הגדולה בזום של הכתה... הקטנה - בת שליש לשלוש, באה להתעניין.

הגדולה: איקססססוש, את מפריעה! די, אמא, תקחי אותההה

אח קטן של אחת החברות בזום: חמוד

המורה: מי זה, אח שלך? איזה מותק! בן כמה הוא?! איזה חמוד הוא!

הגדולה: איקססססוש, בואי, בואי! אני צריכה אותך, בואי!

בכל מקום שהם

זה מעולהה

אצלי הקטן כל הזמן עושה קולות של אזעקה (מזל שזה לא נשמע דומה...), ואז דופק על הדלת וצועק 'מי-לט! מי-לט!.

ואחרי כל אזעקה לא רוצה לחזור הביתה...

אצלי הילדון בן 3 וחצי כל הזמן מנסה לחפש הקשרים מתי תהיה אזעקה

אם היתה אזעקה בתחילת הערב יום אחד אז בטוח שגם למחרת יהיהבאותה שעה

יום אחד הכנו ארוחת צהריים ואז היתה התרעה שעומדת להיות אזעקה אז לקחנו את האוכל לממד ואכלנו שם

למחרת שוב הכנתי צהריים. הילדון: "עכשיו ניקח את האוכל לממד כי עוד מעט יש אזעקה..."

ממש הזכיר לי אותנו שגם מנסים לחפש חוקיות בזמני האזעקות.

מזכיר כל פעם לפני כל פעילות שמתחילים שאם תהיה אזעקה נלך לממד..

ולפני השינה מסביר בחשיבות שהם ישנים בממד כדי שלא יצטרכו לקום באזעקה

לק"י

הילדים שמעו בדיחות של אמיתי המספר..

ויש בדיחה על איש עם שיני זהב, שבא לרופא שיניים וביקש שיעשה לו אזעקה.

דביר (2.8): "הוא אמר אזעקה" (פתאום זו נהייתה מילה פופולארית).

אני "מה עושים באזעקה?"⁹

דביר "יורדים למקלט".

אתמול סיפרתי לילדונת סיפור מומצא על ילדה ששמעה אזעקה ואז ירדה למקלט.

אז היא תיקנה אותי ואמרה: "לא, קודם היה את הקול טיייייי ורק אחר כך הייתה אזעקה!"

מיצה...

תהה בקול-

אבל בשביל מה בנו מקלטים בבי''ס אם במילא במלחמה אין לימודים?

אבל אצלו ספציפית לא.

לדעתי מה שהוא ניסה להגיד, זה שמבחינתו אפשר לחזור ללימודים.

הילד: את יודעת למה אני לא הולך לגן?

אני: למה?

הילד: כי הוא בתל אביב

אני: הוא לא בתל אביב, פשוט מסוכן ש

הילד קוטע אותי: הוא כן בתל אביב והבניינים שם חלשים ונופלים

אני: אוי

הילד: את יודעת על מה אני מתפלל?

אני: על מה?

הילד: שישרפו כל המלחמות, גם המלחמה הזו.

חוץ מלומר שלא עושים השוואות.

זה לא משנה כמה אתם הולכים למשפחה שלך. כרגע מדברים אך ורק על ההליכה אליו והאם זה מתאים לכם כו לא.

אנחנו גרים קרוב לצד של בעלי. נמצאים אצלם לפחות פעם בשבוע, שבתות לשבת שלמה או לארוחה אחת, פוגשים הרבה גפ את המשפחה המורחבת, סבתות וכו'.

ההורים שלי גרים רחוק וזה פשוט לא עומד לי אחד מול השני. אני לא משווה בין הזמן שלי אצלם לזמן שלי אצל חמי וחמותי. לא רלוונטי. 

אני אישית שונאת להתארח עם לינה אבל אם יש חברה שנעים איתה זה קצת אחרת ויש לילדים עם מי להיות ויש לך עם מי לפטפט

לילופין אפשר להביא ספר או לנוח עד אין קץ

איך היחסים עם המשפחה בכללי?

לגבי הסיבוב - חשוב לך לעצמך או לילדים? אפשר לעשות סיבוב באור יום עם בעלך ואיתם. כל עוד אתם ביחד לא יודעת כמה זה משנה האזור (כל עוד זה לא דרום תל אביב של הסודנים נניח😅, העיקר האיוורור

וגם - אולי תשחררי אותו שיסע לשם לבד או עם הילדים באמצע שבוע מדי פעם וככה הם יבואו קצת אתם קצת וקצת הוא לבד ויהיה בסדר ויתאזן

אז זה קצת מיקל האמת

אבל ה3 ימים תקוע וואוו

לדאוג למשהו שיעשה לך נעים יותר? משמח יותר?

אם כן, אולי לנסות לחשוב ולהיעזר בבעלך שיהיה יותר קליל ונעים

זורם? הם מתנהגים אלייך בסדר?

אני חושבת שהרבה פעמים זה מה שיושב בבסיס של הקושי, שמרגישים לא טוב עם האנשים ואז כל נסיעה באה עם מועקה איך אני מבלה עם האנשים האלה יממה וחצי או יותר...

אני לא יודעת אם בשלב ראשון את תצליחי ללכת בשמחה, אבל תתחילי מללכת לא בבאסה, אלא ממקום של הבנה - זו המשפחה שלו וזה חלק מהחיים שלנו ללכת לשם. גם אם לא הכי נעים.

מצד שני כן לנסות לחשוב מה כן יעזור לך - אולי להביא איתכם משחקים שווים לילדים (אפשר אפילו להשאיר שם, שלא תסחבו כל פעם). או שבעלך יהיה פנוי וידע שאיקס וואי זד זה לא נעים לך לעשות שם וזה עליו ובאחריותו.

