שבת לא צריך לומר למה, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.

פסח ויציאת מצרים זה המאורע הבסיסי של עם ישראל וגם ברית מילה שעל כולם יש כרת.

גם כיום כל החילונים מציינים ליל סדר וכולם מלים

אצל הגוים. במיוחד חלב כליות. קוראים לו באנגלית suet או משהו דומה לזכרוני. בניגוד לשומן רגיל ששמו fat.  וכבר הרמבן בפרשה אומר שלחלב ולשומן יש שמות שונים גם בלשונות הגויים

החזון איש התיר (נראה  לי סימן מא ביורה דעה)

הרב פיינשטיין התיר (אגרות משה, לא זוכר איפה),

הרב יוסף משאש התיר (מים חיים חלק ב סימן פט או קי)

חלב נוכרי במקומות שבהם החוק אוסר ועקרונית יש אכיפה, מדינות המערב בגדול.

הרב צבי פסח פרנק התיר רק באבקת חלב ובעקבותיו פסק הרב ליאור והרבנות נותנת הכשר לא מהדרין רק לאבקת חלב בעקבות הרב פרנק.

אבל גם חלב וגם אבקה הותרו על ידי הרב פיינשטיין, החזון איש והרב יוסף משאש.

בכיוון השני, לרב וייטמן יש טענה שצריך להחמיר דווקא באבקת חלב בתחומין אבל מודה שהעיקרון שלו לא מובן לי מצד הרוב כשאתה לא יודע מה בעייתי. 

לעומת הפוסקים שציטטתי לעיל שסוברים שהגזרה פשוט לא רלוונטית במקום שבו החוק מחייב ציון רכיבים ועקרונית יש אכיפה

נראה לי ראיתי בפניני הלכה שלדעתו גם הטעם האמוני של "מטמטם את הנפש" שייך רק בחלב נכרי שיש בו חשש עירוב חלב טרף, ולא בחלב נכרי שבטוח לא עירבו בו, מה שבגלל הסטנדרטים של היום בחיים לא יקרה שיהיה בחלב נכרי חלב טרף (בחברות מזון מודרניות), כך שלשיטתו גם הטעם האמוני לא תקף בחלב נכרי של היום, כמעט תמיד.

עם זאת, לדעתי, אפשר להבין את הטעם האמוני שכל חלב נכרי מטמטם את הנפש.

)למרות זאת, אני עצמי אוכל שוקולדים עם אבקת חלב נכרי)

יש כאלה שמחזיקים מדברים כאלה ויש שלא.

יישר כח על הבאת המקור

הרב מלמד כתב בפניני הלכה לזכרוני שיש שרצו להחמיר מפני שזה מטמטם את הלב, אז הוא ענה להם.   אבל תבדוק בפנים לא זוכר.

ואז דם וחלב מתקשרים למקדש

וחשבתי שבאיזשהו מובן זו התשובה של המשנה לשאלה 'מה העבירות הכי חמורות/קריטיות' (קצת כמו שהיום אנחנו חושבים על שבת כשרות וטהרת המשפחה בתור המגדירים של דתיות/מסורתיות)

על הפסוקים של איסור חלב בויקרא, אז באמת איסור חלב מגיע מייד אחרי שאומרים שחלב זה הקורבן החשוב שמוקטר.

יכול להיות שמכיוון שכל כבש עז או פרה היו אומרים להיות קרבן שלמים (ורק בדברים הותרו) ואז במיחא החלב שלהם למזבח, אז אולי כשהותרו חולין לאכילה בדברים, החלב לא הותר אלא הוא בבחינת קדשים למזבח ולכן כל מי שאוכל היום חלב כאילו אכל ממה שהיה צריך להיות מוקטר במצב האידאלי ולכן חייב כרת?   זה מסתדר גם כי חלב חיה מותר, כי חיה גם במצב האידאלי לא היתה אמורה להקרב.

בדם נשמע מהתורה שזה לא רק מקדש, אלא שאכילת הנפש עם הבשר זה כמו אבר מן החי ליהודים, וקצת כמו רצח, ולכן כרת (לזכרוני רק על הדם הראשון של השחיטה שהנפש יוצאת בו)

חזל אומרים שיש הווא אמינא שבזמן שהמקדש לא קיים חלב ודם מותרים, ולכן התורה הייתה צריכה להדגיש 'חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו'. לכן קישרתי למקדש)

ב40 שנה במדבר יש כרת "דם יחשב לאיש ההוא גם שפך ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

מעניין למה.

