לפרוק..

את גם עובדת על עצמך שלא תבכי?

בסוף תסכולים וקושי צריכים לצאת אז מה עדיף? שיתפוצץ? שירביץ?

איזה תגובה צריכה להיות לבכי חוץ מחיבוק והקשבה?

לבכות הרבה

הדרך שלי כמבוגר להתמודד עם תסכולים:

1. להתבונן על הטריגרים שהובילו לתסכול ולטפל בהם

2. לתכנן את הפעם הבאה שעלול להגיע תסכול דומה כדי להגיע מוכנה

3. לדבר/ לכתוב דברים שקשורים לתסכול

מאיזור גיל 3 אני מלמדת את הילד לתקשר (ולהוציא תסכולים) בדרך שונה מבכי:

1. לא מייחסת חשיבות לבכי ממושך

2. מציעה דברים להרגעה עצמית  

3. נותנת לילד זמן להרגע לבד

4. לאחר שהוא רגוע אפשר לדון בפרטי המקרה ולהציע מה אפשר לעשות בפעם הבאה בלי בכי.

ככה הילד יכול לגדול כילד כנער וכמבוגר עם יכולת גבוהה להתמודד עם תסכולים ועם רגשות שליליים 

הבעיה מתחלקת לשתיים:

1. אנחנו כהורים מתמודדים עם הרבה דברים ובכי של חצי שעה זה יותר מדי בשבילנו.

ברור שאידיאלית הייתי שמחה להכיל אותו באופן מושלם לתת מענה מדויק ולעולם לא לטעות, אבל בסוף אני בנאדם עם כוחות מוגבלים וזה יותר מדי בשבילי ולכן מחפשת דרכים להתמודד

2. בסופו של דבר חלק מהתפקיד שלי זה להכין אותו לחיים ומה שסביר בגיל 3 קצת פחות לגיטימי בגיל 10 ומחוץ לתחום בגיל 20. אז ברור שזה ענין של התאמה לגיל לסיטואציה והכל, אבל כן לאט לאט הוא יצטרך ללמוד להתמודד עם זה

פרשנות אחרת- אולי זה לא שהוא צמא לתשומת לב, אלא שהוא פשוט למד איך להפעיל אתכם ואותך במיוחד בתור אמא? שהוא פשוט בודק גבולות?

מה שיכול לעזור זה פשוט לשנות את הגישה שלך מבפנים. להבין שחלק מהחיים זה שיש פחות כוח/סבלנות/ רגישות לילדים וזה בסדר גמור, זה חלק מההתמודדות שלנו בחיים ואי אפשר תמיד להיות ב100% פניות וגם לא תמיד ב50% פניות וזה לגמרי בסדר. אני בטוחה שאת אמא מהממת, כי אמהות לא מהממות לא מוטרדות מהילדים שלהם ככה, וצעקות זה סטנדרט אצלם... אני שומעת במילים שלך המון אשמה, ואני רוצה לשלוח חיבוק גדול ולהגיד שאת בסדר גמור. גם כשאין לך כוח, תעשי רשימה לעצמך של כל הדברים הטובים שאת עושה לו. את יכולה גם להגיד לו את זה בקול, אמא כל כך אוהבת אותך ולכן היא סיפרה לך שלוש סיפורים, ושיחקה איתך, ונתנה לך לצייר וכו' ועכשיו אתה משחק לבד/ קורא ספר לבד/ הולך לישון יפה...  

ולא צריך להיבהל מקצת (או הרבה) בכיות. גבולות נותנות לילד ביטחון לא פחות מתשומת לב אינסופית.

ועוד טיפ- לעצור לפני הקצה. תקשיבי לכוחות שלך ותתני כמה שאת מסוגלת.  לא חייב 10 סיפורים, אפשר לשבת על הרצפה ולהסתכל בספרים, לשים לפעמים אודיו/סרט אם מתאים לכם, לא חייב להתעניין כל הזמן ולהיות בשיח, אפשר לשחרר... ובעיקר להזכיר לעצמך שאת האמא המדויקת שה' נתן לילד שלך, עם הכוחות שלך והעומס שלך בחיים ואת עושה כמיטב יכולתך וזה המון. 

נשמע שהוא מחפש שליטה-

2 דברים שמאוד עוזרים לי עם ילד שצריך תחושת שליטה:

1. להכין אותו מראש לכל דבר, שידע בדיוק מה צפוי, אפילו לפעמים כתבתי לו רשימה של סדר היום עם ציורים.

2. כמה שאפשר, לתת בחירה- נגיד לרוב לא בוחר מה יש לארוחת ערב, אבל בוחר באיזו צלחת הוא אוכל, ואם הקטשופ ליד הפסטה או מעורבב עם הפסטה.

בהשכבות אולי- לתת בחירה בין 2 פיג'מות, לבחור סיפור  אחד או שני סיפורים לפני השינה ועם איזה בובה הוא רוצה לישון.

ובכניסה לגן לנו מאוד עזר טקס קבוע. ואז אני הולכת בלי קשר לבכי. כי אם נשארים כשבוכה אז יבכה יותר.

אם הוא רגיל להירדם רק איתך זה יכול להיות תהליך לגמול אותו מזה.

וחוץ מזה ממליצה מאוד על הספר "איך לדבר כך שילדים קטנים יקשיבו"

בהצלחה רבה! שבקרוב תראו שיפור!

אבל אחרי זה הוא פשוט לא עומד בסיכומים שלנו והלופ של החירפון מתחיל.

