עוצרת באמצע הנסיעה ליד התחנה, איתות אדום, שניי חיצים, הלו, תיזהרו, אני פה.
פה עם כל כולי.
בתקופה האחרונה אני עם כל כולי.
זה התחיל מהעמוד שהתחלתי ללמוד. פעם ראשונה הרגשתי שסוף סוף אני חברה של הגוף שלי ואני עובדת איתו ביחד להצליח לטפס עד למעלה ופשוט לא נגדו.
אני כל כולי ברצון להביא את עצמי, לאהבה, לבית, לעבודה, לתלתלים שלי שמסתדרים לי איכשהו בבוקר.
היום בשמן פתאום הבנתי שזה תהליך וזה בסדר, צריך להיות בתוכו. בעצם, אני רוצה להיות בתוכו.
הבנתי עם השמן משהו לחיים.
לקח לי זמן להתחבר לשחור וללבן שמתקשקשים לי על הקנבס בלי יכולת להחליט לאן זה מוביל.
בשיעורים הראשונים שלי התעצבנתי מתסכול, רציתי לזרוק את הקנבס לפח, לארוז את המכחולים ולחזור הבייתה.
אבל שוב הגעתי ושוב ושוב והיום הבנתי שזה פשוט תהליך שלא נגמר ואיזה כיף. כי זה לא נגמר וזה לא סופי אז זה לא חייב להיות מושלם. זה לא נגמר וזה לא סופי אז מותר לי לטעות ולהשקיע בכתם שחור ואז לשים על זה לבן ואז שוב שחור.
נשבר לי הלב מאוד בזמן האחרון ואני לא תמיד מאמינה. בעצם, אני כן פשוט זה לא תמיד גלוי. אתמול קלטתי איך ביומיים אפשר להתהפך במאה שמונים מעלות מתוך הבנה שאני בתהליך ומסע אחד ארוך ומותר לי פשוט להיות בו ולתת לתווים הכי דקים בתוכי והכי עבים וגסים בתוכי להתנגן.
אני בשלום עם עצמי. אני יודעת.
למרות הכל ואולי בגלל הכל, אני כל כך בשלום עם עצמי.
אני נושמת ומזמינה לעצמי שמלות למרות שאני לא במשקל הרצוי שאליו אני שואפת להגיע. אני מזדקפת, הולכת בחיוך כי מגיע לי, כי אני באמת כל כך יפה. אני מאטה את הקצב בעליה ובירידה כדי שלא יהיה לי חזק מידי. הלב שלי כבר מספיק.
אני נושמת. אני פשוט נושמת ועוצמת עיניים ובשקט.
יש בי רצון ותפילה עמוקה להמשיך את השקט הזה.
בנקודה הזאת קורים דברים גדולים.
