שבת לא צריך לומר למה, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.

פסח ויציאת מצרים זה המאורע הבסיסי של עם ישראל וגם ברית מילה שעל כולם יש כרת.

גם כיום כל החילונים מציינים ליל סדר וכולם מלים

אצל הגוים. במיוחד חלב כליות. קוראים לו באנגלית suet או משהו דומה לזכרוני. בניגוד לשומן רגיל ששמו fat.  וכבר הרמבן בפרשה אומר שלחלב ולשומן יש שמות שונים גם בלשונות הגויים

החזון איש התיר (נראה  לי סימן מא ביורה דעה)

הרב פיינשטיין התיר (אגרות משה, לא זוכר איפה),

הרב יוסף משאש התיר (מים חיים חלק ב סימן פט או קי)

חלב נוכרי במקומות שבהם החוק אוסר ועקרונית יש אכיפה, מדינות המערב בגדול.

הרב צבי פסח פרנק התיר רק באבקת חלב ובעקבותיו פסק הרב ליאור והרבנות נותנת הכשר לא מהדרין רק לאבקת חלב בעקבות הרב פרנק.

אבל גם חלב וגם אבקה הותרו על ידי הרב פיינשטיין, החזון איש והרב יוסף משאש.

בכיוון השני, לרב וייטמן יש טענה שצריך להחמיר דווקא באבקת חלב בתחומין אבל מודה שהעיקרון שלו לא מובן לי מצד הרוב כשאתה לא יודע מה בעייתי. 

לעומת הפוסקים שציטטתי לעיל שסוברים שהגזרה פשוט לא רלוונטית במקום שבו החוק מחייב ציון רכיבים ועקרונית יש אכיפה

נראה לי ראיתי בפניני הלכה שלדעתו גם הטעם האמוני של "מטמטם את הנפש" שייך רק בחלב נכרי שיש בו חשש עירוב חלב טרף, ולא בחלב נכרי שבטוח לא עירבו בו, מה שבגלל הסטנדרטים של היום בחיים לא יקרה שיהיה בחלב נכרי חלב טרף (בחברות מזון מודרניות), כך שלשיטתו גם הטעם האמוני לא תקף בחלב נכרי של היום, כמעט תמיד.

עם זאת, לדעתי, אפשר להבין את הטעם האמוני שכל חלב נכרי מטמטם את הנפש.

)למרות זאת, אני עצמי אוכל שוקולדים עם אבקת חלב נכרי)

יש כאלה שמחזיקים מדברים כאלה ויש שלא.

יישר כח על הבאת המקור

הרב מלמד כתב בפניני הלכה לזכרוני שיש שרצו להחמיר מפני שזה מטמטם את הלב, אז הוא ענה להם.   אבל תבדוק בפנים לא זוכר.

ואז דם וחלב מתקשרים למקדש

וחשבתי שבאיזשהו מובן זו התשובה של המשנה לשאלה 'מה העבירות הכי חמורות/קריטיות' (קצת כמו שהיום אנחנו חושבים על שבת כשרות וטהרת המשפחה בתור המגדירים של דתיות/מסורתיות)

על הפסוקים של איסור חלב בויקרא, אז באמת איסור חלב מגיע מייד אחרי שאומרים שחלב זה הקורבן החשוב שמוקטר.

יכול להיות שמכיוון שכל כבש עז או פרה היו אומרים להיות קרבן שלמים (ורק בדברים הותרו) ואז במיחא החלב שלהם למזבח, אז אולי כשהותרו חולין לאכילה בדברים, החלב לא הותר אלא הוא בבחינת קדשים למזבח ולכן כל מי שאוכל היום חלב כאילו אכל ממה שהיה צריך להיות מוקטר במצב האידאלי ולכן חייב כרת?   זה מסתדר גם כי חלב חיה מותר, כי חיה גם במצב האידאלי לא היתה אמורה להקרב.

בדם נשמע מהתורה שזה לא רק מקדש, אלא שאכילת הנפש עם הבשר זה כמו אבר מן החי ליהודים, וקצת כמו רצח, ולכן כרת (לזכרוני רק על הדם הראשון של השחיטה שהנפש יוצאת בו)

חזל אומרים שיש הווא אמינא שבזמן שהמקדש לא קיים חלב ודם מותרים, ולכן התורה הייתה צריכה להדגיש 'חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו'. לכן קישרתי למקדש)

ב40 שנה במדבר יש כרת "דם יחשב לאיש ההוא גם שפך ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

מעניין למה.

