והנה הגעת,
כאילו לא בטוח שזה אתה,הרי כמה זמן אנחנו מכירים? כלום.
אבל מי שלא תהיה - טוב לי איתך, ואתה מבין אותי, ואני רוצה להבין אותך.
אני צריכה להפתח, אבל מפחדת להרוס, להשחית את הרצון שאני רואה לך בעיניים.
אני לא מפחדת שזה ייגמר, מקשרים כאלה אני עוברת הלאה בקלות; אני מפחדת להפתח ואז זה ייגמר.
בחיים לא הייתי צריכה להיות באמת, ואולי זאת הבעיה, שתמיד הייתי היציבה בכל קשר מכל סוג,
ואני באמת באמת כזו! יציבה, חמה, בטוחה, צחקנית, אבל לא רק.
מפחדת בעצמי לגלות שכל היציבות שלי היא הצגה, למרות שאני יודעת שהיא לא, כבר שנים שהיא לא.
לא חושבת שאי פעם ראיתי עתיד פוטנציאלי כזה לקשר,
ואני יודעת שלא משנה אם מחר נחתוך: הדבר הנכון לעשות - אפילו רק בשבילי אם לא גם בשבילך, יהיה להפתח.
צריכה להתמודד עם הרגעים שהמבט שלך מרגיש לי מסנוור כמו השמש, עם רגעי הכנות השקטים שלנו שכל מה שאני שאני רוצה זה לברוח רחוק.
אני יכולה גם ללמוד ליהנות ולהודות על זה שיש מולי משהו שכנה איתי, שפתוח ומעריך אותי, ושאני מעריכה אותו, מעריכה מאוד.
וכל המחשבות האלה, לשום מה? לאן זה יוביל? לאלוקים פתרונים, אבל אני יודעת שיש לי פה הזדמנות ללמוד ולצמוח.
הזדמנות להכיר בן אדם מדהים, גם אם לא יהיה שלי .
אני כנראה אמחק את זה עוד מעט, אבל לעכשיו - פרקתי.
