מגיעה לתובנה הזאת אחרי שניתחתי כמה קשרים וניסיתי להבין מה היה קשה לי בהם,
למה עוד לפני השיקולים אם להמשיך בקשר או לא, ועוד לפני המחשבות, השכל והרגש, משהו במפגש עצמו לא "זורם" לי, לא מרגישה שאני מספיק מחוברת לשיחה עם האדם שמולי.
אני אדם ישר, אבל אני לא כנה-
גיליתי שיש איזו בובה כזאת שאני מדובבת, דרכה אני מדברת, דרכה אני עונה, היא אומרת בדיוק את מה שאני חושבת, והיא גם לפעמים מקבלת ממני אישור לומר מה אני מרגישה, אבל היא לא אני, היא רק מקבלת הוראות מלמעלה.
יוצא שהאדם שמולי לא מדבר איתי, ולא מקבל משהו טבעי, ולכן גם אני בעצמי לא מתחברת, כי אני לא שם.
הבובה הזאת, או המסכה, או איך שלא נקרא לה לא יכולה לשקף את עצמי האמיתית, למרות שהיא נראית בדיוק כמוני, אבל מה לעשות היא לא אני.
כשניסיתי לחשוב על זה עוד קצת, גיליתי שזה לא רק עם בחורים בפגישה, זה כמעט עם כל הסובבים שלי,
יש אותי, ויש את המסכה, ושוב- המסכה לא מתיימרת לשקר או להעמיד פנים שאני מישהו אחר, אבל מונעת ממני להתבטא באופן פשוט וטבעי.
הקשרים הכי טובים שיש לי עם אנשים, שבהם אני מצליחה להביא את עצמי האמיתית, הם מאחורי מקלדת,
ברגע שההתבטאות כוללת דיבור, הבעות פנים, ומפגש פרונטלי אני פשוט לא מצליחה, משהו מבפנים מתכווץ גורם להכל להיות מלאכותי, מלאכותי שנראה טבעי.
ניסיתי, באמת שניסיתי להיות אני, הרי ממה יש לי לפחד?
בסוף אני לא מסתירה משהו, וחושבת שיש לי פנימיות שבעומק היא טובה, כמו כל אדם.
אבל יש פחד לא מוסבר שלא מאפשר לי לחיות בפשטות הזאת.
עצות?
