השוק היה עמוס כרגיל, מלא בבליל ריחות שונים. לא אהבתי את השוק, אבל אני זקוק לאוכל בסופו של דבר.
"הנביא, הנביא!!!" קרא מישהו. הסתובבתי. מי קורא לי? חיפשתי אותו במבטי.
"כאן, הנביא, כאן!" צהל אליי ילד משהבחין שאני מחפש אותו. הוא עמד ליד האיטליז ונופף לי בידו. חייכתי.
"כן בני?" שאלתי וניגשתי אליו. הילד היה כבן עשר, והוא הצביע לתוך האיטליז. "אבא מפחד לשחוט את הפר", הסביר הילד. "הוא לא יודע אם יהיה טריפה, והוא חושב אולי למכור אותו וזהו".
הבטתי בילד בחוסר הבנה. הוא הביט בי בחזרה בהתרגשות. "הנביא, אתה יכול לנבא לו אם הפר יהיה טריפה או לא!!"
נאנחתי. "לא ככה הדברים עובדים בני. אני מצטער מאד". פניו חפו. באותו רגע יצא הקצב מהאיטליז, גבר גדול בעל זקן מדובלל ומוכתם בדם. "אחשתסאר!!" קרא הקצב. "אני כאן אבא", ענה הילד, ונחפז עם אביו פנימה. הבטתי אחריהם מהורהר. 'אחשתסאר'? מה לבן שבט דן ולשם בבלי זה? אך אין פנאי לעסוק בכך כעת. ניגשתי לאחד מסוחרי הקיטנית ושילמתי לו עבור קב אורז. לאחר מחשבה רכשתי גם שקיק מלח ושני קבין קמח שעורים.
התחלתי ללכת חזרה הבייתה, ואז... זה קרה. הרגשתי את זה בא. צמרמורת מוכרת חלפה בגבי. כשלתי על ברכיי, השק שאחזתי נשמט ממני. יראת אלהים אחזה אותי, ונפלתי על פניי. כל איבריי החלו לרעוד ולהזדעזע. "בן אדם!" שמעתי את קולו של האל חודר לתודעתי. עשתונותיי אבדו סופית. רק מחשבתי נותרה צלולה להבין דברי האל. התנבאתי.
לכשעזבה אותי רוח האל מצאתי את עצמי שרוע על האדמה, לצידי השק שלי. אנשי השוק הביטו בי ביראת כבוד. "מה אמר אלהינו?" שאל אחד האנשים הנרגשים וסייע לי לקום.
"הפר", עניתי. "הפר יהיה טריפה".
