שבת לא צריך לומר למה, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.

פסח ויציאת מצרים זה המאורע הבסיסי של עם ישראל וגם ברית מילה שעל כולם יש כרת.

גם כיום כל החילונים מציינים ליל סדר וכולם מלים

אצל הגוים. במיוחד חלב כליות. קוראים לו באנגלית suet או משהו דומה לזכרוני. בניגוד לשומן רגיל ששמו fat.  וכבר הרמבן בפרשה אומר שלחלב ולשומן יש שמות שונים גם בלשונות הגויים

החזון איש התיר (נראה  לי סימן מא ביורה דעה)

הרב פיינשטיין התיר (אגרות משה, לא זוכר איפה),

הרב יוסף משאש התיר (מים חיים חלק ב סימן פט או קי)

חלב נוכרי במקומות שבהם החוק אוסר ועקרונית יש אכיפה, מדינות המערב בגדול.

הרב צבי פסח פרנק התיר רק באבקת חלב ובעקבותיו פסק הרב ליאור והרבנות נותנת הכשר לא מהדרין רק לאבקת חלב בעקבות הרב פרנק.

אבל גם חלב וגם אבקה הותרו על ידי הרב פיינשטיין, החזון איש והרב יוסף משאש.

בכיוון השני, לרב וייטמן יש טענה שצריך להחמיר דווקא באבקת חלב בתחומין אבל מודה שהעיקרון שלו לא מובן לי מצד הרוב כשאתה לא יודע מה בעייתי. 

לעומת הפוסקים שציטטתי לעיל שסוברים שהגזרה פשוט לא רלוונטית במקום שבו החוק מחייב ציון רכיבים ועקרונית יש אכיפה

נראה לי ראיתי בפניני הלכה שלדעתו גם הטעם האמוני של "מטמטם את הנפש" שייך רק בחלב נכרי שיש בו חשש עירוב חלב טרף, ולא בחלב נכרי שבטוח לא עירבו בו, מה שבגלל הסטנדרטים של היום בחיים לא יקרה שיהיה בחלב נכרי חלב טרף (בחברות מזון מודרניות), כך שלשיטתו גם הטעם האמוני לא תקף בחלב נכרי של היום, כמעט תמיד.

עם זאת, לדעתי, אפשר להבין את הטעם האמוני שכל חלב נכרי מטמטם את הנפש.

)למרות זאת, אני עצמי אוכל שוקולדים עם אבקת חלב נכרי)

יש כאלה שמחזיקים מדברים כאלה ויש שלא.

יישר כח על הבאת המקור

הרב מלמד כתב בפניני הלכה לזכרוני שיש שרצו להחמיר מפני שזה מטמטם את הלב, אז הוא ענה להם.   אבל תבדוק בפנים לא זוכר.

ואז דם וחלב מתקשרים למקדש

וחשבתי שבאיזשהו מובן זו התשובה של המשנה לשאלה 'מה העבירות הכי חמורות/קריטיות' (קצת כמו שהיום אנחנו חושבים על שבת כשרות וטהרת המשפחה בתור המגדירים של דתיות/מסורתיות)

על הפסוקים של איסור חלב בויקרא, אז באמת איסור חלב מגיע מייד אחרי שאומרים שחלב זה הקורבן החשוב שמוקטר.

יכול להיות שמכיוון שכל כבש עז או פרה היו אומרים להיות קרבן שלמים (ורק בדברים הותרו) ואז במיחא החלב שלהם למזבח, אז אולי כשהותרו חולין לאכילה בדברים, החלב לא הותר אלא הוא בבחינת קדשים למזבח ולכן כל מי שאוכל היום חלב כאילו אכל ממה שהיה צריך להיות מוקטר במצב האידאלי ולכן חייב כרת?   זה מסתדר גם כי חלב חיה מותר, כי חיה גם במצב האידאלי לא היתה אמורה להקרב.