לגבי הגינה נראה לי שזה נקודה שממש כדאי לשחרר. אם אין גינה באזור שרלוונטית - אפשר לדאוג לצאת איתה ליד הבית בשישי לפני שנוסעים או באחד מימות השבוע לפני ואחרי.

בסופו של דבר כל בית הוא אחר וברור שאם את לא בבית שלך יהיו דברים שלא הכי נוחים ולא מותאמים לדרך החיים המדוייקת שבחרת, אבל צריך לדעת איפה לא ללחוץ.

מסכימה עם @השקט הזה שלא משווים בין משפחות ומול כל צד מתנהלים בצורה שמתאימה מולו, אבל בלי קשר אם לבעלך קשה להיות אצל המשפחה שלך ואתם שם פעם בשבוע אז אפשר למנן גם את זה. אם אתם ככ קרובים את יכולה לקפוץ אחהצ עם הילדים מדי פעם, בזמן שהוא בעבודה נגיד. לך זה יתן "מנת בית" כמה שאת צריכה והוא לא יצטרך לבוא איךתך כל פעם.

גם לחמיך וחמותך אפשר לפעמים לנסוע לאמצע השבוע. שעה נסיעה זה הרבה אבל לא סוף העולם, ואם הוא ככ מתגעגע אז מעבר לשבת בחודש הוא יכול גם יום אחד בחודש לקחת את האוטו ולנסוע לבקר שעה שעתיים אחהצ. לשבת לפטפט. את יכולה ביום הזה להיות אצל ההורים שלך ;) והילדים - מה שנוח כל פעם.. זה לא חייב להיות משהו קשוח, אפשר לזרום עם זה. 

קודם את צודקת לרדת מהבאסה

שנית

הם בסדר אליי לגמרי. יש תקלים לפעמים עם חמותי שהיא יכולה ממש להוציא אותי מדעתי אבל סך בכללי בסדר.

חיסוע אליהם באמצע שבוע זה תקוע לי ממש

שייסע כמה שהיא רוצה

והקטע של הגינה זה לצאת מהבית אי אפשר להיות כל כך הרבה זמן בבית וזה לא שהבית שלהם מזמין הוא עמוס דברים וחפציםםםםם

שכבדות זה בעיקר אשליה

שאפשר לבא לאותו דבר ולזרום

להכזיר לעצמי שהז זמני, שלא אזכור את זה אחרי שיגמר..

מתי זה משאיר רושם רע- כשא י במוד כבד ומתוסכל ומריר

ואז כל דבר קטן זה קושי והכל נחווה דרך זה

שנים היתי בכבדות מול המון המון דברים

מתוך העומס לש גידול קטנים..כל תוספת הכבידה..כל ילד חולה סיוט כל נסיעה כל אריזה כל לילה לא בבית כל נסיעה שלו וכשחוזר מאוחר וכו וכו הכל היה קשוח מעמיס מכביד..

וגם ככה קשה ועמוס..

בואו נגיד שהמילואים והמלחמה היו חתיכת כאפה לאחת כמוני

והם עשו בי הפוך על הפוך

מרוב 'הם היו בלתי אפשריים עבורי מצד עומס הקושי העצום

ונאלצתי לשרוד אותם 'שוב ושוב  ולעבור את הקצה של עצמי

ולגלות שי ש מעבר

איכהשו עברתי תהליך בלי קשר אל הצבא

מול עצמי

שפשוט גיליתי כמה

כיף כיף כיף

להיות זורמת וקלילה מול הדברים הקטנים

ללמוד לפרגן לבעלי- לשמוח כשנוסע למשהו שחשוב לו.. פעם היה לי קשה לשחרר

היום הרבה יותר קל. לא שזה לא מאתגר! זה כן

אבל כן י ש לי שמחה מעצם היכולת לתת מעצמי ולא להבהל מהעומס

לזהות את הערך שמתקבל- זה שחשוב לו הקשר המשפחתי- זה מתנה לו ולילדים..משפחה זה ערך. הז חינוך. זה שייכות.

אם לא מתמקדים בפרטים ורגעים ולומדים לשמוח בטוב ובמהחת אז הכל יותר קל

היום נגיד לא מזיז לי איפה נישן ובאיזה חדר ..מה שפעם היה הפוך

יאללה סבבה יהיה טוב.. נעשה מהשבת כיף..ננצל את הטוב שיש בקשר.

ומה שלא- ויש לי אתגרים גם לא רק פיזיים

אבל מרגישה שזה הופך לזניח כשא י לא באה כבדה

וזה גם מאוד תורם לזוגיות ביננו..

אני לומדת את זה ומנסה לפענח מה עוזר לי בזה ומה מציף מחדש את הכבדות

זה לא מקרי..

כבדות זה צורך לשא מקבל מקום

אני בעיקרון הפוכה ממך בבסיס שלי, כלומר כן זורמת וקלילה ואורז תיתק ויוצאת לשבוע בלי לתכנן.

אבל משהו במהפך הזה שעשית ריגש אותי ממש,

וגם העלה לי נקודות שגם לי כמה שאני קלילה ביוםיום יש לאן לקחת את זה ולזכור שזה כייף ושמח

תודה

מדהים איך הצלחת לצמוח כל כך מהאתגר של המילואים.

מאוד מסכימה איתך שזה יכול מאוד לעזור כשרואים את הערך ולא רק את הפרטים.

באמת שזה הסיוט שלי ואני בכלל לא מרגישה מסוגלת לעמוד בזה וסובלת מכל רגע

וגם הזוגיות שלנו עברה תהומות מזה

אבל במקביל

כן

זה גם מחשל ומלמד

זה בהחלט מה שרציתי לקרוא בין היתר

איך עושים את זה?

