שאמרו חז"ל שדוד צאצא מכלב דרך האמהות, שנאמר עליו "בן איש אפרתי" ואשת כלב (בן חצרון) היתה אפרת בדברי הימים.
כי הרי גם זרעם של שאר ישראל יוריש את הארץ
פורום בית המדרש
בהנהלת: אריק מהדרום
האם "וזרעו יורישנה" על כלב בן יפונה מתייחס לדוד?קעלעברימבאר
דוד כבש את חברון?טיפות של אור
(לעצם השאלה - הרבה פרשנים פירשו 'וזרעו יורישנה' = 'ולזרעו יורישנה'. כלומר שהוא יוריש את הנחלה בעצמו לבניו, בניגוד לשאר הדור. או שזו הדגשה שהנחלה תהיה לזרעו לעולמים, כמו שכלב אומר בספר יהושע: 'וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם')
אבל תחבירית זרעו יורישנה זה לא לזרעו יורישנהקעלעברימבאר
נכון שמשמע מהפסוק את נתינת חברון לכלב, אבל כתוב "הארץ אשר בא שמה" שזה כל הארץ.
דוד כבש עד לבוא חמת ויותר.
עצם זה שהתורה בחרה בניסוח כזה, מראה שכנראה יש פה רמז עבה לדוד, חוץ מהפשט שזה חברון לכלב.
עוד סיוע לזהקעלעברימבאראחרונה
זה שהכתוב בשמואל מדגיש שנבל הכרמלי כליבי (מצאצאי כלב בן יפונה/בן חצרון שזה משמע אותה משפחה בדברי הימים). ואולי משמע שדוד רצה להרגו כי נבל מרד במלכות דוד ותבע לעצמו את המלוכה (ויעש משתה כמשתה המלך, אם לא השארתי לנבל משתין בקיר). אולי זה כי טען שצאצא של כלב מהאבא הוא יהיה המלך, לאור לא יסור שבט מיהודה?
בעקבות שרשור בלנ"ואריק מהדרום
האם אתם חושבים שתראו את בית המקדש בעיניכם?
מה שיהיה יהיהטיפות של אוראחרונה
לפני חמישים שנה הרב צבי יהודה חשב שאולי דורות צריכים לעבור עד שזה יקרה
רמת מבחני הרבנותצע
בע"ה.
מעניין אותי ממש מה דעתכם בנושא..
מבחני רבנות לנשים? מה בכלל המבחנים האלה בודקים | ערוץ 7
האמת הכותרת קצת מטעה כי הדיון שרציתי לפתוח אינו על מבחני רבנות לנשים.. אלא על הביקורת של הרב על המבחנים במתכונתם הנוכחית, וכן על הרף שהציב..
אתם מזדהים עם דבריו? או שלדעתכם הרף שהציב גבוה מידי? כמה ניגשים כיום למבחנים וכמה לדעתכם ייגשו אליהם אם ייושמו הקריטריונים שהרב כתב עליהם..?
מצטט את עיקר דבריו שרציתי שתגיבו עליהם: [אפשר כמובן להכנס לכתבה/לקישור..]
הדרך לפתרון
אם מסורת־הרבנות יקרה לנו, צריך לבנות מערך אחר, שישקף באמת את השתלשלות השמועה מדור לדור, את הגדלות התורנית האמתית של המוסמכים, ויסנן את מי שמתיימר לקבל תעודת סמיכה על ידי מבחן זיכרון.
המערך צריך להיות מושתת על שלושה עוגנים:
א. שנים רבות של לימוד בישיבה, סדרים מלאים ברצף וברצינות, מתוך עמל ויגיעה. דבר זה יכול לקבל מענה חלקי, על ידי מבחנים בסוגיות הש"ס, עם ראשונים ואחרונים. המבחן צריך לכלול יכולת הבנה וניתוח המקורות, גם כאלה שמן הסתם הלומדים לא נפגשו איתם קודם, כך שרק מי שעמל שנים רבות בלימוד עיוני יוכל להצליח לעבור.