נגיד נותנת לו לבחור איזה ספר או שניים נקרא ואם בספה או במיטה. יופי. ואז הוא רוצה עוד ספר ומתחילים העצבים. הוא לא מקבל, מה שאמרנו זה מה שיהיה, אבל זה יקח שעה של עצבים (גם אם נתחיל אותה בהצבת גבול רגועה. למרבה הצער אנחנו אנושיים)

הוא לא רגיל להירדם רק איתי, אנחנו אחד איתו אחד איתה, אבל יש ימים שהוא מחליט שהוא רוצה את אחד מאיתנו וזה לא אפשרי מאיזו סיבה - אבל מבחינתו שהעולם יתפוצץ. הוא פשוט יצרח ויבכה. לי פחות אכפת בדכ אבל בעלי לא מסוגל. זה עושה לו מיגרנה ונגמר בעצבים של כולם על כולם.

באמת המליצו לי על הספר. אנסה

אצלי לפחות לילדים קשה חשמוע שספר אחד ודי

כי זה ממש יגרה אותם עוד סיפור אם מתחילים במוד ספרים

א. הייתי קוראת במעטה כדי חהכניס למוד לילה

ב. אפשר שהסיפור השני יהיה בחושך גמור, בעל פה

ג. אפשר אחכחשים לו פודקאסט ספריית פיג׳מה, ממש לגילו וא לנו כולפ נרדמים רק עםפודקאסט...

בכללי אולי אני לא מבינה את הסיטואציה..

אבל הייתי מנסה מראש להתחמק מהפינות ולא לנסות להגיע לסיכומים ולצפות ממנו לעמוד בהם..

הסחות דעת

משחקים

תמיד בצורה של אנרגיות חיוביות- את זה למדתי מבעלי.. ומנסה עדיין ללמוד

ממש לא מצליחה בתמיד..

לברוח מעימותים

ממש להימנע מהם כמה שאפשר

ואם כ"כ קשה וכבד ל זה באמת משפיע!!! יד שרך להקל עלייך???❤️❤️❤️

הפוך על הפוך.

היום אנחנו לא הולכים לישון. אני לא מרשה לישון בכלל. אף אחד כאן לא עייף וכו'

אם הוא אוהב לשלוט אז לתת לו בחירה אבל רק בין שני דברים- אתה רוצה את המכנסיים האלה או אלה? אתה רוצה ללבוש לבד או שאני אלביש לך?

לפרידה מהגן תתאמני איתו בבית על טקס. איזה כיף חיבוק או משהו מגניב (כמו שיש למתבגרים- כיף ואז אגרוף ואז מזיזים את היד אחורה והאצבעות זזות כל אחת בנפרד) ואז כשאבא ווזר את אומרת לו -תראה איזה כיף פרידה מגניב נעשה מחר. ואז מלמדים את אבא והוא עושה איתו וכו'

פרידה - אנחנו מדברים על זה הרבה. ברגע האמת זה לא עוזר וגם לא עוזר להזכיר לו. תופס לי את הרגל ולא מוכן להפרד

תחושת קרבה בלילה יכולה לפצות על חוסרים במהלך היום, ואז הילד פחות דבק.

כמובן רק אם זה לא פוגע לך בשינה, לפעמים אפשר לסדר את זה.

באופו כללי זה תואם גיל, ובתקופה לחוצה הילדים מרגישים את זה ונלחצים בעצמם וככה נוצר הדבק.

תנסי למלא את הצורך שלו יחד עם הורדת מאמץ שלך.

למשל בהקראת סיפורים. ללמד אותו שלא חייבים לקרוא לפי המילים, אפשר לפי התמונות.

בהתחלה מו הסתם את תצטרכי "לספר" לו סיפור לפי התמונות

ובהדרגה גם הוא יוכל לספר, עד שתגיעו למצב שכמעט כל הסיפור הוא מספר ואז המקשיבה,שזה גם מאמץ אבל פחות, ומבחינת הצורך בהרגשה שאמא איתי, היא אותה ההרגשה מבחינת תשומת לב.

או למשל כשילד מבקש מיליון דברים שיעשו לו בצור תשומת לב. אז להציע אלטרנטיבה. נגיד את מביאה מלפפון, הוא רוצה זיתים. את מביאה מים בכוס הכחולה, הוא רוצה באדומה.

אז במקום להתרוצץ כל היום. להגיד לו אני עכשיו יושבת לידך ומדברת איתך, אם אתה רוצה ירק/ כוס אחרת, אתה יכול לקחת בעצמך.

ככה הסירוב להתרוצצות הוא לא סירוב לתשומת לב. את משקיעה בו את הזמן הזה בכל מקרה. פשוט בלי לקום כי זה פשוט מתיש במצטבר.

נגיד כשהבן שלי רוצה רק אותי שאני אוציא מהמקלחת וכבד לי, אני מחכה לו במיטה שלו עם מגבת ופיג'מה מוכנה לטפל בו. אבל לא כולל להרים מהאמבטיה.

או שאחים שלו מרימים או שהוא יוצא בעצמו.

על הפעולה עצמה אני מתעקשת לא לעשות רק כי הוא ביקש, אבל את התשומת לב אני כן נותנת.

בהתחלה הוא כעס ומרד, אבל אז הבין שאני לא מרימה מהמקלחת ולא משנה מה, אז הוא היה חייב לשנות את הבקשה כדי לקבל תשומת לב.

כלומר אני לא מגבילה (משתדלת לפחות) את התשומת לב, אני כן מגבילה ומציעה אלטרנטיבה לדרך שבה הילד רוצה שתשומת לב תתבטא.

טיפ לא קשור, בייביסיטר טלפוני זה נהדר.

זה הולך ככה: את מסכמת עם אנשים במשפחה שהוא אוהב, שכשאת צריכה איזה הפוגה מתודית, את שולחת הודעת ווטסטפ,

והם מתקשרים ומבקשים לדבר עם x.

את בפרצוף פוקר אומרת לו שיש לו טלפון. בד"כ סה מגרה את הסקרנות, ואז מהצד השני מי שמתקשר מוביל את השיחה ומפתח אותה.

כדאי לחשוב מראש על שאלות ספציפיות שיגרמו לו לשרוע בשיחה.

כלומר לא שאלות כמו איך היה לך בגן?

