"ארץ אל תכסי דמם" אני קורא את ההודעה הלקונית, על עוד נרצחים, אם ובנה שעתה נולד.
בדמעה חנוקה אני ממשיך לצעוד לכיוון המוצב שבמקרה או לא נמצא ליד הנובה.
"פה האדמה החלימה" אני מציין לעצמי וממשיך לצעוד קדימה, האדמה טבעה להחלים, היא לא זוכרת.
המקסימום שהיא עושה זה לאגור ולקבור. אבל פני השטח ישתנו, הם לא יזכרו את מה שקרה פה לפני שנה וחצי.
לא, זהו טבעו של האדם לזכור, לא האדמה, אות אחת עושה את ההבדל, אותה אות שמשנה "אברם" ל"אברהם".
ומי יודע אולי לכך התכוון המשורר בשעת היצירה? אולי אותה מתת שנתן לאברהם נלקחה במכוון מן האדם? אולי לא טוב האדם מן האדמה?
אולי הסיבה למחיקת שמו מהיצירה שקיבלה את צלמו היא שאדמה נשרפת, נכבשת וסופגת חתכים. מסרקות של ברזל יהפכו בה בכל עת וכולה מלאה צלקות.
עדיין, למרות כל זאת ירקות היא תצמיח, ולעצים תיתן כוח ואפילו סתם דברים ירוקים ויפים כמו דשא ופרחים היא תפריח.
ואילו האדם "נזר הבריאה" לכאורה, לא רק שהוא המצלק העיקרי לבריאה, הורג, שורף ומנתץ כל דבר בהישג ידו.
גם על אחיו בני האנוש לא חומל, במידה ונפגע ממך לא תקבל ממנו מאכל או משקה, בטח שלא פרח לאושש לב בוכה.
אז איך הוא עדיין נזר הבריאה? איך בו בחר הבורא להיות צלמו בעולם?
הסיבה פשוטה האדם זוכר.
הוא לומד ומתקדם, הוא שואף להשתפר. האדם הוא תמצית זיכרונותיו ואילו האדמה היא רק תמצית הווייתה העכשווית.
אני חושב שאיוב לא באמת ביקש שהארץ לא תכסה דמו, אני חושב שהוא התפלל אל היחידים היכולים ליצור שינוי, "האדמ-ה". האדם ואלוקים.