תהילה לדוד – סיפור של שיבה
כולם חשבו שתהילה ודוד זה לנצח. זה היה פשוט כל כך, ברור כל כך, כמעט כתוב על לוח לבנו כמו פסוק –
"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".
הם היו יחד בבית, שותקים בהרמוניה, מבשלים, מצחיקים זה את זו. והיה בהם משהו שגם בחוץ הקרין חום.
כל מי שראה אותם יחד באירועים, ברחוב, בחתונות של אחרים, חש איך "חצרותיו בתהלה" – החוץ שלהם היה שיר.
לא הייתה שום סיבה לחשוב שזה לא יחזיק מעמד.
והנה, יום אחד – נפרדו.
בהתחלה זה היה הלם. תהילה בלי דוד? דוד בלי תהילה? כאילו פתאום מישהו מחק פסוק מספר תהילים.
אבל לאט לאט התחלנו לעכל. אולי תהילה יכולה להתאים למישהו אחר? היא כל כך מיוחדת, אולי היא לא רק של דוד.
כמו שכתוב – "תהילה לכל חסידיו". אולי לא נועדה להישאר באהבה אחת.
אבל הזמן עבר. תהילה ניסתה עוד קשר. ועוד אחד. וכל פעם, מחדש, זה לא עבד.
ולא רק היא – גם דוד לא ממש המשיך. הוא השקיע את כולו, דווקא בחסידיו, בעשייה, בלתת.
כמו שנאמר: "לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו – הללויה!"
והתחלנו לחשוב שאולי, אם לא תהילה, אולי הדר תתאים לכל חסידיו.
אבל תהילה... היא לא "הדר". היא אחרת.
חיכינו שתהילה תחזור לדוד. קיווינו. אמרנו: הנה, עוד רגע, עוד יום. אבל שום דבר לא התקדם.
היא נשארה רחוקה, בלתי ניתנת להבנה. כאילו יש לה סוד שאי אפשר לגלות.
"נורא תהילות" — לחשנו. יש דברים שלא נבין אף פעם.
לא ידענו. אולי היא שייכת רק למעלה. אולי רק אלוקים יודע מה קורה בלבה.
"תהילות לאל עליון" — אמרנו, ושתקנו.
אבל אז, פתאום, אחרי שהכול כבר נראה אבוד —
אחרי התחנון, הדמעות, הספקות, הבדידות —
קרה הבלתי ייאמן:
תהילה חזרה לדוד.
ושוב שמענו את המנגינה הישנה חוזרת אל עצמה, כמו תפילה שלעולם לא תשכח:
"תהילה לדוד".
וכולם חייכו, ובלב פנימה אמרנו: אמן.
רוצה שאכין גרסה קצרה או בסגנון שירי?