אולי אדם את נשמתו אי אפשר באמת לרצוח, בניגוד לבהמה

הותר לישראל לשחוט חולין.  כך שזה לא נכלל בל"ו כרתות.  

כמובן פשט לפי רבי ישמעאל

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח *אהל מועד* לא הביאו *להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'* (דם יחשב לאיש ההוא דם שפך) ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה *והביאם לה' אל פתח אהל מועד* אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. וזרק הכהן *את הדם* על מזבח ה' פתח אהל מועד *והקטיר החלב* לריח ניחח לה'. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם"

שהכרת הוא בגלל רצח הבהמה.

דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת מעמיו.

כשמקריבים את הבהמה למזבח וזורקים את הדם זה כבר לא רצח, זה עילוי הבהמה לגבוה, ועיין ב"לא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף את הארץ" ו"ואתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך".  כמובן סמלי על כל רצח ולאו דווקא על שפיכת דם לארץ, אלא ששפיכת דם לארץ מייצגת איבוד הנפש לריק ולבטלה, בניגוד להקרבה במזבח שהיא עילוי הבהמה לגבוה.

בסוף טעם חומרת רצח הוא לא רציונלי, כי לנשמה לא קורה כלום,  ושמירת הסדר החברתי הגשמי לא מסביר לבדו למה ברור לנו שחיי אדם כל כך חשובים (ואפילו אצל זקן בודד שרוצה למות ואף אחד לא יצטער בפטירתו)

למשל לא יומתו אבות על בנים בפשט זה כפשוטו (כמובא בספר מלכים על אמציה) והדרשה דורשת את הפסוק על ההלכה של עדים קרובים.

אבל כאן אתה צודק

"פשט זה ההסבר שלי, דרש זה ההסבר שלך"

ההיא מעמיה"  

האם לשים בסוגריים זה לא דחוק?

למשל כך את הפסוק "ונכרת מעמיו. כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" האם שם זה לא נימוק לכרת?

חלב זה רק בבהמה ואיסור חלב נסמך לכך שלחם אשה לריח ניחוח כל חלב ל ה, חוקת עולם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו

בסוף זה עניין של טעם אישי. לטעמי הסברים מהסוג 'מטמא רוחנית את המקדש מבחוץ' או 'אדם את נשמתו אי אפשר באמת לרצוח בניגוד לבהמה' רחוקים מדי

בסוף זה גם לא מקרי שגם על טומאת מקדש חייבים כרת וגם על טומאת נידה, כאשר גם נידה היא טומאה דמטמאה לעניין קדשים וכו'.

לגבי רצח, התורה עצמה אומרת ששחיטת בהמה היא רצח. ואז צריך לשאול למה אין כרת על רצח אדם

מעניין גם שביחזקאל משמע שה' מגלה את שכינתו מהמקדש ופורש מישראל בטיעון רוחני שהאומה טמאה כביכול טומאת נידה מבחינה רוחנית 

וכבר אמרתי שגם לדם וגם לחלב יכול להיות יותר ממימד אחד

הרמבם מקשר את איסור דם להרחקה מפולחן השדים. ברמבן ובמפרשים יש עוד הרבה טעמים, כולל הקשר לצמחונות. רבים מהטעמים רמוזים או מופיעים בפסוקים

אבל בנוגע לשאלה למה יש כרת, בעיניי הקשר למקדש עושה שכל במשנה בתחילת כריתות)

אז למה בדם חיה יש כרת?

אני יכול לחשוב לפחות על שלושה תירוצים לקושיה שלך - בית המדרש

למשל, כי התורה הרחיקה מכל דם הנפש. כמו שגם חלב חולין ואפילו נבלה וטריפה נאסר

או בגלל שדם הנפש של חיה כבר נאסר מאחד הטעמים האחרים, ולכן התורה גם לא חילקה בכרת ביניהם, כי סוף סוף זה איסור אחד

או בגלל שדם נאסר גם בגלל פולחן השדים - ואז הכרת על אכילת דם מתקשר גם למקדש וגם לעבודה זרה. (הרמבם במורה הצביע על כך שגם בהעברה למולך וגם בדם מופיעה הלשון "ונתתי (את) פני... והכרתי")

וכו

חלב חיה מותר ואילו דם חיה אסור.

יש כרת רק על הרחקה? האם יש כרת על נזיר שאכל חרצנים? (למרות שגם ביין אין כרת).

רוב העופות לא קרבים, למה לא חילקו ביונה ותור? שאלה.   האמת שגם לא מקריבים מהם את החלב,ודמם לא נתון בכלי קיבול. יש בכלל דין 4 עבודות בקרבן עוף?  נראה שקורבן עוף הוא יוצא דופן משאר קרבנות (ואת הציפור לא בתר) והנפש שלו מיוצגת בצורה רוחנית ואווירית יותר, צריך לעיין.