בדם נשמע מהתורה שזה לא רק מקדש, אלא שאכילת הנפש עם הבשר זה כמו אבר מן החי ליהודים, וקצת כמו רצח, ולכן כרת (לזכרוני רק על הדם הראשון של השחיטה שהנפש יוצאת בו)

חזל אומרים שיש הווא אמינא שבזמן שהמקדש לא קיים חלב ודם מותרים, ולכן התורה הייתה צריכה להדגיש 'חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו'. לכן קישרתי למקדש)

ב40 שנה במדבר יש כרת "דם יחשב לאיש ההוא גם שפך ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

מעניין למה.

אולי אדם את נשמתו אי אפשר באמת לרצוח, בניגוד לבהמה

הותר לישראל לשחוט חולין.  כך שזה לא נכלל בל"ו כרתות.  

כמובן פשט לפי רבי ישמעאל

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח *אהל מועד* לא הביאו *להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'* (דם יחשב לאיש ההוא דם שפך) ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה *והביאם לה' אל פתח אהל מועד* אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. וזרק הכהן *את הדם* על מזבח ה' פתח אהל מועד *והקטיר החלב* לריח ניחח לה'. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם"

שהכרת הוא בגלל רצח הבהמה.

דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת מעמיו.

כשמקריבים את הבהמה למזבח וזורקים את הדם זה כבר לא רצח, זה עילוי הבהמה לגבוה, ועיין ב"לא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף את הארץ" ו"ואתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך".  כמובן סמלי על כל רצח ולאו דווקא על שפיכת דם לארץ, אלא ששפיכת דם לארץ מייצגת איבוד הנפש לריק ולבטלה, בניגוד להקרבה במזבח שהיא עילוי הבהמה לגבוה.

בסוף טעם חומרת רצח הוא לא רציונלי, כי לנשמה לא קורה כלום,  ושמירת הסדר החברתי הגשמי לא מסביר לבדו למה ברור לנו שחיי אדם כל כך חשובים (ואפילו אצל זקן בודד שרוצה למות ואף אחד לא יצטער בפטירתו)

למשל לא יומתו אבות על בנים בפשט זה כפשוטו (כמובא בספר מלכים על אמציה) והדרשה דורשת את הפסוק על ההלכה של עדים קרובים.

אבל כאן אתה צודק

"פשט זה ההסבר שלי, דרש זה ההסבר שלך"

ההיא מעמיה"  

האם לשים בסוגריים זה לא דחוק?

למשל כך את הפסוק "ונכרת מעמיו. כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" האם שם זה לא נימוק לכרת?

חלב זה רק בבהמה ואיסור חלב נסמך לכך שלחם אשה לריח ניחוח כל חלב ל ה, חוקת עולם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו

בסוף זה עניין של טעם אישי. לטעמי הסברים מהסוג 'מטמא רוחנית את המקדש מבחוץ' או 'אדם את נשמתו אי אפשר באמת לרצוח בניגוד לבהמה' רחוקים מדי

בסוף זה גם לא מקרי שגם על טומאת מקדש חייבים כרת וגם על טומאת נידה, כאשר גם נידה היא טומאה דמטמאה לעניין קדשים וכו'.

לגבי רצח, התורה עצמה אומרת ששחיטת בהמה היא רצח. ואז צריך לשאול למה אין כרת על רצח אדם

מעניין גם שביחזקאל משמע שה' מגלה את שכינתו מהמקדש ופורש מישראל בטיעון רוחני שהאומה טמאה כביכול טומאת נידה מבחינה רוחנית 

וכבר אמרתי שגם לדם וגם לחלב יכול להיות יותר ממימד אחד

הרמבם מקשר את איסור דם להרחקה מפולחן השדים. ברמבן ובמפרשים יש עוד הרבה טעמים, כולל הקשר לצמחונות. רבים מהטעמים רמוזים או מופיעים בפסוקים

אבל בנוגע לשאלה למה יש כרת, בעיניי הקשר למקדש עושה שכל במשנה בתחילת כריתות)

אז למה בדם חיה יש כרת?