אני כאילו מרגישה שחבל ליסוע כי אולי הייתמ מצליחה לצאת מזה??

זה לא משו שהוא חובה קדושה, אפשר לנסות לצאת מזה פשוט יכוליות שזה לא יילך טוב

מבינה אותי? 

לא איזה ידענות גדולה..

חושבת שזה עניין של מיקוד

כמו שאפשר לצאת לטיול ולראות רק את הכמה עליות יש ואיזה באסה שחם ויש קוצים וכו... ולהיות ממוקדים במה שזה דורש ..

או

שבאים ממוקדים במהות

בזה שיוצאים יחד כל המשפחה או כזוג

בזה שאיזה כיף לשבור שגרה ולהתאוורר

וכמה מרחבים וירוק ונוף עושים טוב בלב

ולפעמים גם אם לי אין המון הנאה מהטיול עצמו-אני עדיין יכולה להתמקד במשמעות.. בחוויות ילדות שזה מייצר לילדים, בזה שזה מחזק את הקשרים ביננו, בערך החינוכי של החיבור לארץ ישראל

וכו וכו

המיקוד והמשקל בעיני הם עוזרים לנו להניח את הכובד על הטוב והיש

ולהקליל את האתגרים

אבל זה מצריך להיות בעמדת בחירה ולקיחת אחריות על זה

יש מקומות שתמיד יהיו טריגר להקפיץ את הכבדות שיש בי

אבל כשאני מודעת לזה

ויודעת איפה סעיקר זה תופס אותי אני מנסה להבין מראש איך אצליח להגיב אחרת

אתן לך דוגמא מעצמי

כל פעם כמעט כשבעלי מעלה צורך או מהעבודה או מעצמו לאיזה תוספת מעמיסה במיוחד ללו'ז..קורס שרוצה ללמוד, עוד ערב או טיול או שיעור עם התלמידים בכיתה שמעבר לשגרה וכו וכו

התגובה האוטומטית שלי שזיהיתי זה בהלה כזאת וכיווץ וכבדות גדולה מול זה

עכשיו תכלס אפשר להבין אותי אבל גם אותו

מותר לכולנו לפעמים להצטרך מעבר לשגרה

בין אם זה עבודה או צורך אישי

וטבעי שמדי פעם נגבה ונפרגן אחד לשני

אחרת נרגיש חנוקים

כשזיהיתי שבטעות האוטומט לשי זה גם להגיב בבאסה וב-לא נו מה עכשיו ואין לי כח... וגם אם בסוף הסכמתי לשנינו היה טעם חמוץ

אז מראש מתכננת איך נכון לי להתנהל שם

החלטתי שאני מכריחה את עצמי

פשוט לא להגיב מייד

לומר לו- אוקיי הבנתי.. אני מרגישה צורך ליושן על שה לילה..ונחליט מחר טוב?

או אפילו- בא לי לדבר על זה מישוב הדעת ועכשיו אני מרגישה שצריכה קצת זמן להתרגל לרעיון ולהתבונן גו.. אז עוד מעט נמישך?

ואז אני קצת בוחנת את הסיטואציה לא רק בעיניים שלי

ונראה לי זאת האצה השניה

כשאני זוכרת ש'בזוגיות י ש שניים .תמיד.

ומנסה להבין את הצורך שלו או את התחושות והחוויה שלו בסיטואציה

ומה היה עושה לי טוב במקומו

גם אם בסופו של דבר אחליט שלא אפשרי לי כרגע להסכים

אשתדל להביע את זה עם תחושה שאני רואה אותו ומבינה את התחושות ש'לו

ואז זה מכבד אותו והאמת גם אותי

אני טועה ונופלת בזה מלאאא

ומול מילואים בכלל זה האתגר של חיי

אבל אם רצית כלים  איך

אז בעיני הז מה שיש לי להציע

לראות גם אותו ולהחליט משוכלל של כל התמונה

ולהיות במתינות ולא להגיב מיד

וגם אם לא לשדר אמפטיה וכבוד לרצון לשו

ואולי ליזום מתי כן מתאים לתת לצורך שלו מקום

שהות ממושכת עלולה לגרום לחיכוכים וליצור אי נעימות.

עדיף ביקורים קצרים שכולם מכבדים זה את זה ונשאר טעם של עוד מאשר להגדיש את הסאה.

"ביקורים קצרים" זה אינדיבידואלי. תרגישי את עצמך ותסבירי לבעלך מה טוב בנפרדות הזו.

אני גם בבעיה בנושא.

אין מקום שהוא סבבה להיסגר בו שלושה ימים ברצף חח

לעשות ארוחה אחת עם חברים/ שכנים בשביל הגיוון.

גם לגוון ארוחות בשריות/ חלביות.

זה 49 שעות.

בעלי במילואים בחג ואני מעדיפה את הבית על פני להתארח מחוץ לבית יומיים.

למרותש זהגם לא קל

גם מלא בישולים. גם הילדים אין להם חברים או בנידודים לתעסוקה, גם לנו משעמם יותר בלי חברה נוספת..

נראה מה יהיה בסוף.

אבל זה תלוי בסטנדרטים שלכם.

ואפשר גם חלק להתחיל מראש ולהקפיא.

החלטות טובות♥️

אם אוכלים סעודת חג ביום בשעה מאוחרת יחסית (מי שער בלילה בדכ הסעודה יותר מאוחרת משבת רגילה) אז זה יכול לצאת קרוב לסעודת ליל שבת כבר, ואז אפשר להכין סעודה קלילה יותר כי לא בטוח שיאכלו הרבה.

