אך יש אמירות עוקצניות.. ולא יש עוד אחים גדולים.. לא נשואים- כל אחד חי את החיים שלו וזה לא כ"כ בסדר העדיפויות של אף אחד.
לגבי החתונה של אבא.
זה קצת מסובך.. הם היו הרבה מאוד שנים יחד ולא היו נשואים.
כשהייתי יותר קטנה זה היה סיוט, במיוחד כשיש ילדים גם לצד השני... ואבא היה יותר בצד שלהם ואותנו מפטם בכסף בכדי שלא נתלונן.
אפס קשר רגשי.
ידענו שבאיזשהו שלב הם יחתנו ובאמת כל החודשיים- שלושה לפני החתונה היה סיוט שאין כדוגמתו.. אני אישית באותה תקופה הרבה זמן לא הלכתי אליהם (וגם חודש פלוס אחרי החתונה).
אני לא רואה בזה שום חוויה מתקנת, זה קשר שונה לחלוטין. ותא משפחתי שונה לחלוטין.
יש לי פז"מ רציני בתור בת להורים גרושים, עם הזמן באמת יותר רוצים שההורים יהיו מאושרים בלי שום קשר אלינו, מה קורה בדרך? זה משתנה בין משפחה אחת לאחרת.. תלוי מאוד גם באיזה צורה הגירושים הסתיימו וכו'.
אצלנו לפני שהם התגרשו זה היה סיוט ואחרי זה הסיוט היה פעם בבית של אבא עם ריבים בלתי נגמרים איתו ועם אישתו.
ולפעמים עם אמא על הרבה מאוד דברים אחרים.
כיום, לא כזה אכפת לי- שכל אחד מהם יהיה עם מי שהוא רוצה.. רגשית התנתקתי בהרבה מאוד דברים, מנסה לכבד אותם כמה שיותר- אך כבר לא על חשבוני... ובעיקר, אם יש לי משהו להגיד- אני פשוט אומרת ולא מתחילה לחשוב מה כל אחד יחשוב (אם נודה על האמת.. יש לנו שבט יותר גדול מקבוצת כדורגל בכל צ) ובסוף מישהו תמיד נפגע, אז מה אכפת לי?
וגם הביקורים.. לאבא אני כמעט לא הולכת, או נפגשת איתו... ועם אמא אני גרה.
ברוך ה' בשנתיים האחרונות לא הייתי כ"כ בבית אז זה גם הועיל לכל המצב.
נ.ב.
הייתי מוסיפה על החתונה, שזה פשוט אירוע מוזר. אצלנו הם רצו שנהיה איתם מתחת לחופה, אני אישית לא נתתי לזה יד.. אבל אחים שלי כן.
ועוד כל מיני דברים שנראו לי מוזר ובחלק התפשרתי כי אני גם ככה הכבשה השחורה בבית שמתנגדת להכל.
ואחרי שזה נגמר, פשוט קיבלתי את המצב- ושכל אחד יעשה הטוב עינייו.
אני אמרתי מראש שאחרי החתונה הזאת אני פחות אגיע ואם אבא רוצה להיפגש, אז לבד.
ומפגשים משפחתיים עם כל האחים וכו' זה יוצא פעם בחודש- חודשיים.
(יצא קצת מבולגן.. מחילה)