אני יכול לחשוב לפחות על שלושה תירוצים לקושיה שלך - בית המדרש

למשל, כי התורה הרחיקה מכל דם הנפש. כמו שגם חלב חולין ואפילו נבלה וטריפה נאסר

או בגלל שדם הנפש של חיה כבר נאסר מאחד הטעמים האחרים, ולכן התורה גם לא חילקה בכרת ביניהם, כי סוף סוף זה איסור אחד

או בגלל שדם נאסר גם בגלל פולחן השדים - ואז הכרת על אכילת דם מתקשר גם למקדש וגם לעבודה זרה. (הרמבם במורה הצביע על כך שגם בהעברה למולך וגם בדם מופיעה הלשון "ונתתי (את) פני... והכרתי")

וכו

חלב חיה מותר ואילו דם חיה אסור.

יש כרת רק על הרחקה? האם יש כרת על נזיר שאכל חרצנים? (למרות שגם ביין אין כרת).

רוב העופות לא קרבים, למה לא חילקו ביונה ותור? שאלה.   האמת שגם לא מקריבים מהם את החלב,ודמם לא נתון בכלי קיבול. יש בכלל דין 4 עבודות בקרבן עוף?  נראה שקורבן עוף הוא יוצא דופן משאר קרבנות (ואת הציפור לא בתר) והנפש שלו מיוצגת בצורה רוחנית ואווירית יותר, צריך לעיין.

ומה אם מי שאכל דם לתאבון ללא להתקשר לשדים? גם הקפת ראש והתגודדות קשורה לעבודה זרה.

טעמי הרמבם הם טובים אבל חלקיים ולא מספיקים להבנת מהות המצוות, אלא טעם אפקטיבי הנגזר מהם.     אבל נכון שפסיכולוגית כל שחיטת בהמה אפילו של חולין יוצרת רושם עז על הנפש והיא עצמה מעיין חיזוק הכוח השדי "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" כמו בפגם הברית, אבל זה כבר קשור לפנימיות התורה. 

גם כשהותרו חולין בדברים, חלב לא הותר ונשאר קדשים. ולכן חלב אסור בבהמת חולין אך מותר בחיה

אז אני חושב משהו אחד ואתה משהו אחר. מצויין (:

)מעבר לטעם שהדם הוא הנפש, שעליו אנו מסכימים)

או שאולי חלב של חיה שונה פיזית מחלב של בהמה

או בגלל שלעוף אין חלב, אבל לעוף יש דם. והחיה והעוף באים ביחד בפרשה

וכו

אבל בבהמה לא מרגישים כזאת בושה, כי האכלנו אותה. אז לפחות אל תאכל את החלב - כלומר על תחגוג את ההרג, אל תעשה מזה ארוחת שחיתות

והוא אומר שבגלל שכיסוי הדם מבטא יותר חזק את הבושה הראויה, התורה לא הייתה צריכה לאסור חלב בחיה ועוף)

ייתכן שהרב זצ"ל סובר כך, אלא שהביא טעם נלווה ולא עיקרי.

על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתם היא יותר חודרת, בכיסוי הדם בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון, לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר"

זה דומה לשיטה השניה שהצעתי - שהכרת על חלב זה שארית איסור אכילת בשר לאדם הראשון (שכנראה היה על זה חיוב כרת אצלו).  

אבל לגבי החילוק בין חלב חיה לבהמה, האם זה טעם עיקרי לפי הרב או נלווה? (דוגמא לטעם נלווה - אסור לאכול חלב כי זה לא בריא, צריך ללמוד גמרא כי זה בונה את השכל ובזכות זה עם ישראל יהיה הייטקיסטים).

כי אם זה טעם עיקרי, לכאורה היה צריך להיות שמי שלא כיסה את דם החיה יהיה אסטר בחלבה, וכיסוי הדם יצטרך להיות ה"מתיר" של אכילת החלב

משמע מהפסוק שאיסור חלב בבהמה קשור כי מקריבים ממינה לה', לעומת חיה שלא.  בדם התורה לא כתבה חילוק כזה.