בקיצור חשוב לא להגזים כדי לא להתקע אחכ עפ כמויות אוכל בלתי סבירות

ואז רציתי להציע חג בבית וללכת לסעודה 2 להורים שלי

אבל הוא ממ ממש לא בקטע

מתגעגע למשפחה ולשהות שם… 🫤

ומארגנ את עצמיעם מה שמפריע לי.

אם זה נשנוש שיהיה לי לעצמי בחדר, משהו מתוק לקפה אם חסר לי שם,

ספר טוב שמענין אותי.

מה שאפשר כדי לשרוד את זה בטוב בכל זאת וזהו.

לא יהיה נוראי נראלי.

למרות שמה שבעלי רוצה נגיד אני גם לא רוצה חחח

הוא רוצה שנלך לאיזה קהילה שהוא מחובר אליה, אבל זה אומר עיר אחרת שלושה ימים, בדירה שכורה או AIR BNB כזה
ואין חברים ילדים ממש, יש בערך בקהילה, אבל לא ממש מוכרים.

תכלס אולי כן נלך?

מתחילה לשכנע את עצמי כבר חח

אבל בטח יגיד לי 3 ימים פעם ב,

איך הוא אמר לי אתמול "זה לא ראש השנה 4 ימים" יש יותר גרוע 😂😂😂 (שזה לא אופציה כמובן)

אני חושבת שהקו המנחה צריך להיות מה ישרת את הקשר בטווח הארוך ולא בטווח הקצר.

בשבילי להתארח שבתות קיץ זו עבודת המידות, להתארח יומיים זה להזמין צרות.

זה כמו לקחת ילד רעב ועייף לקניון מלא גירויים.

לא קשור לכבדות וקלילות אלא לראייה מפוכחת ולראות את הנולד.

ואני מדגישה שאני אומרת את זה לא מתוך חוסר אכפתיות וזלזול כלפי הקשר המשפחתי, אלא דווקא הפוך, מתוך ראייה שקשר משפחתי הוא חשוב ממש וצריך לשמור עליו ולא לחפש הרפתקאות מיותרות שסיכוי לא מבוטל שיסתיימו במפח נפש וריחוק והחמצת המטרה.

אני מניחה פה את השנקל העקרוני שלי לגבי קשרים משפחתיים, בכוונה לא נכנסת לסיבות הספציפיות שלך-כי זה כל כך אישי ומה שדיל ברייקר בשבילך יכול להיות ממש לא משנה לי, ולהפך...

חשוב לי לסייג מראש שב"ה המשפחות של שנינו נורמטיביות ורוצות להיטיב, וסהכ תקינות, אבל כמובן יש מורכבויות ותקופות וכו..(כמו לכולם..ולשני הצדדים, יש מצבים שיותר קל אצל משפחת בעלי ולהפך)

אני יוצאת מנקודת הנחה שהקשר עם המשפחה הוא ערך שנמצא אצלי גבוה מאוד במערך השיקולים. דם הוא סמיך ממים, והקשרים האלה חשובים ומשמעותיים לדורי דורות.

הקב"ה שם אותי במשפחה מסוימת ואת בעלי במשפחה מסוימת וזה אחד הדברים היחידים בחיים שאין לנו שום השפעה עליהם. זו המשפחה שלי לכל החיים. וקשר יכול להחזיק רק אם הוא מתנהל ברצף..

ומתוך נקודת המוצא הזו אני מתנהלת במציאות.

אז בשונה מקשרים חברתיים שאם לא נעים לי ולא נוח לי אני אעזוב, כי אין לי שום ערך בקשר שלא מספיק טוב לי

בקשר משפחתי אני אתאמץ לעשות כל מה ש*אפשרי* ביכולת שלי להכיל אותו גם אם ידרוש ממני ויתורים והתאמות, כי הקשר הוא העיקר ולא התחושות שלי בהכרח.

וכאן נדרשת המון כנות ויושר עם עצמך, להבין איפה באמת עומד גבול שמכאן כבר אני ממש לא מסוגלת, ואיפה אפשר כן להתאמץ ולהתגמש. למצוא מה יכול להקל בתוך הסיטואציה למשל(הכנות טכניות והכנות מנטליות)

להתכונן לנשום הרבה אוויר ולדעת שלא יהיה הכי נוח והכי קל, אבל זה מספיק חשוב כדי שנתגמש למקסימום שלנו.

כאן המקום שלי לסייג שוב ולהגיד שכן יש מצבים שהם קו אדום ושבהם באמת הכי בריא להתרחק.

אבל זה בדיוק המקום שדורש כנות ויושר מול עצמך-ממש להבין מה רק פחות נוח, ומה לעומת זאת באמת פוגע.

בהצלחה בהחלטות!

חוץ מכל התובנות החכמות שכתבו פה על הקשר עם המשפחה

האם הגברים שיהיו בשטח (בעלך, חמיך, וגיסים אם יש) מתכננים ללמוד כל הלילה, ומצפים לשקט בחג בבוקר כדי שיוכלו להשלים שינה?

אם התשובה היא כן, אז שווה לחשוב אם כדאי להיות במקום שאין איפה להסתובב בו בחוץ.

כי לשמור על שקט בתוך הבית במשך כמה שעות טובות בבוקר זה בד"כ קשוח עם ילדים.

אמנם אתם תגיעו ביום חמישי ותצאו משם במוצש וזה כביכול להיות שם חמישי- שישי- שבת. אבל בתכלס בחמישי מגיעים קרוב לחג יחסית אז זה לא "נקרא". כמו שכשאתם נוסעים לשבת אתם לא נוסעים ליומיים, אתם נוסעים לשבת ועוד קצת לפני אז יוצא נניח 26-7 שעות.

סתם אני מרגישה לפעמים שאפילו להגיד כל הזמן "שלושה ימים" זה מרגיש מלא ומכביד את האירוע. אז אפשר למסגר את זה כיומיים (כי זה מה שזה באמת) ואז אולי זה קצת יקל מחשבתית.

אבל אולי אני סתם נתפסת לנקודה איזוטרית😅

יצא לי פעמיים או שלוש (מתוך 4).

לא ניסיתי להביא מישהו אחר, או לשתף את בעלי בטלפון.

אבל כן הלכתי לבד וזה היה לי בסדר.

כי הוא היה בצבא ולא יכל לבוא

לי זה היה ממש טוב שהוא היה לפחות ככה..

התלבטתי מאוד אם לכתוב, כי הדבר האחרון שאנחנו צריכות לשמוע בהריון זה סיפורים עם סוף לא טוב. אז אם ייעשה לך לא טוב. תקראי רק את ההתחלה😉

במהלך השנים וההריונות יצא לי הרבה מאוד פעמים לעבור שקיפות / סקירה / בדיקות שגרתיות לבד. בכל הפעמים היה ממש בסדר גמור. מאמינה שזה גם סוג של אופי🤷🏽‍♀️

.

.

.

.

.

לצערי בהריון לפני האחרון, הלכתי לבד לבדיקה בשלב יחסית מתקדם, ולא היה דופק. זה היה טראומתי מאוד. המזל הגדול שהוא היה לי זמין אח"כ להכיל ולהתמודד.

תכלס, אין לך ברירה אחרת. הוא לא יכול להיות ולא כדאי לוותר על הבדיקה, אז ההמלצה שלי  שברמת האפשר הוא כן יהיה זמין לך, ואם יש אפשרות בשיחת וידיאו אז ברור שכדאי!

מוסיפה שגם בהריון האחרון (שהיה אחרי ההפלה הטראומטית) יצא לי ללכת להרבה בדיקות לבד, כי זה היה בזמן המלחמה והוא היה יותר במילואים מאשר בבית😵‍💫 זה היה קשוח, אפילו מאוד. אבל מסתבר שיש לנו הרבה יותר כוחות ממה שאנחנו חושבות שיש לנו💪🏻

שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות❤️ (ושבעלך יקבל שיחרור בהפתעה לבדיקה🤫)

אמא? אחות? חברה?

אם הכל בעז"ה בסדר, אז באמת אין שום צורך, אבל אם חלילה משהו לא בסדר כדאי שיהיה עוד מישהו איתך

בפועל כמעט את כל הבדיקות באותו הריון עשיתי לבד (הוא היה רק באו"ס אחד, לא שקיפות או סקירה).

הי קצת מאתגר, גם הרופאה הייתה לא נחמדה בכלל, אבל יחסית לכל מה שעברנו עם המילואים זה בקטנה...

או שהוא שמר על ילדים או היה בעבודה.

אבל בטח בגלל מילואים זה מרגיש אחרת. אז חיבוק. 

מזכיר לי שקיבלנו כרטיסים להופעה כלשהי מהעבודה של בעלי... הייתי בטוחה משום מה שההופעה ביום מסויים...ואנחנו יוצאים פעם באלף שנה אם בכלל. מצאנו בייביסיטר והכל...יצאנו הגענו- אין שם כלום. קיצור התבלבלנו ביום!!

אז אחרי הבעסה- פשוט נסענו למסעדה כלשהי לא רחוקה והיה לנו דייט במקום..

(ביום האמיתי של ההופעה לא מצאנו בייביסיטר בכלל... אבל נו... אולי שנה הבאה)

ולגבי אמא שלך- אין לי עצות...רק חיבוק. תתני לזה מקום אצלך ותכאבי את זה..בסוף זה ישתחרר

אני לא מרגישה שזה משהו שיכול להשתחרר.

קשה לי עם זה שהביטחון עצמי שלי נמוך ושעד היום יש כלפי ביקורת ואפילו כשדיברתי איתה על איזה משהו היא ניסתה להשתיק אותי ולא נתנה לי לדבר .

זה מאוד פוגע לפעמים 

אין לך מושג כמה אני מבינה אותך,

זה כואב בטירוף

אני חושבת שזה בעיקר אצלה

שהיא מול הילדה שלה לא מצליחה להיות נקיה מאינטרסים

ולכן לא הצליחה אף פעם להיות מולך כמו מול התלמידות שלה

חוויתי גם משהו דומה

אין לאמא שלי תלמידות אבל החברות הכי טובות שלי היו מתייעצות איתה

והיא הייתה כל כך לא שיפוטית כלפיהן

וכל כך שיפוטית כלפיי שזה נוראי

זה משהו שאת יכולה לעבוד עליו גם עכשיו ובכל גיל וזמן. לא שזה קל אבל זה אפשרי...

לא יודעת אם ממש להשתחרר

אבל לא לתת לזה לנהל אותך

הכותרת שלך תפסה אותי-  החוויה שלך על הנסיונות שה' נותן לך כשמדובר על ערב לא מוצלח, זה קורה לכולנו אבל אצלך זה יושב על בטחון עצמי נמוך ואת כבר מצרפת את זה לשאר הקשיים שלך .

ממש כדאי ללכת לטיפול רגשי בתחום שיעזור לך לעבד את החוויות שלך שיעזור לך לראות את הכוחות והטוב שיש לך בחיים.

זה חשוב שתעברי את התהליך עבור עצמך בעיקר אבל גם לזוגיות ובמיוחד עבור הילדים שלך שלא תשחזרי את מה שעבר עלייך לדור הבא.

בהצלחה יקרה🙏🏻

בירושלים אם רלוונטי.

יכולה לכתוב לי בפרטי ואשלח לך.