אלא: שיחקת בחול? מי בא עם חולצה אדומה לגן? תגיד, המגלשה שהייתה לכם פעם, עדיין קיימת? כן? כמה שלבים יש בסולם? אהה פשוט חברה שלי גננת והיא שאלה אותי כמה שלבים צריכים להיות בסולם.

אבל רגע תגיד, וככה הוא עסוק בשיחה המוזרה והמפתיעה, ולך יש כמה דקות של איפוס. ואם זה מצליח אחרי השיחה הוא חוזר מאופס.

יכול להיות שזה עובד עם גילאים גדולים יותר, אבל שווה לנסות אין מה להפסיד מלנסות.

וגם ככה הוא ישן מעט ושינה גרועה.. לא יכולה לקחת לו את זה.

אני חושבת שהוא מגיב באופן ממש הגיוני לסיטואציה, את צודקת ממש. אבל זה עדיין קשה מאד בשבילי ואני חייבת להבין איך יוצאים מזה.

לא אכפת לו אם אקריא בצורה מסוימת אבל הוא לא מוכן לספר, רק שאני אקריא. הקטע עם התשומת לב שנתת דוגמא עם ארוחת הערב ממש קלעת פה לנקודה! זה ממש רעיון כי באמת זה מחרפן אותי אבל נראה לי ממש שהרעיון שלך יענה על הצורך. אנסה את זה. תודה!

טלפון זה רעיון, לא בטוחה כמה ישים אצלנו אבל צריכה לחשוב על זה ולבדוק

לדעתי כיוון ששווה לבדוק

בתחושה שלי וממה שאני רואה זה יותר סביב הילדים - זה דו גילאי והוא קטן בשנתון אבל בוגר לגילו ורגיש אז כל פעם ילדים אומרים לו שהוא תינוק (כי הוא בן 3) או ש"מנצחים" אותו במשהו (הצליחו לפניו, עשו יותר טוב) ממש הוא לוקח את זה קשה. דיברתי עם הגננת היא אמרה שזה הגיל שמפנימים את הקונספט של תחרות וניצחון והוא הפנים את זה היטב היטב חחחחח אז זה קשה אבל לדעתה זה יעבור. או שאצא מדעתי, מה שיבוא קודם. 

גם בגן יש הרבה תסכולים וגם בבית אתם מוצפים בדברים אחרים

נשמע ילד רגיש.. יש לי אחד כזה בבית ואני בעצמי רגישה. גם שלי מרגיש אותי לגמרי בדיוק כמו שכתבת. כשאני קורסצ הוא קורס ביחד איתי

ילדים רגישים מרגישים הכל בעוצמות הרבה הרבה יותר גדולות ויש תקופות נפיצות יותר

זה שהוא רוצה להחליט על הכל נשמע שהוא נכנס לשריון של ילד אלפא..

אין לי עצת קסם, הלוואי שהיה משהו כזה של הופ ונגמר

בעיקר תנו לו לבכות, תנו לו לשחרר את כל הדברים האלה בבכי.. ותנסו מראש למלא את המיכל שלו, לא לחכות שהוא יציע אלא מעצמכם..

ממש ממש ממליצה על הפודקאסט של רותי דריאל שנקרא לב ההורות. תחפשי בפרקים מה מתאים לך

איזה ביטוי יפה - השריון של ילד אלפא. זה ממש מה שקורה שם.

יש לך עצות איך "למלא את המיכל"? מרגישים שאנחנו נותנים לו יחסית הרבה בחירה (ממש משתדלים אקטיבית) וגם זמן איתנו כמה שאנחנו מצליחים, אבל זה כנראה לא מספיק.

ותודה על ההמלצה לפודקאסט

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

שגם נלחם על הרבה דברים.

לא פשוט.

הצרחות שלו יכולות להפחיד. ממש אבל.

לפעמים אני גם צועקת. במיוחד כשהוא מתלבש על הקטנצ'יק.

אבל לרוב אני מוצאת שהדבר שהכי טוב זה- שאני אשאר שלווה בתוכי.

שום דבר לא מזיז אותי מהשלווה שלי.

גם אם (למשל כמו היום) הוא בכה כשקילחתי את הקטן ולא הסכים לבןא לחיבוק

ואז בכה כשבאתי לידו ולא הסכים לחיבוק

וכל זה כשהוא עם פיפי מפספוס (אנחנו בגמילה מתישה ומעצבנת)

ואני גם חייבת לקלח אותו בנוסף. וזה דבר שהוא לא אוהב לעשות.

אז באמת קודם כל אמרתי לו שלא נעים לי שהוא ככה בוכה.

כדי לאפס אותו טיםה

ואז הרמתי אותו לחיבוק ארוך מאוד, כשהרגשץי בגוף שלו שהוא רפוי ונענה לי.

וכשהוא בא ללכת מהחיבוק, אמרתי לו שלא יילך.

ממש להיות בתוך החיבוק. להרגיש את היפחות שלו הולכות ונחלשות ואיך הגוף (והנפש) נרגעים לתוך עצמם.

ואז לשאול אם הוא רוצה עוד חיבוק.

ולשאול אם הוא רוצה נשיקה.

ולתת.

אחר כך הוא בא איתי למקלחת בכיף ובקלות.

זה לא תמיד עובד לי. כמובן.

אבל תמיד עובד לי להיות שלווה ורגועה בתוכי.

להבין שהכל טוב.

הכל טוב גם אם הוא יבכה. וגם אם הןא יבכה להרבה זמן.

הכל בסדר. זה חלק מהחיים. הכל טוב.

מה שהבית הזה צריך זה אמא רגועה שלא נבהלת.

מקווה שעזרתי לך.

כתבתי לך שאני גם כועסת וצועקת.

כנראה פספסת...

אבל אני אגיד לך משהו-

אני חוויתי דיכאון נוראי שלקח לי שנים לצאת ממנו.