(שכחתי כבר, למה אתה סובר שבחלב יש כרת?)

חלב חיה ועוף לא נאסר בכלל. לאיסור חלב יש הרבה טעמים, אבל לדעתי הכרת בגלל הקשר למקדש. לא שייך לשאול למה אין כרת על מה שמותר לאכול

דם בהמה חיה ועוף נאסר, בגלל הרבה טעמים. אבל לדעתי הכרת קשור למקדש. וגם בחיה שלא מקריבים דם הנפש בכרת, כי לא מחלקים בדם הנפש, או כי זה איסור אחד, או כי עבודה זרה וכו

הבא למקדש טמא  - כנל.

האוכל חלב - או חילול קדשי המקדש (החלב אמור להיות מוקטר וגם היתר הבדיעבדי של חולין בדברים לא התיר אותו מהותית) או מטעם שארית איסור אכילת אדם לאדם הראשון.

דם - אכילת הנפש, לא קשור למקדש.

נותר, פיגול - חילול מקדש וקדשיו "כי את קודש ה חילל"

שוחט ומעחה בחוץ(כיום רק לשם קרבנות) - חילול מקדש וקדשיו

מפטם שמן קטרת וסך בשמן המשחה - חילול מקדש וקדשיו, עושה קודש לצרכי חולין

באחרי מות: 'כי נפש הבשר בדם הוא *ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר* על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. *על כן* אמרתי לבני ישראל (=בפרשת ויקרא) כל נפש מכם לא תאכל דם'

אתה צודק אולי בדם בהמה.  אבל בדם חיה התורה במפורש אוסרת חאכול רק בגלל שלא תאכל הנפש עם הבשר, ללא קשר למקדש

אבל בחיה מחייב שיהיה רק טעם אחד

ו"על כן" מוסב על כי נפש הבשר דמו היא, או על ואני נתתיו לכם על המזבח?

זה ממש בסדר שלא נסכים 😅 אבל אם אני חוזר על עצמי שוב ושוב אז אולי כדאי לעצור רגע

את מגדף ומולך ובעל אוב אני קישרתי לעבודה זרה (קצת בעקבות הרמבם)

נידה שייך לעניין טומאה וטהרה, ומצינו שטומאת מקדש וקדשיו היא בכרת בדרך כלל.

צירוף מקרים?

מה גם שנידה אמנם מופיעה ברשימת העריות, אבל אי אפשר להכליל אותה כ"תועבות כנען. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלו ונכרתו מקרב עמם" המוזכרות בפרשה.  וודאי שהארץ לא הקיאה את הכנענים כי לא שמרו נידה

לפני היתר בשר לנוח, על כל אכילת בשר היה כרת, כמו אכילת דם, כי זה לאכול יצור חי שהיה בו נפש.

לבני נח הותר הבשר אחרי המבול.

לישראל בפרשה הותר הבשר רק לקדשים, אבל החלב נשאר אסור (בגלל שהוא למזבח).

בדברים הותר בשר לחולין , אבל החלב נשאר אסור.

כלומר הסיבה שבשר הותר אך לא חלב זה באמת משום המקדש כי חלב למזבח, אבל הסיבה של הכרת על החלב

זה שאיסור חלב כיום זה שארית של איסור אכילת בשר לאדם הראשון, ולכן חייבים עליו כרת כמו על אכילת דם

ברוב החברות האנושיות, שכל מי שיאכל חיה בעודה בחיים, או יישחט בהמה ויישתה כוס מדמה שיצא בשחיטה, או יאכל בשר אדם,   ינדה את עצמו אוטומטית מהחברה האנושית במעשיו, והתנהגותו תחשב ברברית.

כך אכילת חלב לישראל, שהיא שארית של איסור אכילת בשר לאדם הראשון

נכון שזה אומר שזה חמור, אבל אולי זה משהו שאנחנו לא מבינים את הסיבה

(לגבי עריות לדוגמא כתוב כמדומני בבית יוסף שזה חוק ולא משהו מובן. לא מוצא את זה כרגע)

זוג אוהבים אחד מותר והשני אסור בגלל קירבה שהקב"ה קבע 

אני חושב שלמרות הסלידה האינטואיטיבית אין בזה באמת היגיון שאפשר להגיד. 