ב. המלצות מרבנים, שמכירים את התלמיד וליוו אותו במשך השנים, עם תיאור מדויק כמה זמן הוא למד במוסדותיהם, ומה טיב ההיכרות שיש ביניהם. ההמלצות חייבות לציין גם את דמותו הרוחנית של התלמיד, ההשקעה והיגיעה שלו בתורה, והתאמתו להיות רב בישראל. לעניות דעתי צריך להיות גם מאמר תורני משמעותי שכתב התלמיד, והרב המלווה מעיד שהתלמיד כתב אותו בכוחות עצמו, והוא משקף נאמנה את יכולותיו.
ג. בנוסף לבחינה בכתב על החומר הנלמד (אפשר גם להציע כלים אחרים להוכיח שליטה בחומר, כגון כתיבת ספר בנושא הבחינה), יש להוסיף מספר מבחנים משמעותיים בעל פה, על ידי מספר רבנים, שעניינם התרשמות בלתי אמצעית ביכולת שיקול הדעת של הלומד בסוגיות הלכתיות, וכן התרשמות כללית משיעור הקומה הרוחני והתורני שלו.
אנשים ונשים לא צריכים ללמוד מקצוע שלא יוכלו לעבודאריק מהדרום
בו.
שמעתי שבדורות עברו, כלומר נניח לפני מאתיים שנה,טיפות של אור
כדי להסמך לרבנות פשוט למדו שולחן ערוך ושך על איסור והיתר. ואז נבחנו בעל פה, כמובן
(עד לפני כמה עשרות שנים המבחן עדיין היה בעל פה, וכלל רק את איסור והיתר. אבל כן למדו כבר גמרא טור בית יוסף שולחן ערוך טז שך פתחי תשובה)
כשהסמיכה היתה בעל פה, על פי רוב רב סמך את תלמידיוהסטוריאחרונה
שהכיר אותם משנות לימוד ארוכות. גם אם הגיעו למישהו, הוא היה בוחן את העומד מולו, על פי רוב חיכו שתגיע 'שאלה' שהיתה מגיעה לרב כל הזמן כשאנשים שחטו בעצמם ואז הנבחן היה צריך לענות.
האמת, התנאים הללו היו עד לפני כמה שניםהסטורי
היה אפשר להתחיל להיבחן במבחני הרבנות, רק אחרי לפחות 6 שנים בישיבה מעל גיל 18. כשהתחלתי את המבחנים, הייתי צריך להביא אישור על כך. כמו כן היה צריך להביא אישור מראש הישיבה/הכולל שהאדם מתאים.
האמת שגם היום, לפחות בשלבים מסויימים צריך להביא המלצה, אבל איני יודע מי בודק אותה.
(היתה גם וועדת חריגים לצעירים שרצו להבחן, באיזה שהוא שלב פשוט אפשרו לכולם...)
מישהו יכול להסביר בבקשהדורין השמיני
מה הולך בפרק הזה עם היחוס של אהליבמה ענה וצבעון
וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃
עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת־אׇהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת־עֲנָ֔ה בַּת־צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי׃
וְאֶת־בָּשְׂמַ֥ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת׃
וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת־אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת־רְעוּאֵֽל׃
וְאׇהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת־[יְע֥וּשׁ] (יעיש) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ־ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כׇּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כׇּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כׇּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃
כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם׃
וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃
וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר׃
אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי־עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן־עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן־בָּשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וַיִּהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז׃
וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אׇהֳלִיבָמָ֧ה בַת־עֲנָ֛ה בַּת־צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת־[יְע֥וּשׁ] (יעיש) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹֽרַח׃
אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי־עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז׃
אַלּֽוּף־קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה׃
וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֙חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אׇהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אׇהֳלִֽיבָמָ֛ה בַּת־עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
אֵ֧לֶּה בְנֵי־עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ {ס}
אֵ֤לֶּה בְנֵֽי־שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַעֲנָֽה׃
וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃
וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע׃
וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם׃
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאׇהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה׃
וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן׃
אֵ֖לֶּה בְּנֵי־אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַעֲוָ֖ן וַעֲקָֽן׃
אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַאֲרָֽן׃
אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה׃
אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י לְאַלֻּפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר׃ {פ}
וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלׇךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה׃
וַיָּ֖מׇת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבׇּצְרָֽה׃
וַיָּ֖מׇת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי׃
וַיָּ֖מׇת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית׃
וַיָּ֖מׇת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה׃
וַיָּ֖מׇת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר׃
וַיָּ֖מׇת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן־עַכְבּֽוֹר׃
וַיָּ֘מׇת֮ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן־עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת־מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב׃
וְ֠אֵ֠לֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַֽלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת׃
אַלּ֧וּף אׇהֳלִיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן׃
אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר׃
אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה ׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם׃ {פ}
או שהיו שני ענה ושני דישון ושתי אהליבמהטיפות של אור
(כשהאחרונים נקראו על שם קרוביהם הראשונים), או שהיה שם הרבה גילויי עריות בסיפור (ולפעמים הכתוב מתייחס לאב הביולוגי ולפעמים לא)
הרמבן מביא את שתי האפשרויות, וכותב על האפשרות השניה: "וזה מדרשם של דורשי חומרות כמו שמוזכר במסכת פסחים, ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל"
יש הרבה מחלוקות אבל אף מחלוקת לא ממש הבנתידורין השמיני
חזל אומרים שהיו שמה גלויי עריות ומפרשים אחרים אומרים שהיו שני ענה ויש עוד דעות אבל זה עדיין לא ממש מסתדר
תסביר יותר? (מה לא מסתדר)טיפות של אור
הרשי הזהדורין השמיני
הוא ענה. הָאָמוּר לְמַעְלָה שֶׁהוּא אָחִיו שֶׁל צִבְעוֹן וְכָאן הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד אֶת עֲנָה:
והרשי הזה
בת ענה בת צבעון. אִם בַּת עֲנָה לֹא בַּת צִבְעוֹן? עֲנָה בְּנוֹ שֶׁל צִבְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת עֲנָה, וְיָצְאָה אָהֳלִיבָמָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, וְהוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב שֶׁכֻּלָּן בְּנֵי מַמְזֵרוּת הָיוּ:
אוקיי, זה לפי הדעה שהיה ענה אחדטיפות של אוראחרונה
פעם כתוב שהוא אח של צבעון, ופעם בן שלו. ובהמשך כתוב שאהליבמה היא בת ענה בת צבעון
לכן רשי מסביר שצבעון בא על אימו, ולכן ענה הוא גם אח שלו וגם בן שלו. ואחרי זה צבעון בא גם על אשת ענה, ואהליבמה נולדה מאחד מהם. והיא מיוחסת גם לאביה האמיתי וגם לאביה החורג. (או על פי תפיסה שאולי הייתה פעם, שאישה יכולה להוליד בן אחד שחצי מה'גנים' שלו באים מאיש אחד וחצי מה'גנים' שלו מאיש שני)
(ערכתי את ההודעה)
מי היה האבא של כלב בן יפונה?אוהב העם וא"י 3
לפי הדרש חצרון, כי יש את כלב בן חצרון בדברי הימים.קעלעברימבאר
לפי הפשט , בצלאל בן אורי בן חור בן כלב בן חצרון (בדברי הימים כצוב שחור הוא בן כלב בן חצרון) הוא נין של כלב בן חצרון.
אם הוא מזוהה עם כלב בן יפונה שהיה בן 40 בחטא המרגלים, אז יוצא שבצלאל חייב להיות פעוט ולכן לא הגיוני.
כוונת חזל שאותה מגמה רוחנית שהיתה אצל כלב בן חצרון היתה אצל כלב בן יפונה, שהוא ממשפחתו וכנראה מצאצאיו של כלב בן חצרון, משפחת הכליבים שגם נבל וכנראה אביגיל היו ממשפחה זו
והוא נקרא בו יפונה על...אוהב העם וא"י 3
.... שפינה עצמו מעצת המרגלים (מצודת דוד)
אי אפשר לפרש את דברי חז"ל כאן שלא כפשוטםעזריאל ברגראחרונה
כי הם עושים את חשבון השנים, ומתמודדים מול השאלה איך ייתכן שבצלאל היה כל כך צעיר וכו'.
לשון הרדק:טיפות של אור
וכלב בן חצרון - יש מרבותינו ז"ל שאמרו כי הוא כלב בן יפונה. ולמה נקרא שמו בן יפֻנה? שפנה מעצת מרגלים...