ומה אם מי שאכל דם לתאבון ללא להתקשר לשדים? גם הקפת ראש והתגודדות קשורה לעבודה זרה.

טעמי הרמבם הם טובים אבל חלקיים ולא מספיקים להבנת מהות המצוות, אלא טעם אפקטיבי הנגזר מהם.     אבל נכון שפסיכולוגית כל שחיטת בהמה אפילו של חולין יוצרת רושם עז על הנפש והיא עצמה מעיין חיזוק הכוח השדי "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" כמו בפגם הברית, אבל זה כבר קשור לפנימיות התורה. 

גם כשהותרו חולין בדברים, חלב לא הותר ונשאר קדשים. ולכן חלב אסור בבהמת חולין אך מותר בחיה

אז אני חושב משהו אחד ואתה משהו אחר. מצויין (:

)מעבר לטעם שהדם הוא הנפש, שעליו אנו מסכימים)

או שאולי חלב של חיה שונה פיזית מחלב של בהמה

או בגלל שלעוף אין חלב, אבל לעוף יש דם. והחיה והעוף באים ביחד בפרשה

וכו

אבל בבהמה לא מרגישים כזאת בושה, כי האכלנו אותה. אז לפחות אל תאכל את החלב - כלומר על תחגוג את ההרג, אל תעשה מזה ארוחת שחיתות

והוא אומר שבגלל שכיסוי הדם מבטא יותר חזק את הבושה הראויה, התורה לא הייתה צריכה לאסור חלב בחיה ועוף)

ייתכן שהרב זצ"ל סובר כך, אלא שהביא טעם נלווה ולא עיקרי.

על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתם היא יותר חודרת, בכיסוי הדם בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון, לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר"

זה דומה לשיטה השניה שהצעתי - שהכרת על חלב זה שארית איסור אכילת בשר לאדם הראשון (שכנראה היה על זה חיוב כרת אצלו).  

אבל לגבי החילוק בין חלב חיה לבהמה, האם זה טעם עיקרי לפי הרב או נלווה? (דוגמא לטעם נלווה - אסור לאכול חלב כי זה לא בריא, צריך ללמוד גמרא כי זה בונה את השכל ובזכות זה עם ישראל יהיה הייטקיסטים).

כי אם זה טעם עיקרי, לכאורה היה צריך להיות שמי שלא כיסה את דם החיה יהיה אסטר בחלבה, וכיסוי הדם יצטרך להיות ה"מתיר" של אכילת החלב

משמע מהפסוק שאיסור חלב בבהמה קשור כי מקריבים ממינה לה', לעומת חיה שלא.  בדם התורה לא כתבה חילוק כזה.

(שכחתי כבר, למה אתה סובר שבחלב יש כרת?)

חלב חיה ועוף לא נאסר בכלל. לאיסור חלב יש הרבה טעמים, אבל לדעתי הכרת בגלל הקשר למקדש. לא שייך לשאול למה אין כרת על מה שמותר לאכול

דם בהמה חיה ועוף נאסר, בגלל הרבה טעמים. אבל לדעתי הכרת קשור למקדש. וגם בחיה שלא מקריבים דם הנפש בכרת, כי לא מחלקים בדם הנפש, או כי זה איסור אחד, או כי עבודה זרה וכו

הבא למקדש טמא  - כנל.

האוכל חלב - או חילול קדשי המקדש (החלב אמור להיות מוקטר וגם היתר הבדיעבדי של חולין בדברים לא התיר אותו מהותית) או מטעם שארית איסור אכילת אדם לאדם הראשון.

דם - אכילת הנפש, לא קשור למקדש.

נותר, פיגול - חילול מקדש וקדשיו "כי את קודש ה חילל"

שוחט ומעחה בחוץ(כיום רק לשם קרבנות) - חילול מקדש וקדשיו

מפטם שמן קטרת וסך בשמן המשחה - חילול מקדש וקדשיו, עושה קודש לצרכי חולין

באחרי מות: 'כי נפש הבשר בדם הוא *ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר* על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. *על כן* אמרתי לבני ישראל (=בפרשת ויקרא) כל נפש מכם לא תאכל דם'

אתה צודק אולי בדם בהמה.  אבל בדם חיה התורה במפורש אוסרת חאכול רק בגלל שלא תאכל הנפש עם הבשר, ללא קשר למקדש

אבל בחיה מחייב שיהיה רק טעם אחד

ו"על כן" מוסב על כי נפש הבשר דמו היא, או על ואני נתתיו לכם על המזבח?