אולי אדם את נשמתו אי אפשר באמת לרצוח, בניגוד לבהמה

הותר לישראל לשחוט חולין.  כך שזה לא נכלל בל"ו כרתות.  

כמובן פשט לפי רבי ישמעאל

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח *אהל מועד* לא הביאו *להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'* (דם יחשב לאיש ההוא דם שפך) ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה *והביאם לה' אל פתח אהל מועד* אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. וזרק הכהן *את הדם* על מזבח ה' פתח אהל מועד *והקטיר החלב* לריח ניחח לה'. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם"

שהכרת הוא בגלל רצח הבהמה.

דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת מעמיו.

כשמקריבים את הבהמה למזבח וזורקים את הדם זה כבר לא רצח, זה עילוי הבהמה לגבוה, ועיין ב"לא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף את הארץ" ו"ואתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך".  כמובן סמלי על כל רצח ולאו דווקא על שפיכת דם לארץ, אלא ששפיכת דם לארץ מייצגת איבוד הנפש לריק ולבטלה, בניגוד להקרבה במזבח שהיא עילוי הבהמה לגבוה.

בסוף טעם חומרת רצח הוא לא רציונלי, כי לנשמה לא קורה כלום,  ושמירת הסדר החברתי הגשמי לא מסביר לבדו למה ברור לנו שחיי אדם כל כך חשובים (ואפילו אצל זקן בודד שרוצה למות ואף אחד לא יצטער בפטירתו)

למשל לא יומתו אבות על בנים בפשט זה כפשוטו (כמובא בספר מלכים על אמציה) והדרשה דורשת את הפסוק על ההלכה של עדים קרובים.

אבל כאן אתה צודק

"פשט זה ההסבר שלי, דרש זה ההסבר שלך"

ההיא מעמיה"  

האם לשים בסוגריים זה לא דחוק?

למשל כך את הפסוק "ונכרת מעמיו. כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" האם שם זה לא נימוק לכרת?

חלב זה רק בבהמה ואיסור חלב נסמך לכך שלחם אשה לריח ניחוח כל חלב ל ה, חוקת עולם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו

בסוף זה עניין של טעם אישי. לטעמי הסברים מהסוג 'מטמא רוחנית את המקדש מבחוץ' או 'אדם את נשמתו אי אפשר באמת לרצוח בניגוד לבהמה' רחוקים מדי

בסוף זה גם לא מקרי שגם על טומאת מקדש חייבים כרת וגם על טומאת נידה, כאשר גם נידה היא טומאה דמטמאה לעניין קדשים וכו'.

לגבי רצח, התורה עצמה אומרת ששחיטת בהמה היא רצח. ואז צריך לשאול למה אין כרת על רצח אדם

מעניין גם שביחזקאל משמע שה' מגלה את שכינתו מהמקדש ופורש מישראל בטיעון רוחני שהאומה טמאה כביכול טומאת נידה מבחינה רוחנית 

וכבר אמרתי שגם לדם וגם לחלב יכול להיות יותר ממימד אחד

הרמבם מקשר את איסור דם להרחקה מפולחן השדים. ברמבן ובמפרשים יש עוד הרבה טעמים, כולל הקשר לצמחונות. רבים מהטעמים רמוזים או מופיעים בפסוקים

אבל בנוגע לשאלה למה יש כרת, בעיניי הקשר למקדש עושה שכל במשנה בתחילת כריתות)

אז למה בדם חיה יש כרת?

אני יכול לחשוב לפחות על שלושה תירוצים לקושיה שלך - בית המדרש

למשל, כי התורה הרחיקה מכל דם הנפש. כמו שגם חלב חולין ואפילו נבלה וטריפה נאסר

או בגלל שדם הנפש של חיה כבר נאסר מאחד הטעמים האחרים, ולכן התורה גם לא חילקה בכרת ביניהם, כי סוף סוף זה איסור אחד

או בגלל שדם נאסר גם בגלל פולחן השדים - ואז הכרת על אכילת דם מתקשר גם למקדש וגם לעבודה זרה. (הרמבם במורה הצביע על כך שגם בהעברה למולך וגם בדם מופיעה הלשון "ונתתי (את) פני... והכרתי")

וכו

חלב חיה מותר ואילו דם חיה אסור.

יש כרת רק על הרחקה? האם יש כרת על נזיר שאכל חרצנים? (למרות שגם ביין אין כרת).

רוב העופות לא קרבים, למה לא חילקו ביונה ותור? שאלה.   האמת שגם לא מקריבים מהם את החלב,ודמם לא נתון בכלי קיבול. יש בכלל דין 4 עבודות בקרבן עוף?  נראה שקורבן עוף הוא יוצא דופן משאר קרבנות (ואת הציפור לא בתר) והנפש שלו מיוצגת בצורה רוחנית ואווירית יותר, צריך לעיין.