וזה לימד אותי שיעור אחד מטלטל-

בחיים האלו, שום דבר לא שווה, מלבד תחושת הרווחה הנפשית שלך.

התחושה שאת חיה בכמה שפחות מתח.

וזה בכלל לא קשור לרמת החיים החומרית שלך.

זה קשור בקשר שלך עם הנפש שלך.

להיות בקשר עם הנפש, זה אומר שסדרי העדיפויות משתנה.

קודם כל את והנפש שלך (תחביבים והנאות. זה קריטי)

אחר כך ילדים

בעל

בית

עבודה

כל היתר...

ככה את לא מרגישה שאת באה לילדים מתוחה, עצבנית, עם 15% בסוללה.

לילדים כדאי להגיע אחרי שנהנית ביום שלך מספיק.

טעונה, רגועה מה שיותר...

ככה יש לך כוחות להגיב עם יותר שליטה עצמית, ופחות ממרירות שהצטברה בגלל עומסי החיים.

וילד רגיש מאוד זה מתיש. אני לגמרי מבינה אותך.

במיויד כשזה בן, ואז הוא גם שובב, וגם עצמאי בשטח מידי...

אבל ילד רגיש כזה צריך שיקדימו לו תרופה למכה.

קמת משינה? חיבוק ונשיקה.

אני שמחה שקמת. ישנת טוב מתוק?

וכשהוא הופך את הבית אני מענישה בלי חוכמות.

לא הכלה בלי גבול.

כי הגבול חשוב לי ולו.

גם אם הוא יבכה.

זה חלק מהחינוך ולא צריך להתרגש...

תפילת ראש חודש עם הלל מוסף, אם יש לי אפשרות.

לא יותר מידי.

נוהגים לא לגזור ציפורניים.

קבוע בראש חודש אני נזכרת שצריך לגזור ציפורניים לילדים, ואז בעלי מזכיר לי שראש חודש.

לק"י

נראה לי שסריגה/ תפירה

משתדלת להגיד הלל

אם זוכרת לא לכבס 😅

אם מצליחה אז ארוחה קצת יותר חגיגית ומושקעת מהרגיל (בתור ילדה זה היה אצלנו יום של צ'יפס ונקניקיות שאהבנו ממש, מקווה להצליח ליצור איזושהי מסורת כזאת גם בבית שלי)

וופל בלגי/ בלינצס.

אתמול הכנתי סופגניות היתה ממש חגיגה

מעדנים מיוחדים (דנונה , מילקי) בשגרה אנחנו לא קונים. רק בראש חודש

ממש מקפידים בזכות בעלי לעשות סעודת ראש חודש בשרית ואם לא בשרי אז חלבי שווה

ההפתעה לילדים

הפתעה טעימה בבוקר- לפעמים משהו מיוחד קנוי ולפעמים מכינה בלינצ'ס או משהו בסגנון..

סעודת ראש חודש- הולכים למסעדה או קונים אוכלים איפשהו בחוץ

לפעמים אם אין זמן לצאת מזמינים משהו טעים לבית

והיו פעמים שהכנתי משהו חגיגי בעצמי

לק"י

פעם פעם הייתי לובשת חולצה לבנה.

בדרך כלל לובשת חולצה לבנה.

נוהגת לא לעשות מלאכות מסויימות- לא מכבסת, סורגת, תופרת... (די דומה למלאכות שלא עושים בתשעת הימים)

למשל בחול המועד לא כותבים או כותבים בשינוי, בחול המועד לא עושים מלאכה שלא לצורך המועד, בראש חודש כולם הולכים לעבודה...

שנשים לא מכבסות

זה מתבטא בזה שבעלי לוחץ על כפתור ההפעלה חחחח

אבל תמיד אני שוכחת ולא שמה לב

ומשתדלים להתפנק באוכל טעים

לא תופרת וסורגת,

לגבי כביסה פעם לא הייתי עושה בכלל, היום משתדלת להמעיט (עשיתי על זה התרת נדרים)

'הפתעת ראש חודש'- יכול להיות מעדן (לא אוכלים ברגיל) או משהו טעים אחר

לפעמים ארוחה חגיגית

היום הכנו ארוחת לביבות (וסלט ענק לרענן את כל המטוגן הזה) וקינחנו בשתיה חמה ועוגיה

לפעמים, כשמתאפשר, נוסעים בערב ראש חודש לסיבוב שערים.

ממליצה. מרגש מרגש ומחבר מאוד

וחוץ מזה רק חולצות לבנות לילדים..

והם יכולים מה שרוצים..

המון בריאות ונחת, התאוששות קלה ונעימה!❤️❤️

איזה מרגש. ממש חיכיתי איתך.

מקווה שעבר לך בטוב💓

הרבה נחת והתאוששות קלה

מזל טוב!!

הרבה נחת 💕💕

חיכית לזה כ"כ...

התאוששות קלה ❤️

התאוששות קלה ומלא נחת

תגדלו אותו בנחת

מרגש ממש!! הרבה נחת!

התאוששות מהירה וקלה!

היינו יוצאים קונים אוכל ותמיד יצא שנשארתי רעבה.

בעלי התחיל טיפול במונגרו.

היום סלט אנחנו לא מסיימים במסעדה.

הויא ירד 15 קילו תוך חודשיים.

גם כי נכנס לזה ברצינות ממש והוריד פחמימות מהתפריט, עושה ספורט וזה...

יש מרפאות ייעודיות להפרעת אכילה

שיתחיל בפנייה לרופא משפחה

שם גם יאבחנו אם זה הפרעת אכילה ואיזה טיפול צריך

חיבוק לך❤️ נשמע שאת מתמודדת עם זה הכי טוב שאפשר

אמיתית ומאובחנת זה מקום שונה מהתמודדות זוגית רגילה, וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמומחה לתחום איך להגיב ולהתנהל עם זה. איך להיות המסגרת תמיכה שלו ולא להחמיר את המצב...