כנראה שהתורה גרמה לסלידה ולא להפך, הרי לפני מתן תורה לא ראו בזה שום בעיה. גם לא הצדיקים

הכלל הוא שכל חיבור פיסי יכול להיות רק באהבה זוגית רומנטית, וכל אהבה זוגית רומנטית מוכרחת להיות קבועה ולא ארעית.

בבהמה אין אהבה כלל.

בזכר ובקרובות משפחה אין אהבה רומנטית (יש אהבה, אבל אהבה אחים או חברים, לא בייוחדיות של אהבה רומנטית שבה "אין אהבה לשניים"(כלומר האהבה רומנטית מוקדשת רק לבן זוג אחד)  ).

באשת איש וזינות האהבה לא קבועה.

כמובן אפשר לשאול למה אחיינית מותר להתחתן ואילו דודה אסור, אבל בגדול העריות הן ברורות למה.

הכלל שלך לא נכון במחילה, כי כמו שכתבתי בהיסטוריה כבר התחתנו בצורה כזאת - אפילו אחים ואחיות (מבריאת העולם)

ורק כשירד הציווי לעריות הוצרכו להפסיק. וגם בכו על זה - כמובא ברש"י שם בפרשה.

אפילו אם הכלל שלך היה נכון, זה לא מצדיק איסור כרת. אז נמצאים ביחד בלי אהבה אלא בשביל פריה ורביה אז מה... זה מצדיק איסור כרת?

לא יודע איך זה ברור לך שיכלית אני מחכה עדיין להסבר.  אני מבין את האינטואיטיבית אבל לדעתי זה לא מוכיח

ראה מה שכתב הרמב"ן בויקרא יח פסוק ד 

"אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן (תקציר, הרמב"ם כתב שכיוון שהם תמיד יחד הם עלולים להיכשל בלי נישואים ולכן נאסר בכרת כדי שלא יחשבו בכיוון אפילו)

 וכטעם הזה יגיד הרב על כולן וכבר כתב ר"א גם כן כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח) וישא שתי אחיות כיעקב אבינו ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידנו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה זה טעם אל כל שאר בשרו (כאן) כי את שארו הערה (להלן כ יט) ירחיק הדבר מפני השאר והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד ג) ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז) כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.

גם לרמב"ם וגם לרמב"ן לא היה ברור אינטואיטיבית ושכלית שזה משהו לא טוב כשלעצמו

פריה ורביה ואהבה זה היינו הך.    ודבק באשתו והיו לבשר אחד

נישואי קרובים.  הוא אומר (לא זוכר את הלשון המדוייקת) שאהבה זוגית רומנטית לא יכולה לחול במקום שיש בו כבר אהבה משפחתית מובהקת כמו אח ואחות.

לסברתי אהבה רומנטית ייחודית שהיא באופן מהותי מוקדשת וממוקדת רק לבן זוג אחד, לעומת אהבה משפחתית שבה היא מפוזרת להרבה אנשים (שתי נשים לאותו בעל נקראות צרות, שני בנים לאותו אב לא נקראים צרים).

אחות מהאב מותרת לבני נוח כי ייתכן שפסיכולוגית (במיוחד בימי קדם במשפחה פוליגמית) לא נחשבת אחות לגמרי (ועובדה שמצינו בתנך כמה פעמים משיכה של אח לאחות מאב, מה שכמעט לא קורה באחות מהאם).

כיום ייתכן שאחות מאב נחשבת אחות בדיוק כמו אחות מהאם, ייתכן שלבני נוח זה אסור מדין נבל ברשות 7 מצוות. (אולי הרב שרקי מתייחס לזה בספרו ברית עולםהלכות לבני נח, לא זוכר בדיוק).