ולא יראה כן לפי פשטי הפסוקים. כי לפי פשטי הפסוקים נראה כי כלב זה היה מבני חצרֹן הראשונים, ואומר כי אחַר לקח (את) בת מכיר והוא בן ששים שנה. ואם כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי היה כלב בן יפנה, כשהוליד חצרון (את) כלב היה חצרון בן מאה ושבעים שנה. כי כלב אמר "בן ארבעים שנה אנכי בשלח אותי משה עבד ה'", וזה היה בשנה שניה שיצאו ממצרים, וחצרון היה מבאי מצרים.
ועוד, על הפסוק "עתניאל בן קנז אחי כלב":טיפות של אור
אמרו רבותינו ז"ל כי אחיו מאמו היה. כי כלב היה בן יפונה, ועתניאל בן קנז. ומה שאמר על כלב "הקנזי" - יִחש אותו לבעל אמו.
ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה, והיה שם אבי כלב 'יפונה' ו'קנז', כי הרבה נמצאים שני שמות לאדם אחד.
והנכון אצלי עוד, כי קנז היה ראש המשפחה, והתיחשו בני המשפחה אליו. ובאמרו הקנזי או בן קנז, הכל אחד. כי רחוק הוא ליחש האדם לבעל אמו, כי אפילו למשפחת האם לא מצאנו שיתיחש אדם, כי אם לבית אבֹתיו.
האם מותר או אסור לישא יותר מאישה אחת?גבר גבעות
בעקבות דיון תיאורטי בפורום אחר אשמח אם מישהו יוכל לעשות לי סדר לגבי הנושא בכלל והנושא היום.
א- האם יש דעה שאוסרת נישואים של גבר עם יותר מאישה אחת חוץ מחדר"ג?
ב- האם כולם קיבלו את חדר''ג?
ג- האם מי שמתיר היום לישא יותר מאישה אחת כמו הרב עובדיה בתשובה וכדו' נקרא קראי כי הוא לא ממשיך את שושלת התושב''ע?
תודה
אני חושב שמדובר בתרבות מחפיצהשלג דאשתקד
וכפי שכתבתי איפשהו בשרשור הזה, בזמנם אישה לא נשואה זה גזר דין מוות (זה בגדול הפואנטה של מגילת רות). אז בתרבות כזו ההחפצה היא חיונית.
למה התורה כתבה את סיפור בלעם ואתונו?קעלעברימבאר
למה זה רלוונטי לדורות?
אתה בטח מכיר את הפסוק "למען דעת צדקות ה'"מבקש אמונה
מיכה ו' ה'
avid;font-size:21.7px;">עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'
רשי:
"ומה ענה אותו בלעם בן בעור" - מה אזעום לא זעם ה' (במדבר כג) שלא כעסתי כל אותן הימים "מן השטים" - שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ.
זה הרי אחד מעשר זכירות שצריך לזכור בכל יום.
מיחא זה שהמלאך מתגלה אליו, אבל מהקעלעברימבאר
הטעם בכל סיפור האתון עם השלוש פעמים והדו שיח ביניהם וכו'? הצורה מקצרת במילים ולא תארה את מסעו של אברהם לעקידת יצחק למשל
אה. עכשיו הבנתי את השאלהמבקש אמונה
אמנם אין לי תשובה מוחלטת מחז"ל
אבל אני חושב שרעיונית זה בא ללמד מוסר כמה אדם שרוצה משהו (רע במקרה הזה) יכול להתעלם מסימני אזהרה - אפילו מעל הטבע כמו בעל חיים שמדבר איתו
יפהקעלעברימבאר
ההסבר המקובל לסיפור האתוןטיפות של אור
זה שה' רומז לבלעם שברצונו הוא גורם לאתון לדבר, וברצונו הוא יכול למנוע מבלעם לקלל (וגם לגרום לו לברך)
וכל הפרשה נועדה להראות שה' מעל המאגיה של קללות וכו
יפה. אבל מה העניין של הפירוט הרב שלקעלעברימבאר
התורה על 3 המקומות עם האתון והדו שיח בין הלעם לאתון, כשזוכרים שיש מאורעות שהתורה מקצרת בהן מאוד, ועוד כאן הסיפור לא עוסק בישראל אלא סך הכל באדם חיצוני שבא לקללם
הן א-ל שגיב בכחו מי כמוהו מורהטיפות של אור
'בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב'
באופן כללי נדמה לי שיש הרבה סיפורים בתנך בהם הקב"ה מעביר אנשים או נביאים סדרת חינוך (פרעה, אליהו, יונה)
(זו אולי לא תשובה מלאה או לגמרי מספקת, ובכל זאת זו נראית לי תשובה טובה)
מחילה אבל בלעם ידע שהוא הולך לברך...אוהב העם וא"י 3
...."וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא"
ואז בלילה השני השם אמר:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."
