רוצה לשמוע סיפור, ריבונו של עולם?
תא שמע, סיפור על חבר שתם ולא נשלם.
זכרתי אותו צוחק, זכרתי אותו טהור.
לא ראיתי אותו שנים, יום אתמול כי יעבור.
חשבתי עליו, בימים האחרונים.
הסטטוסים שלו הזכירו לי את שהשכיחו השנים.
דיברנו בפלאפון, לפני כמה חודשים.
שיחה קצרה, שלום בין שני קשישים,
לא העלנו זכרונות, רק כמה מילים.
אבל הסתכלתי בסטטוסים שלו, לפני כמה ימים.
ונזכרתי בו. וחשבתי. אולי כדאי להיפגש.
להתעדכן, לדבר, סתם לקשקש.
ואתה יודע מה קרה, אדון עולם?
יש לך ניחוש, האל הגדול מכולם?
שכבתי בערסל, הסתכלתי בסטטוסים.
וראיתי מודעת אבל. ככה, בלי נימוסים.
ברור שזה טעות. אולי זה מישהו אחר.
לא יכול להיות פשוט, שזה אותו חבר.
אבל זה כן היה. הילד המתוק והטהור,
הנער שזכרתי צוחק, מלא אור.
המחשבה שלי לעולם לא תתממש.
לעולם לא נוכל יותר להיפגש.
חיפשתי אותו בלוויה. הוא הרי חייב להיות כאן.
כל שמן שראיתי דימיתי שהוא חי, מחייך באור איתן.
לא יכול להיות שהוא לא יבוא. הוא חייב להופיע.
אם נחכה רק רגע הוא בטח יגיע.
אבל אתה יודע מה, ריבונו של עולם?
הוא לא. אפילו לשניה אחת הוא לא קם.
הוא שכב שם, אבי אבות הטומאה.
נתן לכולם להספיד אותו. להיפרד. לדמוע.
לשיר במעגל גדול שירי כיסוף ונשמה.
וגם לצעוק. כולם ביחד, צעקה אחת גדולה ואיומה.
כולם יחד זעקו. לא סתם צעקה.
זו, ריבונו של עולם, הייתה אזעקה.
צופרים חיים השמיעו קולם ביחד.
בקול, בכאב, כאיש אחד בלב אחד.
וכשכולם סיימו לצעוק, אחד המשיך לצרוח.
שאגה נוראית. שאגת אריה פצוע שלא נותר בו כוח.
שאגה של למה. צרחה של די כבר. של עד מתי.
הוא שאג, ולא נותר בו כוח. כי אי אפשר יותר. די.
וקרס על האדמה. חפן את ראשו בין ידיו. ובכה.
הוא ביטא את מה שהרגשנו. בלי מילים, בצרחה.
ודוד שכב שם, אבי אבות הטומאה.
החברא קדישא נהיו לאבות הטומאה.
הנוגעים ברכב הפכו לראשונים לטומאה.
מי שנגעו בהם היו שניים לטומאה.
הכל כל כך מהר. בלי רגע לעצור, להתכונן.
אתמול הוא מת, היום נקבר, אין זמן, אין.
סוף הסיפור, ריבונו של עולם.
לקחת ילד טהור. למה?! למה שפכת הדם?!