ומה אם מי שאכל דם לתאבון ללא להתקשר לשדים? גם הקפת ראש והתגודדות קשורה לעבודה זרה.

טעמי הרמבם הם טובים אבל חלקיים ולא מספיקים להבנת מהות המצוות, אלא טעם אפקטיבי הנגזר מהם.     אבל נכון שפסיכולוגית כל שחיטת בהמה אפילו של חולין יוצרת רושם עז על הנפש והיא עצמה מעיין חיזוק הכוח השדי "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" כמו בפגם הברית, אבל זה כבר קשור לפנימיות התורה. 

גם כשהותרו חולין בדברים, חלב לא הותר ונשאר קדשים. ולכן חלב אסור בבהמת חולין אך מותר בחיה

אז אני חושב משהו אחד ואתה משהו אחר. מצויין (:

)מעבר לטעם שהדם הוא הנפש, שעליו אנו מסכימים)

או שאולי חלב של חיה שונה פיזית מחלב של בהמה

או בגלל שלעוף אין חלב, אבל לעוף יש דם. והחיה והעוף באים ביחד בפרשה

וכו

אבל בבהמה לא מרגישים כזאת בושה, כי האכלנו אותה. אז לפחות אל תאכל את החלב - כלומר על תחגוג את ההרג, אל תעשה מזה ארוחת שחיתות

והוא אומר שבגלל שכיסוי הדם מבטא יותר חזק את הבושה הראויה, התורה לא הייתה צריכה לאסור חלב בחיה ועוף)

ייתכן שהרב זצ"ל סובר כך, אלא שהביא טעם נלווה ולא עיקרי.

על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתם היא יותר חודרת, בכיסוי הדם בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון, לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר"

זה דומה לשיטה השניה שהצעתי - שהכרת על חלב זה שארית איסור אכילת בשר לאדם הראשון (שכנראה היה על זה חיוב כרת אצלו).  

אבל לגבי החילוק בין חלב חיה לבהמה, האם זה טעם עיקרי לפי הרב או נלווה? (דוגמא לטעם נלווה - אסור לאכול חלב כי זה לא בריא, צריך ללמוד גמרא כי זה בונה את השכל ובזכות זה עם ישראל יהיה הייטקיסטים).

כי אם זה טעם עיקרי, לכאורה היה צריך להיות שמי שלא כיסה את דם החיה יהיה אסטר בחלבה, וכיסוי הדם יצטרך להיות ה"מתיר" של אכילת החלב

משמע מהפסוק שאיסור חלב בבהמה קשור כי מקריבים ממינה לה', לעומת חיה שלא.  בדם התורה לא כתבה חילוק כזה.

(שכחתי כבר, למה אתה סובר שבחלב יש כרת?)

חלב חיה ועוף לא נאסר בכלל. לאיסור חלב יש הרבה טעמים, אבל לדעתי הכרת בגלל הקשר למקדש. לא שייך לשאול למה אין כרת על מה שמותר לאכול

דם בהמה חיה ועוף נאסר, בגלל הרבה טעמים. אבל לדעתי הכרת קשור למקדש. וגם בחיה שלא מקריבים דם הנפש בכרת, כי לא מחלקים בדם הנפש, או כי זה איסור אחד, או כי עבודה זרה וכו

הבא למקדש טמא  - כנל.

האוכל חלב - או חילול קדשי המקדש (החלב אמור להיות מוקטר וגם היתר הבדיעבדי של חולין בדברים לא התיר אותו מהותית) או מטעם שארית איסור אכילת אדם לאדם הראשון.

דם - אכילת הנפש, לא קשור למקדש.

נותר, פיגול - חילול מקדש וקדשיו "כי את קודש ה חילל"

שוחט ומעחה בחוץ(כיום רק לשם קרבנות) - חילול מקדש וקדשיו

מפטם שמן קטרת וסך בשמן המשחה - חילול מקדש וקדשיו, עושה קודש לצרכי חולין

באחרי מות: 'כי נפש הבשר בדם הוא *ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר* על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. *על כן* אמרתי לבני ישראל (=בפרשת ויקרא) כל נפש מכם לא תאכל דם'

אתה צודק אולי בדם בהמה.  אבל בדם חיה התורה במפורש אוסרת חאכול רק בגלל שלא תאכל הנפש עם הבשר, ללא קשר למקדש

אבל בחיה מחייב שיהיה רק טעם אחד

ו"על כן" מוסב על כי נפש הבשר דמו היא, או על ואני נתתיו לכם על המזבח?