לפי פרשנות מקובלת,טיפות של אור
בלעם עדיין חשב שהוא יצליח לרמות את הקב"ה (וגם כשהוא התייאש בלק עדיין לא)
"ואך – על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואף על פי כן, 'וילך בלעם'. אמר, שמא אפתינו בדברים ויתרצה" (רשי)
אתה לא חושב...אוהב העם וא"י 3
...שצריך אומץ ובטחון בשם כדי להשמיע באוזני מלך מואב ושריו ארבע פעמים ברכות מופלאות במקום הקללות
שהם ציפו ממנו לקלל
זו שאלה יפה, והפרשנים הציעו כמה תשובותטיפות של אור
(למשל שה' הכריח את בלעם להשמיע לבלק; או שעד שבלעם התחיל לדבר הוא לא ידע מה הוא עומד לנבא)
אבל נשמע לי שיש לך פרשנות משלך לפרשה. תרצה לחלוק אותה בתגובה להודעה הראשונה או בשרשור חדש? 
תראה איך בלעם מדבר עם בלק....אוהב העם וא"י 3
...."וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר."
"וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר."
"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה."
"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר. וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים."
ממש קידוש השם. שלא לדבר על זה שהשם זיכהו להוציא מפיו ברכות מופלאות על עם ישראל .
זה עובדה פשוטה.
שאני אומר "אל נורא עלילה"...אוהב העם וא"י 3
אני מתכוון לזה:
מצד אחד : " וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."
מצד שני: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא,"
נשמע בפשט שמכיוון שבלעם היה נאמן לאמת והחכמה,קעלעברימבאר
אך הפנה עורף למוסר, ברגע שידע שמצד האמת אין בעם ישראל קללה אז היה חייב להודות על האמת, כי האמת והחכמה חשובה לבלעם , לא מצד צדקות אלא מצד דבקות בחכמה.
הרב שרקי השווה זאת לפילוסוף ניטשה, שמצד אחד היו לו דעות אנטישמיות מסויימות ומצד שני היה נאמן לאמת והיה חייב להודות שעם ישראל הוא העם הנפלא בעולם
ההוכחה שהוא נאמן לאמת, שהוא מתפאר שהוא יודע דעתקעלעברימבאר
עליון
אני לא חושב שלרמות, הרי בלעם היה חכם.קעלעברימבאר
בלעם חשב שיש חסרון מהותי בפנימיות עם ישראל, וכשיעלה על חסרון זה, במילא ימשיך דפע של פורענות בעולם הגשמי על עם ישראל. דומה לפילוסוף גאון המחפש חסרון מהותי בעם ישראל.
בסוף ה' מראה לו שבפנימיות עם ישראל אין שום חסרון כי האתוס של ישראל מבוסס רק על אלוקים, ואלוקים הוא מושלם "מה אקוב לא קבה אל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".
אין שום כוח טומאה הנובע מהטבע, בישראל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"
האם באמת אנו מושלמים בגשמיות ורוחניות?אוהב העם וא"י 3
לא אנחנו הפרטים, אלא האומה בכללותה, כי בסיסקעלעברימבאר
האתוס היחיד של האומה זה ה', ומכיוון שה' מטדלם אז גם האומה באתוס שלה מושלמת. כאשר מצד האתוס עצמו נאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" ומצד הופעת האתוס בחיי הכלל בעולם הזה, יש דורות שנאמר על האומה "כי זנתה אמם הובישה הורתם".
וכמו שאומר הרב קוק "אהבתינו את האומה לא תפריע לנו מלבקר את מומיה, אבל כשמסתכלים בפנימיותה, רואים שאין שם מום כלל אלא כולך יפה רעייתי ומום אין בך"
השם שופט אותנו כיחידים...אוהב העם וא"י 3
...ולכן שלמות נמדדת כך.
אתה באח מכיר את הסיפור על נוסע בספינה שרצה לקדוח חור בחדר שלו.
אז קודם, עם ישראל לא חטא עדקעלעברימבאר
בעל פעור ואז ה הרג את הרשעים, ואילו אתם הדבקים ב ה חיים כולכם היום.
חוץ מזה עם כלל הדור לא רשע, אז גם עוונות היחיד לא מחייבים גלות, למשל בדור השופטים בפלגש בגבעה עם ישראל היה רשע יותר מדורו של מנשה מלך יהודה אהל לא התחייב גלות כי לא היה מלך וזה היה אוסף של פרטים חוטאים והחטא לא מוסד בסדרי הציבור הקולקטיביים או הפוליטיים
בכל מקרה ברכות בלעם הם על כלל ישראל, הןקעלעברימבאר
עם לבדד ישכון, ה אלוקיו עמו, אל מוציאם ממצגים כתועפות ראם לו וכו'
השם לא רק "מעל המאגיה של הקללות"...אוהב העם וא"י 3
.... הוא מעל הכל. כל פרשה בתורה מראה את זה מזוית אחרת.
ודאיטיפות של אור
מודעא רבה לשיקמה ברסלרמי האיש? הח"ח!
כי עלון מכון ויצמן לילדים היה נקרא פי האטום וד"ל ואכמ"ל וזה
לפתוח את פי האטום זה לא ביקוע גרעיני?קעלעברימבאר
אם כן מובן למה בלק שכר מדען גרעין
כדי שנדע אותושמיניסט באמ"ש
כל העולם ידע שהייתה יציאת מצרים, כל העולם ידע שהיה מעמד הר סיני, אבל אף אחד לא ידע שבלעם ניסה לקלל את עם ישראל
שאלה טובה מאד. בהתחשב בעובדה שהמיתו את האתוןכְּקֶדֶם
רק מפאת כבודו של בלעם כביכול.
לע"ד
האתון היא מעין משל לעם ישראל
ודי לחכימא
אני דווקא חשבתי שהאתון הוא משל לאומות.קעלעברימבאר
כי ישראל נמשלו לאדם והאומות לחיות בדניאל
ישראל הם בת זוגו של בלעם?!קעלעברימבאר
כנסת ישראל*כְּקֶדֶם
וזה מתחבר לתמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתו כמוהו. בלעם שאף לחיבור איתנו, חיבור מקולקל, אבל חיבור.
קצת קשה. בלעם שונא אותנו. וחוץ מזהקעלעברימבאר
למה שישראל ימשלו לחמור? מצרים זה חמור אשר בשר חמורים בשרם.
רק הכלים הפוליטיים והגשמים בישראל נמשלו לחמור כמו חמורו של משיח. אפילו יוסף נמשל לשור ולא חמור. חמור זה חומרי מדיי.
נראה שדווקא האתון זה משל לאומות העולם.
הנה שני פירושיםוהוא ישמיענו
ר' אפרים מלונטשיץ כתב:
"ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב"
רבנו בחיי:
ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא
הבהמות של הגויים מבינות יותר מהם.shindov
בלעם רצה לקלל. ושיחק עם הקב"ה חתול ועכבר. האתון הבינה שזה לא בסדר. הוא התעקש לא להבין.
וואו125690
תחשוב על ההר הבודד=ארץ החוילה
אפילו יש לך נהר
דין גרמא דעשיראה ביראני הנני כאינני
לר' יוחנן היו עשרה בנים שמתו. בנו העשירי נפל ליורה רותחת, סיפור מחריד. שאלתי - מה קרה לשאר בניו? האם מצאנו יחס למיתתם בתלמוד או במדרשות?