אפשר רגע לעזור לך לעשות הפרדה?❤️

המקרה הראשון שתיארת הוא מבאס נורא, אין ספק, אבל הוא משהו שיכול לקרות לכל אחד, והוא בגדר ניסיון "קטן".

הדבר השני שתיארת הוא משהו שמתמשך לאורך שנים, והוא צף בך עכשיו ביתר שאת בגלל איסוף הברכות. זה באמת יכול להיכלל בגדר ניסיון גדול ולא פשוט. אבל לכאורה הוא לא קשור למקרה הראשון שתיארת.

איך הזוגיות שלך עם בעלך? את מרגישה שהוא נותן לך מקום, מאפשר לך לשתף אותו בחוויות, יודע להגיב באמפתיה ולא בביקורתיות? (את לא חייבת לענות כאן, כמובן... אבל יכול להיות שהקשר שעשית בין המקרים נובע מדמיון כלשהו בין הקשר שלך עם אמך לבין הקשר שלך עם בעלך?)

בכל אופן, מצטרפת להמלצות לטיפול שישחרר אותך מחוויית הקשר שלך עם אמך.

אני ממליצה על יעל כורסיה ובת שבע סדן, שהן מטפלות מצוינות (וכנראה עמוסות...) - הן מקבלות גם בזום.

ובינתיים, אם מתאים לך, תקראי קצת על שיטת הטיפול הנרטיבי. מבחינתי הגישה הזו היא משנת חיים... (גם אם קשה להתמיד בה...)

בהצלחה, יקרה❤️

גם אמא שלי הייתה אהובה במקום עבודתה

אבל לא ראתה אותנו (אותי במיוחד)

ולקח לי שנים להשתחרר

כבר לא לוקחת את זה אישי, זה לא שלי ... זה שלה. עם הילדים שלי אני מתנהגת אחרת (כלומר אני מתרכזת במה שביכולתי לשנות).

מנסה לשמור על קשר טוב כמה שאפשר,

בכל זאת אמא.

וכל הכבוד על המתנה והרעיון , לא מובן מאליו!

וחיבוק על כל הקושי עוד יבואו ימים טובים. גם הקושי האישי ישתפר, תתרכזי בעצמך, מגיע לך את ראויה. 

עגלת תאומים

וזה הרבה פחות מסורבל מטרמפיסט

אם הוא כבר בן שנתיים עד שנתיים וחצי אז זה כבר תלוי ילד אבל נשמע שזה באמת מה שהוא זקוק ויהיה לכם הכי נוח להתנהל

תחפשו ביד 2 זה מוצר שיש המון

יש לך מה לומר על טרמפיסט צד מול טרמפיסט אחורי?

יותר קל לסוע על זה. ואחרי שהילד מתרגל לרוב הוא נהנה.

או בימבה אופנוע.

ואולי להבטיח לו פרסים בשלב ראשון עד שיתרגל. מדבקה. שוקולד ציפס. מכתב לגננת. וכו. 

https://www.allita.co.il/product/%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%A7--%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%A1%D7%99----%D7%98%D7%A8%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%98--%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%94---%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%91%D7%94-

לנו עלה 800 ש"ח לפני שנתיים בערך, כשהקטנה שלי נולדה והגדול היה בן 2.4. 

היו לי הרבה הליכות, אז חיפשנו משהו נוח ויציב יחסית..

מה שטוב בעגלה הזו- זה שהוא יושב ונוסע, אפשר לחבר לעגלה של הקטן גם מצד שמאל- כך שתהיי יותר רחוקה מהידית של העגלת תינוק ואפשר לחבר גם מצד ימין- שתלכי ליד הגדול שלך ויותר קרוב לעגלת תינוק. ז"א זה יכול להיות גם טרמפיסט צד וגם אחורי.. 

בנוסף, 

זה משתחרר בקלות וזה עגלה נוספת קומפקטית וטובה בנפרד גם. 

לנו זה ממש היה מושלם, משתמשים בה עד עכשיו, וגם בהמשך כשאלד בקרוב בע"ה כנראה.. 

וזה הופך גם איכשהו לבימבה- את זה לא ניסינו עד היום, לא היה לי צורך. 

בהצלחה.. 

כי יש לי את העגלה שלהם.

הוא היה מושלם ממש. הוא אחורי אבל נוטה קצת לצד אחד כך שנוח ללכת אתו, ממש לא מורגש. עלה וירד  עם העגלה מהמדרכה וכד' באופן חלק ממש. אם יש לך עגלה שלהם אני ממליצה בחום.

הלכתי עם טרמפיסט אחר של אחותי אחרי שהתרגלתי אליו וזה היה פער מטורף, לא הבנתי איך היא הולכת עם זה🤭.

הייתי מקבלת תוצאה כבר בצהריים

זה בעצם כמו יום שישי ובזה אין לי ניסיון.

מה איכפת לך לנסות?

רק למקרים מיוחדים כמו מטופלות פריון וכדו'

תבררי עם המרפאה שלך...

זה קשור לעובדה שהבדיקות עוברות אחר כך למעבדה מבצעת שצריכה לבצע את חלקן באותו יום. ויום עבודה בערב חג הוא יום קצר גם לעובדי המעבדות .…

כשמקבלים תשובות אחרי צהריים/ערב לבדיקות דם יש מישהו שעומד מאחורי התשובות האלה...

השאלה אם יש בכלל בדיקות מעבדה ביום כזה.

אני בכללית..עשיתי בחמישי. הגיע בראשון בצהריים. לא ערב חג. 

לטעמי..

בסוף צריך להתחבר לשם של הילד תקראי שם שאת אוהבת 

בשם שני.

ככה יש המשכיות לשם, אבל זה לא בשימוש יום יומי.

אני מכירה אוהד, שזה מאוד דומה.

ואפשר לתת ולקרוא בשם חיבה.

באמת פחות שומעים אותו בימינו אבל הוא לא חריג או מוזר ואני לא חושבת שהוא מאוד כבד

אבל באופן כללי לא הייתי נותנת שם רק בגלל הכיבוד הורים.. כלומר זה מבחינתי יכול להיות שיקול במערך השיקולים, אבל לא יכול להיות סיבה בלעדית.

בשם לא נפוץ, נחשב אולי קצת 'ישן'.. אבל אהבתי אותו והוא מתאים לילד שלי וזה מותקק

לדעתי מה שמשנה זה אם את כהורה אוהבת את השם או לא. נפוץ או לא נפוץ וכל שאר השיקולים זה עניין אחר.

ספציפית לגבי אהוד - מכירה ילד בשם הזה וזה לא מוזר לדעתי, מה גם שאפשר לעשות לו כינוי חמוד כמו אודי אם זה מרגיש יותר עכשווי ומתאים לילד

עם כל הכבוד לכיבוד הורים-

אני מניחה שההורים שלכם פחות ישמחו אם תקראו לילד בשם שאתם לא אוהבים בעצמכם.

קוראת ככה

אבל מה שחשוב זה שאתם תאהבו

לא אנחנו 😉

גם דמות תנכית, גם על שם סבא.

בכלל לא שם ישן בעיניי.

בנוסף, אני קראתי על שם סבתא בשם שלא אהבתי, אבל האמת שלא היה לנו שום שם אחר בראש חוץ ממנו. גם שם כבד וישן. הילדה מתה על השם שלה, וכיום אני מבינה שזה באמת שם זוהר.

כמובן שאתם תעשו מה שאתם רוצים, ועל שאר הסבים אנחנו נתנו שם שני, רק אומרת את דעתי. ובעז"ה מקווה שה' ישלח לי עוד בנות ואקרא להם על שם סבתות נוספות, גם כן שמות כבדים וישנים

אנשים נותנים כל מיני שמות מוזרים כי הם אוהבים...

ולהכל מתרגלים. זה הרבה פחות מוזר משמות מונפצים אחרים, זה לפחות נשמע מוכר והגיוני באוזן.

אבל לתת שם שאתם לא אוהבים זה נראה לי מבאס.

כמו שהציעו פה - מה עם שם שני?

בעיניי זה אחלה פתרון לקריאה על שם או תוספת משמעות בשם פחות אהוב.

אהוד או אוהד

אפשר ביומיום לקרוא אודי.

אבל חשוב ממש שאת תהיי מחוברת לשם.

הסתכלי בעקרונות ל הרב אליהו למתן שם.

אם זה חשוב לכם לקרא על שמו ( דרך אגב, לי מאוד חשוב ) אפשר לקחת שם נרדף או משחק עם האותיות. לדוג רוזה - שושנה, בער - דב וכו'

אנחנו עשינו את זה כי ממש לא התחברנו לשם, המשפחה התרגשה ממש ומבחינת אבא שלי הוא קרוי על שמו

נהייה לי קליק עם השם.
ייחודי ממש
דמות תנכית חיובית
אז למה לא?
מצד שני כן את צריכה לאהוב את השם. ומבינה שבעלך לא מוכן שם שני, אולי שיתפשר?

אגב, אני מכירה אוהד אבל לא הרבה...
 

אני קראתי בשם שחשבתי שהוא קצת זקן (על שם סבא) ומלא אנשים החמיאו לי איזה שם מודרני בחרנו 😅 יש תקופות שקוראים יותר או פחות בשמות. לא הייתי נמנעת בגלל זה.

אבל אם את לא אוהבת זה משהו אחר והייתי כן בודקת מה האופציות האחרות

בן 12 בערך

קיצור זה קיים 

אם לא מצליחים להתחבר לערך של לשמח את ההורים בשם הזה בלב טוב( יש איזה באסה נלווית ) אז עדיף לבחור שם אחר.

אחד השמות שקראנו בעלי אוהב ואני פחות וזה בסדר מבחינתי. לאחר שקראנו אוהבת את הילדה עם השם. האופי שלה כל כך מיפה את השם שפחות משנה לי מה השם שלה. כמובן זה שם טוב, אחרים מאוד החמיאו על השם הזה..

זה גם היה על שם ולפני שהיא נולדה השם היה נראה לי בסדר. לא הכי היפה, אבל סביר.

כשהיא נולדה זה היה קרוב לשבת וכולם סביב הלחיצו אותי לקרוא לה שם בשבת והסכמתי לא בלב שלם כי הייתי מאוד חלשה ומבולבלת ולא הצלחתי לחשוב על שם אחר.

לצערי הרב מאוד אחרי הלידה סבלתי מדיכאון אחרי לידה, מסיבות אובייקטיביות כמובן, וגם היא בכתה המון ולא הייתה נוחה  וכמה שזה שולי, השם לא הוסיף לתחושות הכלליות שלי ואפילו לחיבור הנפשי שלי אליה.

ברור שלא לכל אחת זה אותו הדבר,

לי ספציפית זה היה קשה וזה גם היה הכל ביחד אז בכלל לא מייצג, אבל בכל זאת היה לי חשוב להביא גם את נקודת המבט הזו.

היום אגב, אני אוהבת אותה מאוד מאוד מאוד, אבל לעולם לא קוראת לה בשמה המלא, אלא בשם חיבה בלבד. 

תני כשם שני אם חשוב לך

ובסוף ילדתי בשבת 😂

ובשלב מסויים בין הצירים אמרתי לבעלי עזוב אני אשיר לעתמי

יהתחלתי לשיר בקולי קולות בחדר לידה🤣🤣🤣

אז גם שירים..

אבל כמובן שכל אחת תעשה שאלת רב לפי הפסיקה שלה

היה משו מאוד כיפי לי בהרגשה ששבת

ושימרתי את ההרגשה הזו

החרטה היחידה שלי זה שלא ביקשתי ממישהו להדליק לי את האור במקלחת כדי שאוכל להיות בה

והעברתי צירים של פיטוצין רק אני ואלוקים😅 (והטנס האהוב שלי) 

יש איש צוות לא יהודי שיכול להדליק עבור היולדת

ואז זה עוד פחות בעייתי 

ואנחנו עבדנו קשה להוריד לה שירים

ולסדר אותם ולשים בנגן אם פי 3

בסוף ילדה בשבת חח

שמתי ברקע ד' בבות בלופ עד שהתינוקת יצאה

זה היה מרגש ומיוחד ממש

שמעתי כזה בצירים עד שלב מסוים.

אח''כ זה עיצבן אותי..

כל הדרך לשי להתמודד עם הכאב הז עם מוזיקה

בלי אני ממש לא יודעת איך מתמודדים

המוזיקה עוזרת לי

להכנס לבועה של עצמי..לא להיות עם השליטה והשכל והמחשבות קדימה

להיות בנוכחות רק בכאן ועכשיו..

ולהתנתק מאווירת הבי''ח או מהשעון והרצון שיגמר

המילים לפעמים נותנות אחיזה וכח

ובעיקר מבחינתי זה פלטפורמה לתפילה ודיבור עם ה'..

עד עכשיו כשאני שומעת את הביצוע הספציפי ששמתי אז אני מתרגשת ממש...

אבל זה תלוי כנראה בחוויה של הלידה, כי ילדתי עם אפידורל לידה רגועה ומהממת ב''ה🙂

בלידה השניה שהייתה בלי אפידורל לא זכרתי איך קוראים לי, בטח שלא חשבתי על שירים @יעל מהדרום

והשירים היו מדהימים עבורי

אני יכולה לבכות מהתרגשות מלחשוב על השירים שאשמע תוך כדי הלידה בעז"ה

ילדתי כמה שניות אחרי השקיעה בכניסת שבת, ועצרנו את המוזיקה כמה דקות לפני השקיעה.

הדליקו לי במקום הפלייליסט שלי מנגינות רקע בחדר לידה, וזה היה לי ממש חסר...

בקיצור, אינדיבידואלי כנראה...

וזכני לגדל בביצוע של יובל דיין

השירים של רוחמה בן יוסף מהממים 

דוד בן ארסה

ביני לנדאו

סתם שירים רגועים שאני אוהבת

אבל רק כשהייתי על אפידורל וברוגע

אחרת אל תשמיעו לי כלוםםם

ובסוף שמעתי בעיקר שירים של הרב קרליבך מיוטיוב.

בלידה השנייה תכננתי להשתמש בו שוב ולא היה זמן לזה בכלל.

יש בו מלא שירים מהדיסקים של רמת גן, עקיבא (בעיקר את השירים על משפחה וילדים) וכל מיני שירי הרקדות, בעיקר כאלו שגורמים להזיז את האגן.

ועם ד"ר רותם רפאלי. (האמת שאנחנו עדיין לא בטוחים עם ד"ר רפאלי אבחן נכון באחד המקרים...)

אבל לא יודעת אם הם נחשבים מומחים ממש גם לתחומים אפורים כאלה...

הם מקבלים בהתפתחות הילד של כללית בירושלים.

יש לי חשד על אחד הילדים, אנחנו במעקב אצל רופא נוירולוג מהקופה אבל משום מה נראה שמתפספס פה משהו

הוא בן 3

איך זה הולך בכללי? 

הנוירולוג הוא גם רופא התפתחותי? מניחה שכן...

אם כן, מציעה להגיע למפגש הבא עם דוח חינוכי עדכני מהמסגרת ולהעלות את זה מול הרופא.

התהליך העיקרי נעשה מול פסיכולוג התפתחותי שעושה את החלק העיקרי של האבחון ואז צריך לחזור גם לרופא ההתפתחותי

כן הנוירולוג הוא של התפתחות הילד, אבל הוא ממש ממש עפיפון, מהרגע הראשון לא היה נראה לי

הבעיה שבמכבי אין אופציה להחליף רופא

אבל לדעתי זה הנוירולוג צריך להפנות.

תשאלי אותו ישירות בביקור הבא.

אבל תבואי מוכנה עם מה שאת רואה, אפילו כולל סרטונים שאת רוצה להראות.

מצד שני אני רוצה לסיים שיש הרבה קשיים שנראים דומים, וצריך לעשות אבחנה מבדלת מדויקת

לפי החוק את לא צריכה להיות כבולה דווקא לרופא אחד.

יש לך זכות לחוות דעת שניה

ובאופן כללי אם את לא מרוצה את יכולה לעבור.

ניסית לשאול את המזכירה בקופה איך את יכולה להחליף נוירולוג?

אבל בגיל 3 אפשר גם לאבחן תפקוד בינוני-גבוה (אם כי זה יחסית נדיר לפי מה שהבנתי).

תבקשי שגם פסיכולוג יראה אותו, בתקווה שיביאו לך מישהו טוב יותר מרופא ההתפתחות...

בהצלחה!

לא יודעת לגבי עלות, הייתי אצלה בשניידר.

אבל הייתי מרוצה ממנה הן כאמא שהגיעה עם ילדה ממש לא משתפת פעולה והיא האמינה לי וראתה מעבר והן כפסיכולוגית שקוראת דוחות שלה

אבחון מדוייק

מכיל ומקשיב גם לאינטואיציה של ההורים