זה ממש בסדר שלא נסכים 😅 אבל אם אני חוזר על עצמי שוב ושוב אז אולי כדאי לעצור רגע

את מגדף ומולך ובעל אוב אני קישרתי לעבודה זרה (קצת בעקבות הרמבם)

נידה שייך לעניין טומאה וטהרה, ומצינו שטומאת מקדש וקדשיו היא בכרת בדרך כלל.

צירוף מקרים?

מה גם שנידה אמנם מופיעה ברשימת העריות, אבל אי אפשר להכליל אותה כ"תועבות כנען. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלו ונכרתו מקרב עמם" המוזכרות בפרשה.  וודאי שהארץ לא הקיאה את הכנענים כי לא שמרו נידה

לפני היתר בשר לנוח, על כל אכילת בשר היה כרת, כמו אכילת דם, כי זה לאכול יצור חי שהיה בו נפש.

לבני נח הותר הבשר אחרי המבול.

לישראל בפרשה הותר הבשר רק לקדשים, אבל החלב נשאר אסור (בגלל שהוא למזבח).

בדברים הותר בשר לחולין , אבל החלב נשאר אסור.

כלומר הסיבה שבשר הותר אך לא חלב זה באמת משום המקדש כי חלב למזבח, אבל הסיבה של הכרת על החלב

זה שאיסור חלב כיום זה שארית של איסור אכילת בשר לאדם הראשון, ולכן חייבים עליו כרת כמו על אכילת דם

ברוב החברות האנושיות, שכל מי שיאכל חיה בעודה בחיים, או יישחט בהמה ויישתה כוס מדמה שיצא בשחיטה, או יאכל בשר אדם,   ינדה את עצמו אוטומטית מהחברה האנושית במעשיו, והתנהגותו תחשב ברברית.

כך אכילת חלב לישראל, שהיא שארית של איסור אכילת בשר לאדם הראשון

נכון שזה אומר שזה חמור, אבל אולי זה משהו שאנחנו לא מבינים את הסיבה

(לגבי עריות לדוגמא כתוב כמדומני בבית יוסף שזה חוק ולא משהו מובן. לא מוצא את זה כרגע)

זוג אוהבים אחד מותר והשני אסור בגלל קירבה שהקב"ה קבע 

אני חושב שלמרות הסלידה האינטואיטיבית אין בזה באמת היגיון שאפשר להגיד. 

כנראה שהתורה גרמה לסלידה ולא להפך, הרי לפני מתן תורה לא ראו בזה שום בעיה. גם לא הצדיקים

הכלל הוא שכל חיבור פיסי יכול להיות רק באהבה זוגית רומנטית, וכל אהבה זוגית רומנטית מוכרחת להיות קבועה ולא ארעית.

בבהמה אין אהבה כלל.

בזכר ובקרובות משפחה אין אהבה רומנטית (יש אהבה, אבל אהבה אחים או חברים, לא בייוחדיות של אהבה רומנטית שבה "אין אהבה לשניים"(כלומר האהבה רומנטית מוקדשת רק לבן זוג אחד)  ).

באשת איש וזינות האהבה לא קבועה.

כמובן אפשר לשאול למה אחיינית מותר להתחתן ואילו דודה אסור, אבל בגדול העריות הן ברורות למה.

הכלל שלך לא נכון במחילה, כי כמו שכתבתי בהיסטוריה כבר התחתנו בצורה כזאת - אפילו אחים ואחיות (מבריאת העולם)

ורק כשירד הציווי לעריות הוצרכו להפסיק. וגם בכו על זה - כמובא ברש"י שם בפרשה.

אפילו אם הכלל שלך היה נכון, זה לא מצדיק איסור כרת. אז נמצאים ביחד בלי אהבה אלא בשביל פריה ורביה אז מה... זה מצדיק איסור כרת?

לא יודע איך זה ברור לך שיכלית אני מחכה עדיין להסבר.  אני מבין את האינטואיטיבית אבל לדעתי זה לא מוכיח

ראה מה שכתב הרמב"ן בויקרא יח פסוק ד 

"אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן (תקציר, הרמב"ם כתב שכיוון שהם תמיד יחד הם עלולים להיכשל בלי נישואים ולכן נאסר בכרת כדי שלא יחשבו בכיוון אפילו)

 וכטעם הזה יגיד הרב על כולן וכבר כתב ר"א גם כן כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח) וישא שתי אחיות כיעקב אבינו ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידנו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה זה טעם אל כל שאר בשרו (כאן) כי את שארו הערה (להלן כ יט) ירחיק הדבר מפני השאר והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד ג) ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז) כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.