זה ממש בסדר שלא נסכים 😅 אבל אם אני חוזר על עצמי שוב ושוב אז אולי כדאי לעצור רגע

את מגדף ומולך ובעל אוב אני קישרתי לעבודה זרה (קצת בעקבות הרמבם)

נידה שייך לעניין טומאה וטהרה, ומצינו שטומאת מקדש וקדשיו היא בכרת בדרך כלל.

צירוף מקרים?

מה גם שנידה אמנם מופיעה ברשימת העריות, אבל אי אפשר להכליל אותה כ"תועבות כנען. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלו ונכרתו מקרב עמם" המוזכרות בפרשה.  וודאי שהארץ לא הקיאה את הכנענים כי לא שמרו נידה

לפני היתר בשר לנוח, על כל אכילת בשר היה כרת, כמו אכילת דם, כי זה לאכול יצור חי שהיה בו נפש.

לבני נח הותר הבשר אחרי המבול.

לישראל בפרשה הותר הבשר רק לקדשים, אבל החלב נשאר אסור (בגלל שהוא למזבח).

בדברים הותר בשר לחולין , אבל החלב נשאר אסור.

כלומר הסיבה שבשר הותר אך לא חלב זה באמת משום המקדש כי חלב למזבח, אבל הסיבה של הכרת על החלב

זה שאיסור חלב כיום זה שארית של איסור אכילת בשר לאדם הראשון, ולכן חייבים עליו כרת כמו על אכילת דם

ברוב החברות האנושיות, שכל מי שיאכל חיה בעודה בחיים, או יישחט בהמה ויישתה כוס מדמה שיצא בשחיטה, או יאכל בשר אדם,   ינדה את עצמו אוטומטית מהחברה האנושית במעשיו, והתנהגותו תחשב ברברית.

כך אכילת חלב לישראל, שהיא שארית של איסור אכילת בשר לאדם הראשון

נכון שזה אומר שזה חמור, אבל אולי זה משהו שאנחנו לא מבינים את הסיבה

(לגבי עריות לדוגמא כתוב כמדומני בבית יוסף שזה חוק ולא משהו מובן. לא מוצא את זה כרגע)

זוג אוהבים אחד מותר והשני אסור בגלל קירבה שהקב"ה קבע 

אני חושב שלמרות הסלידה האינטואיטיבית אין בזה באמת היגיון שאפשר להגיד. 

כנראה שהתורה גרמה לסלידה ולא להפך, הרי לפני מתן תורה לא ראו בזה שום בעיה. גם לא הצדיקים

הכלל הוא שכל חיבור פיסי יכול להיות רק באהבה זוגית רומנטית, וכל אהבה זוגית רומנטית מוכרחת להיות קבועה ולא ארעית.

בבהמה אין אהבה כלל.

בזכר ובקרובות משפחה אין אהבה רומנטית (יש אהבה, אבל אהבה אחים או חברים, לא בייוחדיות של אהבה רומנטית שבה "אין אהבה לשניים"(כלומר האהבה רומנטית מוקדשת רק לבן זוג אחד)  ).

באשת איש וזינות האהבה לא קבועה.

כמובן אפשר לשאול למה אחיינית מותר להתחתן ואילו דודה אסור, אבל בגדול העריות הן ברורות למה.

הכלל שלך לא נכון במחילה, כי כמו שכתבתי בהיסטוריה כבר התחתנו בצורה כזאת - אפילו אחים ואחיות (מבריאת העולם)

ורק כשירד הציווי לעריות הוצרכו להפסיק. וגם בכו על זה - כמובא ברש"י שם בפרשה.

אפילו אם הכלל שלך היה נכון, זה לא מצדיק איסור כרת. אז נמצאים ביחד בלי אהבה אלא בשביל פריה ורביה אז מה... זה מצדיק איסור כרת?

לא יודע איך זה ברור לך שיכלית אני מחכה עדיין להסבר.  אני מבין את האינטואיטיבית אבל לדעתי זה לא מוכיח

ראה מה שכתב הרמב"ן בויקרא יח פסוק ד 

"אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן (תקציר, הרמב"ם כתב שכיוון שהם תמיד יחד הם עלולים להיכשל בלי נישואים ולכן נאסר בכרת כדי שלא יחשבו בכיוון אפילו)

 וכטעם הזה יגיד הרב על כולן וכבר כתב ר"א גם כן כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח) וישא שתי אחיות כיעקב אבינו ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידנו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה זה טעם אל כל שאר בשרו (כאן) כי את שארו הערה (להלן כ יט) ירחיק הדבר מפני השאר והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד ג) ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז) כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.

