אדם יכול להיות עם אמונה גבוהה ומוצקה, ובו זמנית להיכנס לדיכאון.. כך נראה לי. הכל תלוי בעוצם הייסורים.

אני מעיד על עצמי שיש לי אמונה חזקה כסלע.. ובכל זאת אני נופל להרבה ייאוש ודיכאון לפעמיים. 

מצד שני, יש ייסורים אחרים שהאמונה היא כמו שכפץ שמגן עליך במאה אחוז ישר בפגיעה.. הכל תלוי בעוצמה..

איך הופכים את האמונה לחזקה כל כך, כמו שתיארת.

עם אתה מאמין איך אתה נופל לדיכאון? ( ברמה גבוה כמו שהוא מדבר)

עצם הידיעה והאמונה שה' יכול להושיע אותי במאה אחוז אם רק יהיה לו רצון,

וזה לא מתרחש כפי שהייתי מצפה שיקרה.. זה מתסכל בסופו של דבר.  

אדם שלא מאמין בכלום אז הוא גם לא מצפה לכלום.. אבל אדם שבשבילו המציאות של ה' היא ברורה ומוחשית, יכול להיות יותר מתוסכל כשהוא לא נושע.. במידה והוא מתפלל על זה או עושה מעשים שאמורים לקרב אותו לישועה.

המסקנה שאדם מסיק כשהוא לא נענה בתפילה היא, שבעצם נגזר עליו כביכול לעבור במסלול מסוים שהוא מרגיש שגדול עליו.. וזה יכול בקלות להפיל לדיכאון..

אמונה = ידיעה שהכל לטובה, מה שרוב האנשים התורניים מתחנכים אליו.

ביטחון = ההרגשה שהכל לטובה, ואת זה רוכשים רק בכוחות עצמנו.

אז כן, הביטחון זה החלק הזה הרגוע, שסמוך ובטוח על הקב"ה שזה לטובה. סוג של כאב שמהול בשמחה בגלל הידיעה הברורה שזה יהיה לטובה למרות שאנחנו לא מבינים איך.

כמובן שביטחון גבוה יותר מאמונה, ולכן לא כל אדם שמאמין הוא גם בוטח.

ולכן הרבה פעמים אפילו אנשים שהם מאמינים גדולים, ברגע האמת הם מתקשים בזה, כי הם לא בוטחים- הם לא מספיק התאמנו להביא את האמונה לידי מעשה.

וחשוב לדעת שהאימון של הביטחון נעשה בהדרגה- בהתחלה מתאמנים על דברים קטנים, יומיומיים, עד שלאט לאט מסוגלים לבטוח גם בצרות וייסורים קשים. 

איך זה מסתדר מול הבחירה החופשית שהקב"ה נתן לנו?

איך זה מול הפסוק שאומרים  3 פעמים ביום בקריאת שמע: והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את .. ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם - והקב"ה אומר מראש מה יקרה אם נבחר בדרך כזו או אחרת?

או פרשת בחוקותי עם פירוט רב של השכר והעונש בכל אחת מהבחירות?

כל מה שנבחר ונעשה, הכל לטובה? סותר את הנ"ל

לפי המדרשים, איוב שואל את הקב"ה מדוע באים עליו ייסורים כה קשים על אף צדקותו – אז מראה הקב"ה לאיוב את דמותו של תרח, אביו של אברהם אבינו, שהיה מחטיא את הרבים בעבודה זרה.
איוב מבין כי גלגולו הקודם היה תרח ומטרת הייסורים הפוקדים אותו היא לנקות אותו מעוונותיו שעשה בגלגולו הקודם, ולא בחייו הנוכחיים. לאחר מירוק העוונות איוב זוכה לקבל בחזרה את כל הברכה והטובה שהיו בחייו טרם הייסורים.
 

צרות ויסורים..

אבל עם כמה שזה קשה זה "טוב", גם אם אנחנו לא מבינים איך

וזה לא בא להוריד מגודל הצער כמובן..

ושים לב שעדיין יש אנשים שעוברים עליהם, חוץ מזה שכל העניין של הבחירה החופשית מאוד מורכב.

לדוגמא: אומרים שיש בחירה חופשית אבל אומרים שה' גם יודע הכל עוד לפני שזה קרה איך זה הגיוני אז שיש בחירה חופשית?