גם לרמב"ם וגם לרמב"ן לא היה ברור אינטואיטיבית ושכלית שזה משהו לא טוב כשלעצמו

פריה ורביה ואהבה זה היינו הך.    ודבק באשתו והיו לבשר אחד

נישואי קרובים.  הוא אומר (לא זוכר את הלשון המדוייקת) שאהבה זוגית רומנטית לא יכולה לחול במקום שיש בו כבר אהבה משפחתית מובהקת כמו אח ואחות.

לסברתי אהבה רומנטית ייחודית שהיא באופן מהותי מוקדשת וממוקדת רק לבן זוג אחד, לעומת אהבה משפחתית שבה היא מפוזרת להרבה אנשים (שתי נשים לאותו בעל נקראות צרות, שני בנים לאותו אב לא נקראים צרים).

אחות מהאב מותרת לבני נוח כי ייתכן שפסיכולוגית (במיוחד בימי קדם במשפחה פוליגמית) לא נחשבת אחות לגמרי (ועובדה שמצינו בתנך כמה פעמים משיכה של אח לאחות מאב, מה שכמעט לא קורה באחות מהאם).

כיום ייתכן שאחות מאב נחשבת אחות בדיוק כמו אחות מהאם, ייתכן שלבני נוח זה אסור מדין נבל ברשות 7 מצוות. (אולי הרב שרקי מתייחס לזה בספרו ברית עולםהלכות לבני נח, לא זוכר בדיוק).

לגבי קין והבל שנשאו אחיותיהם - כאן לא היו עוד נשים בעולם, כך שאהבת אחות היא עצמה רומנטית, היא מוקדשת אך ורק לבת זוג אחת, כי אין עוד אשה אחרת בעולם (והבל נשא את תאומתו וקין את תאומתו, כך שהיה ברור מי מיוחדת למי)

הוא ומשה היחידים שתפסו את ה' רק בשכל ולא בכוח מדמה, כך שעניינים גשמיים לא עושים להם כלום, ולכן עניין אישות בשביל הרמבם זה דבר אדיש, כמו שנדבר תיאורטית על איסור של חיידקים קרובים לפרות ולרבות. לכן אין לו הסבר אינטואיטיבי לעריות.  כמדומני הוא גם סובר שאילו לא נתנה תורה זינות היתה מסדר גמור מוסרית, למעט סיבות טכניות (כמו שיבואו אנשים להרוג אחד את השני כשילכו לפריצות). וודאי אדם חכם וצדיק לא יכול לחשוב כך, למעט הרנבם שהיה מלאך ולכן עניינים גשמיים כמו חיבור אידות פיסי לא משפיע עליו.

לשאר בני האדם, כלומר לכולם, שיש להם כוח מדמה ואינם מלאכים  ולא יכולים להפריד בין מעשים גשמיים לרושם שעושים על הנפש, וודאי שעריות זה אסור בוודאות אינטואיטיבי.

הרמבן לזכרוני אומר שטעם רציונאלי שכלי בסגנון מורה נבוכים אין לעריות, אבל זה מטעם הסוד. כלומר מהכוח המדמה האינטואיטיבי לכל אדם, שחיבור פיסי יוצר רושם נפשי

אני לא רואה סיבה לנהל דיון ארוך על תחושות בטן, כשיש מקורות... 

ואתה מתעלם כי זה לא מסתדר עם התחושות.  אז תמשיכו לדון על התחושות בטן לא אפריע לכם

לגבי הרמבם כבר הסברתי למה הוא ייחודי ואנו שלא מלאכים לא יכולים להסיק מדבריו לגבינו

אז צודק.

אבל עצם זה שקרובים אסורים זה איטואיטיבי ושכלי.   אהבה רומנטית לא יכולה להיות במקום בו יש אהבה משפחתית חזקה, כמו אחות.

לגבי הגבולות של זה באמת מעניין, אבל זה כמו מי אמר שרצח עובר נחשב רצח.  ולמרות זאת רצח זה אינטואיטיבי ושכלי, ואם נכניס עובר ברצח אז הוא יכנס בתחום הברור. זה כבר שאלת הגבולות.

צריך גם לזכור שנגיד אחות מהאב ולא מן האם בימי קדם (במיוחד במשפחה פוליגמית) כנראה לא נתפסה כאחות לגמרי פסיכולוגית, וכנראה שבדרך כלל היתה משיכה במקרה כזה, מה שכמעט ואין אצל אחות כיום

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה