הרי לצבא לא מספיק אכפת מהדתיות של החרדים, והחרדים מצידם לא אומרים- "אנחנו דורשים להשתתף במלחמת מצווה ולתת את חלקנו. ואנחנו אלו שנדאג לפיקוח על התנאים שלנו".
אז אנחנו (הציבור הדת"ל על שלל גווניו), צריכים להתנהל בראש גדול כדי להשיג את המטרה.
קודם כל, צריך להיות חשוב לנו לא פחות מאשר להם, שהמסלול שלהם בצבא יהיה כשר בלי שום בעיות. שלא יהיה פתח לקלקול בצבא. אם הם לא רוצים להתערבב בכלל עם חילונים בצבא, בניגוד אלינו, זו זכותם ואין בזה פסול.
דבר שני, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חייבים את החרדים איתנו כדי לתקן את המדינה, להפוך אותה ליותר יהודית וימנית (נכון שהחרדים לא באמת ימנים, אבל הם לא אנטי ימין).
אין לנו שום סיכוי לנצח את השמאל הקיצוני ששולט פה, בלי שיהיה לנו מספיק כח.
נכון שהחרדים לא ייזמו מעצמם הקמת מסלול שיספק אותם, אבל אם נדאג שיהיה מסלול כזה, בלי שום בעיות, והם יראו שזה אמין, כבר לא יהיה להם סיבה/תירוץ לא להתגייס.
החרדים לא מאמינים שהמדינה באמת רוצה לשמור עליהם איך שהם מבחינה דתית, וזו נקודת האמת של ההשקפה החרדית ועליה יושבים כל הדברים הלא טובים שיש שם- זה שהם לא מחוברים מספיק לעמ"י, זה שהם מערבבים בין אי הסכמה עם המדינה החילונית לבין שותפות ודרך ארץ בסיסית איפה שצריך (צבא, מיסים), וזה שהם תומכים במפלגה המושחתת ומחללת שם השמיים ש"ס, בין מאונס בין מרצון.
עכשיו נקרתה לנו הזדמנות אמיתית לשינוי, וצריך להיות בוגרים וחכמים. לא להתלהם (למרות שזה באמת מרתיח לשמוע אמירות של חלק מהרבנים החרדים וחלק מהפוליטיקאים החרדים) אלא לפעול בצורה נכונה ומקרבת כי זה גם אינטרס שלנו, דתית ולאומית. אגב, הראשון לציון החדש, בשונה מאחיו, הוא לא אדם מגזרי במהותו וגם הרבה יותר ממלכתי ומכבד.
דבר ראשון- שאנחנו אלו שנדאג שמה שהצבא מבטיח לחרדים אכן מתקיים. שהחרדים גם יראו שאכפת לנו מזה ושאנחנו מבינים את החששות שלהם.
דבר שני- להבין שזה גם צורך שלנו שתהיה כמות מסויימת של אנשים שתורתם אומנותם. לא לבטל את העקרון הנכון בגלל שהחרדים די המאיסו את העניין בגלל שהקצינו אותו לגמרי.
אני גם קצת מרגיש בנטיה הראשונית שצריך לנקוט במידת הדין וכפיה. לא רוצים להשתתף בצבא- לא תקבלו כלום. רוצים תקציבים- תדאגו בעצמכם להתגייס ותדאגו עם הצבא לתנאים שאתם צריכים.
אבל מעשית- אולי זה יעבוד ואולי לא. אולי זה לא יעבוד ואנחנו אלו שנפסיד מזה כי לחרדים לא אכפת לשבת עם השמאל ששונא את ביבי יותר מאשר את החרדים. וגם אם זה כן יעבוד- עדיין תיווצר מתיחות מיותרת בינינו לבין החרדים במקום שנעבוד יחד. וחבל, כי המטרה שלנו משותפת ורק הדרך שונה.
כמו שאנחנו ראש גדול במבט על חילונים ומדברים על הנקודה הפנימית היהודית שלהם שמתבטאת כך וכך, ככה צריך לפתח ראש גדול במבט על חרדים (שזה מצד אחד יותר קשה ומצד שני יותר קל). ובדיוק באותו אופן- מצד אחד להסתכל עליהם כתינוקות שנשבו להשקפה לא נכונה ומשם מגיעה ההתנהלות הצרה והקטנונית שלהם, ומצד שני לראות מה צריך ללמוד מהם ולמה ה' גלגל שבזמן חזרתנו ארצה תתפתח מאוד התופעה של חרדיות מנותקת מהחומר (שזה הפוך מהמהות של א"י). צריך ללמוד את זה ולהעמיק בזה. תורנית, הסטורית, פסיכולוגית. כמו שהרב ניתח חילונות, ככה לנתח חרדיות.