מסכימה שיש פה אכילה לא בריאה רגשית וכזה אבל לא נראה לי חריג ולא נראה לי ברמת הפרעה אלא ברמה נורמטיבית... וואללה לא הייתי מתערבת בכלום.. אמרת את שלך. אם ירצה עזרה יבקש ממך.. אם לא הכל בסדר יאכל יאכל עד שישמין עוד יותר ויחליט לעשות אולי משו ואולי לא.... אבל בעיני אם יותר מדי תשפטי אותו על זה (גם בלי מילים) זה סתם יהפוך למאבק....

מכירה את זה על עצמי יש לי תקופות כאלו וברור שזה מאד מאד רגשי אבל אם בעלי יתחיל לשפוט אותי זה יהיה ממש לא כיף....

מציעה לשחרר את זה לגמרי

אם זה מפריע לו תציעי לו דיאטנית , אגב יש פסיכולוגיות תזונאיות. שעושות בעצם שילוב של תזונה עם פסיכולוגיה.

אבל לדעתי זה יותר שלו. נכון שזה מבאס אבל בטח אם לא מפריע לך חיצונית אז חבל שתיכנסי למקום כזה שאחראי עליו.

תהיי איתו יחד ולא כמפקחת.

אצלנו סביב דברים אחרים אני הבנתי שאין לי שום שליטה ואחריות ושזה לגמרי שלו. אז לפעמים מבאס אותי אבל עובדת על עצמי. וראיתי שבסוף הוא זה שמבין בעצמו שלא מיטיב איתו הרגלים מסויימים עובד לבד לשנות אותם

את ההתמודדות הספציפית

אבל חייבת לכתוב לך שמתוך המילים שלך רואים כמה את אישה טובה ומיוחדת!!

אין לי ניסיון בתחום

אם הייתי במקומך הייתי מנסה לקרוא על זה כדי להבין אותו יותר.

וכנראה להימנע מהערות פרקטיות, אם זאת הפרעת אכילה זה נפשי, וצריך מענה נפשי ולא רק פרקטי.

ובאופן כללי אנשים יודעים איך להרזות, זה די ברור, אולי אפילו זה מטרגר אותו אם הוא קיבל המון הערות בעבר.

תנסו לדבר על זה בפן הרגשי, מתי זה התחיל, מה הוא מרגיש בקשר לזה, מה הוא מרגיש אחרי שהוא אוכל.

זה כנראה מה שהייתי עושה אם הייתי בנעליים שלך❤️

לא הערתי לו פרקטית גם כשדיברנו, אלא אמרתי לו מה אני רואה ושאני חושבת שכדאי שיחזור לטיפול

הוא לא אוהב לדבר על זה, אז זה היה ממש קצר. פחות מ 5 דק שיח כי באמת זה שלו.

גם לפעמים הוא זורק הערות על התחושות שלו סביב זה.

ושהוא כל היום במחשבות סביב אוכל. או מה רוצה לאכול או שמתבאס על עצמו שאכל כמות/דברים לא טובים.

אני ביומיום ממש לא מעירה לו על כלום בקשר לזה.

ברור שהוא יודע איך לרזות ומה תזונה נכונה וכמה ספורט כדאי שיעשה

הבעיה שלי היא אפילו לא שהוא אוכל דברים מאוד לא בריאים, אלא שזה בלי הכרה.

נניח יש הבדל בין לאכול כל פעם שורה של חבילת שוקולד כמה פעמים ביום, לבין לקחת שוקולד לנשנש ואחרי 20 דקות להסתכל סביבך ולקלוט שאכלת 2-3 חבילות.

כאילו… תקום תמלא את הצלחת כמה פעמים שתרצה, אבל אל תקח מראש תבנית כאילו היא צלחת אישית…

שזה איזה הפרעה קיצונית

כן 2 לאפות זה הרבה יוסית, אבל גברים אוכלים הרבה.

בעלי לא שמן ואין לו בעיה לאכול 2 פיתות שווארמה בלי בעיה. האמת גם אני מסוגלת לפעמים 🫣

וכן זה הרבה גבינצ , אבל לפעמים יש הרגשה קיצונית של רעב וקשה להפסיק

נכון שיותר בריא לחיות אחרת אבל אני לא חושבת שאת צריכה ''לעשות משהו'' בנידון

אני לדוגמא אוהבת שוקולד ומתוק ויש ימים שאני מסוגלת לטרוף את כל הארון.

כדי לא להגיע לזה אני ממש לא צריכה שבעלי יבדוק מה אכלתי ולמה

זה לא מה שיגרום לי להפסיק

ואם הוא יתחיל להעיר זה רק יגרום לי לאכול עם עצמי בלי לעדכן אותו, אין לי כח להטפות מוסר

של קופות חולים או בבתי חולים

אבל בעלי גם מסוגל לאכול 2 לאפות שווארמה

והוא רזה מאוד מאוד

הוא לא קונה שניים רק כי זה יקר

ואני מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני רעבה ואין לי מה לאכול

אז מכרסמת חבילת גבנצ....

את מכירה אותו הכי טוב ויודעת אם זה באמת הפרעה או סתם רעב

אני רק מנרמלת שהמקרים האלה לא נראים לי הזויים...

בעלי אוכל כמו מתבגר, הרבה יותר ממני..ולא רואה סיטואציה שהוא יאכל שתי לאפות שווארמה (זה גם ממש לא אותו דבר כמו שתי פיתות) ועוד אוכל.. בטח לא להזמין מראש

וחבילה שלמה של גבינה צהובה.. נשמע לי המון גם לאדם מאוד רעב

לפותחת- אין לי המלצות, אבל בהצלחה בהתמודדות❤️

גם הבת שלי לפעמים אוכלת שתי פיתות

אבל לא מפוצצות בשווארמה וסלטים

(ובלי קשר היא לדעתי לא באמת צריכה את זה לרוב ואוכלת עם העיניים)

באמת לא מספיק כתבתי מובן.