לגבי קין והבל שנשאו אחיותיהם - כאן לא היו עוד נשים בעולם, כך שאהבת אחות היא עצמה רומנטית, היא מוקדשת אך ורק לבת זוג אחת, כי אין עוד אשה אחרת בעולם (והבל נשא את תאומתו וקין את תאומתו, כך שהיה ברור מי מיוחדת למי)

הוא ומשה היחידים שתפסו את ה' רק בשכל ולא בכוח מדמה, כך שעניינים גשמיים לא עושים להם כלום, ולכן עניין אישות בשביל הרמבם זה דבר אדיש, כמו שנדבר תיאורטית על איסור של חיידקים קרובים לפרות ולרבות. לכן אין לו הסבר אינטואיטיבי לעריות.  כמדומני הוא גם סובר שאילו לא נתנה תורה זינות היתה מסדר גמור מוסרית, למעט סיבות טכניות (כמו שיבואו אנשים להרוג אחד את השני כשילכו לפריצות). וודאי אדם חכם וצדיק לא יכול לחשוב כך, למעט הרנבם שהיה מלאך ולכן עניינים גשמיים כמו חיבור אידות פיסי לא משפיע עליו.

לשאר בני האדם, כלומר לכולם, שיש להם כוח מדמה ואינם מלאכים  ולא יכולים להפריד בין מעשים גשמיים לרושם שעושים על הנפש, וודאי שעריות זה אסור בוודאות אינטואיטיבי.

הרמבן לזכרוני אומר שטעם רציונאלי שכלי בסגנון מורה נבוכים אין לעריות, אבל זה מטעם הסוד. כלומר מהכוח המדמה האינטואיטיבי לכל אדם, שחיבור פיסי יוצר רושם נפשי

אני לא רואה סיבה לנהל דיון ארוך על תחושות בטן, כשיש מקורות... 

ואתה מתעלם כי זה לא מסתדר עם התחושות.  אז תמשיכו לדון על התחושות בטן לא אפריע לכם

לגבי הרמבם כבר הסברתי למה הוא ייחודי ואנו שלא מלאכים לא יכולים להסיק מדבריו לגבינו

אז צודק.

אבל עצם זה שקרובים אסורים זה איטואיטיבי ושכלי.   אהבה רומנטית לא יכולה להיות במקום בו יש אהבה משפחתית חזקה, כמו אחות.

לגבי הגבולות של זה באמת מעניין, אבל זה כמו מי אמר שרצח עובר נחשב רצח.  ולמרות זאת רצח זה אינטואיטיבי ושכלי, ואם נכניס עובר ברצח אז הוא יכנס בתחום הברור. זה כבר שאלת הגבולות.

צריך גם לזכור שנגיד אחות מהאב ולא מן האם בימי קדם (במיוחד במשפחה פוליגמית) כנראה לא נתפסה כאחות לגמרי פסיכולוגית, וכנראה שבדרך כלל היתה משיכה במקרה כזה, מה שכמעט ואין אצל אחות כיום

האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),

אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.

אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).

יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח  עצמו, וידועות הבעיות שבזה.

חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)

יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז

והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?

אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש

אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים

הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.

והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?

לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח

שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)

עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.

לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.

המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).

אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.

וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).

מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.

מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.

לפחות המצות הרכות הטובות.

על מחבת שמיועדת לפסח, עם קמח למצות

אור ישראל - נא - (page 137 of 257)

דינים נוספים במצות - פניני הלכה

ולעומת זאת

מצות רכות לאשכנזים - הרב אבינר

מתישהו במאתיים שנה האחרונות התחילו עם זה כי זה היה רעיון טוב (לוגיסטית ומבחינת טעם). יכול להיות שאם היה מקפיא לא היו ממציאים את זה, אבל עכשיו שהמציאו ויש לזה כנראה גם יתרונות הלכתיים, אפשר להתלבט האם זה בגדר מנהג

כמו כן אשכנז ראשי תיבות 'אין שאלות ככה נוהגים זהו'

והשאלה אם מצות רכות קפואות טעימות בחולהמועד

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.