אבל כדי להצליח, ופה לדעתי יש לנו חסימה נפשית רגשית- אנחנו צריכים להעריך מספיק את עצמנו ואת התורה שלנו, ולהבין שאנחנו מסתכלים מבחינה דתית על החרדים לא מלמטה אלא מלמעלה (לא בקטע של גאווה אלא של ענווה אמיתית). הרי ראינו את העוצמה האמונית שלנו מתחילת המלחמה, את מסירות הנפש, את החיבור לעמ"י ולא"י, את ההתמדה בתורה גם בשדה הקרב. ראינו גם שיש לנו ת"ח גדולים. ראינו איך הרבה מגדולי הדור החרדים חיים בקטנות יחסית לרבנים (אפילו הפשוטים) שלנו. רק מתוך הרגשה של גדלות, אפשר לבוא עם הראש הגדול והחמלה שנצרכים כדי לתקן את המצב. אם נהיה בתודעה הזו, גם לא נתרגש מכל מיני אמירות חריפות מאוד של רבנים נגדנו, כי נבין שאמנם הם גדולים בתורה, אבל מבחינה אמונית והשקפתית הם לא גדולים ולא מבינים אז אין מה להתרגש מהם.
כמו שכתבתי והדגמתי פה הרבה, מרוב הרבנים החרדים אין לי יותר מדי ציפיות כי הם באמת נטועים בהשקפה שלהם ובטוחים שהיא נכונה וחלקם מרשים לעצמם להגיד דברים הזויים.
אבל ל"עמך" החרדי יש חוש בריא ממה שאני רואה, והדרך לשינוי תעבור דרכו. רק שאם נלחם בחרדים הם ירגישו שנלחמים גם בהם, וככה כנראה נפסיד גם את אלו שנטיית הלב שלהם היא כן להסכים איתנו. אחרי העם, יבואו גם הרבנים כי הם יראו שהשינוי שהציבור דורש הוא פנימי ואמיתי ויראו שהמציאות בשטח היא שבאמת הצבא מקיים את הבטחותיו.
אני מכיר כמה חרדים רציניים, חלקם מבית וחלקם מתחרדים, שאומרים לי שצריך להתגייס (ולא רק מי שלא לומד), אבל אי אפשר לסמוך על הצבא שהם יתנו את התנאים המתאימים ויעמדו בהם.
ברור לכל מי שלומד בלי משוא פנים שההשקפה החרדית לא מבוססת על פרשנות נכונה של המקורות, אלא כל ההשקפה היא רק כדי למצוא הצדקה הלכתית ומחשבתית לדרך שלהם, שהשורש שלה זה החשש להתקלקל מבחינה דתית כדלעיל. לכן הפתרון הוא פחות בדיונים תורניים, אלא ביצירת מציאות מתאימה שתמנע את החשש הלגיטימי שלהם (ואז לבוא עם הטיעונים התורניים).
נכון שהצביעות מעצבנת- גיוס אסור אבל ליהנות מכספי המדינה החילונית מותר? אבל כשיורדים לשורש אפשר להסתכל על זה אחרת- זה ממחיש את זה שאין באמת השקפה חרדית (רק אצל המיעוט של המיעוט), אלא הכל פרגמטי ונובע המרצון להיבדל. וממילא- הפתרון זה ליצור להם מקומות סטריליים משלהם (גם בכלכלה) ולקנות את האמון שלהם. נכון שיש כאלו שפשוט נהנים לנצל ולקבל כסף ולא אכפת להם בכלל, אבל רובם לא כאלה. יש כאלו שאכפת להם יותר וכאלו שאכפת להם פחות, אבל לרובם המוחלט יש אכפתיות, רק צריך להעצים אותה ולהוציא אותה לפועל מבחינה מעשית.
אם נניח באופן תאורטי שכל החרדים עוזבים את המדינה, יש לנו סיכוי מול השמאל החילוני? לא. יהיה לנו קל דמוגרפית מול ערביי ישראל? לא.
לנו ברור שהחרדים טועים ושההשקפה שלהם לא נכונה, אבל צריך להיכנס לראש החרדי שבאמת מאמין בדרך שלו ולהפנים עד כמה שינוי הדרך הוא קשה (כמו שלהרבה שמאלנים מהעוטף קשה להתפכח מההשקפה שלהם למרות מה שעברו). אנחנו צריכים להיות אלו שתומכים ועוזרים להם עם השינוי ולא אלו שנלחמים בהם.
אז לסיכום, נכון שזה מאוד מעצבן שלמרות מה שקרה החרדים לא קמים ואומרים "אנחנו רוצים להיות שותפים, רק תכבדו את התנאים שלנו", אבל נקודת הבחירה שלנו היא האם להיות חכם או צודק. להבין מה הצעדים הכי חכמים כדי גם לפתור את הבעיה וגם לגרום לציבור החרדי להתחבר אלינו יותר. לקחנו על עצמנו הרבה משימות קשות במגוון תחומים ועמדנו בהם, צריך גם לקחת את המשימה הזאת. אם נצליח, גם נרוויח שנקטין מאוד את ההתנגדות שיש להרבה מעמ"י נגד היהדות, כי יש הרבה שמתנגדים רק כתוצאה מההתנהלות החרדית ולא מסיבות עקרוניות.
זו דעתי, ואם אני צודק, אז זה רק עניין של רצון. אם נרצה אז נצליח, כמו בתחומים אחרים שרצינו והצלחנו. באהבה ובאמונה.