אבל גם זה אני רואה ילדים סביבי שאוכלים חצי פיתה, ואצלי גם ילדה בת שנתיים אוכלת 2 פיתות שלמות.

האם היא חייבת? לא בטוח. זו המציאות

וככה גם מבוגרים אני לפעמים אוכלת כמויות פסיכיות. האם זה בריא? לאמפה עד להפרעת אכילה הדרך ארוכה מאד בעיניי

וכשאני מורעבת או עצבנית אני בהחלט יכולה לאכול 2 לאפות

לא מומחית בזה..

רק מופתעת שיש בנות שכותבות שזו לא כמות קיצונית. אולי אני טועה, אבל לא מכירה אנשים שאוכלים בכמויות האלה בטח לא יותר מפעם ב.. ואני מכירה אנשים שאוכלים כמויות שונות על סקאלה די רחבה נראה לי

אני מגדירה את זה כאילו שמנים יותר באופי (ואני לגמרי שם לפעמים והרבה גם מהמשפחה שלי וגם משל בעלי...) בגלל זה הגבתי לנרמל את הכמויות...

ברור שזה לא בריא ולא אידיאלי (על הגבנץ בעיקר.. הלאפות סבבה)

אבל בעיני ממש לא הפרעה

הם דוחסים לך שם מלא בשר וכאלה. זה מגיע לרמה שזה יותר דומה לכדור מאשר לפיתה

גם אני יכולה לנשנש שתי פיתות ריקות או עם ממרח קל.

ולאפה שווארמה זה יותר גדול מפיתה

ובאמת הבעיה של להזמין מראש. זו מנה גדולה, בטח עם צ'יפס גדול ושתיה. תשב בנחת תאכל. תרצה תקנה עוד אחת.

הבעיה היא שהוא כבר שם/קונה לעצמו (תלוי אם בבית או בחוץ), ואז הוא אוכל כל מה שיש בלי לשים לב. גם אם אחרי חצי שעה תכאב לו הבטן מרוב הכמות…

וההפרעת אכילה זה דבר ידוע, זה לא אני אבחנתי. היה על זה בטיפול אצל אנשי מקצוע.

גם הוא בעיקר מתאר שהוא כל הזמן חושב על נושא האוכל…

בעיקר מרגיש לי שהוא בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל (אז מכין/לוקח הרבה)

ואז הוא אוכל את כל מה שיש ולא משנה מה הכמות…

(וזו היתה חבילת גבנ"צ כפולה בתכלס)

אז זה בכלל לא משנה הכמות.. זה התפיסה בראש

והפרעת אכילה היא לכל החיים

הוא רוצה טיפול?

בטיפול הוא צריך להתמסר לתהליך.

וזה גם קשה ליישם בפועל

וגם זה להודות עוד יותר בזה שיש הפרעה ומצבו עם האוכל לא תקין

אני ממש מבינה את הקושי.

הוא גם הגיש פניה לבירור על טיפול באותו יום שדיברנו

אחכה לראות מה קורה כמובן

אבל נראה לי שהוא צריך את הדחיפה הקטנה לטיפול, אבל גם ממש לא רוצה להיות זאת שנותנת אותה כי זה להכניס את זה בינינו…

השאלה מה הוא עושה אחרי שאוכל? זה מפריע לו? הוא מדבר על זה?

כותבת בכוונה מאנונימי כי אני חוששת שאני במצב דומה לא בכמויות כי אני אישה

אבל דומה

חיבוק.

קודם כל אני לא יודעת בוודאות כמובן, אבל ממה שיודעת הוא לא מרוקן את עצמו אחרי בדרכים לא בריאות.

מבחינת תחושות:

הוא מתאר שהוא כל הזמן חושב על זה. או על האוכל או על השמנה, או על זה שהוא אוכל כמו חזיר (מילים שלו)

קם בבוקר חושב מה יאכל, מכין אוכל או שאני או שמוצא מה לאכול, כל לילה במיטה חושב על זה. מרגיש רע עם עצמו

מתאר שתמיד יש תחושות רעות עם האוכל

בגלל שכתבת שאת אולי במצב דומה:

בעיניי, ואני לא אשת מקצוע, הפרעת אכילה זה לאו דווקא השמנה או כמות האוכל שאוכלים, כמו שזו מערכת יחסים בעייתית עם אוכל.

שאוכל לוקח לך מקום גדול מדי בחיים, ובסופו של דבר מפריע לחיים השגרתיים שלך.

וכמובן שהפרעת אכילה יכולה לבוא אצל אנשים ונשים בכל משקל וצורה.

מעודדת אותך לפנות לטיפול או עזרה בנושא. אפשר להתחיל אצל אשת מקצוע מהתחום הרגשי, ואפשר גם ללכת לרופאת משפחה ולהתייעץ.

אל תישארי עם זה לבד❤️

תתחילי מזה זאת לא אוסרת עליו דברים כי זה בדיוק זה

אני מבינה שזה נראה לך חריג אבל כמו שכתבו פה - ייתכן וזה לא

בנאדם רעב אוכל גם עם העיניים ולא סתם אומרים לא ללכת לסופר רעבים, כי קונים יותר

אז הוא רצה להזמין 2 לאפות.לא בטוח שהיה אוכל את שתיהן. תחושת שובע מגיעה רבע שעה עשרים דקות אחרי האכילה. הכי הרבה היה לומד את זה בכאב בטן + פחות כסף בכיס

גם לגבי הגבנצ. לא חריג לדעתי לגבר רעב. לא בריא אבל לא חריג. זה לא מאוד משביע בפני עצמו.

נשמע שבעלך אוכל לא בריא ושהרגלי האכילה שלו לא נכונים אבל לא בטוח שזו איזו הפרעה

אני חושבת ששוב, את צריכה להתייחס אליו כאאדם בוגר ולא לנהל את האוכל שלו/ להעיר/ לאסור. התנהלות כזו ביחס לכמעט כל דבר בזוגיות היא התנהלות של אמא מול ילד אז אם חשוב לך לא להיות שם כדאי לשים לב

הכי הרבה את יכולה לומר בעיניי - הרגלי האכילה שלך לא בריאים וזה מדאיג אותי. ולשאול אותו אם זה מפריע לו ומה הוא רוצה לעשות עם זה

היום יש הרבה דרכים לטפל בהשמנה ובנאדם שרוצה בכך יגיע לשם בסוף, גם אם ייקח לו זמן

חיבוק♥️

לא הצלחתי… זה לא היה עניין העוד כמה עשרות שקלים, אלא שידעתי שאם הוא מזמין הוא גם יאכל ולא משנה כמה הוא שבע.

ובשיחה בעיקר אמרתי לו שאני רואה שלאחרונה הוא אוכל ונראה שבלי לשים לב, שאני חושבת שזה לא בריא, שממה שאני שומעת ממנו זה מפריע לו גם רגשית. שמבחינתי זה בכלל לא עניין של המשקל או הנראות, אלא של הרגלי אכילה בריאים. שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו בכל משקל וזה לא מה שמפריע לי. שאפילו אם לא יאכל רק בריא, וגם אם יאכל פסטות ושוקולדים, שאני חושבת שצריך שהגישה לאכילה תהיה בריאה.

הוא אמר שהוא מסכים איתי.

ובזה סיימנו את השיחה. היא ארכה דקות ספורות ולגמרי העברתי לו את המושכות…

באמת הבעיה שלי היא לא עם ההשמנה (ברור שזה כשלעצמו לא בריא, אבל כרגע זה לא העניין כי גם כשאורח החיים שלו היה בריא לאורך תקופה הוא לא הגיע למשקל תקין)

הבעיה היא שזה באמת כאילו כשהוא אוכל משהו מתנתק משאר הגוף.

זה כאילו הוא בחוסר שליטה כשהוא אוכל. מהרגע שהרים את המזלג המוח נכבה בכל מה שקשור לאם הוא רעב או שבע, והוא ידלק שוב רק כשהצלחת (והתבנית) יהיו ריקות. הוא אפילו לא מתלבט אם בא לו עוד או לא. זה לא עובר בראש. זה כמו מכונה- יש אוכל אז אוכלים עד שנגמר.

בעלי גם עם עודף משקל, אוכל לא מסודר, ומסוגל לנשנש כמויות של אוכל בלי לשים לב בכלל.

בחודשים האחרונים לוקח זריקות להרזיה, החליף סוג, בעידוד שלי, בזריקות עם פחות תופעות לוואי, והשחרור שהוא לא מרגיש כל הזמן רעב ולא חושב על אוכל כל הזמן עושה לו ממש טוב. לגלות שעבר יום והוא אכל כמות ממש קטנה ולא נשנש.

שווה לברר את הכיוון הזה, אולי גם עבורו זה יהיה משחרר

שמדברת על זה,שיש שחרור מההתעסקות באוכל עם הטיפול הזה

שיש אנשים שסובלים ממעין "רעש רקע" תמידי של מחשבות על אוכל והתרופות עוזרות לזה מאוד. אולי באמת כדאי לנסות

רטלין עזר

ללימודים והתנהגות בכיתה

אבל אצלנו מוקסו יצא מובהק קשב וריכוז

עוזר ממש. הציונים עלו מאוד.

היא התחילה לקחת בכיתה ז‘.

כפסיכולוגית מנסיוני יש בעיה עם המוקסו שהו בעיקר בודק חלקים מסויימים ולא אחרים בקשב....

עזר מאוד גם בהשמנה שהייתה, כי תופעת לוואי זה חוסר תיאבון.

בנוסף בהתחלה היו הרבה כאבי ראש חלף אחרי חודש.

לוקחת כבר 4 שנים, כיום לוקחת גם בסופי שבוע, כי יותר אוהבת את עצמה ככה.

עזר להתנהגות בכיתה

לימודי לא היה צורך אז לא יודעת

גם יצא גבולי במוקסו ועכשיו אובחן עם אוטיזם

התחלתי רק לאחרונה,

התופעות כמובן משתנות מאדם לאדם.

ריטלין LA הרגשתי יותר מידי תחושה שאני חייבת להיות בפעילות קוגניטית. הפכתי להיות סופר יעילה, אבל לא הצלחתי להירדם עד 1 כי המוח רצה להיות כל הזמן בפעילות.

בנוסף, ירדתי עם זה יפה במשקל, ברמת עילפות בגלל שלא אכלתי כמעט.

ניסיתי מינון יותר נמוך, וזה הרדים אותי.

עברתי לאטנט, כדור יותר יקר. לא לוקחת כל יום אלא רק בימים שיודעת שצפוי עומס, אני מרוצה.

אקמול זה לא רק לחום. אם תינוק סובל אני בעד לתת, אין סיבה שיסבול סתם.

ויש גם משחה לחניכיים שעוזרת, טיג'ל או ג'נג'יג'ל, לא זוכרת בדיוק.

ולמה לך היום אפשר להביא נשכנים שהיו במקרר או במקפיא או דברים כמו חתיכות של גזר שאפשר לנשוך וזה יקל.

יש לנו משחה אבל היא לא מספיק עוזרת אולי פעם הבאה באמת אתן לה אקמול

ולשים קובית קרח בנגיסון סיליקון (זה ששמים בתוכו פירות)

יש משהו מומלץ? עוד לא יצא לי לקנות כזה

מנסיוני יותר יעיל ויותר נעים לתינוק למצוץ

וזה ממש מדהים וככ לא מובן מאליו...

אבל עם העומס של החיים קצת פחות מוצאים זמן ופניות להשקיע בקשר לעומק ומתחילים להרגיש שדברים פחות עובדים כמו פעם.. וזה יכול להיות קרירה להתעורר ולעבוד על זה.. ולמצוא אוצרות...

אנחנו היינו אצל @נגמרו לי השמות והיה לנו ממש ממש ממש טוב!!!

באמת..

ממליצה לך ממש עליה ובכלל על ייעוץ מקצועי ולהשקיע עד שמוצאים איך מתקדמים כאן.. לא לחכות עוד ועוד שהקשר ייחלש...

בהצלחהההההה

מבאס שזה המצב.

את נפגשת עם חברות בעצמך? יוצאת לפעמים בלעדיו?

לפעמים עם כל האהבה, מפגשים כאלה באמת ממלאים הרבה יותר מיציאה זוגית, יש משהו בשינוי אנרגיה ואנשים שממלא בצורה אחרת (כשזה בתדירות של פעם ב..)

איך היציאות שלכם? מדברים על בעיות / ילדים / החיים

או שחרור וכיף (אולי כדאי לצאת למשל למופע סטנדאפ או משהו קליל).

כשאני יוצאת עם חברות, לפעמים זה באמת ממלא יותר מיציאה עם הבעל שגם ככה החיים מפגישים אותנו הרבה.

כרגע נשמע שאתם במצב שאת נואשת ליציאה ויחס והוא מרגיש חייב.

כשזה הפך למטלה זה באמת פחות מרגש.

אולי תקבעי עם חברות? אחיות? כדי שהאיוורור שלך לא יהיה רק דרכו, זה יקל עליך ועליו.

אני חושבת שהטרימינולוגיה חשובה בהבנה של מה שקורה ביניכם ולכן אני מרשה חעצמי לומר לך - הבעיה היא לא שכיף לו בלעדייך, אלא לדעתי - את מרגישה שאת לא ראשונה בסדר העדיפויות שלו

לפעמים דווקא עם בן הזוג מרגישים בנח להיות עייפים,לישון מוקדם וכו

והאמת שאני מסכימה עם @נעמי28. יציאה עם חברים יכולה מאוד לרענן. והאמת שכן, גם יותר מאשר עם אישה + תינוק. וכמובן גם הפוך מצד האישה.

אני חושבת על זה כמה דברים

1. אתם צריכים זמנים שלכם בלי ילדים/ תינוק ברקע. שינוי שגרה. אם בזמן שאת שותה קפה הוא עם הילדים כדי שתהיי פנויה לכך זה מהמם. הוא נותן לך זמן שקט . אתם יכולים לקבוע אחרת, ששניכם עם הילדים ואחרי זה זמן ביחד.

2. גם את צריכה לצאת ולעשות עבור עצמך ולהנות

3. את יכולה להגיד מה את מרגישה ולא לצאת עליו. זה הרבה יותר יעיל,ממוקד ונכון. אולי הוא לא מודע לאיך שהמציאות נראית בעיניך וכמה זה כואב לך והוא מאוד משתדל מצדו אבל עדיין לא עומד בציפיות.

4. בהמשך לסעיף הקודם - אין צורך להתנגח ולעמת אותו עם עובדות. אתה עמוס ועובד מול - איך יש לך כח לצאת. זה פתח לשיח ממקום לא נכון אלא - כמו שיש לך זמן וכח לצאת אני רוצה שיהיה לנו גם זמן שלנו. אני רוצה יותר ממך.

5. זה ידרוש גם ממך כמובן התאמות וסבלנות רגע. אמרת שבוע שעבר - תני לו רגע לעבד. לתהליכים לוקח זמן. לא כי הוא לא אוהב אותך,אלא כי זה דורש שינוי מסויים מהתנהלות שהתרגלתם אליה

לפעמים הזוגיות צריכה להתארגן מחדש עם תינוק חדש, וזה קצת משנה את הכללים...

בזמן כזה, כדאי למצוא את השמחה והמילוי שלך במקומות אחרים, חיצוניים. זאת אומרת גם את: לצאת עם חברות, להתמלא...

וגם- באמת שלצאת עם תינוק זה מכביד על היציאה טכנית... יכולה להבין..

זאת משימה.

צריך לדאוג לו ולה.

אולי גם מקבלים ביקורת/ נזהרים מלעשות משהו שלא יהיה לה טוב,

ולצאת עם חברים זה משחרר וממלא כוחות ואתה הרבה פחות דופק חשבון.

מכאן תחשבי מה את עושה עם זה.

בתור התחלה- בייביסיטר. ואם זה תינוק פיצי ואתם מעט זמן אחרי לידה, אז מן הסתם שהכל גוזל אנרגיה וזה נורמלי והציפיות צריכות להיות בהתאם ולא להיפגע.

אין לה שום אפשרות תזוזה בגלל התופסנים שיש לשתי המיטות יחד. פטנט פשוט פשוט וגאוני.

והרווח כמעט לא מורגש. כן מרגישים שזה שני מזרנים.

אולי זה תלוי מזרן .קנינו את היקר יחסית ומרגישים קצת את המעברים של המזרונים שזה סך הכל הגיוני, אבל בלי רווח בכלל.

מה שכן היא גבוהההה

בחכמתי לקחתי רק מידות אורך ורוחב ומדדתי את החדר. לא חשבתי על הגובה. ולפחות במקרה שלנו היא גבוהה משמעותית ממיטה סטנדרטית.

כותבת רק כדי שתקחי בחשבון, מאמינה שיש כאלו שלא יפריע להם. ויכול להיות גם שתוכלי לבחור מראש מזרונים שונים או רגליים בגובה שונה לפי מה שיתאים לך.

יש להם מזרוניים ממש גבוהים

אנחנו עם מיטות משם ומזרונים לא משם והמיטה יחסית גבוהה

והמיטה טיפה גבוהה

אבל מתרגלים

היא אכן גבוהה אבל לנו זה לא מאד מפריע.

המזרונים מעולים נוחים מאד.

המיטה יציבה ולא זזה, גם כשאין את התופסנים מלמטה.