ואז אמרתי שהדוגמא הכי טובה נמצאת בפרשה שלפני שתי שבתות- קרח, אומרים שהאדמה היתה מוכנה עוד לפני בריאת העולם לבלוע את קרח.. איפה הבחירה החופשית?

אני יגיד לך עוד יותר. התורה נכתבה 1,276 דורות קודם שנברא העולם, אז איך זה הגיוני שמשהו שקרה 1303 דורות בערך אחרי שנכתבה התורה ועדיין יש לבנאדם  בחירה חופשית?

בירמיה כתוב במפורש:

יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה' עשה כל אלה

טז – שָׁרְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה וּפְנִימִיּוּתָהּ, פסקה א1.

א1.אֶחָד מֵהַיְסוֹדוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַכָּרַת הָאַחְרָיוּת שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁבָּא מִתּוֹךְ אֱמוּנַת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁל הָאָדָם. וְזֶהוּ גַּם כֵּן תֹּכֶן הַוִּדּוּי הַמְחֻבָּר עִם מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁמּוֹדֶה הָאָדָם שֶׁאֵין שׁוּם עִנְיָן אֶחָד, שֶׁיֵּשׁ לְהַאֲשִׁימוֹ עַל הַחֵטְא וְתוֹצְאוֹתָיו, כִּי־אִם אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ. וּבָזֶה הוּא מְבָרֵר לְעַצְמוֹ אֶת חֹפֶשׁ רְצוֹנוֹ וְעֹצֶם יְכָלְתּוֹ עַל סִדְרֵי חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוּא מְפַנֶּה לְפָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל ד', לְחַדֵּשׁ אֶת חַיָּיו בַּסֵּדֶר הַטּוֹב, אֲשֶׁר יַכִּיר שֶׁהוּא מֻצְלָח בַּעֲדוֹ כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַב מִמְּקוֹר הַדַּעַת, הַמִּתְחַבֵּר אֶל קְדֻשַּׁת אוֹר הַתּוֹרָה, הַמְשִׁיבַת נָפֶשׁ.

וְאַחֲרֵי הַיְדִיעָה הַבְּהִירָה, שֶׁהַשְּׁאֵלָה עַל־דְּבַר שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד הִיא רַק תְּכוּנָה יַחֲסִית לָנוּ, לְגַבֵּי שִׂכְלֵנוּ הַמֻּגְבָּל, וְאֵינָהּ שַׁיֶּכֶת כְּלָל בְּחֹק בּוֹרֵא כֹּל, אֲדוֹן כָּל הַחֻקִּים, וְסִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת, מְקוֹר הַחָכְמָה וּבוֹנֵה הַתְּבוּנָה, בָּרוּךְ הוּא, הִנְּנוּ נְכוֹנִים לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם גַּם לְהַהַשְׁקָפָה שֶׁל בְּחִירָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וְחָפְשׁוֹ וְגַם לְאִי־בְּחִירָתוֹ וְאִי־חָפְשׁוֹ, וְהַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִכָּל הַזְּרָמִים שֶׁבַּהֲוָיָה. אַךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁב הָאָדָם מֵחֶטְאוֹ, לֹא סִדֵּר לוֹ אֶת אָרְחוֹת תְּשׁוּבָתוֹ, הֲרֵי הוּא מֻנָּח תַּחַת הַסֵּבֶל שֶׁל בְּחִירָתוֹ וְהָאַשְׁמָה שֶׁל כָּל מַעֲשָׂיו, וְכָל תּוֹצְאוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת מֻטָּלוֹת עָלָיו. אָמְנָם אַחֲרֵי הֶאָרַת הַתְּשׁוּבָה מִיָּד נִמְסָרִים לְמַפְרֵעַ כָּל הַמִּגְרָעוֹת שֶׁבְּחַיָּיו, וְכָל הַמַּעֲשִׂים, שֶׁלְּגַבֵּי עֶרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם אֵינָם טוֹבִים, וְתוֹצְאוֹתֵיהֶם הֵן מָרוֹת לוֹ, לִרְשׁוּת הַגָּבֹהַּ, וְכֻלָּם נֶעֱרָכִים מִחוּץ לִיסוֹד חָפְשׁוֹ וּבְחִירָתוֹ, וּמִצְטָרְפִים הֵם לִרְשׁוּת הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹנָה, רְשׁוּת הַגָּבֹהַּ, אֲשֶׁר "כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ". וְכָל זֶה הוּא בְּיַחַשׂ לְהַצַּד הָרַע שֶׁבְּמַעֲשָׂיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַצַּד הַטּוֹב – כֻּלּוֹ הוּא קָשׁוּר עִם חֻפְשָׁתוֹ שֶׁל הָאָדָם, וּכְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁתֹּכֶן הַתְּשׁוּבָה מִתְגַּבֵּר, וְהַצַּד הָרַע שֶׁבְּמַעֲשָׂיו הוֹלֵךְ וְנִתָּק מֵרְשׁוּת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁלּוֹ, וְנִמְסָר לִרְשׁוּת הָעֶלְיוֹן, שֶׁשָּׁם כֻּלּוֹ הוּא טוֹב, וְלֹא יְגֻרְךָ רָע, כָּכָה מִתְקַשֵּׁר יוֹתֵר הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבְּמַעֲשָׂיו וְכָל תֹּכֶן חַיָּיו לִרְשׁוּת בְּחִירָתוֹ וְחָפְשׁוֹ, לְהַגְדִּיל אוֹרוֹ וְעָשְׁרוֹ לְשָׁעָה וְלָנֶצַח, וְהָאָדָם וְכָל עוֹלָמוֹ, וּבְמִדָּה יְדוּעָה כָּל הָעוֹלָמִים, מִתְעַלִּים בָּזֶה, וּמִתְבַּהֲרִים בְּהַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַמִּדָּה הַטּוֹבָה הִיא הַיְסוֹדִית הַכּוֹלֶלֶת, וְהָרֵאשִׁית וְגַם הָאַחֲרִית שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה, "טוֹב ד' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו".

מפורשת שזדונות נעשות לו כזכויות.

אני לא מכיר מישהו שאומר "אה לא נורא שנשרף הבית, יש ביטוח".

למשל אנשים שהבית שלהם נפגע מטיל,

אף פעם אבל באמת אף פעם לא שמחים מזה, למרות שהמדינה אמורה לפצות אותם.

זה לא כל-כך נעים לראות בית שרוף / הרוס.

זה אומר שבעולם הזה יש דבר כזה שנקרא דברים רעים

אחרת היו מברכים על הכל הטוב והמטיב

היא נאמרת רק על דברים עצובים אבל יש בה משמעות מאוד גדולה, בעייני אפילו יותר מהטוב והמטיב

כל מיני מנטורים וזמרים קמים בדורנו ומציירים שהכל טוב. העולם לא הולך ככה. יש רע וסבל בעולם וצריך להתמודד.

נראלי תצטרך לשאול את מי שבאמת ברמה הזאת, אבל נראה לי שככל שהרמה של האמונה עולה ככה הוא מרגיש את זה יותר.

עם תשים לב לכרטיס שלי ושירשורים שלי, ברוך ה' מאוד אוהבת ומאמינה בה', אומנם אני לא ברמה של האר''י, משה ריבנו וכדומה, אבל במחשבה גם לי עובר אחרי זה התודעה שהכל לטובה, אומנם לא תוך כדי אבל לאחר מכן, כן.

אם ייכנסו מחבלים מעזה לשדרות, גם זו לטובה.

אז למה להשקיע במיגור חמאס?

אם אמות בתאונת דרכים, גם זו לטובה.

אז למה לשמור על חוקי התנועה?

אם אזדקק לבריות, גם זו לטובה.

אז למה להתפרנס?

מעצם זה שאנחנו תמיד מנסים לשפר את החיים שלנו (באישי, במשפחתי, בלאומי) וכו' - אנחנו מבינים שלא כל דבר טוב ושצריך לפעול כדי שהטוב יגיע.

וגם כשפועלים, לא תמיד זה מצליח. אפשר למות או להיפצע על הכביש גם אם שומרים על כל חוקי התנועה, למשל.

חזל לימדו אותנו "חייב אדם לברך על הרעה" - הם לא אמרו "לברך על הטובה הנסתרת שאנחנו לא מבינים למה היא טובה".

וגם לא צריך לא לעשדות כלום כי הכל לטובה, אבל מזה שיצא השביעי באוקטובר ניצלנו מהדבר ההרבה יותר נורא שחיזבאאלה תכננו לעשות לנו

הוא מזכיר את הטיעון לפיו השואה הייתה לטובה כי בזכותה יש לנו מדינה.

יש לי בעיה גדולה עם הטיעון הזה:

נניח שהיה חייב לקרות אסון גדול בשביל שננצח את חיזבאללה (וזאת הנחה שגויה לדעתי, כי היינו צריכים וחייבים להילחם בחיזבאללה עוד הרבה לפני).

האם אותו אסון לא היה יכול טיפה פחות נורא ועדיין להשיג את אותה ''מטרה'' של ניצחון על חיזבאללה?

למשל,

אם החיילים לא היו מוצאים את ששת החטופים שנרצחו במנהרה כשהם כבר מתים, אלא מוצאים אותם חיים ומחזירים אותם הביתה, אז המטרה לא הייתה מושגת?

אם בשואה הייתה קהילה אחת פחות שנשלחת להשמדה.

עזבי קהילה, ילד אחד. ילד אחד פחות שיילקח לתאי הגזים.

מדינת ישראל הייתה פחות מוקמת?

כלומר גם לפי הטיעון שיצא מזה משהו טוב, בסוף לא יצא משהו טוב מכל אחד ואחד מהאסונות שאירעו לנו. היה אפשר שימותו פחות אנשים ועדיין המטרה הייתה מושגת.

לכן אני לא רואה איך מלכתחילה, זו הייתה יכולה להיות המטרה.

אבל אשמח לענות לך על זה

מה שקרה בשביעי באוקטובר היה החייב לבוא כי המדינה היתה כל כך מפורדת ומלא מריבות, ה' היה חייב לתת לנו איזה כאפה שתאפס אותנו אחרת המצב היה איום ונורא והיינו מגיעים למצב של מלחמת אחים (אגב היה דיבור על חלוקת המדינה עד כדי כך). אז כן, הכאפה היתה כואבת מאוד, לא אמרתי שלא, אבל אמרתי שגם מהכפאה שה' נתן לנו יצא טוב

אפילו אם היינו צריכים כאפה,

ולדעתי זה לא נכון כי בכלל בכלל לא היינו קרובים למלחמת אחים וממילא כל חיבור לבבות בגלל מלחמה ייגמר לאחר המלחמה,

עדיין - היה אפשר להשיג את המטרה גם עם הרבה פחות סבל.

או במילים אחרות:

נניח שהטבח עזר לנו במשהו אחר.

האם מותו של הרש קירב את המטרה הזאת? לא. אז במה הוא היה טוב? הוא סתם היה על הדרך? 

תקרא עיתונים מהעולם לפני התחלת המלחמה ותבין

ב. גם אני לא מבינה למה הכאפה הייתה צריכה להיות כל כך חזקה. את זה תוכל לשאול רק את ה'

היה צריך משהו שיעורר אותנו ויגיד שאין לנו מקום בין אומות העולם והגענו לשם רק בגלל הגלות (תאמת לא מאוד מודעת מה עוד הסיבות שהשואה קרתה אבל נסתפק באילו), אז כן הכאפה היתה מאוד אבל מאוד כואבת, אבל זה לא סותר שגם מזה יצא טוב ובזכות זה נתנו לנו את המדינה

יודעת מה התשובה.

ה' מלמד עלינו זכות בכמויות שלא נתפסות. וגם הסטירות שהוא נותן זה כדי לחנך ולעשות לנו טוב.

בדיוק כמו שאת עושה\ תעשי לילדים שלך... את לא תעשי את זה כי את שונא אותם אלא כי את אוהבת אותם ובגלל זה את נותנת להם סטירה

אולי תעשי הסבת מקצוע?

לדעת שהכל לטובה בכל מה שאין באפשרותינו לשנות, ולשנות את מה שניתן

כלומר תצמח מזה טובה עתידית ששווה היה בשבילה את הרע הזה

מאוד מסוכנת. החיים מלאים סכנות (כדוגמת ריש ועושר אל תיתן לי)

 פשוט נכנסים עוד נקודות חיוביות בחיים .

אז הוא לומד לחיות עם הכאב והחורבן ..

הוא יכול לקחת את המקום של הכאב כשליחות לאחרים .. כנציג לעזור לאחרים .

דווקא הוא שהרגיש הכי בשפל מבין איך שום דבר פה לא מובן מאליו .

כל נשימה כל בליעה כל חיוך מזכירים .. לו

אם הוא חווה משבר בחיים והתגבר עליו הוא יזכור את הכאב ויודה יום יום שהוא קיבל את החיים מחדש, ואם הוא עדיין חווה אובדן מסויים .. הוא ילמד לחיות לצד הכאב .. פשוט לעומת ההתחלה הוא יכניס עוד אור 

הכאב והשמחה עומדים זה ליד זה 

זה לא סותר שיהיה לו ימים קשים שהוא על אוטומט כי צריך אבל הלב מתפרק בפנים.. ומחייך כי צריך לחיות .

ואין לו את הפרבלגיה לוותר.

אם הוא לא ירים את עצמו אף אחד לא ירים אותו.

תחשבי על משהו מאד מציאותי, זה מעורר בך רגשות.

בתנ"ך יש המון דוגמאות של עונשים שלא היו 'לטובה' כלל ועיקר. מילא נפילתו של שאול המלך שנענש בגין חטאיו, אבל מה כל כך טוב בהירצחו של בנו יונתן? האם כהני נוב קיפדו את חייהם 'לטובה'? וכו' וכו'.

לא רק זה - צעירים מעל עשרים

עמדת המוצא של השרשור הפותח היא השקפה מוכרת בחינוך.

לא ציטוט של פסוק מהתורה אלא ציטוט מהגמרא, המיוחס לר' עקיבא.  

שם מובא סיפור על רבי עקיבא שכאשר הלך בדרך והגיע לעיר אחת ותושביה סירבו לארחו, אמר לעצמו: "כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו"; הלך רבי עקיבא ונשכב לישון בשדות. היו עמו תרנגולת (להעיר אותו מהשינה), וחמור (לשאת משאות) ונר (כדי ללמוד בלילה). באה רוח וכיבתה את הנר, ואז בא חתול ואכל את התרנגול ולאחר מכן בא אריה וטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב בסיסמה "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה". באותו לילה בא גדוד רומאי לעיר, פשט עליה ושבה את בני העיר, ובכך הוברר לו שכל המקרים המצערים הללו - היו לטובתו. רש"י מוסיף ואומר ש"אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי".

מסכת ברכות דף ס' ע"ב

מזכיר לי שפעם ראיתי מישהו מתראיין, ואומר איזה נס נעשה לו שהוא היה צריך להיות בטבח שמחת תורה במסיבת הנובה, אבל בסוף ברגע האחרון קרה איזה משהו ולכן הוא לא הלך.

הוא אמר שזה מוכיח שהכל לטובה.

אז כמובן שבשבילו זה היה טוב, אבל מה עם מאות הצעירים שנרצחו שם והעשרות שנחטפו שם?

גם להם זה היה לטובה?

ויש גם סיפורים הפוכים כמובן, של אנשים שבכלל לא תכננו להיות שם או תכננו לחזור הביתה מוקדם יותר, וברגע האחרון שינו תוכניות וכך מצאו את עצמם כצאן בטבח.

אדם שאיבד את אשתו וילדיו ועקב זה נישא בשנית ונולדו לו ילדים חדשים.

האם הוא שמח באשתו וילדיו החדשים? וודאי. 

האם הוא עצוב על מות משפחתו הקודמת? וודאי.

האם צמחה ממות משפחתו הקודמת טובה? לצערינו כן, כי לולא מות משפחתו הקודמת לא היו נולדים ילדיו החדשים.

האם אפשר לקזז טובה מול רעה(נגיד מתו לו 6 ילדים ועכשיו נולדו לו רק 3)? לא, כי כל טובה היא איכות בפני עצמה ולא נתנת להשוואה.

אז אדם כזה צאושר בטובה שצמחה לו שנולדו לו ילדים. כמובן זה לא מוחק את הצער הקודם, אבל הוא שמח בטוהתו.

כך אדם שקרה לו משהו רע ועקב זה צמח משהו טוב, צריך לדעת שה' שלח אותו לעולם כדי להצמיח את הטוב הזה דווקא, ולכן הוא צריך לשמוח דווקא בו ולא לשקלל שיקולים של עלות מול תועלת. ולכן בסוף הרע היה לטובה והוא שמח בגורלו.

שבחיים יש אפיזודות כאלה ואחרות, בין רעות (יחסית), בין טובות (יחסית). הרע והטוב מעורבב, כשהסוף, לפחות בעולמנו הגשמי, הוא מוות שזה לא טוב ברוב המקרים.

שנשארו מאחורה זה פרידה אבל רק זמנית.

העניין הוא שהטוב לא מתקזז עם הרע. ואם אדם יודע שה' שלח אותו לעולם להביא טוב מסויים, הוא שמח בחלקו למרות הרע הנלווה לטוב הזה כתופעת לוואי.

האנושות מתקדמת במהלך ההיסטוריה למגמה חיובית, את זה רואים.

בימריהו שה' בורא רע.  לא כתוב שהרע הזה לא לטובה. ברור שיש רע בעולם אי אפשר להכחיש, אבל הרע הזה הוא לטובה

 "הכול לטובה, אבל אם משהו לא לטובה, זה כי נסתרות דרכי ה'" נשמע די מאולץ. אפשר לעבור לעולם שכולו טוב, גם באמצעות מוות טבעי, בשיבה טובה, כמו אברהם אבינו וכו'. 

לסיכום: יש לנו שתי גישות, המקראית והבתר-מקראית. בתנ"ך יש ניסים מועטים בלבד, החיים רגילים (וקשים), גם הצדיקים סובלים, הסוף לאו דווקא משמח. בגמרא מחפשים ניסים בפינצטה ומוצאים אותם על בסיס יומי, אבל אם משהו רע קורה לצידק, זוהי "גזירה לא מוסברת מן השמיים". הגישה הראשונה נראית מציאותית בעוד שהגישה הבתר-מקראית שאתה מתאר, לא עוברת את עיקרון ההפרכה הידוע של פופר.

"המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך". (עקב דברים)

"כי ידעתם את המחשבות אשר אנוכי ה' חושב עליכם, מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקווה" ה' אומר לירמיהו לשלוח אגרת זאת אל גולי החרש והמסגר לומר להם שהגלות לטובה.

אבל גם ללא התורה, השכל מחייב שבסוף יהי טוב לגמרי, כי מה' מושלם מחוייב שיהיה עולם טוב לגמרי, ולכן הרע זמני והטוב נצחי.

ומהשכל מסתבר, גם אם לא מוכרח, שמה שה' עושה זה לטובה, כי לא הגיוני כל כך שה' יעשה סתם רעות (גם אם זמניות) אבל כמובן יש מצבים של "שתוק, גזירה היא מלפני" כמו מותו של רבי עקיבא ששאל משה את ה' על זה בגמרא.

חוץ מזה שהחעולם כל כך מורכב וכל דבר משפיע על זולתו, כך שסטטיסטית גם דבר רע ישפיע על משהו טוב בהווה או בעתיד, ובחירתינו עד כמה לנצל את הרע כדי להצמיח ממנו טובה.  וגם אם יצמח מזה רק דבר טוב אחד, ייתכן שזה תפקידו של האדם הספציפי בעולם להצמיח את הטובה הזאת דווקא ובזה הוא מאושר. ובאופן כללי מכיוון שהאדם רוצה להיות מאושר וגם האנושות, וככל שההיסטוריה מתפתחת המוסר מתגבר, ויש לאנושות ולאדם שכל וניסיון מהעבר, אז יצמחו יותר טובות מאשר רעות לטטוח הארוך, וכך רואים שבסוף מכל המשברים עם ישראל והאנושות התפתחו לטובה, ואפלו מלחמות יצרו טכנולוגיות טובות.

חוץ מזה, שזה השכל מחייב- עצם זה שדבר מסויים נעשה כי ה' רצה - זה עצמו טוב מסויים, כי לחיות את רצון ה' זה הדבר הכי טוב שיש, ומי שאוהב את ה' מקבל כל דבר באהבה כי יודע שזה רצון ה'. אפשר לראות זאת למשל בספר של הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל "באמונתו יחיה".

לפני החזרה בתשובה על חטא אז החטא הוא על אחריות האדם. אחרי החזרה בתשובה זדונות נעשות לו כזכויות או שגגות, ובעצם מתברר שהוא אנוס כי אין לו דרך להחזיר את העבר אחורה, ולכן זה בעצם נעשה רק על ידי ה' וכל מה שהוא רצון ה' זה לטובה. כך מסביר הרב קוק באורות התשובה.

"טוב ה לכל ורחמיו על כל מעשיו"

"ויאמר ה' מי ייתן והיה לבבם זה ליראה אותי למען ייטב להם ולבניהם לעולם"

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)