שרשור חדש כדי לא לנצלשטיפות של אור
תראה איך בלעם מדבר עם בלק.... - בית המדרש
@אוהב העם וא"י 3, כשהייתי קטן שמתי לב לפסוקים האלו וחשבתי שבלעם נשמע ממש צדיק. והיה קשה לי עם רשי בסוף הפרשה שאמר שבלעם יעץ לבלק להחטיא את ישראל, ועם זה שבסוף הורגים את בלעם. ואז הגעתי לפרשת מטות וראיתי שכתוב בפסוקים במפורש "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"
~~
כשגדלתי עוד קראתי הסבר שמאוד אהבתי, שזה ההבדל בין משה לבלעם. משה מתווכח עם הקב"ה, אומר לו 'למה ה' יחרה אפך בעמך' 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך' 'ושמעו מצרים' וכו וכו. בלעם לא מתווכח, 'אם רע בעיניך אשובה לי', 'לא אוכל לעבור את פי ה' '
וזה בדיוק ההבדל בין עבד לבן, או בין שירות לזוגיות. משה מקשיב לסאבטקסט, לרמיזה, לרצון האמיתי. החיכוך הזה מבטא את עומק הקשר, כמו בזוגיות אמיתית
בלעם הוא העובד שנראה צייתן, אבל לא נרמז ומנסה לקדם את מה *שהוא* רוצה, בלי לעבור על שום פקודה מפורשת. 'אני רק אמרתי לשרי בלק השניים להישאר ללילה' 'אם רע בעיניך אשובה לי'. אבל אתה יודע שה' לא רוצה!
עכשיו תורך, תגיד במילים מפורשות את המהלך שלך טיפות של אור
(אל תדאג, אין לי מוטיבציה להתווכח איתך או לסתור אותך)
תראה בלעם הוא כלי …סיעתא דשמייא
… בניגוד למשה שהוא שליח של השם.
לשם יש תוכנית על שהיא נשגבה מבינתי אבל בפשטות אני חושב שאף אחד לא זכה להוציא ברכות כאלה על עם ישראל כמו בלעם ועובדה שהם מצותתות בסידורים , ובדרשות לאורך כל ההסטוריה.
תבאר יותר טיפות של אור
כאיש ירא שמיים…סיעתא דשמייא
… לא יכול להיות שהשם ישים ברכות כאלה בתוך כלי פחות ערך. כנראה בלעם ידע את תוכנית השם שנאמרה לאברהם בברית בן הבתרים "יידוע תדע….."
ולפי הגמרא יעץ לפרעה את אשר יעץ כדי להגשים את התוכנית הזאת עד "ואחרי כן יצא ברכוש גדול". לכן כאשר הוא הלך אל בלק הוא הבין שהוא לא הולך לקלל אלה לברך.
אבל מבואר שבלעם הוא גדול הרשעיםקעלעברימבאר
גם הרשעים הם כלי של השםאוהב העם וא"י 3
מענייןטיפות של אור
בגמרא כתובשלג דאשתקד
שהברכות של בלעם יותר גרועות מהקללות דל אחיה השילוני (מס' תענית).
אז הברכות שלו כשלעצמן לא כאלה...
עיין מהרל, שמסבירקעלעברימבאר
שמצד אחד יש ייתרון בעדות אובייקטיבית וחיצונית על מעלת עם ישראל, (כמו שמורה יעיד על הצלחת ילד בניגוד לאימו) מצד שני יש חסרון שזה לא אותנטי (בסוף העדות של האמא על הילד מלאה בחיבור ואהבה ואותנטיות)
בגמרא גם כתוב…סיעתא דשמייא
…
"ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך…"
אולי זה קשור לכך שבלעם תפסקעלעברימבאר
את ה' רק דרךך החכמה ולא דרך המוסר, ולכן הקשר שלו עם ה' הוא מת, כמו פילוסוף.
אצל משה הקשר חי, וגם אצל איוב הגוי המוסרי
ולכן גם איוב מתווכח עם הקעלעברימבאר
רעיון יפה מאוד 🙂 חידשת לי הרבהקעלעברימבאר
תודה (:טיפות של אור
(מצאתי איפה קראתי את ההסבר)טיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך י"ג בתמוז תשפ"ה 10:07
מה רע מיראה מפחד את השם?אוהב העם וא"י 3אחרונה
"אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים. אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחוֹנֵנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ, אָיֹם קָדוֹשׁ".