גם לרמב"ם וגם לרמב"ן לא היה ברור אינטואיטיבית ושכלית שזה משהו לא טוב כשלעצמו

פריה ורביה ואהבה זה היינו הך.    ודבק באשתו והיו לבשר אחד

נישואי קרובים.  הוא אומר (לא זוכר את הלשון המדוייקת) שאהבה זוגית רומנטית לא יכולה לחול במקום שיש בו כבר אהבה משפחתית מובהקת כמו אח ואחות.

לסברתי אהבה רומנטית ייחודית שהיא באופן מהותי מוקדשת וממוקדת רק לבן זוג אחד, לעומת אהבה משפחתית שבה היא מפוזרת להרבה אנשים (שתי נשים לאותו בעל נקראות צרות, שני בנים לאותו אב לא נקראים צרים).

אחות מהאב מותרת לבני נוח כי ייתכן שפסיכולוגית (במיוחד בימי קדם במשפחה פוליגמית) לא נחשבת אחות לגמרי (ועובדה שמצינו בתנך כמה פעמים משיכה של אח לאחות מאב, מה שכמעט לא קורה באחות מהאם).

כיום ייתכן שאחות מאב נחשבת אחות בדיוק כמו אחות מהאם, ייתכן שלבני נוח זה אסור מדין נבל ברשות 7 מצוות. (אולי הרב שרקי מתייחס לזה בספרו ברית עולםהלכות לבני נח, לא זוכר בדיוק).

לגבי קין והבל שנשאו אחיותיהם - כאן לא היו עוד נשים בעולם, כך שאהבת אחות היא עצמה רומנטית, היא מוקדשת אך ורק לבת זוג אחת, כי אין עוד אשה אחרת בעולם (והבל נשא את תאומתו וקין את תאומתו, כך שהיה ברור מי מיוחדת למי)

הוא ומשה היחידים שתפסו את ה' רק בשכל ולא בכוח מדמה, כך שעניינים גשמיים לא עושים להם כלום, ולכן עניין אישות בשביל הרמבם זה דבר אדיש, כמו שנדבר תיאורטית על איסור של חיידקים קרובים לפרות ולרבות. לכן אין לו הסבר אינטואיטיבי לעריות.  כמדומני הוא גם סובר שאילו לא נתנה תורה זינות היתה מסדר גמור מוסרית, למעט סיבות טכניות (כמו שיבואו אנשים להרוג אחד את השני כשילכו לפריצות). וודאי אדם חכם וצדיק לא יכול לחשוב כך, למעט הרנבם שהיה מלאך ולכן עניינים גשמיים כמו חיבור אידות פיסי לא משפיע עליו.

לשאר בני האדם, כלומר לכולם, שיש להם כוח מדמה ואינם מלאכים  ולא יכולים להפריד בין מעשים גשמיים לרושם שעושים על הנפש, וודאי שעריות זה אסור בוודאות אינטואיטיבי.

הרמבן לזכרוני אומר שטעם רציונאלי שכלי בסגנון מורה נבוכים אין לעריות, אבל זה מטעם הסוד. כלומר מהכוח המדמה האינטואיטיבי לכל אדם, שחיבור פיסי יוצר רושם נפשי

אני לא רואה סיבה לנהל דיון ארוך על תחושות בטן, כשיש מקורות... 

ואתה מתעלם כי זה לא מסתדר עם התחושות.  אז תמשיכו לדון על התחושות בטן לא אפריע לכם

לגבי הרמבם כבר הסברתי למה הוא ייחודי ואנו שלא מלאכים לא יכולים להסיק מדבריו לגבינו

אז צודק.

אבל עצם זה שקרובים אסורים זה איטואיטיבי ושכלי.   אהבה רומנטית לא יכולה להיות במקום בו יש אהבה משפחתית חזקה, כמו אחות.

לגבי הגבולות של זה באמת מעניין, אבל זה כמו מי אמר שרצח עובר נחשב רצח.  ולמרות זאת רצח זה אינטואיטיבי ושכלי, ואם נכניס עובר ברצח אז הוא יכנס בתחום הברור. זה כבר שאלת הגבולות.

צריך גם לזכור שנגיד אחות מהאב ולא מן האם בימי קדם (במיוחד במשפחה פוליגמית) כנראה לא נתפסה כאחות לגמרי פסיכולוגית, וכנראה שבדרך כלל היתה משיכה במקרה כזה, מה שכמעט ואין אצל אחות כיום

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף